ארכיון חודשי: יוני 2019


הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם

ר׳ אליהו אזולאי(אוג׳דה)

קבור בבית־הקברות המקומי. ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר.- זהו בדרך כלל סימן שקבר הקדוש עתיק ושתאריך מותו אינו ידוע.

ר׳ אליהו דהאן (איית יעיש)

ידוע בעיקר כר׳ אליהו מאיית יעיש.

שמו המלא הוא ר׳ אליהו דהאן מאיית יעיש. ההילולה שלו בי״ז בתמוז. הוא בנו של ר׳ שלום דהאן ושייך למשפחה של ר׳ אברהם מאיית יעיש.

״המוסלמים ניסו לחפור את קברו ולכבות את האש, והוא ליווה אותם עד הבית. רצו להשתין עליו והוא ליווה אותם באש עד מקום מגוריהם והרג אותם״.

״אני, כל פעם שילדתי, נפטר לי התינוק. לבני שיש לי כעת קוראים יעיש, על שם ר׳ אליהו די איית יעיש. אני קראתי לו: ר׳ אליהו מאיית יעיש, ׳האד סי די פכרסי כאסר, אילא כאנת בניתא אינסמיהא עליכ וילא כאן אולייד אנסממיה עליכ׳." – התרגום: ומה שיש לי ברחם מקולקל. אם זו תהיה בת אני אקרא לה בשמך ואם זה בן אני אתן לו את שמך.

 כאשר נולד לי בן קראתי לו יעיש חיים, כן קוראים לו יעיש חיים״.

ר׳ אליהו הכהן(קולומב־בשאר)

נפטר שם ב־1914.

ר׳ אליהו יסאן(מראכש)

עדותו של מר משה פ׳(מראכש). ידוע ״ר׳ שלמה יסאן מחכמי מראקס וביחס הכתובות תארוהו החה״ש החסיד ועניו כהה״ר וכו׳…״ בן־נאיים, עמ׳ קי״ד.

ר׳ אליהו מרקדו מלכה (רבאט)

לפי המסורת הקפיד מאוד על הלכות השחיטה וביקר בקביעות אצל שוחטים. כשמצא סכין פגומה שבר אותה והביא לביטול מישרתו של השוחט.

ר׳ אליעזר אשכנזי(תאסאנת)

קבור לא הרחק ממקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי. לפי המסורת הוא היה שד״ר שבא מטעם הכולל למרוקו ונפטר שם.

עדותם של מר עמר(תאסאנת) ואחרים. לפי מסורת אחרת הוא קבור במקום הנקרא אנזל. מסורת זו באה לידי ביטוי בשיר הבא:

חית ארגבת מן אואד אנזל (פעמיים)

סופת ר׳ עזר לשכנזי כיץ אלגזל

פזמון: מן אנזל ואנא עלא רג׳לייא (פעמיים).

ר׳ אליעזר דאבילה (רבאט)

קבור בחלק הישן של בית־הקברות. נולד בסאלי בשנת 1711 ונפטר ביום ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א (1761). ר׳ אליעזר דאבילה נודע כרב גדול שהשאיר הרבה חיבורים על אף שלא האריך ימים. בין כתביו שפורסמו לאחר מותו יש לציין את ״מגן גבורים״, ״מעין גנים״ ו״מלחמת מצווה״. ברבאט יש בית־כנסת וגם רחוב על שמו.

״פעם אחת, עליו השלום, הים כמעט שטף את העיר רבאט. ר׳ אליעזר דאבילה הלך למלך ואמר לו: אדוני המלך, אתה יודע שהים עומד לשטוף את העיר רבאט. הלך המלך איתו. ראה במו עיניו שזה היה עומד להתחולל. אז לקח הצדיק את המקל שלו, תקע אותו במקום מסוים וגלי הים לא עברו מעבר למקלו של הצדיק. אז פנה הצדיק אל המלך ואמר לו: היזהר, אל תיגע ביהודים״.

״פעם באו אלינו המוסלמים כדי להתנפל עלינו. שאל אותם: מה אתם רוצים לעשות? ענו שבאו להרוג את יהודי העיר. ר׳ אליעזר אמר להם: הפסיקו! הפך אותם לגמדים. אמר להם: אני העמדתי את הים ואני אעמוד נגדכם כמגן של בני ישראל״.

״מספרים עליו שהוא עצר את הים, עליו השלום. המקל שלו קבור ליד שער המלאה. כל מי שנכנס מנשק אותו. אשתו של בני היתה בהריון ובני אמר לי: אמא, אם יוולד לי בן אקרא לו אליעזר. עניתי לו: מזל טוב. נולדה לנו בת ואחריה נולד בן וקראנו לו אליעזר. בא אליו החכם בחלום כשהוא רוכב על סוס לבן. שאל אותו [בני]: מה הוא עושה שם? ענה שהוא שומר על המקום. כך בני חלם אותו, כי הוא היה מתפלל בבית־הכנסת על שם ר׳ אליעזר דאבילה״.

עדות של מר יצחק א׳(רבאט) ואחרים. ראה גם גולבן, עט׳ 92-91 וכן בעמ׳ 154-153 תיאור של בית־ הקברות; בן־נאיים, עמי כ״ב; יעקב מ׳ טולידאנו, נר המערב, עמ׳ רע-רע״א; זעפרני — יהודימרוקו,

עמ׳ 246; לסרי, עמ׳ 87; באנון, עמ׳ 373; והרי חלק ממה שרשום על מצבתו: … ראש המדברים…

זקוקין דנורא… לוחם מלחמתה של תורה… נודע שמו בשערים ולארץ ולדרים במדינות וכפרים… הן חיבוריו היקרים הידועים ומפורסמים גדולים ועצומים… הרב המפורסם בקצי ארץ וים רחוקים המאור הגדול ועצום ומפולפל מורינו ורבינו נר המערבי עטרת צבי חכם עדיף מנביא כמהרר אליעזר די אבילא זצוקל נח נפשיה ועלה לשמים הנשר הגדול בעל כנפים… ביום ג׳. שב״ק ג אדר א׳…. מצבה הזאת נתחדשה בע׳ א׳ בניסן שנת מרכבתיך…

לפי מסורת אחרת המקל היה של סבו של ר׳ אליעזר. הקדוש פנה לים באומרו: ״עד כאן, רשע. עצור ואל תעבור את הגבול הזה״(סיפרה גב׳ מסעודי א׳ מתיזגיני). גולבן, עט׳ 92, מזכיר את הנס הזה:

“Eliezer Davila doit avoir plusieurs miracles à son actif; il nous a e'te' impossible d’entendre un autre que celui qu’il fit lors du raz de mare'e de Lisbonne en 1755, et qui consista à faire retourner à l’Océan les vagues qui venaient déjà jusqu’à la rue des Consuls et menaçaient de couvrir la ville: il lui suffit de planter son bâton dans la mer pour qu’elle se retirât”.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 272

אֶשָּׂא דֵּעִי לְפוֹעֲלִי-פיוט יסדתיו כוננתיו אף עשיתיו על שבעה כוכבי לכת וי״ב מזלות-רבי דוד בן אהרן חסין-כולל ביאור

 

94 – אֶשָּׂא דֵּעִי לְפוֹעֲלִי

בתיאור המזלות וכוכבי הלכת ובתהילת ה׳. שיר מעין אזור בן עשרים טורים מרובעים. בכל טור צלע ארוכה וצלעית קצרה לסירוגין.

משקל: שבע הברות בצלע הארוכה. ארבע הברות בצלע הקצרה.

כתובת: פיוט יסדתיו כוננתיו אף עשיתיו על שבעה כוכבי לכת וי״ב מזלות והוא לנועם ׳קומי יעלת הישר׳. סימן: אני הצעיר דוד בר אהרן חזק. [נ״י מוסיף… מפאר ומרומם לבורא עולם כוכבים ומזלות].

 

אֶשָּׂא דֵּעִי לְפוֹעֲלִי / מְחֹל לִי /

אֱלֹהִים נָתַן לִי / לָשׁוֹן לִמּוּדִים

נָדְבָה רוּחִי אוֹתִי / מִזִּמְרָתִי /
אַקְרִיב פָּרֵי אִמְרָתִי / הַנֶּחְמָדִים

  1. 1. אשא לפועלי: על-פי איוב לו, ג. 2. אלהים… למודים: על-פי יש׳ נ, ד. נדבה… אומי: על-פי שמי לה, כא, וכאן נחה עליי רוח השיר. 4. אקריב פרי אמרתי: אגיש מדברי שירי. אמירותי המוגשות כקרבן על-דרך הו׳ יד, ג. השווה: ׳אקריב פרי אמרתי׳ (׳אערך מדברי דתי׳, רשותלסדר העבודה לר׳ משה אבן עזרא).

5- יָסַד הָאֵל בְּחָכְמָה / אֶרֶץ וְגַם שָׁמַיְמָה
עַל אַדְנֵי פָּז הֵמָּה / מְיֻסָּדִים

הֶעֱמִיד נְצִיבִים / אֵשׁ לְהָבִים /
גַּלְגַּלִּים סוֹבְבִים / עוֹלִים וְיוֹרְדִים

צִוָּה לְחַזֵּק כָּל בֶּדֶק / הֵיטֵב הַדַּק / 

 10- שַׁבְּתַאי וְצֶדֶק / וּמַאְדִּים

 

עָשָׂ"ה שֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ / כָּל עֵץ יְבוּל יַפְרִיחַ /

נֹגַהּ כּוֹכַב יָרֵחַ / לְמוֹעֲדִים

יָדוֹ הֵן לֹא תִּקְצַר / רִקֵּם וְצָר /
מַזָּלוֹת שְׁנֵים עָשָׂר / שַׂרִים וּפְקִידִים

15- רָצִים לִנְאוּמוֹ / קָדוֹשׁ שְׁמוֹ /
אָכֵן לִפְנֵי זַעֲמוֹ / נָעִים וְנָדִים

דַּהֲרוֹ"ת צְבָאוֹת חֵילוֹ / מְסַפְּרִים אֶת גָּדְלוּ /
וּמִמֵּעַל לוֹ / שְׂרָפִים עוֹמְדִים

 

וּכְבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם / וְהוּא נֶעֱלַם /
20- אָכֵן פְּעָלָיו כֻּלָּם / עָלָיו מְעִידִים

  1. 5. יסד… ארץ: על-פי מש׳ ג, יט. 6. על… מיוסדים: על־פי שה״ש ה, טו. 7. נציבים: ממונים, על-דרך הנציבים במל״א ד, ז. 8. גלגלים: גלגלי השמים. עולים ויורדים: על-פי בר׳ כח, יב. 9. לחזק כל בדק: על־פי מל״ב יב, יג; היטב הדק: על-פי כריתות ו ע״ב. 11. עש״ה: הגרשיים מעל השי״ן יוצרים את המילה ׳עש׳ אחת מקבוצות הכוכבים, על-פי איוב ט, ט. 12. ירח למועדים: על־פי תה׳ קד, יט. 13. ידו… תקצר: על-פי במ׳ יא, כג. רקם וצר: צר צורה והעמיד תבנית. וצר… מזלות: על-פי ברכות לב ע״ב. 15. רצים לנאומו: רצים במסלולם על-פי דברו ואפשר שמרמז למעשה מרכבה, על-פי יח׳ א, כ. 16. נעים ונדים: על-פי יח׳ א, טו. 17. דהרות… גדלו: ריצתם המהירה של צבאות השמים מלמדת על גדולת ה׳ על-דרך תה׳ יט, ב. 18. וממעל… עומדים: על-פי יש׳ ו, ב. 19. וכבודו… עולם: על-דרך יש׳ ו, ג; וכן על־פי קדושת מוסף לשבת וימים טובים. 21. די… באר: משחק לשון על-פי יש׳ מ, טז.

דַּי אֵין בָּאֵר גְּדֻלָּתוֹ / וּגְבוּרָתוֹ /
וּכְבוֹד הַדָּר מַלְכוּתוֹ / בִּקְהַל חֲסִידִים

בּוֹרֵא הוּא כָּל יְצוּרִים / מַטִּיף מַיִם עֲכוּרִים /
בְּרָמָ"ח אֵבָרִים / וְשָׁסָ"ה גִּידִים

25- רִבְעִי וְאָרְחִי זֵרָה / יָצַר צוּרָה תּוֹךְ צוּרָה /
הוּא אֵל נוֹרָא / מוֹשִׁיב יְחִידִים

אֵלֶּה קְצוֹת אָרְחוֹתָיו / וּגְבוּרוֹתָיו /
וּלְכָל בְּרִיּוֹתָיו / גּוֹמֵל חֲסָדִים

הוּא אֵל אֱלֹהִים חַיִּים / פָּדָה בְּנֵי שְׁבוּיִים /

-30  מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם / מִבֵּית עֲבָדִים

רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת / הוּא עוֹד יַצְמֵת / 
בְּחֶרֶב נוֹקֶמֶת / כָּל הַמּוֹרְדִים

נְבוּאָה הַכְּתוּבָה / חִישׁ קָרְבָהּ /
מִי זֶה מֵאֱדֹם בָּא / חָמוּץ בְּגָדִים

35- חֲנוּנִים הֵם חֲנוּנֶיךָ / רְחוּמִים הֵם רְחוּמֶיךָ / 
וְגַם מְלֻמָּדֶיךָ / מְלֻמָּדִים

זְכֹר בְּרִית אָבוֹת / דָּר עֲרָבוֹת /
וְהָרֵק רַק טוֹבוֹת / לַיְּהוּדִים

קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ / חָסִין קָדוֹשׁ בְּרָב טוּבְךָ /
40- כִּי לְךָ לְבַדְּךָ / אֲנַחְנוּ מוֹדִים 

  1. 22. וכבוד… חסידים: שילוב פסוקים: תה׳ קמה, יב; קמט, ב. 23. מטיף: מטיפה, לשון הפייטנות. מטיף… עכורים: על-פי נידה לא ע״ב. 25. ארחי… זרה: על־פי תה׳ קלט, ג. יצר… צורה: על-פי ברכות י, ע״א. 26. מושיב יחידים: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ סח, ח. 28-27. אלה… גבורותיו: על-פי איוב כו, יד. גומל חסדים: כינוי לקב״ה, על־פי ברכת אבות בתפילת העמידה. 29. אלהים חיים: על־פי דב׳ ה, כו. בני שבויים: הם ישראל במצרים שנגאלו בדור רביעי. 30. מארץ… עבדים: על-פי שמ׳ כ, ב. 31. רב חסד ואמת: כינוי לה׳, על־פי שמי לד, ו. יצמת: יכרית וישמיד. בחרב נוקמת: על-פי וי׳ כו, כה. 33. נבואה: המצוטטת בטור הבא. 34. מי… בגדים: על-פי יש׳ סג, א, והשווה מכות יב ע״א. 36-35. חנונים… מלומדים: על-פי תפלת הש״ץ לימים נוראים: ׳אלהינו… היה עם פיפיות שלוחי עמך׳. 37. זכור… אבות: על-פי הכתוב בשמ׳ לב, יג; והשווה תנחומא יד, א, וכן בפיוט ׳אדון הסליחות… זוכר ברית אבות׳. דר ערבות: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ קיד, ב. 38. והרק… טובות: על-פי המדרש לפסוק בתה׳ לא, כא: ׳מה רב טובך׳ (בר״ר יא, י). 39. קבל… טובך: על-פי ׳אנא בכח גדולת ימינך׳, פוק״ת עמ׳ 40-38. 40. ולך… מודים: על-פי תפילת ׳נשמת כל חי׳.

Joseph Toledano- Benchimol

BENCHIMOL

Nom patronymique de formation hébraïco-berbère, formé de l'indice de filiation Ben et de Chimol, diminutif berbère du prénom biblique Shémouel qui a pour sens textuel "Dieu est son nom". Dans la Bible son étymologie est proche mais quelque peu différente, dérivé de Shama' El, avec le sens de "Dieu a entendu ma requête", comme il est conté dans le premier livre de Samuel: "Au terme de la période, Hanna, qui avait conçu, enfanta un fils et lui donna le nom de Samuel "parce que, dit-elle, j'ai demandé cet enfant à Dieu" ( I Samuel, 1, 20). Le nom est attesté au Maroc depuis le XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à l'époque. Autres orthographes: Chimol, Guimol. Cette famille originaire de Fès s'est particulièrement illustrée dans les affaires et la diplomatie à Tanger au siècle dernier. José Abecassis rapporte qu'une branche de la famille à Tanger et Gibraltar a changé de nom pour adopter celui de Beriro, patronyme dont le sens en portugais est clameur, cri, au figuré, homme bruyant. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté surtout au Maroc (Fès, Tanger, Tétouan, Larache, Meknès, Casablanca) et par émigration à Gibraltar et au Portugal; et en Algérie (Oran, Alger) sous cette forme et des formes proches: Chemoul, Benchemoul, Chemouli.

ABRAHAM: Le premier personnage illustre de la famille. Naguid de la communauté de Fès à la fin du XVIIème sous le règne de l’empereur Moulay Ismael.

MOSES: Négociant originaire de Fès, fondateur à la fin du XVIIème siècle de la branche de la famille qui allait s'illustrer dans la vie de la capitale diplomatique tout au long du XIXème siècle. Il fut le premier membre de la famille à entrer au service de la France, comme interprète au Consulat Général, de 1803 à 1813.

ABRAHAM: Fils de Moses. Grand négociant à Tanger. Parralèlement à ses occupations commerciales, il succéda à son père comme traducteur au consulat de France. Il organisa en 1832 la visite au Maroc du Comte de Momay et en 1836 celle du Baron Frey de la Rue qu'il accompagna à l'audience que lui accorda le sultan à Meknès. Il participa activement à la conclusion du nouveau traité de commerce entre les deux pays en 1855. En récompense, le sultan Moulay Abelra- haman lui accorda un Dahir de protection et le nomma administrateur de la douane à Tanger. Après sa mort, c'est son fils aîné, Moses, qui lui succéda comme interprète du consulat général de France.

HAIM: Fils de Abraham. L'une des personnalités les plus marquantes de la communauté de Tanger et du judaïsme marocain en général au siècle dernier. Dans la tradition familiale, il mena parrallèlement à ses occupations commerciales et financières le poste de traducteur de la Légation de France, succédant à son frère Moses. Il rendit d'éminents services à la France en lui assurant notamment l'approvisionnement en laines achetées par ses agents à l'intérieur du pays. Lorsque la conférence de Madrid réforma en 1880 le système des protections et décida que le titre ne serait plus transmissible par héré­dité, la France exigea et obtint dans l'article VI de la Convention de Madrid, une seule exception en faveur de la famille Benchimol en récompense des services rendus. Mais cette clause ne devait pas recevor d'application, Haïm n'ayant pas laissé de successeur direct. Après la mort du fondateur du premier journal de langue française à Tanger et dans tout le Maroc, "Le Réveil du Maroc", Lévy Cohen, il le racheta continuant, comme directeur et comme journaliste, son combat pour la défense des intérêts de la France au Maroc et la défense des droits de l'homme en général, et de ses coreligionnaires en particulier. C'est ainsi qu'il mena une grande controverse avec le fondateur du premier mouvement politique antisémite, Edourad Drumont, député d'Alger. Dans son livre "La France Juive", paru en 1886, Drumont le présentait comme véritable meneur de jeu occulte de la politique aventureuse de la Légation de France à Tanger, se préoccupant avant tout de la défenses des intérêts de ses coreligion­naires du Maroc. Quand il quitta son poste de traducteur en 1884, il fut nommé vice-consul honoraire et décoré de la Légion d'Honneur. Très attaché à la vie juive, il fut président du Comité de l'Alliance Israéüte Universelle du Maroc et encouragea l'extension de son réseau scolaire à travers le pays. Il fut, au prix d'un long combat qui l'opposa aux conservateurs menés par le Grand rabbin Moredekhay Bengio, et après l'intervention du pacha, le véritable réformateur de la communauté de Tanger et l'acteur de sa modernisation qui devait en faire la communauté-phare du Maroc. Contre l'avis des conservateurs, il organisa en 1891 les premières élections au suffrage universel de l'histoire du pays d'où sortit une Junta de 12 membres dont il fut élu président. Le Grand Rabbin refusa de reconnaître le comité des Jeunes Turcs et le conflit faillit dégénérer en combats de mes, sans l'intervention du pacha qui rétablit la paix entre les deux camps. Ce comité fut reconduit par les électeurs trois fois de suite. Il lança un emprunt pour la cons­truction d'édifices pubücs dont il fut le premier souscripteur dont deux fours publics et un asile-hôpital. Il édifia une synagogue qu'il légua à la communauté, n'ayant pas eu d'héritier, ainsi qu'un fonds qui permit la construction de l'hôpital juif, le premier du pays, qui devait porter son nom. Après sa mort les héritiers et la communauté menèrent de nombreux procès sur l'interprétation de son testament. Dans son activité philanthropique, il fut aidé par son épouse Donna Tolédano de Benchimol. Mort à Marseille en 1907, son nom fut donné à une des rues prinicipales de Tanger.

MOYSES: Commerçant de Tanger qui s'installa aux Açores au milieu du XIXème siècle avant de passer vers 1869 à Lisbonne où il fonda une nouvellle branche de la famille.

HILLEL: Fils de Yéhouda, né à Tétouan en 1829. Arrivé très jeune et très pauvre à Fès, il ne tarda pas à acquérir une grande fortune dans le commerce du charbon. Agent consulaire des Etats-Unis à Fès, il devint un des notables de la communauté. Après sa mort en 1875, il fut enterré dans le nouveau cimetière auprès de son grand ami rabbi Abner Sarfati et de la sainte Lala Solika Hatchwel.

  1. YEHOUDA: Il succéda en 1917 à rabbi Mordekhay Bengio comme Grand Rabbin et président du tribunal Rabbinique de Tanger. Il fut confirmé à son poste après l'adoption du Statut international de Tanger en 1924 et y resta jusqu'à sa mort, en 1937. Il montra un soin particulier au développement de l’enseignement en général et religieux en particulier.

JOSUE (1864-1945): Educateur, journa­liste et philanthrope de la communauté de Tanger. Il fut en 1881 le premier directeur de l'école de l'Alliance Israélite Universelle dans ce qui était alors le petit village de pêcheurs de Casablanca. Il revint en 1884 à Tanger où il collabora au seul journal de langue française du pays "Le Réveil du Maroc". En 1889 il revint dans l'enseignement pour ouvrir la première école de l'Alliance à Larache. En 1891 il abandonnna définitivement l'enseignement pour les affaires où il fit une grande fortune. Il acquit en 1907 la nationalité espagnole et devint en 1914 l'attaché commercial du Consulat Général d'Espagne et représenta l'Espagne à l'Assemblée Législative de la ville devenue internationale par le traité de Paris de 1924. Il fonda et dirigea jusqu’à sa mort l'oeuvre de bienfaisance " Hakhnassat Orhim " pour l'accueill et l'hébergement des indigents de passage dans la ville.

 SAMUEL: Fils de Josué, il succéda à son père comme trésorier de l'oeuvre de bienfaisance "Haknassat Orhim", poste qu'il remplit avec dévouement jusqu'à sa mort en 1966.

YONAH: Administrateur et notable de la communauté juive de Tanger. Après l'abolition du statut international de Tanger, il fut nommé en 1966 directeur de la zone franche du port.

DAVID: Fils d'Abraham. Céréaliste et notable de la communauté juive de Meknès. Né à Fes en 1888 dans une famille originaire de Tétouan, il quitta sa ville natale immédiatement après le terrible tritel de 1912 pour s'installer à Meknès comme diricteur de l'agence locale de la Banque du Maroc. Deux ans plus tard, il se lança dans les affaires pour devenir un des plus grands négociants en céréales de la région. Membre actif du Comité de la Communauté et de plusieurs oeuvres philanthropiques. Monté en Israël en 1965, il devait mourir à Holon en 1968. CLAUDE DAVID: Fils de Robert. Petit- fils de David. Ingénieur électronique, né à Meknès en 1950. Ingénieur de l'Ecole Nationale Supérieure de Télécommuni­cations de Paris et Docteur de l'Université de Los Angles en Californie (UCLA). Entré à la Compagnie Générale de Radiologie, il devint en 1981 responsable des Etudes et Recherches avancées. Après le rachat de la compagnie par le géant américain General Electric, il fut muté aux Etats-Unis, au Milwaukee, où il est depuis 1993 directeur général des Etudes et Développement d'équipements radiolo­giques et responsable à ce titre d'une équipe de 500 ingénieurs à tracers les Etats-Unis, la France et la Belgique.

Joseph Toledano- Benchimol

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

ענק־מחרוזת

קצר אל־סוק ; תצלום משנת תשי׳׳ג / 1953 סוג אופייני ליהודיות כפריות בעמק הזיז

מורכב מחרוזים שונים, וביניהם לוחיות של כסף עבודת־ניאלו, שנלקחו מן הרבידים הגדולים (׳׳תאסדית״) של המוסלמיות צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 42

(442)

 

רביד — ״תאסדית" איזור האטלאס התיכון; תחילת המאה הכ'

רביד גדול זה, המכסה את כל החזה, מיוחד למוסלמיות

מורכב מלוחיות־כסף.בעבודת־הניאלו המיוחדת לאיזור (פירוט העיטור השחור ראה לעיל, מס׳ 437) ; אלה הן הלוחיות שפורקו על־ידי היהודיות והושחלו בענקי המחרוזות הגובה : 29 ס״מ ; הרוחב: 27 ס״מ מוזיאון ישראל

(443)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

 

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005

כל הדברים הללו היוו עדות נוספת לתכסיסי הדיפלומטיה הממולחים של פרדיננד ולכושרו להשלות את הצד שעמו נשא ונתן ולהערים עליו. כל כמה שהיה חסר לב וקשה, תאב היה להיראות כאיש שקול בדעתו, וכשרון היה לו להעתיק לזולתו – כולל, כמו במקרה זה, בת־ זוגו – את אשמת מעשיו האכזריים. קרוב לוודאי, שאיזבלה כמלכה צידדה בהחלטת הגירוש, ויתכן שהסתפקה במה שלא התנגדה לה; על כל פנים, לא היא היתה הרוח החיה בהחלטה. אם תלה אברבנאל את קולר האשמה בצווארה, היה זה גם משום שלא שפט נכונה את פרדיננד וגם משום שאיזבלה היתה גלויה ונמהרת יותר. בכל אופן, היא לא השאירה מקום לאשליות. בתום הריאיון שלהם עם המלכה ידעו אברבנאל וסניור כאחד, שנגזר דינם של יהודי ספרד.

גלוי וברור ששום הפצרות ושידולים לא היו מזיזים את פרדיננד מהחלטתו, שכן ציפה להפיק רווח כספי עצום מגירוש היהודים. אין כל ממש בטענה ששום חישובים כלכליים לא היו נר לרגליו של פרדיננד כשציווה על הגירוש, שהרי בלי ספק הבין שספרד תסבול מבחינה כלכלית כתוצאה מיציאתם של היהודים. באותה מידה אפשר לטעון שפרדיננד יכול היה לחזות מראש את התוצאות הכלכליות ההרסניות שנתחייבו מן הצעדים שנקט נגד האנוסים. ־עובדה היא שאת מדיניותו הכלכלית של פרדיננד לא הכתיבו רק שיקולים ארוכי טווח, אלא גם מטרותיו המדיניות הקרובות ביותר, וכן צרכים כספיים דוחקים. מכיוון שהגיע למסקנה, כפי שכבר רמזנו, שספרד לא תוכל לקלוט את היהודים, רצה להיות האיש שיבצע את חיסולם ויפיק מכך את מירב התועלת המיידית.

הרווחים המיידיים מגירוש היהודים היו גדולים לאין שיעור מכל גידול אפשרי בהכנסות שהיו היהודים יכולים לספק לאוצרו במשך עשרות שנים. המיסים ששילמו בשנים שלפני הגירוש לא הניבו הכנסה גדולה במיוחד: בשנת 1472, למשל, הסתכמו מיסי היהודים מקסטיליה כולה בסך ארבע מאות וחמישים אלף מאראוודים. לעומת זה נגבו אחר הגירוש כשבעה מיליון מאראוודים מן הכספים וממכירת בתים ודברי ערך שהשאירו היהודים בבורגוס לבדה! יתר על כן: בתום המלחמה היו שליטי ספרד שרויים במצב כספי חמור; אוצרם התרוקן, ואילו נטל החובות וההתחייבויות שהצטברו במהלך המלחמה העיק עליהם מאוד. גירוש היהודים זימן להם אמצעי לפתור את הקשיים שהעיקו עליהם, ופרדיננד חישב את חשבונותיו בקפידה. לפי דרך מחשבתו, היתה זו שטות מצדו אילו ביטל את הגירוש בלי להשיג מן היהודים פיצוי כספי ניכר. אולם מעשה מחוכם עוד פחות מזה היה עושה אילו קיבל את כספם וביטל את הצו, שהרי בכך היו נחשפים תכסיסיו והכול היו משתכנעים שדתו נתונה למכירה. פרדיננד כבר הוטרד למדי על־ידי ההאשמה שכל הקזת הדם של האינקוויזיציה לא היתה אלא תחבולה להשגת ממון. אף־על־פי־כן אפשר היה לחמוק מהאשמה זו: מה שנעשה במקרים של יחידים בחשכה שאפפה את נוהלי האינקוויזיציה היה עניין לניחושים, אבל כל מה שכרוך היה בגירוש הצריך טיפול לעין השמש. את השוחד העצום שהוצע בעד ביטול הצו צריך היה לאסוף מאנשים רבים. אפילו יום אחד לא היתה העסקה נשארת בגדר סוד. והתוצאה: הדבר היה ממיט על האינקוויזיציה חרפה שאין לה תקנה ומעולל בעפר את קרנם של המלכים. לשון המאזניים של השיקולים השונים נטתה בבירור נגד צעד זה; והפצרותיו של אברבנאל, שאליהן נתלוותה ההבטחה של מענק כספי גדול, אי־אפשר היה להן להיענות בחיוב.

יהודי ספרד האמינו במנהיגיהם והמתינו בביטחה לסיומו של המשא ומתן. רק כשנעשה הצו פומבי (ב־29 באפריל – 1 במאי) התחלפו ציפיותיהם הסבלניות בבהלה. ההיסטריה ההמונית שהתפתחה המריצה המרת דת, ובפני מנהיגיהם של יהודי ספרד עמדה עכשיו המשימה לחזק את רוחם של אחיהם אחוזי הייאוש, נוסף על הבעיה החמורה יותר של מציאת חופי מבטחים, שאליהם אפשר יהיה להעבירם. שלושת החודשים שנותרו עד יום הגירוש היו פרק זמן קצר עד להחריד לארגונה של יציאת המונים מעין זו; ומלבד נתיבי הים היקרים ורבי הסיכונים לא נראה לעין שום נתיב פתוח. רבים ראו, איפוא, בפתיחתה של ארץ שכנה בחצי־האי בפני המגורשים שאלה של חיים או מוות, וההסכם שאליו הגיעה לאחר זמן קצר משלחת יהודית ספרדית עם ז׳ואןII , מלך פורטוגל, בנוגע לקבלתם של יהודי ספרד בארצו, נחשב באותה שעה, למרות תנאיו הקשים, השג גדול ומעודד. כלום יכול היה אברבנאל, כמי שהכיר היטב את ז'ואן, להמליץ על מהלך זה, שעד מהרה התברר כהרה אסון? אין אנו יודעים מאומה על ההתייעצויות הנואשות והקדחתניות שקיימו ראשי היהודים בספרד באותו זמן, ואין בידנו שום רמז על הדעות שהביעו בדיוניהם. אין ספק שכמומחה לענייני פורטוגל נתבקש אברבנאל לחוות את דעתו על עקירה לאותה ארץ, וכמנהיגם המוכר של יהודי ספרד ודאי היה מעורב בצעדים שננקטו אז על־ידי הקיבוץ היהודי.

אולם רעיון המעבר לפורטוגל לא יכול היה בשום פנים לתפוס לגביו אישית; וכשעמד בפני הבעיה של מציאת מקלט למשפחתו ולעצמו, לא בחר אף באחד מן המסלולים שנראו אז קלים ובטוחים יותר. העובדה, שאברבנאל לא יצא לנאווארה, מעידה שכבר אז לא ראה עתיד ליהודים בשום מקום בחצי־האי. כמו כן לא יצא לצפון אפריקה הסמוכה. עיניו נישאו מזרחה, לארצות שמעבר לים – לאיטליה, והלאה ממנה, כחלופה, לתורכיה. לשם החליט לצאת בעצמו, ובלי ספק שידל אחרים לצאת לשם, והיתה זו החלטה שבדיעבד היא נראית נבונה. שכן כל כמה שקשים היו חייהם של אלה שפנו לכיוון שאברבנאל בחר בו, היתה מנת חלקם טובה מזו של אלה שפנו לאחת מן הדרכים האחרות.

המשפחה נערכה בחיפזון ליציאה. גויסו כספים, נגבו חובות – ובכללם חוב גדול של הכתר (מיליון וחצי מאראוודים) ששילם לואיס דה סנטאנהֶל. אולם עדיין עמדה בפניהם הבעיה העיקרית: כיצד להוציא כספים אלה מספרד. הואיל ולפי החוק אי־אפשר היה להוציא זהב וחפצי חן, ודאי שוב אבד לו, לאברבנאל, עיקר הרכוש שעשה זה מקרוב. אך דומה שעלה בידו להציל את מקצתו, מן הסתם באמצעות שטרי חליפין; כמו כן הצליח להשיג מפרדיננד התר מיוחד לעצמו ולחתנו, שכל אחד מהם יוציא מאתיים אלף דוקאטים בזהב ובחפצי ערך. תמורת זה קיבל הכתר מאברבנאל את הזכות לגבות לעצמו חובות שהסתכמו בלמעלה ממיליון מאראוודים, כשני שלישים מן הסכום שאברבנאל וחתנו הורשו לקחת עמם.

ברור שהיתה זו מחווה ידידותית, זכות יתר מיוחדת שניתנה לאברבנאל, ככל הנראה מתוך הכרה בשירותיו לכתר. אין ספק שפרדיננד לא שש כל עיקר לאבד את שירותיו של דון יצחק, ושגם הוא גם איזבלה השתדלו נמרצות להשיג את המרת דתו של אברבנאל עם המרתם של סניור ומלמד – שלושת היהודים החשובים ביותר בחצר והכוחות העיקריים של המדינה במינהל הכספים. בני־הזוג המלכותי הניחו שהמרת דתם תציל את שירותיהם לכתר, ונוסף על כך תיחשב לניצחון גדול במאמציהם הדתיים של המלכים הספרדיים. סניור ומלמד נכנעו ללחצם של פרדיננד ואיזבלה. הם ובניהם נטבלו לנצרות ב־15 ביוני בכנסיית סנטה מריה דה גְוואדאלוּפֶה. סנדקיו של סניור היו המלך, המלכה והחשמן מנדוסה, ״מלך ספרד השלישי״. אולי השתעשעו בתקווה שהמרתו של סניור תמריץ את אברבנאל ללכת בעקבותיו. אך משנתברר שאברבנאל נחוש כסלע, חרשו, כנראה, בחצר מזימה לחטוף את נכדו – בנו של יהודה אברבנאל, שהיה אז עולל בן שנה – ולנצר אותו. מן הסתם סבורים היו, שהמרתו של הנכד תכריח את הוריו ללכת בעקבותיו, ושרגשי החיבה העזים בין דון יהודה ודון יצחק יניעו גם את זה האחרון להתנצר. ואולם המזימה נודעה למשפחת אברבנאל בעוד מועד, וכך עלה בידם לשלוח את הילד בלוויית אומנתו אל מעבר לגבול – לפורטוגל, שממנה התכוונו להביאו לאחר זמן לאיטליה.

ביום האחרון לחודש יולי, כמסתבר, ובראש קבוצה שפנתה מזרחה, עלו דון יצחק ובני משפחתו בוולנסיה על ספינה שהפליגה לאיטליה. היתה זו הפעם השניה שחייו נופצו לרסיסים – שחזר ונעקר מביתו, ועמלו ורכושו נמוגו כעשן. אך האבידה האישית התגמדה עכשיו בפני עוצמת הטרגדיה הלאומית. עומד היה בקהל הגולים העוזבים ארץ שבה חיו אבות־אבותיהם מדורי־דורות. כלום היתה גלות זו פרק נוסף בטרגדיה הממושכת של נדודי היהודים, או שמא היתה חלק של תוכנית נעלה יותר? אמנם, כמה מן הגולים האמינו שהגירוש ציין את ־אשיתה של שיבת ציון, ושעתידה יציאת ספרד להידמות ליציאת מצרים. אך כלום רמזה אמונה זו על אמת כלשהי?

משנמוגו חופיה של ספרד באופק, ודאי הגה אברבנאל ביעדים הנעלמים שאליהם מוליכה יד האלוהים את עמו.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 81

הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-

שר הפיתוח מ' בנטוב, תמך בעלייה ממרוקו : "אני חולק על דעתו של לוי אשכול, אני סבור שיהודי מרוקו בסכנה גדולה ואנו שומעים רק תשובה אחת – אין כסף. אם כך הבה ונתחלק במה שישי לנו, וגם היישוב הוותיק יתרום את חלקו, כי עד עתה היישוב הוותיק לא סבל ולא התאמץ כל כך. ניתן לקלוט עוד עשרות אלפי יהודים".

ראש המחלקה לחינוך ותרבות בגולה, זלמן שזר, תמך הפעם בעלייה המונית ממרוקו ואמר : "המצב במרוקו מסוכן, וידידיו הצרפתים של בלומל – נציג הג'וינט במרוקו – אומרים לו – אתה ציוני – אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו. הממשלה והסוכנות צריכים להחליט שהסייג שקיבלנו על עצמנו – 45.000 עולים, בטל ומבוטל.

שרת העבודה, גולדה מאיר, תקפה שוב את המתנגדים להצלת יהודי מרוקו ואמרה :

אני רוצה שהשולחן הזה יראה את עצמו יום אחד אחרי שיוכרז במרוקו שאף יהודי אינו יכול לצאת משם…ומכיוון שאנו מלומדי ניסיון, כבר קרו לנו אסונות כאלה. אין צורך בדמיון עשיר כדי לחזות את הדבר. אינני פוסקת לחשוב : מה אני אישית אעשה אחרי שתיסגר העלייה ממרוקו ותוניסיה, ותהיה לי הרגשה שיכולתי לעשות דבר מה ולא עשיתי…..אינני יכולה לגמור בלבי להרים את ידי על מנת להשאיר את היהודים שם. אינני יכולה בשום אופן לעשות זאת.

ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, תמך בעמדת שרגאי להעלאת 60.000 – 100.000 יהודים ממרוקו :

אין לי ספק שאיש מהיושבים ליד שולחן זה לא יכול לקח עליו אחריות למה שיקרה במרוקו ולמה שעלול להיות במקרה שלא נוציא את היהודים ממקום זה, עלינו לקבל עומס לתקופה קצרה על חשבון השנים הבאות. איננו יכולים לקחת עלינו את האחריות לגורלם של יהודי מרוקו. אין ספר שהליגה הערבית השפעתה במרוקו תהיה חזקה. הסולטאן של מרוקו עומד להזמין את נשיא מצרים נאצר.קיבלתי אתמול מכתבי זעקה מנציגי עליית הנוער והם כותבים שהגיעה השעה להציל בלי להתחשב במצב הבריאות והגיל, מוכרחים להגדיל את העלייה במספרים ניכרים ולא בעשרת אלפים.

לשר המשטרה, בכור שטרית – הוא עצמו יוצאי מרוקו – הייתה זו הפעם הראשונה שהשתתף בדינו העלייה, והוא תקף את המתנגדים להגברת העלייה :

איננו יודעים אם אנשים אלה שלבם לא התחמם לקראת הצלת יהודי צפון אפריקה, מייצגים את העם היהודי. ההמונים שטעמו את טעם השואה שעבר על עם ישראל, לבם יתחמם והם יחושו גם משהו לגבי צפון אפריקה. אינני יכול להבין את הציונות המתנגדת לעליית 100 אלף יהודים הנמצאים על עברי פי השואה. אינני יודע במה תוכל הציונות להצדיק עצמה אם יקרה ליהודים אלה מה שקרה ליהודים בדור הזה. כיצד מדינת ישראל תוכל להצטדק ? אין זה הגיוני לומר דרושים לנו כך וכך מיליונים ומכיוון שאין אני יכולים להשיג סכום זה, עלינו לוותר על הצלת יהודי מרוקו. האם זו הדרך? האם כך בנינו את הארץ ? האם המושבים והקיבוצים נבנו על יסוד הנחות של כלכלה " יודעים אנו את כל הקשיים הכרוכים בעלייה המונית ונקבל עלינו את כל הקשיים.

ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, התנגד להגברת העלייה :

אלמלא היה מצב כזה של ביטחון, הייתי  אומר ניקח עלינו את הריזיקה, יהיה משבר בארץ, נעשה כמו שעשינו לפני שבע שנים. אבל כרגע אם תבוא עלינו מלחמה, אז לא רק הנשק והבחורים הלוחמים שלנו הם שיכריעו, אלא יכולתנו המשקית והכספית. מבחינה ציונית עלינו לקחת את העלייה לטווח ארוך. אי אפשר לזלזל בסכנה שבסגירת שערי מרוקו. תוניסיה היא באופן פורמאלי תחת שלטון צרפת. מרוקו היא באופן פורמאלי מדינה עצמאית. צרפת נכנעה בדבר אחד למרוקו, בכך שהחזירה את הסולטאן אבו יוסוף, ואם באמת תהיה מלחמה עם מצרים, קשה להניח שמדינה ערבית תיתן ליהודים לצאת. עלינו לשקול את שני השיקולים. הסכנה הצפויה ליהדות מרוקו שתיסגר ומי יודע לכמה שנים ואז בניין הארץ ייפסק אולי ב-80%, ומאידך גיסא מה היכולת שלנו לאור צרכי הביטחון. אין לנו כסף לקניית נשק, וצפויה סכנה לסגירת שערי מרוקו. אינני מאמין שנוכל להכניס את היהודים למעברות. הפרץ של המעברות נסתיים –. עלינו לחסל את המעברות הקיימות, ולכן העדיפות הראשונה שלנו היא לנשק, כי זה עניין של זמן ולא ניתן לדחייה.

כמו בכל נושא, שמבקשים לא להחליט בו, הוקמו גם כאן שתי ועדות : האחת – לגיוס כספים בעולם, והאחרת – לעלייה מצפון אפריקה.

מניתוח דברי בן גוריון עולה, כי הסכנה הצפויה מסגירת שערי מקורו היא רק ירידה של 80% בבניית הארץ ; אבל בפועל הרי "נזרקה" יהדות צפון אפריקה ליישב את הנגב, הגליל ופרוזדור ירושלים במסגרת פיזור האוכלוסין, שכן למקומות אלה "לא ניתן" היה לשלוח את עולי מזרח אירופה ומערבה. מצד שני התעלם בו גוריון לחלוטין מן הסכנה הצפויה ליהודי מרוקו – פוגרומים ואולי השמדה – שהחמירה בעקבות השתלטות הלאומנים במרוקו והמלחמה הצפויה עם מצרים.

הנה כי כן הייתה למדיניות של הגברת העלייה ממרוקו תמיכה רחבה מצד שרגאי, קול, שזר, גולדה מאיר, בנטוב, בר יהודה ובכור שטריט ; אך החלטת ראש הממשלה שנתמך בלוי אשכול, גיורא יוספטל, גרוסמן ובדובקין, מנעה את קבלתה.

החלטה זו, משמעותה דחיית הצלת יהודי מרוקו – למרות סכנתם הממשית, כאשר הצרפתים כבר בתהליך העברת השלטון למרוקנים, וברור לכולם כי הם מוכנים להשתכן במעברות – ורק שיצילו אותם. אך מצב זה כנראה שלא עשה רושם רב על בן גוריון, אשכול ויוספטל. בן גוריון ידע, כי ליהודי מרוקו צפויה סכנה גם מעבר לסגירת שערי מרוקו.

בפברואר 1956 דיווח ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בפריס, כי לאחר הרכבת ממשלה ערבית בידי סולטאן מרוקו – ואף שמונה שר יהודי, שר הדואר ד"ר בן זקן – קיימת סכנה להמשך קיומם של מוסדות חוץ יהודיים במרוקו, כגון "אליאנס", אוז"ה, הג'וינט, ואורט. כן דיווח דובדבני על לחץ גדול של 130.000 יהודים ממרוקו החפצים לעלות, ובמיוחד מתבקש להקל בסלקציה על 10.000 יהודים, החיים בכפרים נידחים, שפתרונם אינו סובל דיחוי. אך גם בקשתו זו לא נענתה. הממשלה והנהלת הסוכנות לא עשו דבר כדי להציל את יהודי מרוקו מפני הסכנה ההולכת וקרב אליהם.

הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad

 

Les préparatifs avant la dernière traversée d'Egoz

Il faut signaler, que pendant ces quelques jours où le dirigeant égyptien séjourna au Maroc, les actions de l'immigration ne cessèrent guère, même pas un seul jour. C'est l'inverse qui serait plutôt vrai, le flux des immigrants augmenta même dans une certaine proportion.

A 2:00 du matin, quelques heures avant l'arrivée de Nasser, nous apprîmes que les routes qui permettaient la sortie de Casablanca furent fermées par la police, et qu'il n'était donc pas possible de faire sortir un groupe d'enfants âgés de 12 et 14 ans qui attendaient de faire leur Alyah. A 03:00 nous nous réunîmes pour une séance urgente, et il fut décidé de s'adresser à un juif propriétaire d'un magasin, dans lequel furent vendus des tenues de scouts. C'est de cette manière que les enfants partirent, sous le camouflage d'un groupe d'éclaireurs, et le public venu pour saluer le président Nasser les applaudit, croyant qu'ils étaient des éclaireurs défilant pour témoigner leur respect à l'hôte prestigieux.

Ainsi partirent ces garçons et ces filles dans une opération qui fut appelée "Manos".

Tout ceci se produisit avant la nouvelle opération d'Egoz. Nous attendîmes l'occasion imminente pendant laquelle les conditions météorologiques seraient propices à une nouvelle traversée de ce bateau.

La route de la dernière traversée

L’opération fut fixée pour la nuit du 10 au 11 janvier 1961. Deux jours avant, fut fixée la liste des immigrants, et elle comprenait, entre autres, quelques familles qui déjà à trois ou quatre reprises furent obligées de faire la longue et difficile route entre Casablanca et Al-Hoceima puis rebrousser chemin, à cause des mauvaises conditions météorologiques – neige et chemins bloqués, mer agitée – ou à cause d'un mouvement suspect dans le lieu de l'opération, qui était tout autant connu des contrebandiers que des gardes-frontières.

Le mardi matin, 10 janvier 1961, furent sortis les immigrants de leur domicile par les jeunes du "Ballet" et transportés par taxi sur les lieux de rencontre à Casablanca, et transférés dans nos voitures. Ces endroits étaient sécurisés par les hommes de Gonen, et il fut fixé que toutes les dix minutes une voiture partirait de Casablanca avec des conducteurs de l'antenne Makéla. Tout se déroula dans un ordre exemplaire.

Quelques minutes avant que la dernière voiture d'immigrants parte de Casablanca, deux voitures des membres des unités marines prirent le chemin sous mon commandement, afin de sécuriser la route de Al-Hoceima et le lieu de l'opération, et se charger de l’embarquement des immigrants de la plage à Egoz.

A leur suite, partit une voiture dans laquelle se trouvait Yossef Réguev, le commandant de Gonen, et avec lui deux hôtes. En route, le temps était clair et agréable, c'est pourquoi l'espoir était grand qu'Egoz arriverait à destination sans la moindre avarie, et cette fois-ci l'opération ne serait pas annulée.

Les voitures des unités marines s'arrêtèrent à Parador-de-Kétama, afin de me permettre d'appeler chez moi, à Casablanca, et selon un code convenu d'avance, mon épouse devait me faire savoir "si la fièvre de notre enfant est tombée', ce qui signifiait que nous sommes autorisés à poursuivre notre route. C'était ce qui fut convenu avec Alex, et ce même jour en effet "l'enfant n'avait pas de fièvre', et les voitures continuèrent leur voyage dans les montagnes du Rif, tout en garantissant la sécurité du convoi.

La route était étroite et serpentait, montait et descendait alternativement. Dans cette portion montagneuse, il neigeait, mais non comme les fois précédentes où la route était barrée. Un profond abîme s'ouvrait béant des deux côtés de la route, et sur les versants abrupts et enneigés perçaient quelques sapins. Un brouillard épais recouvrait les environs, et j'étais dans l'obligation de descendre du véhicule de tête, d'avancer afin d'indiquer à Haïm Benchetrit la direction du voyage. Je procédais ainsi à plusieurs reprises jusqu'à la descente vers la plaine côtière, là-bas la neige avait disparue et le temps était plus agréable

Les véhicules de l'unité marine arrivèrent au pont, 6 Kms avant Al Huceima à l'heure fixée, les membres de la cellule descendirent et les deux conducteurs continuèrent vers la forêt, à une distance de près de trois kilomètres de là, afin de cacher les véhicules. J'ai placé sous le pont l'un de mes hommes en observation, puis j'ai suivi avec mes autres camarades le cours d'un fleuve qui mène à la côte, j'ai examiné le secteur où il n'y avait pas âme qui vive. Là aussi j'ai placé un de mes hommes en observation et qui assurerait la garde puis je retournais vers le pont, en dessous duquel j'ai pris position avec mes hommes. Les membres de l'unité portaient des cagoules afin de masquer leur identité aux immigrants.

Il faisait très froid cette nuit là, mais dans les temps fixés et selon des horaires précis, arrivèrent les unes après les autres les voitures des immigrants. Sous la couverture des membres des unités marines et avec leur aide, les familles descendirent des voitures et furent rassemblées, selon leur ordre d'arrivée, sous le pont. Je donnais aux immigrants les dernières instructions et les organisais en vue de notre longue et difficile marche vers la côte.

A tous il fut ordonné de garder le silence le plus absolu, et jusqu'à la montée sur le bateau en pleine mer il leur était interdit de parler, de fumer ou d'allumer une torche. Dans un ordre exemplaire, les immigrants avancèrent dans le cours du oued. Ils étaient très émus mais ne le manifestaient pas. Ils savaient qu'ils étaient entre les mains sûres des "sionistes"'.

Les membres des unités marines et leur commandant, qui accumulèrent une grande expérience dans ce genre d'opérations, agirent avec rapidité et un zèle surprenant: ils distribuèrent aux nourrissons des biberons et aux enfants – des bonbons, et aussi des calmants aux adultes qui en exprimèrent le besoin.

En tête du cortège marchèrent deux éclaireurs de l'unité marine – l'un d'eux était Michel Parienté – et à leur suite se trouvait Yossef et ses deux hôtes. Je changeais de temps en temps de place, et Haïm Benchétrit servait d'arrière-garde et s'inquiétait que personne ne fût oublié derrière. De temps en temps j'arrêtais le cortège, afin de vérifier un chemin encore plus sûr et éviter les rochers du oued. Les mères marchaient serrant dans leurs bras leurs enfants recouverts de couvertures, et les enfants de David Dadoun tenaient les mains de leur père, ainsi que le faisaient tous les enfants du cortège. David Elkoubi, adolescent âgé de 14 ans, se trouvait seul là-bas, sa famille avait immigré en Israël une semaine auparavant, alors qu'il était allé au marché acheter un blouson et qu'il n'était pas revenu à temps chez lui.

Les personnes âgées marchaient derrière, le parcours était d'une heure de marche.

Il y avait dans le cortège un cas qui sortait de l'ordinaire: l'une des familles amena avec elle la grand-mère, qui était âgée de plus de quatre-vingts ans. Haïm Benchetrit se porta volontaire pour la porter tout le chemin sur son dos, et nous la montâmes la première sur la barque qui l’emmena vers Egoz.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-390

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד

רבי ישראל אלנקוה

כפי שצויין לעיל, רבי ישראל היה מראשי הקהל ורב הקהילה בטולידו. הוא למד בישיבה שנוסדה ע״י הרא״ש בהגיעו לספרד והתעלה בלימודו.

יצירתו הדגולה ־ ״מנורת המאור״ נכתבה בעיתות המצוקה בספרד כשחרב מונחת על צווארי היהודים והאפשרות היחידה להימלט היתה להתנצר.

רבי ישראל למד מאבותיו סוד קידוש שם שמים ומסירות נפש. סבו, רבי יהודה נהרג על קידוש השם בשנת ד״א תתק״ס, אביו רבי יוסף נהרג גם הוא עקד״ה בשנת הק״י, כך היה עם דודיו הי״ד.

ספר ״מנורת המאור״ נותר בכתב יד והתגלגל ע״י עילת העילות וסיבת הסיבות השי״ת, עד לפני כ-70 שנה מבלי להגאל.

בדור שלאחר רבי ישראל, היה רבי יצחק אבוהב מחכמי ספרד. הוא כתב את ספר ״מנורת המאור״ המוכר והנלמד. רבי יצחק כיווץ לדעת רבי ישראל וספרו נראה כקיצור של ״מנורת המאור״ הקדמון. דרשות דומות בענייני התפילה, המועדים, מוסר ועוד. הרחיד״א הזכיר את ספרו של רבי ישראל בשם הגדולים ורבי אליהו די־וידאש גדול תלמידי הרמ״ק, הביא פרקים מספרו ב״ראשית חכמה״.

תל״ית, לפני כ-70 שנה הוצא לאור ספר ״מנורת המאור״ הקדמון לרבי ישראל בשלימותו. הספר הינו חיבור מדרשי דגול המקבץ בתוכו מדרשים על התפילה, על המועדים, על השבת, ביהכנ״ס ועוד. מקורותיו של הספר הם רבים: התורה, המשנה, הגמרא, המדרשים, ספרות הגאונים, הזוה״ק, הטור, ספרות הגאונים והראשונים. חשיבות רבה נודעת לכך שדברי הזוה״ק מובאים בספרו(לזוה״ק הוא קורא – מדרש ״יהי אור״).

רבי אברהם אזולאי בהקדמת ספרו ״אור החמה״, כותב כי קטעי הזוה״ק המופיעים ב״מנורת המאור״ הקדמון, מדויקים והיוו בסיס להשוואה ללשונות הזוה״ק בכתבים אחרים. רבי ישראל גם כתב תרגום לקטעים אלו והביאם בספרו, יתכן וזוהי הפעם הראשונה שמובאים קטעי זוהר קדוש ותרגומם. חשיבות רבה נודעת לכך משום שכידוע ספר הזוהר נעלם ונגלה לפני כ-600 שנה.

המרפ״א

רבי אפרים אלנקאוה

רבי אפרים בנו של רבי ישראל, נולד בטולידו בשנת הקי״ט.

בספרד השתלם בחכמת התורה, ההלכה והקבלה וכן החכים בחכמת הרפואה. עוצמתו כרופא דגול וחדשן באה לידי ביטוי, במיזוג האדיר של ידיעת הרפואה עם תורת הקבלה, המאפשר העמקה בהכרת גוף האדם בבחינת ״מבשרי אחזה אלו-ה״ וכן הכרת הקשר בין נבכי נפש האדם לבין רפואתו הגופנית. קשר זה ידוע היום ברפואה כתופעה פסיכוסומטית, אך בתקופתו של רבי אפרים, לפני כ-550 שנה לא היה הדבר מוכר.

החוויה המזעזעת שעברה על יהודי טולידו ועל רבי אפרים הצעיר, היתה נוראה.

המשפחה

השריפה על המוקד של מו״ר אביו רבי ישראל ושל הרב יהודה בן אשר נכד הרא״ש עם ספר תורה, לא תישכח. עם חוויה זו וזכרה, יצא רבי אפרים עם בני ביתו ותלמידיו מספרד בדרכם לארץ ישראל

בדרכו עבר עם שיירתו דרך העיר מרקש במרוקו שם שהה מעט משם המשיך בדרכו לאלג׳יר. כאשר הגיעו לאלג׳יר נקלעו ליער עד סבוך. הזמן היה ערב שבת והתחושה היתה קשה. מחד גיסא, אי אפשר לשהות במקום מבהיל זה כשחיות טרף בוודאי מתרוצצות בו, מאידך גיסא, השבת בפתח והמשך ההליכה בדרך תפגע בקדושת השבת ובכבודה. אמנם על פי הדין, אנוסים היו במצב של פיקוח נפש ויכולים הם להמשיך בדרכם. אכן כך נהגה השיירה, המשיכה בדרכה בערב שבת ובשבת עד שהגיעה לעיר מיושבת, אך רבי אפרים, ראש החבורה, לא הסכים ללכת. הוא שלח את כולם ונותר לבדו ביער. בקדושה ובטהרה קיבל את השבת והחל להתפלל, לפתע, קרב אליו אריה גדול מימדים ומראהו נורא. האריה רבץ וכרע בסמוך לרבי אפרים ובמשך כל השבת שמר עליו, היה ברור לרבינו שאריה זה הינו שליח דקדושה.

במוצאי שבת התכונן רבי אפרים לצאת לדרכו, האריה רמז לו שברצונו שירכב עליו, בפיו של האריה היה נחש שניצב שם כרסן וכך רכב רבי אפרים על האריה, כמתואר בתמונה המפורסמת, לעיר תלמסאן, שם פגש את חבורתו.

כמובן שיהודי המקום נתרגשו לראות את הרב הקדוש. הערבים ומושלם בראשם, נבהלו ומפאת קדושתו והודו, ביטלו את הגזירות הרעות על היהודים ואיפשרו להם לחיות בשלוה.

סמוך לציונו הקדוש ישנו מעיין בו היה טובל רבינו.

ספרו ״שער כבוד ה׳״(א) הינו ספר חשוב. הספר הובא ב״שם הגדולים״ לרחיד״א והוזכר ע״י המוהרח״ו. זהו ספר עמוק בו, למרבה הפלא יוצא רבי אפרים להגנתו של הרמב״ם כנגד השגותיו של הרמב״ן על ספרו ״מורה נבוכים״. החידוש הוא בכך שרבי אפרים כמקובל, סותר את השגות הרמב״ן המקובל, על הרמב״ם ומיישב דבריו ב״מורה נבוכים״ עפ״י הקבלה.

בפתח ספרו – תשובות לבנו בענייני הנבואה והשכינה, כתב על המחלוקת בין הרמב״ם לרמב״ן והביע את דעתו לטובת הרמב״ם בצורת שיר:

נְבוֹן לַחַשׁ בְּמוִרֶה הַנְּבוֹכִים         בְּסוֹד דַּעַת וְדָת לוֹ שָׁם מְהַלְכִים

לְטוּשׁ רַעְיוֹן נְטוּשׁ כָּזָב וְדִמְיוֹן     בְּלֵב אַמִיץ וְיָדַיִם תְּמוּכִים

      וְקַו לָקָו הֱיֵה שָׁב עַל פְּרָקָיו       וְיִהְיוּ  לָךְ כְּמוֹ שֻׁלְחַן עֲרוּכִים

בְּרַעְיוֹנִים וְעִיוּנִים נְבוֹנִים          בְּלִי זִיוּף וְהַטְעָאָה מְסוּכִים

 וְאָז תִּקְרַב לְדַעַת מַעֲנֶה רַב       בְּשֶׁל גַשְׁמוּת וּמִקְרִים בּוֹ סְבוּכִים

וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד תַּרְגּוּם מְבוֹנֵן     בְּתוֹסֶפֶת כְּבוֹדוֹת נֶעֱרָכִים

תוספת שלי א.פ-הַטְעָאָה

1.ב הַטְעָיָה הֲבָאָה לִידֵי טָעוּת: "וְלֹא יִמָּצֵא בּוֹ דָבָר מִן הַטָּעוּת וְלֹא מִן הַהַטְעָאָה" (מורה נבוכים ג כא). "לַסּוֹף נִתְגַּלָּה כְּטָעוּת וְהַטְעָאָה כְּאַחַת" (קלוזנר, הספרות ג 117). "רַק מִקְסַם כָּזָב וְהַטְעָאַת הַדִּמְיוֹן"
2.ח [בפילוסופיה] הֲנָחָה אוֹ הַשְׁוָאָה מַטְעָה, סוֹפִיזְם.

[הַטְעָאַת-, הַטְעָאוֹת]

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' עמוד קפז

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו

פרק ראשון

הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו

תולדותיו

הרב רפאל משה אלבאז (להלן: הרמ״א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לרבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ״א נולד בשנת תקפ״ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל עשרים נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות, כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו ׳הלכה למשה׳: ״כי בהיותי עוד עול ימים נגעה בי יד ה׳ ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה, והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני״. ממאורע זה התאושש מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר׳ עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול. הלימוד והשהייה בישיבת דודו, שהייתה לו פרדס תורני, העשירוהו בחוויה מכוננת, שאותה מתאר בזכרונות נעימים: ״מלך רחמן גבר עלי חסדו… והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת מר דודי זלה׳׳ה לשקוד על דלתות התורה תורת ה׳ תמימה מאירת עיניים מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות ולתור בש״ס ובפוסקים הנחמדים מזהב ומפז רב מתוקים״.

בהמשך מתאר הוא בשמחה את הזכות, שנפלה בחלקו לשמש את שני גדולי הדור ולהתבשם מתורתם. אכן בגיל כ״ח הוסמך על ידיהם להוראה, ומעתה הוא מורשה לדון בין איש ובין רעהו. את כל הדיונים שנוהלו בבית הדין ואת השאלות, שנשאל על ידי אחרים, העלה בספרו המרכזי שו״ת ׳הלכה למשה׳.

תולדות חייו וחיבוריו של הרמ״א המתוארים להלן הם על פי מקורות שונים, שנכתבו על ידי חוקרים ומלומדים. העיקריים הם: ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף קז(להלן: בן נאיים); ר׳ דוד עובדיה, קהילת צפרו, כרך רביעי(להלן: קה״צ, ד), תולדות הרבנים בקהילת צפרו, ירושלים תשמ״ה, עמ׳ סו־עה; ר׳ משה עמאר, ירי רפאל משה אלבאז זיע״א – האיש, משפחתו ויצירתו׳, אור המערב תשרי חשון תשמ״ט, שנה א, חוברת ב, עט׳ נה-סג (להלן: עמאר).

הרמ״א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בכל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע על שם שבע החכמות: דקדוק, מתמטיקה, אסטרונומיה, ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלה. היטיב להגדיר אותו הרב משה טולידנו בספרו ׳נר המערב׳ במעט המכיל את המרובה: ׳רב תלמודי חכם מדעי ומשורר מצוין׳.

סבו ר׳ יהודה (תק׳׳ל-תר״ז) זכה לתורה ולגדולה ותמך בנזקקי הקהילה. נתמנה לדיין על ידי רבני פאס: ר׳ שאול סירירו ור׳ רפאל אבן צור, והיו לו קשרים הדוקים אישיים ותורניים עם חכמי פאס. במשך הזמן הפך לבר סמכא תורני בקהילתו ולמעמד של משיב לשאלות הלכתיות, שהגיעו אליו מפאס וממכנאס. פסקיו ההלכתיים נדפסו בספר בנו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש׳׳ט), וחידושיו התורניים ויצירתו הפיוטית נדפסו בספר ׳שבות יהודה׳(ירושלים תש״ם).

דודו ר׳ עמרם ב׳׳ר יהודה (תקנ׳׳ט-תרי׳׳ז) המשיך בדרך אביו והיה עילוי בתורה. נסמך לדיין לפני הגיעו לגיל עשרים, וגם אליו הריצו שאלות מערי הסביבה. חבריו בהלכה היו ר׳ וידאל הצרפתי, ר׳ יהודה ברדוגו, ר׳ ידידיה מונסוניגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ אברהם עמאר, ר׳ מתיתיה סירירו, ר׳ שלמה אבן צור ור׳ שאול אבן דנאן. את כל כוחו הקדיש להנחלת התורה לתלמידים, ורוב הרבנים אחריו היו תלמידיו. דברי תורתו מופיעים בספרו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש״ט). חיבורו ׳בנין נערים׳ (הערות על הרא״ם) נדפס ב׳שבות יהודה׳, ושיריו נכללים ב׳קול זמרה׳ הנספח ל׳שבות יהודה׳.

אביו ר׳ שמואל (תק״ן־תר״ד), בנו בכורו של ר׳ יהודה אלבאז, המשיך בדרך אביו והיה איש תורה, משורר ומליץ נשגב. חיבוריו שעדיין בכתב יד הם שיטה תלמודית על כמה מסכתות, קובץ דרשות, פירוש להגדה של פסח, חיבור על חכמת העיבור בשם ׳חדשי השנה׳ ונוסח איגרות מחורזות בשם ׳עט דודים׳. חיבורים שראו אור הם ׳אזהרות לחג השבועות׳ (ירושלים תשמ״א) ו׳נועם שיח׳, קובץ פיוטים, שנכתבה עליו עבודת דוקטוראט על ידי דר׳ שלום אלדר.

מעורבותו למען קהילתו בפרט וקהילות מרוקו בכלל

מעורבותו בקהילה: נוסף למעמדו כדיין, כריש מתא וכריש מתיבתא היה הרמ״א גם דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור מחונן, והיה לו בית כנסת משלו הקרוי ׳אצלא דרבי׳. עסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, והיה פשרן וסלחן. כדי לחבב את השירה על כל שכבות העם כתב גם שירי מוסר ותוכחה בערבית יהודית ובלחנים עממיים. היה מעורב בקהילה והשתתף באירועי המשפחות בעת שמחה כמו בעת צרה. הרמ״א הפך למנהיג נערץ ואהוב בקרב כל שכבות הקהילה, שנתאחדה סביבו בזכות מידותיו ׳והאיש משה עניו מאוד׳.

הרמ״א היה מעורב גם בענייני יהדות מרוקו. דוגמה לכך – הדו״ח, ששלח הרמ״א בתקופתו להנהלת חברת כל ישראל (להלן: כי״ח) בפריס על מצב קהילתו, ובו נתונים כלכליים וסטטיסטיים של הקהילה. הרמ׳׳א העריך את פעלם של נציגי כי״ח במרוקו ואף חיבר שיר לכבוד חברת כי״ח הנכלל בקובץ שיריו.

קשריו עם המוסלמים תושבי המקום

הרמ״א היה מעורב היטב עם הבריות וידע לקשור קשרים גם עם הערבים תושבי המקום, לדבר בשפתם ולשיר בלחניהם. דמותו זכתה להערכה בקרבם, והם כיבדוהו, העריצוהו, ומקובל היה עליהם כמלאך. באחת השנים לא ירדו גשמים כלל, והוכרז על מצב חירום, כי עיקר כלכלתם של המוסלמים נשענה על החקלאות. גדולי המוסלמים פנו לרמ׳׳א להעתיר תפילה למרום למען ירידת הגשם. הרמ׳׳א נענה לבקשתם וערך תפילה גדולה בבית החיים במעמד קהל רב של ישראל מלווה בדברי התעוררות. בחזרתם למללאח ירדו גשמי ברכה, וכל המוסלמים יצאו לקבל פניו בתופים ובמחולות. מושל העיר פקד על כל החקלאים המוסלמים לתת לרמ״א אחוז נכבד מהתנובה השנתית.

ביטוי נוסף למעורבותו של הרמ״א עם המוסלמים הם חילופי שירה ונגינה ונוסחי תפילה, שהיה מנהל עם האימאם, כשזה היה עולה למגדל בית תפילתם.

הרמ׳׳א ידע היטב את שירי המלחון, ורוב פיוטיו נשענים עליהם לא רק מבחינה מוסיקלית ופרוסודית, אלא אף במוטיבים אלגוריים, בנושאים ובתכנים.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'5

Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda

פאס וחכמיה

UN RECUEIL

DE

TEXTES HISTORIQUES JUDÉO-MAROCAINS

Georges vajda

INTRODUCTION

Au cours d’une mission qui nous a été confiée par l’Institut des Hautes- Etudes Marocaines dans l’été de 1947, nous avons acquis à Fès, du rabbin-notaire Jacob Ibn Danân, un manuscrit inconnu, croyons-nous, en Europe, dont l’étude qu’on va lire cherche à exploiter les données utiles pour l’histoire de l’empire chérifien et singulièrement de la communauté israélite de Fès.

            Qu’il nous soit permis d’exprimer ici notre sincère reconnaissance à M. Henri Terrasse, Directeur de l’Institut, à notre maître Georgès-S. Colin qui a été l’initiateur de notre voyage, puis notre guide et conseiller d’une complaisance inépuisable, enfin à MM. Allouche et Di Giacomo, professeurs à l’Institut, pour leur confraternel accueil. M. Colin a, de plus, bien voulu revoir notre manuscrit, auquel il a apporté d’importantes corrections de forme et de fond.

Voici la description de ce document.

Cahier sommairement broché (à l’aide d’un feuillet pris dans un registre commercial) de trente-quatre feuillets de 200 x 140 mm. Les pages sont cotées au crayon, le premier chiffre étant 9, le dernier 76 (la foliotation que nous indiquerons par la suite est de nous) ; à partir du feuillet 7, il y a également une foliotation en lettres hébraïques, toujours au crayon. Trente- deux lignes à la page, à partir du feuillet 7 (les six premiers feuillets en ont environ 35). Les six premiers feuillets sont d’une autre encre que le reste, mais l’écriture n’en présente aucune différence majeure par rapport au gros de la copie. Le tout est en écriture rabbinique hispano-africaine (du type dit de Rasi), fort claire. La copie n’est pas antérieure aux vingt der­nières années du xixe siècle.

Les six premiers feuillets portent deux résumés historiques, composés par Sa'dya Ibn Danân (mort en 1493), rabbin originaire de Fès et ancêtre d’une famille fort ramifiée comptant encore de nombreux descendants au Maroc, mais qui a surtout vécu à Grenade

Feuillets 1-5 r° : résumé de l’histoire de la transmission de la doctrine religieuse juive depuis Moïse (les générations antérieures, depuis Adam, étant rappelées pour mémoire) jusqu.’à Maimonide. Le morceau est en hébreu, avec une suscription en arabe classique, fort maltraitée par le copiste, dont voici les premiers mots :

אמר סעדיה יב"ץ קד צאחת (צחחת (lire- הדא אלתאריך מן תואלף מכתלפא

  1. Feuillets 5v°-6v° : résumé historique sur les rois d’Israël (en arabe classique), daté du 12 Tammüz 5245 (25 juin 1485).

Ces textes, dont le premier est connu et imprimé depuis longtemps ('), ne nous occuperont pas davantage.

La partie principale du manuscrit est formée par une compilation historique, faite avec des morceaux tirés des carnets et des mémoires d’une dizaine de rabbins de Fès, du XVIe au XIXe siècle, et présentés sans ordre chronologique, ni même de principe de composition discernable.

En tout cas, il s’agit d’un recueil constitué dans la famille Ibn Danàn. Le premier rédacteur, qui a contribué lui-même au recueil, est Samuel b. Saül Ibn Danàn, né en 1668, mort vers 1730.

Le dernier rédacteur, qui a travaillé à la fin du XIXe siècle, postérieurement à 1879, s’exprime ainsi au feuillet 7 (nous omettons les fioritures rhétoriques dont le texte est surchargé) : « Je commence à écrire le livre des chroniques, appelé at-tawârïh, que j’ai compilé à l’aide des écrits des anciens rabbins, notamment le rabbin Samuel, son père Sa'dya Ibn Danàn, mon grand-père Sa'dya  et le rabbin Saül Serero  ».

L’exploitation méthodique de ces textes ne permettait pas de laisser les morceaux du recueil dans l’état chaotique où ils se présentent dans le manuscrit. Dans notre traduction, on les trouvera classés par ordre chronologique, avec renvois précis aux folios de l’original.

La version française ne cherche pas à revêtir ces extraits d’une élégance qui leur fait totalement défaut dans l’original. Il s’agit là, en effet, de mor­ceaux rédigés en très médiocre style rabbinique où l’expression des idées et des faits est étouffée sous un fatras de réminiscences biblico-talmudiques et les fleurs les plus fanées d’une rhétorique désuète, qui cache mal l’insuf­fisance réelle dans la maîtrise d’une langue savante écrite et l’indigence d’un vocabulaire précis. Quelques morceaux sont cependant écrits en judéo-arabe de Fès, moyen d’expression naturel des auteurs ; parfois d’ailleurs leur mauvais hébreu et leur parler natal se mêlent indissolublement à l’intérieur d’une seule et même phrase. On ne nous reprochera pas, d’autre part, d’avoir résolument supprimé les fleurs de style et écarté les jeux de mots et les réminiscences, d’ailleurs impossibles à rendre exactement en un idiome moderne, d’avoir enfin abrégé la phraséologie pieuse.

La valeur des documents que nous présentons ne réside évidemment pas en de grandes vues historiques sur les destinées du Maroc ou même de la minorité juive habitant ce pays. Nos mémorialistes sont tous des lettrés du Mellâh de Fès dont l’information perd autant en sûreté qu’elle s’éloigne davantage des limites étroites de leur ville. Mais en revanche, ces récits, pour la plupart contemporains aux événements relatés, provenant de narrateurs qui, par la force des choses, s’intéressaient aux humbles réalités de la vie pratique et qui, écrivant seulement pour eux-mêmes ou pour leur milieu fermé, ne se laissaient pas guider par les mêmes pré­occupations politiques et personnelles que les historiographes musulmans, ces récits présentent par certains côtés une image fidèle de la vie à Fès pendant environ trois siècles. Ils fournissent sur quelques points des données qu’on chercherait en vain chez les historiens musulmans du Maroc. Nous aimons à croire, par conséquent, que l’historien moderne en fera son profit .

 Il convient de dire ici quelques mois de la relation du Yahas Fès du rabbin Abner Sarfaty avec notre document. Le Yahas Fès a été analysé, assez sommairement, par Y. D. Sémach (Une chronique juive de Fès, « le Yahas Fès » de Ribbi Abner Ilassarfatij dans ״ Hespéris », XIX, 1934, fasc. I-Il). Nous avons pu nous servir des deux copies (accusant de légères divergences) de cette compilation, adressées respectivement à Abraham Halévi, secrétaire de l’association Agüdat Ahïm à Londres, et à Isidore Loeb, secrétaire de l’Alliance Israélite Universelle à Paris. Ces deux manuscrits, datés l’un et l’autre de 1879, sont conservés actuellement à la Bibliothèque de l’Alliance, sous les cotes 84 et 84 a. Il apparaît certain que l’auteur du Y. F. s’est servi de notre document, surtout dans le chapitre intitulé ״ Récit des calamités et événements survenus à Fès »,qu’on lit respectivement aux ff. 43-45 et 43-47 des deux mss en question; les notes historiques relatives au xixe siècle (ci*après, texte n° XXXI) figurent identiquement dans le Y. F. et dans le manuscrit que nous traduisons. D’une façon générale, les récits détaillés de ce dernier sont très laconiquement résumés dans le Y. F. (exceptionnellement, le n° IY est reproduit en entier) ; parfois il y a désaccord, comme dans le résumé du n" XXI où le Y. F. fait de Mutlammad aî-Hâjj ad-Dilâ’ï un chef de la zaouiya des Aït Ishâq au Tadla. Il se pourrait que les questionnaires envoyés d’Europe, auxquels le y. F. constitue la réponse, aient été pour quelque chose dans la rédaction définitive de notre recueil, mais nous ne possédons aucune certitude à cet égard. Toujours est-il que le texte final que celui-ci a en commun avec le y. F. dénote une certaine collaboration entre un membre de la famille Ibn Danân et R. Abner Sarfaty. Il conviendrait d’interroger sur ce point les rabbins indigènes de moins en moins nom­breux qui restent encore, par gout ou par tradition de famille, dans le courant de la transmission historique du passé judéo-marocain.

TEXTE n° I (fol. 12r°-12v°). Année 5313 (1552/3).

Auteur : Le morceau est anonyme, mais d’après une note, ajoutée à la fin, du compilateur, il est de Sa'dya Ibn Danân II (cf. MR f, 101 a, premier article).

Le rédacteur dit : « J’ai cru bon de reproduire ici (*) un récit étonnant que j’ai trouvé écrit en arabe, dans nos registres ; l’auteur n’a pas signé de son nom ».

« En l’an 5313 la pluie tarda à tomber depuis le début de l’année. Elle ne tomba que le premier jour de Sebât [,si bien que la sécheresse a duré] quatre mois (1 2). Ce fut une grande disette, à tel point que le prix d’une sahfa – Sahfa = 60 mudd-s ou boisseaux – de blé atteignit six onces. Les gens en furent tout désemparés. Les rabbins imposèrent trois [jours de] jeûne aux particuliers, – En principe, aux lettrés. Il s’agit d’une séquence de trois jeûnes : lundi, jeudi, lundi. le premier le dix du mois – Qui est d’ailleurs un des jours de jeûne réguliers de la Synagogue- et deux autres. Mais il ne tomba point de pluie, à la suite de quoi le rabbinat ordonna de nouveau trois jours de jeûne pour la com­munauté. Après que le premier fut célébré, la pluie tomba et nous récitâmes le grand Hallël au Mellah. La pluie s’étant arrêtée, nous jeûnâmes encore le jeudi et il tomba beaucoup de pluie. Les gens se mirent à labourer et, faute de temps, certains labourèrent avec des ânes et des mulets, attelant deux paires au lieu d’une. J’ai vu de mes propres yeux dix paires de bêtes attelées à la file au Dhar az-Zàwya, en raison du peu de temps qui res­tait. Les labours faits, le prix de la farine tomba à douze grandes onces. Ensuite, l’année fut excellente ; il y eut beaucoup de lentilles, au point qu’un mudd en fut vendu quatre fels-s, de même pour les pois chiches ; une sahfa de blé fut vendue deux onces et demie ; cela, au début de la pluie. Que Dieu termine [ l’année] pour le bien ».

Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains Georges Vajda

דניאל ביטון בר אלי-מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

רשימה של עשרה מועמדים לעלייה בציון מקצועותיהם נשלחה ממשרד הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) בפאס לסוכנות היהודית . לרשימה צורפו פניות אישיות של שני חייטים רפאל דנאן וניסים כהן. משרד קק"ל בפאס שלח רשימה נוספת למחלקת ההגירה של הסוכנות היהודית ובה פורטו נתונים והמלצות על טיבם של כ- עשרים מועמדים לעלייה. ברשימה אחרת פורטו מקצועותיהם מכונאים, – -ספרים, חייטים, דפסים, נהג וצורף. למעט מועמד אחד כולם היו צעירים. ניתן להניח, שהסוכנות היהודית נקטה בשיטת הפרד ומשול מול קק"ל ומול קהילות פאס, מכנאס וקזבלנקה שניהלו ועדות עלייה נפרדות. בשני המקרים לא ידוע אם בקשות אלה נענו על ידי הסוכנות היהודית.

האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל אביב: "לדאבוננו אין לע"ע ]לעת עתה, ב.ד[ שום תחבורה משם ]מצפון -אפריקה, ב.ד[ ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ"ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות". 150 ]הדגשה שלי, ב.ד[. המזכר נכתב באוגוסט 1943 אחרי כיבוש לוב ושחרור אלג'יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא ]כינויו 'יששכר'[ מקיבוץ שדה אליהו. ובמקביל פעלו שליחי 'הקיבוץ המאוחד' 'התאומים' מקיבוץ בית אורן כהן יגאל ופרידמן אפרים –בתוניס, באלג'יר ובמרוקו. כנראה, שהסוכנות היהודית לא תיאמה את הפעילות בין מחלקותיה.

ועד העלייה במשרד הארץ ישראלי במכנאס המשיך להעביר לסוכנות היהודית רשימת מפורטת של מועמדים לעלייה עם בני משפחותיהם כולל הונם העצמי. ברשימה בלטו בעלי צווארון כחול כמתחייב מהקריטריונים הציוניים. בפנייה ציין הוועד שהוא אינו יודע "מה מעניין אתכם [את הסוכנות היהודית, ב.ד] כעת, אם בעלי הון או בעלי מקצוע". כלומר הערפל, בקשר לקריטריונים של העלייה למרות שהפדרציות הציוניות, היה רב, חרף העובדה שנשלחו דפי הסבר – – הקריטריונים להגירה – – היו על דעת הממשלה בפלשתינה א"י. לאחר כשנה התקבלו ארבעה רישיונות עלייה שמיות ]תלויים, ב.ד[ למלול – שמחה וילדיה רחל, זוהרה ואייסק.

במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית, למשרד הארץ ישראלי באלג'יר,

                 "כי בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה".

הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית, שנתיים שלש שנים – לפני תום מלחמת העולם השנייה, סדר העדיפות של הסוכנות היהודית לא השתנה כלל וגולי מאוריציוס הועדפו על פני יהודי צפון אפריקה ולוב מפני שלא הוגדרו כפליטים מאחר שהתגוררו במדינות ידידותיות. כבר ראינו לעיל בבקשות מתוניס, אלג'יר ולוב שהשימוש בהגדרה של ארץ מסוימת כידידותית או אויב הייתה תשובה שרירותית שחילצה את הסוכנות היהודית מלהיענות לבקשות עלייה מהמגרב.

רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ ישראלים במגרב עבור משפחות ויחידים לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 , הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונות אמנם עלו ארצה. אך היא לא ריפתה את ידי הצפון אפריקאים. כאמור בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב' באלג'יר, במרוקו ובתוניס שכנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית. ד. רוזנשטיין, מהוועד הפועל של ההסתדרות, זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה "לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים".  רוזנפלד הוא היחיד מבין מהיישוב המאורגן שהשתמש המונח חלוצים כלפי יהודי מרוקו. שבועות ספורים אחרי קריאתו של רוזנשטיין ואחרי העפלת ספינת 'הפורצים' החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.

המדיניות העקבית של הסוכנות היהודית התבטאה בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב. ב'ארגז' התירוצים של הסוכנות היהודית ההקפדה על מידע מפורט לגבי עולים פוטנציאלים מצפון אפריקה הייתה כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לאור התהליך המינהלי המסורבל במתן רישיונות עלייה לפלשתינה א"י ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק – רישיונות עלייה ליהודי המגרב..

בראיון אישי טען גד כהן, מפעילי 'אגודת מגן דוד' בקזבלנקה, "שנוצר מצב שהסרטיפיקטים ניתנו רק ליוצאי אירופה במרוקו. עם התעוררות הציונות במרוקו באה הדרישה שיתנו סרטיפיקטים גם לנוער המרוקאי ]…[ מצד הסוכנות רצו לכסות על חוסר המעש שהיה כלפי יהדות אירופה ]…[ ולנו נתנו מקצת סרטיפיקטים כאילו שאנו בנים חורגים לעם היהודי".  לפי כהן, ההקצאה של סרטיפיקטים ליהודי מרוקו, הייתה הכאה על חטא על חוסר המעש שלה למען יהודי אירופה במהלך השואה.

אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודית כלפי עליית יהודי המגרב היו מגוונות: א. הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב' באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב 'לסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב. השליחים נשלחו אמנם על ידי הסוכנות היהודית אך ייצגו את תנועותיהן. אלה פנו בעיקר למרכזי תנועותיהם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה ואילו המוסד לעלייה ב' הפעיל אותם בארגון העפלה. כול צד טען שהם לא שליחיו ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.ב. מאחר וברישיונות עלייה עסקינן לא מדובר בהעפלה אלא בעלייה לגיטימית שהתנהלה באמצעות הפדרציות והמשרדים הארץ ישראלים המקומיים שהונחו כיצד לחלק רישיונות בעיקר בין השנים .1948 1947 ג. המידור היה אמצעי שנקטה בו הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה וקשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב. ולבסוף, ד. חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית שלא סמכה על שיקול דעתה ועל כושרה לנהל את ועדות העלייה בארצן והפקידה את ניהול משרדיה הארץ ישראלים בידי נאמניה – – יהודים אירופאים.

עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים, יצרו חיילים יהודיים ששרתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי 'החלוץ האחיד' הארץ ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב והמליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם. אך רק לאחר ארבע שנים החל מפעל העפלה שנמשך תקופה קצרה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

 

המוגרבית בספרות המודרנית

בשלהי המאה התשע עשרה ניצבו משימות חדשות בפני כותבי המוגרבית־היהודית, מעין אותן משימות שניצבו בפני העברית כמאה שנה קודם לכן, והן סיגול הלשון לכתיבת סוגות ספרותיות חדשות, רומנים ועיתונים, לטובת ההמונים, שידיעותיהם לא הספיקו להם כדי קריאת ספרות בצרפתית, בעברית או בערבית ספרותית. אלו ואלו יוזמו בידי סופרים מסורים כמו צמח הלוי(1922-1868), שחי ופעל כל ימיו בתוניס, ייסד כמה וכמה עיתונים ותרגם את ״אהבת ציון״ לאברהם מאפו לערבית־יהודית. עיתונים יהודיים רבים יצאו מאז, מהם שהאריכו ימים ומהם שלא החזיקו מעמד. עם הראשונים נמנה ״אלשמס״ (=השמש), החל מ־1885 ו״אלתילגראף״ (=הטלגראף) ב־1889 בתוניסיה; ״קול התור״ ב־1886 ו״למגיד והראני״ ב־1889 באלג׳יריה; ״קול ישראל״ ב־1891 ו״אלחורריא״ (=החרות) ב־1914 במרוקו. עיתונים אלו ואחרים נכתבו בערבית ולשונם טרם נחקרה. אולם בעיון ראשון ניכר שרובם נכתבו בלהגים המקומיים המדוברים, אלא שהושפעו מאוד מהערבית הספרותית ומתבניותיה שבלשון העיתונות. מילים כמו סיאסי-מדיני- ערד, אכ׳בארי המאפיינות במובהק את לשונה של העיתונות הערבית, חדרו ממנה אל העיתונות היהודית. היו מו״לים בתוניסיה, שהוציאו את עיתוניהם בערבית ספרותית (באותיות עבריות); הגדיל לעשות בעל העיתון ״אלשמס״, שהחל מגליונו העשרים ואחד הדפיס אותו באותיות ערביות. גם הרומנים שנכתבו בתוניסיה כוללים יסודות ספרותיים באשר מחבריהם שלטו, ללא ספק, בערבית ספרותית. הביבליוגרפיה של א׳ וואסל כוללת 517 חיבורים עממיים, שנדפסו בתוניסיה מראשיתם ועד 1907 ובהם 28 עיתונים. טיב הלשון שבה נכתבו חיבורים אלו עדיין מצפה למחקר.

לשון השירה העממית

ארכאית וקלסית עוד יותר היא לשון השירה, בייחוד ב״מוושחאת״ הממשיכים את המסורת האנדלוסית, שנכתבו — או שדוקלמו למען היהודים שלא ידעו קרוא וכתוב בכתב הערבי — בערבית ספרותית. אולם שירה זו הייתה ידועה למומחים יחידים בלבד. עממית ממנה היתה ה״קצה״, סוגה מאוחרת יותר, שנתחברה בלשון מעין ״המלחון״, סוג של קוינה פיוטי בערבית עממית הכוללת יסודות ספרותיים רבים. לשון ה״קצה״, אף שהיא שונה מלשון הדיבור ושהיסוד העברי ויסודות זרים אחרים נעלמו ממנה, הובנה בדרך כלל על ידי כלל דוברי המוגרבית. ואילו שירי העם המלווים את הטקסים המשפחתיים, בשמחה ובאבל, לשונם קרובה ביותר ללשון המדוברת. בזמן האחרון פרסם י׳ לסרי אוסף עשיר ממין זה בחיבור ״השירה היהודית עממית במרוקו״. ואמנם לשונם של שירים אלה, באוצר מיליה ובתחבירה וברוב הצורות וההגה, סמוכה על הלשון המדוברת, אך היא מגלה גם שאילה מרבדים ספרותיים בתחום הצורות והפרזיולוגיה והשפעה מלהגים אחרים בתחום ההגה. הביטוי הרווח ״יא חודדאר״ אינו אלא פנייה של המשורר אל ״הנוכחים, המאזינים״, ובתור שכזה הריהו מין הסגר, שאינו שייך לרצף השיר, ועשוי להתאים לכל הקשר ולהיות מנוצל לחריזה בסיומת ־אר. המילה ״חודדאר״ בנויה כמתכונת הצורה הספרותית פעאל, ריבוי של פאעל, המקובלת אמנם בדיבור, אך לא בשורש הזה, וללא התנועה u שאחרי פ׳ השורש.

התפתחויות פונטיות

ההיבטים הקוליים של הלשון, הרבה מהם אינם באים לידי ביטוי בלשון הכתובה. כך למשל, התפצלות הפונמה הקלסית ר׳ לשתי פונמות נפרדות, ר׳ רגילה ור׳ נחצית: marra (=פעם אחת) לעומת marra (=מרה) או bard (=קור) לעומת bard (=שייף), אינם נבדלים בכתיבם באותיות עבריות(ואף ערביות). וכך גם ניטרול התנועות הקצרות באלג׳יר לתנועה מרכזית (a) וגיוונן בהתאם לסביבה הפונטית, או מבטא ה״אמאלה״ בתנועת a סופית. אלה ודומיהם אינם ניתנים להילמד אלא מתוך המוגרבית המדוברת של ימינו. אלא שההבדלים בין הלהגים היהודיים ללהגים המוסלמים, או ההבדלים שבתוך הלהגים היהודיים עצמם, נתקיימו כנראה כבר לפני התקופה הנידונית ורק תכונות לשון ספורות אפשר להוכיח שהן התפתחו בגדר תקופה זו. כהן טוען שהספרדית השפיעה באלג׳יר ובתוניס על המעתק s-s', ושהצרפתית השפיעה על מבטא ה״i וזו נעתקה ממכתשית לוילונית. ואף בתחום אוצר המילים כך. למשל בשל המגע המתמיד בין קהילת תלמסן לקהילת אלג׳יר, עברה המילה-daba (=עכשיו) המערבית לאלג׳יר, שם אינה ידועה בין המוסלמים. מרסל כהן הצביע על ההגיים שנוספו במילים זרות או שאולות בלהג יהודי אלג׳יר בהשפעת הטורקית והספרדית — g  c'p; ובשאילות מאוחרות מן הצרפתית — גם V. כיוצא בזה הכיבוש הצרפתי באלג׳יריה, באמצע המאה שעברה, הביא ליצירת קשרים הדוקים יותר משהיו בין היהודים למוסלמים, ובמציאות חדשה זו השפיע הלהג הערבי המוסלמי על הלהג היהודי. בלהג היהודי, ק׳ ערבית קלסית(ق) ממומשת סותם סדקי, והנה בהשפעת הלהג המוסלמי ביטאו גברים יהודים, צעירים או בגיל העמידה, עיצור זה כסותם וילוני בלתי קולי Q, בעוד שהזקנים והנשים שמרו עוד על המבטא העתיק .קווי דמיון מעניינים של הערבית־היהודית של דבדו לערבית־ היהודית של מערב אלג׳יריה מצא א׳ מרציאנו.

התפתחויות לקסיקליות וסמנטיות

תחום הלשון שיש לצפות בו בייחוד לדינמיקה נמרצת הוא התחום הלקסיקלי והסמנטי. אם אתה מוצא ביטוי, מונח או משמעות, שהם ייחודיים לאזור מסוים ושאין להכירם בשאר אזורי הדיבור הערבי, מתקבל על הדעת שהם נטבעו באותו אזור. לדוגמה, קראיה (qraya)במובן ״קריאה טקסית״, ״לימוד״ או ״מלומדות״ אופיינית למגרב בכלל. אפשר משום שבכל לימוד הקפידו על הגרסה, לפי הכלל העתיק גרסה קודמת לסברה. ואפשר משום שטקסטים מסוימים, קבליים בייחוד, היו אזוטריים, והקריאה בהם הייתה עיקר, משום שההמונים, שקריאת ה״זוהר״ הייתה נפוצה ביניהם, לא הבינו את הכתוב או לא העלו על דעתם להעמיק בתכניו הקבליים. ומאיליו מובן שבעיניהם הייתה הקריאה סימן היכר למלומדות. בתחום המינוח של לימוד הקריאה בשיטה הפרוגרסיבית נהגו מונחים שונים, בהתאם למקום, לאותו מושג: ״תהג׳י״ בתינגיר, ״אזדיאן״ או ״זדי״ במכנאס ובמוגדור, ״מלקא״ במראכש, ״לם״ בקזבלנקה, ״קיאל״ בסאפי. גיוון זה מלמד, התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה שצמיחתו של המונח מקומית הייתה, שאילו היה המונח עתיק יומין היינו מוצאים אותו בכל הקהילות.

פעמים אפשר לעקוב אחר חדירתו של ביטוי ממקור ספרותי ללשון הדיבור. באלג׳יר כינו את הפרוצה, בלשון נקייה mrat 3ssu – إمراة السوء״אשת הרוע״. הצורה mrat לנסמך אינה רגילה, שכן הרגיל הוא mart, והמילה V) su«) אף היא אינה מקובלת בלשון הדיבור, על כן הסיק כהן שביטוי זה שאול כצורתו מתרגום רס״ג לתורה, שחלקים ממנו היו עוד בשימוש באלג׳יריה. המסקנה החשובה היא שבמוגרבית המדוברת יש שקיעים המיוסדים על הערבית־היהודית הקלסית.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 19

אֲסַפֵּר פְּלָאֶיךָ-פיוט יסדתיו בהליכתי על עיר תאפיללת-רבי דוד בן אהרן חסין-כולל ביאור הפיוט

קעה. אֲסַפֵּר פְּלָאֶיךָ

שיר מעין אזור בן כא מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת ארבעה טורים. הטור הרביעי מתחלק לשתי צלעיות.

משקל: בטורים הרגילים שבע הברות ובטור הרביעי שש הברות בצלע א, חמש הברות בצלע ב.

כתובת: פיוט יסדתיו בהליכתי על עיר תאפיללת היושבת על נהר זי״ז. ושם ראיתי נפלאות כנטיעים מגודלים. אילנות דקלים. מאליפות מרובבות על פלגי מים שתולים וידבר דוד את דברי השירה הזאת לנאדר בעדת אראלים. מי כמוהו באלים. סימן: אנכי דוד בן אהרן חסין יצ״ו אמץ חזק.

מקור: ק־ ח ע״א.

אֲסַפֵּר פְּלָאֶיךָ / מֶלֶךְ קָדוֹשׁ, שׁוֹכֵן עדַ

עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ / וַהֲבֵאַתנִי עַד / עִיר הַתְּמָרִים

 

אִמְרוּ בַגּוֹיִים אַשְׁרֵי

הַיּוֹצֵר וְהַבּוֹרֵא

5 מַעְיָנוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה

נַחֲלֵי נַהֲרֵי / וַיִבַקַּע צוּרִים

 

על-פי שה״ש ד, ו. 44. עמלק: כאן כינוי לכלל אויבי ישראל. 46. שמם מחה נא: על-פי שט׳ יז, יד. 49. רני… אשכנה: מסיים בבקשה על הגאולה, על-פי זכי ב, יד. 1. מלן… עד: כינויים לקב״ה, על-פי ישע׳ נז, טו. 2. עשית עם עבדן: על־פי בר׳ לב, י. עיר התמרים: במקרא כינוי ליריחו(דב׳ לד, ג). כאן כינוי לתאפיללת. 5. מעיינות שתים עשרה: כמו באילים (שט׳ טו, כז), בזמן יציאת מצרים. 6. נחלי נהרי: הצורה על-פי איוב כ, יז, ׳נהרי נחלי דבש וחמאה׳. 7. נהרות… י: היוד שייכת לראש המילה הראשונה בטור הבא וחילק המשורר את המילה לצורך החרוז. החרוז מצריך ניקוד היוד בפתח, וממילא מתקבלת צורת עתיד של הפעיל על דרך תה׳ פט, מג.

נְהָרוֹת – פַּלְגֵיהֶם  יַ
שִׂמְחוּ מִדְבָּר צִיָּה
מִזִּי"ז כְּבוֹדָם נִהְיָה
10- הָאָרֶץ פּוֹתָה / חִטִּים וּשְׂעוֹרִים

כְּאַלּוֹנִים חֲסֻנִּים 
אִילָנוֹת פִּרְיָם נוֹתְנִים
מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים
בְּמִנְיָנָם הֵם נִמְנִים / שִׁבְעִים תְּמָרִים

15- יוֹם זֶה לְעֵינַי נִגְלָה 
מַרְאֶה גָּדוֹל וְנִפְלָא
וְתִפְאֶרֶת וּתְהִלָּה
הָאָרֶץ גְּדוֹלָה / קִרְיַת יְעָרִים

דְּקָלִים שְׁמָם נִקְרָא
20- בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה וּגְמָרָא
וּדְבַשׁ בִּלְשׁוֹן תּוֹרָה 
וּבְנֵי בָבֶל כּוּפְרָא / אֲלֵיהֶם קוֹרִים

וְקַיָּם בְּחַד סִידְרָא 
שׁוּרָה כְּנֶגֶד שׁוּרָה
25- וּבָהֶם נִתְפָּאֲרָה
אֶרֶץ יְקָרָה / מִבְחַר כָּל עָרִים

יִלְמַד אִישׁ מִבִּירָתָן 
לִהְיוֹת שָׁפָל עַנְוְתָן 
כִּי לְפִי גְּדִילָתָן
נֶגֶד מַרְגְּלוֹתָן / עַנְפֵיהֶם חוֹזְרִים

 8. ישמחו מדבר ציה: הנהרות מביאים ברכה אל המדבר ומצמיחים בו עצים וירקות. 9. מזי״ז כבודם: על-פי יש׳ סו, יא, ו׳שיחק׳ המשורר בשם המקום. 14. שבעים תמרים: ראה טור 15.5. קרית יערים: במקרא שם מקום. כאן במשמעות כללית. 20-19. דגלים״. וגמרא: כגון משנה פאה ד, א. 21. ודבש בלשון תורה: כפי שפירש״י(דב׳ כו, ב) ׳ארץ זית שמן ודבש׳ – דבש תמרים. 22. ובני… קורים: כגון, ב״ק נט ע״ב ׳האי מאן דקץ כופרא׳. 23. בחד סידרא: בסדר אחד, שורה כנגד שורה. 25. ובהם… ערים: שהתמר משבעת המינים הוא. 27. מברייתן: מאופיים, •מטבעם של עצי התמר. 30. נגד… חוזרים: שהענפים כאילו משפילים עצמם כלפי מטה.

דַּלּוּ עֵינַי אֵלֶיךָ 
אֶל אֲדוֹן הַמַּמְלָכָה 
מָה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ 
מֵהֶם מַהוּתֶךָ / אָנוּ מַכִּירִים

35- בִּפְרִי עֵץ זֶה נֶאֶמְרָה 
הֲלָכָה וְדִין תּוֹרָה 
נַפְשׁוֹ תִּהְיֶה גְּזֵרָה 
אֹכֶל כִּתְמָרָהּ / בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים

נְדִיבֵי עַם קְדוֹשִׁים
40- לוּלָב מִתָּמָר עוֹשִׂים
עוֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים
בֶּחָג בּוֹ מַגִּישִׁים / שִׁבְעִים פָּרִים

אָמַרְתִּי אַעֲלֶה בְּ-

תָּמָר וְאוֹחֲזָה בְּ-
45- סַנְסִנָּיו לִרְעוֹת אִבֵּי
וְלִשְׁתּוֹת מִגֶּבֶא / מַיִם הַקָּרִים

אִילָן הַזֶּה מָה נָאֶה 
כָּל רוֹאֵהוּ מִשְׁתָּאֶה
לָבוֹא עַד קִצּוֹ יִלְאֶה
50- כְּמוֹ נֶשֶׁר יִדְאֶה / עַל כֵּן רֹאשׁ יָרִים 

 31. דלו עיני: עיני נשואות אליך, שהמסתכל אל צמרת הדקל נושא עיניו מעלה. 33. מה גדלו מעשיל: תה׳ צב, ו. 34. מהם… מכירים: שאין אדם יכול להכיר את האל עצמו, אך הוא מכירו מתוך מעשה היצירה. 37. נפש… הכפורים: החולה שיש בו סכנה ועליו לאכול ביוה״כ הריהו אוכל פחות מתמרה בכל פעם. 40. לולב מתמר: שנאמר וכפות תמרים (וי׳ כג, מ). 41. עומד בין ההדסים: שההדסים בצד הלולב, והלשון על-פי זכ׳ א, ח. 42. בחג: סתם ׳החג׳ בלשון רבותינו הוא חג הסוכות. שבעים פרים: הם שבעים פרי החג, קרבן המוספים שבכל יום. 43. אמרתי…בסנסיניו: על-פי שה״ש ז, ט ובשיר אחר (׳לולב ומיניו׳) הביא משוררנו את דרשת הזוהר אעלה ר״ת אתרוג ערבה לולב הדס, וחרז המשורר באותיות השימוש. 46. מים הקרים: ממעיינות תאפילאלת. 47. אילן… ירים: כך מתפעל המשורר מגובהם שלעצי התמר שהעין מתקשה לראות את צמרתם, ומי שמבקש לראותם עליו להרים את ראשו. על… ירים: על-פי תה׳ קי, ז. 51. דר ערבות: כינוי לקב״ה.

הָלְלוּ דָּר עֲרָבוֹת
בּוֹרֵא אִילָנוֹת טוֹבוֹת 
לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת
יֵשׁ מֵהֶם נְקֵבוֹת / מֵהֶם זְכָרִים

55- רוֹמְמוֹת אֶל בִּגְרוֹנְכֶם
סִפֵּק לָכֶם צָרַכְּכֶם
כָּל פָּעַל לְמַעַנְכֶם
מַשְׁקְכֶם אָכְלְכֶם / וְכָל מַחְסוֹרִים

נֶאֱמָן קָדוֹשׁ שְׁמוֹ
60- לֹא חִסֵּר מֵעוֹלָמוֹ
בִּדְבָרוֹ וּבִנְאוּמוֹ
פֵּרוֹת מָה נַעֲמוּ / לָזוּן יְצוּרִים

חָסִין לוֹ הָאַדֶּרֶת 
קַיֵּם חָזוֹן אוֹמֶרֶת
65- עוֹד חִטָּה מִתַּמֶּרֶת
כְּדֶקֶל נִגְדֶּרֶת / בְּרֹאשׁ הֶהָרִים

יִפְרָח צַדִּיק כַּתָּמָר 
מִצְוַת אֱלֹהָיו שָׁמַר
מִיַּיִן הַמְּשֻׁמָּר
70- וְרֵיחוֹ לֹא נָמַר / יִשְׁתֶּה בִּזְמִירִים

צוּר מוֹשִׁיעַ וְגוֹאֵל
רָצָה בָּנוּ וַיּוֹאֶל
וְדִמָּה לְתָמָר אֵל
כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל / גֶּזַע יְשָׁרִים

  1. 52. בורא אילנות טובות: על־פי נוסח ברכת האילנות. 54. נקבות: עצי תמר המניבים פרי. ומהם זכרים: עצים שתפקידם להפרות את העצים האחרים והם עצמם אינם מניבים פרי. 55. רוממות אל בגרונכם: המשורר פונה לעצי התמר עצמם, עדה״כ תה׳ קמט, ו. 56. ספק לכל צרכיכם: על־פי לשון ההגדה של פסח ׳סיפק צרכינו במדבר׳. 58. משקכם… מחסורים: שהדקלים הללו נטועים על מי מעיין. מחסורים: במקור נכתב ׳מחסורכם׳ ואינו תואם לחרוז. 60. לא חסר בעולמו: על-פי המטבע של ברכת האילנות, וראה טור 52. חסין: כינוי לקב״ה. חזון אומרת: הנבואה מבטיחה לנו את ההבטחה הזו, ומתוך שחשב המשורר על נבואה נקט אומרת בלשון נקבה. 66-65. עוד… ההרים: לעתיד לבוא תהא החטה נקטפת כדקל בראש ההרים, על-פי כתובות קיא ע״ב. 67. יפרח צדיק כתמר: על-פי הכתוב ׳צדיק כתמר יפרח׳, תה׳ צב, יג. 69־70. מיין… בזמירים: הצדיק המשול לתמר יזכה לשתות בשיר וזמר מן היין

75- וּזְהַב הָאָרֶץ טוֹב 
מֵאֶרֶץ כּוּשׁ יַחְטֹב 
יִבְנֶה בְּהַר הַטּוֹב
בְּעֵת אַל חַי יִקְטֹב / אוֹיְבִים וְשָׂרִים

אַמֵּץ בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלִים
80- חֲכָמִים לָהֶם נִגְלִים
נֹעַם שִׂיחַ אֶרְאֶלִּים 
וְשִׂיחַת דְּקָלִים / שִׂיחַת צִפֳּרִים

חַזֵּק עַם בַּשֶּׁבִי נִכְבַּשׁ
בִּגְדֵי תִּפְאָרָה יִלְבַּשׁ
85- בְּתֹךְ עִיר צִיּוֹן יִרְבַּץ
זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ / דְּבַשׁ תְּמָרִים

המשומר לצדיקים לעתיד לבוא. על-פי ברכות לד ע״ב. 74-71 צור… ישרים: הקב״ה שבחר בעם ישראל ורצה בהם דימה אותם לתמר, והוא על־פי כמה מקומות בדברי חז״ל, כגון: סוכה מה, ע״ב: ׳מה תמר זה. אין לו אלא לב אחד אף שישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים׳. 76-75. וזהב… יחטוב: יש באזור זה מתכות יקרות, והן נסחפות ומגיעות מארץ כוש. 77. יבנה בהר הטוב: הזהב הטוב עתיד להיבנות בבית המקדש עם בוא הגאולה. ההר הטוב: כינוי לירושלים, על-פי ברכות מח ע״ב ועוד. 78. יקטוב: ינקום בהם ויהרגם. אויבים ושרים: האויבים ומנהיגיהם ואולי צ״ל ׳צרים׳. 79. אמץ ברכים כושלים: כדי לחזק את החכמים בעת שנחלשים מן הלימוד, ונקט ברכים לשון זכר. 81-80. חכמים…צפורים: הקב״ה מגלה לחכמים שיחות צמחים ובעלי-חיים, והוא מה שנאמר על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח שיחת מלאכי השרת… ושיחת דקלים (סוכה כח, ע״ב). 83. עם בשבי נכבש: עם אשר נכבש בגלות ובשביה. 84. בגדי תפארה ילבש: בגדי תפארה הם סמל לגאולה, על-פי יש׳ נב, א, ובתיווך ׳לכה דודי׳ לר״ש אלקבץ. 85. בתוך… ירבץ: ישכב לבטח, וציון היא סמל לכלל ארץ ישראל. 86. זבת… תמרים: זהו שבחה של ארץ ישראל. דבש תמרים: כך נתפרש עניין הדבש שבשבעת המינים (ראה רש״י לדב׳ כו, ב).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר