מורשת יהדות מרוקו

2. 2. אסכולת הפיוט הארץ־ישראלי

הפיוט הקדום הוא בבואה לתפיסת העולם הרבנית ולמחשבה היהודית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירותיהם החשובות של חכמי התלמוד. הפיוט משקף במידת־מה גם תבניות מנטאליות עממיות, שיסודן במחשבה זו, ושהופצו באמצעות בתי־הכנסת. הפיוט נעשה ראי להוויה היהודית, בדומה להלכה — המארגנת הוויה זו, ולספרות המדרש — המקיפה אותה בעולם של מיתוסים ואגדות.

מה דמות היתה לחיים שלאחר הגלות? האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל חיה את הטרגדיה הלאומית, את שריפת הבית, את חורבן המדינה והגלות, כמאורעות מתחדשים, כפצע שותת, היא כופפה גווה תחת עול האויב הרומאי וקומתה שחה תחת נטל השלטון הזר. מרירות, מצוקה, געגועים ויאוש היו מנת חלקה בימים נעדרי־שמחה. שנים ויובלות חלפו ולא נראה גם ברמז הקץ לנסיונות המרים. למשורר לא נותר, במרי לבו, אלא לבכות את שבר עמו בקינות ובסליחות ולתנות את כאבו בתפילה ובכוונות. הפיוס שיקף אפוא מציאות חשוכה זו ונטל חלק בנסיבותיה הכאובות.

עדיין נשארת ועומדת השאלה, מדוע הסתגר הפיוט בעולמה המוגבל של הדת ומדוע נאסרה בו כל השראה ממקור חילוני, ממחזות הטבע, מדאגות חיי היום־יום, מרגשות אישיים וכדו'. נושאים אלה הורחקו מן הפיוט לא רק בעטיין של יראת שמים ואדיקות, שהרי המדרש — בן זמנו של הפיוט — לא התעלם מהם, אף לא בחל בהם, ואילו בשירת ספרד נשמר להם מקור כבוד. החשש המתמיד לעצם הקיום הדתי והפיסי, הוא שהיה בעוכרי חיבורים מסוג זה, והוא שהיטה את המשורר ממצב עמו, מן המציאות חסרת־החן ונעדרת־השמחה, מן ההווה האפרורי, אל אגדות־קדומים. או שמא נעצרה ההיסטוריה עם המשבר שפקד את האומה, כדי לשוב ולחדש את מהלכה לכשיבוא המשיח ? המשורר דואה על כנפי דמיונו אל העבר. הוא מעלה את זכר גדולתו אפופת האגדה ונושא את עיניו אל העתיד. הוא מייחל לגאולה ולחידוש תפארת ימי־קדם.

הפיוט והפואטיקה שלו קשורים קשר הדוק לספרות המדרש. האגדה היא ערשו, ואגדות התלמוד והמדרש הם עצמותו וחומריו; הוא שואב מהם את תמונות חיבוריו ונושאיהם, את אמצעי הריטוריקה ודרכי הפרשנות, את הכללים המתודולוגיים ואת דרכי הכתיבה והעריכה.

עד להתגבשותו של הסגנון הספרדי החדש מאמצע המאה העשירית ואילך, נכתבה במרוקו שירת קודש עברית בהשפעתו המובהקת של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום. הנציג הבולט ביותר הוא ר׳ יהודה אבן קורייש, אבל אין היחיד בשום פנים ואופן.

3. 3. השירה היהודית בספרד ובארצות התפוצה הספרדית והמזרח

שירת ספרד היתה תעודת היוחסין של המחברים במרוקו, שהיו ברובם מצאצאי המגורשים מקשטיליה, הם שייכו את עצמם גם מן הבחינה הרוחנית לתור־הזהב האנדלוסי המפואר. לדעתם, היו הם מייצגיו הנאמנים ביותר ויורשיו האמיתיים. משום כך נייחד כאן מקום חשוב לחוליה זו של השירה העברית.

נקדים ונסקור בקצרה את התמורות שחלו בפיוט, הפצתו בקהילות היהודיות שבתפוצות ותרומתו לפיתוח השירה בקהילות אלו. אין לשכוח, שאם אפיוניה הבסיסיים של ההגות היהודית הם: רציפות, אחדות ואוניברסאליות, שהן מעבר להבדלי מקום ולחילופי זמנים, אין פירושו של דבר שיש להוציא מכלל אפשרות תסיסה פנימית ודיאלקטיקה, הבאה לידי ביטוי בכושר הסתגלות והתאמה מתמידים לסביבה, לחברה, לדת, למנהגים ולתנאים המשתנים והארעיים של הקיום היהודי.

היצירה הפייטנית עזבה בהדרגה את הגבולות המקובלים של הליטורגיה והחלה לשרת תכליות חדשות ולחדור לתחומים חדשים, הנוגעים במידה זו או אחרת בחיי החול. ובכך הכשירה את הקרקע לשירת־החול, שמצאה את קרקע צמיחתה בספרד.

שרשרת מסורת השירה היהודית לא נותקה עם הופעת השירה בספרד. על רציפותה והמשכה הישיר של שירה זו תעיד תלותה של התרבות היהודית־הספרדית בראשיתה (המאה התשיעית והעשירית) בבבל ובמזרח. חיי־הרוח היהודיים בספרד היו כפופים להנהגה הרוחנית של ישיבות בבל וישיבות סורא ופומבדיתא בתחום התלמוד, פרשנות המקרא, המדרש, ההלכה וכל יתר הגילויים של ההגות היהודית, ובכללם השירה. השירה — מורשת פייטני ארץ־ישראל — הגיעה אל יהודי ספרד באמצעות חכמי בבל. יהודי ספרד ראו בהם סמכות רוחנית עליונה. חיבורים פיוטיים רבים נאספו בסידור רב סעדיה גאון, שהיה נפוץ אז ברחבי העולם הערבי, ועותקים רבים ממנו הגיעו לספרד.

במאה העשירית השתקעו בספרד אחדים מחכמי המגרב וחכמי בבל. ספרד היתה בהדרגה למרכז רוחני ותרבותי עצמאי יותר ויותר. בקהילות ישראל שבערי חצי האי האיברי פרחו מדעי היהדות ובתי האולפנה הכשירו דורות של חכמים, ששמרו על שלשלת הקבלה.

עם העתקת המרכז היהודי מן המזרח למערב עובר הפיוט מבבל לספרד בעקבות מקצועות הדת, שנלמדו בישיבות. באותה עת פרחה בספרד יצירה שירית עברית, שהיו מיוצגים בה במובהק הקודש והחול, האמנות האנדלוסית ומכלול הזרמים במחשבת ימי־הביניים היהודית־הערבית, על נושאיה הפילוסופיים והמיסטיים בעלי התהודה הדתית והשכלתנית, שמניסוחה הכוללני־האוניברסאלי לא נעדרו הדגשים הומניסטיים; ההתפתחות הספרותית הענפה הביאה את השירה העברית בימי־ הביניים לשיאה. היא זכתה להערצה בכל קהילות התפוצות, קשרו לה כתרים, היללוה, עיינו בה, למדו וחיקו אותה כמתכונתה ובסגנונה. הפריחה הזו מקורה בצירוף מקרים מיוחד ובנסיבות הולמות.

משוררי ספרד הכירו בערך שירתם והיו מודעים למקום המרכזי השמור לה הן במסגרת מורשתם התרבותית עצמה והן במסגרת המחשבה היהודית בכללה. הם ייחסו את עליונותם ועליונות שירתם למיקומה הגיאוגראפי של ספרד, לאווירה, לנעימות החיים בה ולמזג תושביה.

אין לשכוח שיהודי ספרד זכו לתנאי קיום נוחים ביותר, שלא כשאר יהודי התפוצות ולהוציא מאורעות עגומים אחדים, הם נהנו ממידת ביטחון, שלא היתה מנת חלקן של קהילות אשכנז. מעמדם החוקי הליבראלי איפשר להם למלא תפקיד חשוב בחיי הכלכלה המשגשגים של ארצם; הם נשאו במשרות ציבוריות ונהנו מן השגשוג הכללי. הרווחה הותירה את עתותיהם בידיהם. את זמנם החופשי הקדישו לרכוש לעצמם תרבות כללית, כלומר ספרות ומדעים ערביים. לשליטה בהם נודעה השפעה מכרעת על התפתחות המחשבה היהודית על כל גילוייה. מדעים אלה גם תרמו רבות להעשרתה של ההגות היהודית בכלל וכן להתפתחות ולחידושים במקצועות הלשון והספרות. השירה היהודית שתולה מעתה בקרקע פורייה ויונקת ממעיינות חדשים. המגע עם השירה הערבית חולל בה מהפכה בתבניות ובטכניקות השיר, ותמורות אלה דחקו את רגלי הפיוט, את מסגרותיו, תפקידיו וייעודיו המסורתיים. על כך יעידו עבודותיהם של המדקדקים היהודים — יהודה חיוג׳, יונה אבן ג׳נאח ואחרים, וחיבורו הנ״ל של רמב״ע בתורת השיר.

השירה העברית בספרד סיגלה לעצמה את האופי האישי והתרחקה ממסגרות ההתבטאות הקבוצתיות־האנונימיות, שהיו מן המוסכמות של הפיוט. הרחבת מסגרות הפיוט ופריצתן לוותה בנסיון לפשר בין מגמת החדשנות לבין דרישות המחשבה היהודית השמרנית ולהטמיע את היצירות החדשות במורשת התרבותית־ הרוחנית של היהדות המסורתית.

הופעת שירת־החול העברית בספרד חופפת את התיישבותו של דונש בן־לברט בארץ זו. תלמידו הבגדדי של רב סעדיה גאון הוזמן לקורדובה, ועד מהרה כבש את לבבות יהודי אנדלוסיה. הם הוקסמו מהיקף ידיעותיו ומדעותיו המקוריות. הוא חיבר לכבודם שירים בנושאי חול, שהיו בלתי־מקובלים על שירת התקופה היהודית, ויצק בהם דפוסים ציוריים ורעיוניים ודרכי ריטוריקה ומליצה, השאולים מן השירה הערבית. הוא שקל את שיריו על־פי עקרונות השקילה הכמותית, ששקד להנהיגה ואף ניסה להחילה על שירת־הקודש. דונש עיצב את עקרונות השקילה העברית, כהעתק השקילה הערבית, חרף העוינות, שגילו מגיניה החרוצים של הלשון העברית ושל תורת־השיר המסורתית כלפי רעיונותיו החדשניים.

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד-עמ' 35

מרוקו עצמאית ונועלת את שעריה.

במחצית שנת 1956, עם התעצמות התהליך של העברת הסמכויות מצרפת למרוקו, חלה החמרה במצבם של יהודיה. ראש מחלקת העלייה דיווח כי רופאים – כולל אלה של אוז"ה – אינם מוכנים עוד לבדוק ולטפל במועמדים לעלייה בשל איומים מצד ממשלת מרוקו ומצד לאומנים ערבים. גם אנשי מחלקת העלייה, הפזורים במחוזות מרוקו, נצטוו על ידי שלטונותיה לצאת מהמחוזות.

שרגאי יצא אפוא לבקר בפריס כדי לבדוק את העניינים מקרוב. משם טלגרף לד"ר נחום גולדמן כי ממרוקו הפסיקה לתת דרכונים אך יש בה עוד 12.000 שבידיהם דרכון ; כי בכמה מחוזות נתבקשו שליחי הסוכנות לעזוב : וכי מרגישים שם שה "עניין" הגיע לקיצו.

ד"ר גולדמן דיווח לחברי הנהלת הסוכנות על הטלגרמה של שרגאי, ועל כך אמר יהודה ברגינסקי :  ד"ר גולדמן הודיע והחברים שמעו ולא שמעו – הדגשת המחבר – . אנו עומדים לפני הפסקת עלייה – ממרוקו -…אינני מתכוון לעשות עכשיו את הדיון, שעלול להיות לא כל כך קל. מבלי להיכנס לניתוחים אגיד יותר מדי בזול הפסדנו את עניין מרוקו.

בדיון הנהלת הסוכנות ביוני 1956 דווח על החמרה במצב יהדות מרוקו ; האיום הערבי המשיך והתעצם, וחברות ספנות זרות סירבו להסיע עולים באוניותיהם ממרסיי לישראל. גם משרדי הפדרציה הציונית בתוניס נסגרו עקב איום ערבי.

באותו דיון תקף נחום גולדמן את ברגינסקי, על שמסר הודעה לעיתונות, ולפיה יש להוציא מיידית 100.000 יהודים ממרוקו. בחוזרו מביקור בפריס דיווח יוספטל להנהלת הסוכנות, כי ראש המשטרה המרוקנית סירב לחתום על פספורטים ואמר :

בזמן השלטון הצרפתי עשיתם מה שאתם רוצים – אנו ממשלת מרוקו – אין אנו סוכנות לתת חתימות…..עוד דיווח יוספטל , כי הגיע לידו מכתב ששלח ראש משטרת מרוקו לשר הפנים, ובו נאמר:

אני אסגור את "קדימה" משרד הסוכנות בקזבלנקה -, אגרש את השליחים המגייסים את האנשים ומכינים אותם כדי לשפוך דם ערבי.

נציג משרד החוץ, אמיל נג'ר, דיווח :

חל שינוי מהפכני במרוקו, יש שם מדינה ריבונית חדשה, המרוקאים מוכנים לדון בדבר רישיון יציאה ל-7.000 יהודים ובזה לסיים את פרק העלייה.

לפי מברק נוסף שהגיע מפריס, התבקשו השליחים לעזוב תוך שבוע, המשרדים סגורים, והמנגנון מטפל בחיסול. במחנה בקזבלנקה נמצאו 2.000 איש. א' הרמן, ראש מחלקת ההסברה, הציע לא לנהל משא ומתן רק על עליית 7.000 היהודים – אלא גם על 50.000 היהודים שאחרי הסלקציה, ואשר חיסלו את עסקיהם או בתהליך חיסולם.

גיורא יוספטל התלונן, על שמפלגות האופוזיציה תוקפות את הממשלה והסוכנות על שלא עשו די להצלת יהודי מרוקו, ועל כך ענה לו ברגינסקי :

אנו יושבים כאן כמצביאים אחרי קרב אבוד. כאן נוכל לומר זאת. עמדתי לסלקציה ידועה. אני מתנגד לה בכל ישותי. למקרה התקפות על ההנהלה עלינו להשיב בלי ספק. אך לא נוכל לשנן כי כל מה שעשינו עד כה היה נפלא. עלינו להודות בשגיאותינו ולסגת מההחלטה על הסלקציה.

גם דובקין, שלאורך כל הדרך התנגד לעלייה מצפון אפריקה, "הכה על חטא" : האמת היא שגם בגבולות הסלקציה לא עשינו מה שהיינו צריכים ויכולים לעשות ולא העלינו די. לי יש בעניינים אלה הרגשה של " על חטא", ונדמה לי שרבים כאן שותפים לרגש זה.

כך גם ראש המחלקה לתרבות תורנית בגולה, בית אריה : " גם אני סבור שיש להודות כי שגינו בעניין הסלקציה ".

לעומתם נשאר לוי אשכול איתן כסלע ולא הביע חרטה : " אם נבטל את הסלקציה תהיה זו דמגוגיה שתביא נזק רב לעניין עצמו ". גם מ' גרוסמן התנגד לביטול הסלקציה, אך הוסיף נימוק הגיוני : תהיה זו צביעות לבטל את הסלקציה בשעה שאין מרשים ליהודי מרוקו לצאת.

וזלמן שזר, שהחליף את ברל לוקר כיושב ראש ההנהלה הירושלמית, טען גם הוא כי אין לסגת מעקרון הסלקציה.

בדיון ההנהלה ביולי 1956 השתתף גם שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. הוא דיווח כי מאז החזרת הסולטאן מוחמד בן יוסוף מגלותו, ב-25 באוגוסט 1955, הפכה מרוקו למדינה עצמאית ; הצבא הצרפתי והפקידות הצרפתית כפופים לערבים ; המרוקנים הפסיקו להנפיק דרכונים, והחליטו על סגירת "קדימה" והפסקת יצאת היהודים. לדעת צור, הסיבות למדיניות מרוקו הן :

1 – לחץ הליגה הערבית : זו טענה כי הערבים נמצאים במאבק נגד ישראל – והנה מרוקו, ארץ מוסלמית, שולחת כוח אדם לשיראל !

2 – יורש העצר, מולאי חסן, ושר החוץ של מרוקו נסעו לקהיר, ולא רצו לבוא לשם בידיים ריקות.

3 – הסולטאן נפגע אישית מיציאת היהודים : הם היו בעיניו בניו ונתיניו, והוא – מגינם ; וזוהי אפוא כפיות טובה מצד היהודים כלפי הסולטאן וחוסר אמון בו.

4 – דעת הקהל הערבית במרוקו

עוד סיכם צור, כי לאחר שיושלם תהליך קבלת האישורים להוצאת 7.000 היהודים, ידרוש משרד החוץ להוציא גם את 50.000 היהודים שחיסלו את עסקיהם ; ובשלב מאוחר יותר – להוציא את שאר היהודים.

על דברי יעקב צור הגיב בגינסקי :

עניין צפון אפריקה אף פעם לא היה חשוב אצל היהודים בארץ. עכשיו נוטים לחשוב, שעניין זה יסתדר כאילו מאליו. יש לי הרושם שאנו מעלימים מהיהודים יותר מה שראו להעלים.

באותה עת "לא היה זמן" לבן גוריון ולממשלה לעסוק בבעיות העלייה ממרוקו, כדברי שרגאי : "דיברתי עם בן גוריון על המצב בצפון אפריקה, והוא אמר לי שכרגע אין לי זמן להיכנס לנושא זה, הוא יקרא לי בעוד עשרה ימים "

א' דובקין רטן : " המוסד לתיאום לא התכנס למעלה מחצי שנה ". במצב עניינים זה החליטה הנהלת הסוכנות לעבור לתכנון עלייה בלתי לגלית.

גם בכך היה מס שפתיים בלבד : וכי מה כוחה ויכולתה של עלייה בלתי לגלית ? אולי 1.000 עולים בשנה ?

בספרו מבצע יכין, כותב שמואל שגב על עלייה בלתי לגלית זו :

             המעבר מעליה לגלית לבלתי לגלית תרם תרומה מוגבלת….להרגעת על יעילותה :            בגבור הלחץ התבררו מגבלותיה של "המסגרת" שצמצמו את אפשרויותיה לינות על המטרה העיקרית שלשמה הופעלה – ארגון העלייה. לא זו בלבד שהעלייה החשאית לא יכלה להבטיח הגירה מסיבית, אפילו הבטחת עלייתם של המעטים הייתה כרוכה בתקלות.

ב-3 ספטמבר 1956 דיווח נחום גולדמן להנהלת הסוכנות כי המחנה בקזבלנקה יחוסל עד 17 בספטמבר 1956וכי ממשלת מרוקו החרימה אונייה אחת בגלל עניין סואץ – המתיחות בין ישראל לבין מצרים ערב מלחמת סיני.

גולדמן גם הציע לבטל את ההחלטה על כינוס יהודי עולמי בעניין מרוקו, שכן לא היה בטוח שניתן לארגן כנס כזה, ואולי בכלל לא יהיה אפקטיבי.

ב-9 בספטמבר דיווח יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, א' איסטרמן, להנהלת הסוכנות, כי פרצו מהומות במרוקו, ונהרגו בה שישה יהודים. ברגינסקי הגיב באומרו שיש להפעיל לחץ בלתי פוסק ובכל הדרכים על ממשלת מרוקו, כדי שתאפשר להעלות את 50.000 היהודים שלאחר הסלקציה, ואשר חיסלו את עסקיהם. ש"ז שרגאי ומשה קול תמכו בהצעתו, וד"ר גולדמן סיכם את הדיון : יש להתרכז בפינוי המחנה בקזבלנקה, ולאחר מכן לפתוח במשא ומתתן דיפלומטי להעלאת אותם 50.000.

באוקטובר 1956 פונו אחרוני מחנה "אליהו" בקזבלנקה למרסיי שבצרפת, משרדי "קדימה" נסגרו, ושליחים נצטוו לעזוב את מרוקו. בשלב זה ננעלו למעשה שערי מרוקו לעלייה המונית. ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני.

המסקנה העולה מאירועים אלה חמורה : תוך כדי הכנת המתקפה על מצרים עם צרפת  ובריטניה, הפקירו הממשלה והנהלת הסוכנות יהודים אלה לסכנתם הרבה ; וסכנה זו ודאי תגבר בעקבות מלחמה זו.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה עמ' 184

עוד היא טוענת כי אף שהאר"י מתעניין גם בגאולת הפרט, הרי לפי שיטתו אין אדם יכול להגיע לגאולה במנותק מגאולתם של אחרים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. על האדם לטרוח בגאולת עצמו, אולם להגשמתה המלאה של הגאולה יגיע עם כולם. לדעת האר"י, משיח בן דוד יהיה בעל תפקידים מדיניים, אך עם זאת תיאור ההיבט המדיני של הגאולה בכתבי האר"י עומד על משפטים אחדים, וכך גם תפקידיו המדיניים של המשיח.

לעומת זאת שלום סבור כי הופעת המשיח בקבלת האר"י היא השלמת התהליך של תקומה ותיקון. הטבע האמיתי של הגאולה הוא מיסטי, וההיבטים ההיסטוריים והלאומיים הם תסמונות חזותיות להשלמתה של גאולת ישראל, המסיימת את גאולתו של כל דבר ודבר, מכיוון שמשמעות הגאולה היא הצבת כל דבר במקום המתאים לו. לכן עולם התיקון הוא עולם הפעולה המשיחית, ובואו של המשיח משמעותו שעולם התיקון זוכה לצורתו הסופית".

לעומתו טוען אידל כי הקבלה הלוריאנית מכוונת לתיקון בעולמות העליונים וכי המשיחיות שולית בתפיסתו של האר"י בתפיסת הגאולה. הוא אומר כי ניסיונו של שלום להדגיש את האופי המשיחי של קבלת האר"י כמפתח להבנת התופעה השבתאית מבוסס על הצגה סלקטיבית של החומר, מכיוון שהחוקרים קיבלו את הדברים שכתב ללא בדיקה רצינית, וכך נמנע דיון היסטורי-סוציולוגי של ממש בעניין זה.

תשבי סבור כי המשיח נזכר בקבלת האר"י כמעט תמיד כמושג מופשט בלבד, והופעתו של המשיח היא רק סמל ותוצאה הכרחית להשלמת התיקון: יסוד בולט בקבלת האר"י הוא תיאורה של שאיפה משיחית עצומה, ללא עניין במשיח עצמו. המשיחיות היא ביטוי לגאולה פיזית של עם ישראל, שהועברה מהחיים הפיזיים בעולם הזה לעולמות רוחניים פנימיים, ולכן האדישות בקבלת האר"י כלפי כל מה שקשור לחבלי המשיח. גם דמותו של המשיח ומעשיו אינם מקבלים כמעט ביטוי בקבלת האר"י, ולפי פרשנותו של תשבי, בקבלת האר"י יש משיחיות בלי משיח. לעומת זאת לפי שלום, בואו של המשיח מסמן את השלמת התיקון, כך שלמשיח יש תפקיד מרכזי וממשי. לפי אידל, העיקר ברעיון המשיחי הוא המלחמה ברע והתיקון בעולמות העליונים.

לסיכום תפיסת האר"י בנושא גלות, גאולה וארץ ישראל, גלות השכינה מרכזית בהגותו ומסמלת את השבר בעולמות העליונים ואת איסוף הניצוצות שנפלו בין הקליפות בשבירת הכלים וחטא אדם הראשון. הגאולה תבוא רק לאחר שייאספו כל הניצוצות שמפוזרים בין הקליפות, בין העמים, ועבודה זו מוטלת על כל אדם מישראל. התיקון בעולמות העליונים בתהליך הגאולה, על פי האר"י, הוא העיקר, והגלות והגאולה בעולם הזה הם רק שיקוף של ההרמוניה האלוהית.

מושג הרע מרכזי בתפיסת הגאולה, ותפקידו של המשיח בגאולה השלמה הוא ניצחון הטוב וביטול הרע. זהו תפקידו המרכזי של האדם, לתפיסת האר"י, כי הגאולה הקוסמית של תיקון העולמות העליונים על ידי העלאת הניצוצות מתלכדת עם הגאולה הלאומית של עם ישראל, וקיבוץ הגלויות הוא קיבוץ כל הניצוצות שנפלו בין העמים בגלות.

בתורת האר"י יש חלוקה ברורה בין טוב לרע. עם ישראל הוא נציג האלוהות בעולם ואומות העולם הם נציגי הסיטרא אחרא. הגלות אינה עונש לעם ישראל אלא שליחות קדושה שנועדה לתיקון העולם ולא לתיקון העמים: שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה אלא להוציא את הקדושה מתוכם ולהשמידם. המשיח וההיבט המדיני בתהליך הגאולה ומבוטאים במשפטים אחדים בלבד: לתפיסת האר"י, המשיח מסמל את השלמת תהליך התקומה ותיקון העולם. תיקון העולם הוא פעולה משיחית, ובתורת האר"י נראית שאיפה משיחית עצומה ללא עניין במשיח עצמו, כי העיקר ברעיון המשיחי הוא המלחמה ברע והתיקון בעולמות העליונים.

פרק שני: גלות, גאולה וארץ ישראל בהגות חכמי מרוקו

המחקר שנעשה על הקבלה בצפון אפריקה מועט אף על פי שהיצירה הקבלית שם התפתחה במשך תקופה ארוכה, החל במאה השלוש עשרה. שלום ותשבי היו הראשונים שחקרו בתחום זה, ושניהם פתחו ביצירה הקבלית של המקובל רבי אברהם אדרוטיאל, שהגיע לפאס בגירוש ספרד. כמו כן ראוי להזכיר את מחקרו של הירשברג על תולדות היהודים בצפון אפריקה, את מחקריו של חלמיש, הסוקרים את היצירה הקבלית במרוקו מהמאה השבע עשרה, את הקבלה הקדומה במרוקו, את השפעת מגורשי ספרד ואת ההשפעה הלוריאנית מבית מדרשו של האר"י על הקבלה במרוקו, את מחקרה של אליאור על הקבלה הקדומה במרוקו, את מחקרו של מנור על הגותו של רבי יעקב אבוחצירא, שהיה מנהיג ומקובל ומגדולי מקובלי מרוקו במאה התשע עשרה, את מחקרו של הוס על הספר "כתם פז" של רבי שמעון אבן לביא ועל חשיבות ספר הזוהר במרוקו  ועוד כתבים חשובים של חכמי מרוקו, כגון "כתר מלכות" של רבי דוד הלוי, "מלכי רבנן" ו"נר המערב", המוכיחים את קדימותה ומקוריותה של קבלת מרוקו.

המצב הכלכלי–חברתי במרוקו

מרוקו, ובשמה המקורי ממלכת המגרב, שוכנת בצפון אפריקה ואוכלוסייתה מונה היום כ- 33 מיליון נפש ומורכבת מערבים, ברברים ויהודים, שהיו מראשוני המתיישבים במרוקו. היום נותרו במרוקו כשלושת אלפים יהודים בלבד. השלטון במרוקו התאפיין לאורך השנים במאבקי שליטה רבים, והם גרמו לשינויים מדיניים תכופים ושינויים טריטוריאליים.

הקהילה היהודית במרוקו, לדעת חלק מהחוקרים, ראשיתה כבר בימי בית ראשון, וב"שיר השירים רבא" מתוארת גלותם העתידית של ישראל לצפון אפריקה. בתיאור זה המשיח אומר לבני ישראל כי הם עתידים לגלות למדינת ברבריה, שהיא מרוקו: "המשיח אומר לבני ישראל כי אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסימטריה".  חלק מהחוקרים מציינים את תקופת בית שני כתחילתה של הקהילה היהודית במרוקו, ואומרים כי הגולים באו לצפון אפריקה לאחר חורבן הבית.

כמו כן ראוי לציון ביקורו של רבי עקיבא באפריקה לפני המרד הגדול של בר כוכבא, שכן הוא מעיד על הקשר שהיה בין יהודי ארץ ישראל ליהודי המגרב כבר בתקופה מוקדמת זו. הירשברג מעריך את ראשית שהייתם של היהודים בצפון אפריקה בתקופת שלמה המלך: "כי ימי היהודים באפריקה הצפונית כימי אנשי צור וצידון",  ועל פי הערכה זו הקהילה היהודית במרוקו קיימת כ- 2,700 שנה.

האסלאם הגיע למרוקו עם הכיבוש הערבי, בתחילת המאה השמינית, ואילץ את התושבים הברברים לקבל עליהם את דת האסלאם. מאז ועד היום השלטון במרוקו אסלאמי. החל מהמאה השלוש עשרה שלטו במרוקו כמה שושלות של ברברים וערבים, ומאבקי השליטה ביניהן נגמרו בדרך כלל במרחץ דמים ובהטלת מיסים דרקוניים על היהודים.

בשנת 1244 עלו לשלטון המרינים, שמוצאם משבטים ברברים בצפון אפריקה. שושלת זו שלטה כמעט על כל המגרב. המרינים ניהלו קשרים ותמכו בממלכת גרנדה ובממלכות מוסלמיות אחרות בספרד, ובשנים  1244 – 1248 הצליחו לכבוש את הערים תאזה, רבאט, סלא, מכנס ופאס. בשנת 1276 ייסדו המרינים את פאס החדשה. היא נהפכה למרכז אינטלקטואלי חשוב והוקמו בה המדרסות הראשונות. בשנת 1465 פרץ מרד נגד השלטון המריני בפאס בעקבות תלונות נגד כוחו הרב של הווזיר היהודי, וטבח המוני נערך ביהודי פאס. מקהילה ששגשגה בתקופה המרינית נותרו בעיר חמישה גברים ושש נשים בלבד. השושלת המרינית הופלה באותה שנה במרד שיזמו הווטאסים, שהיו מקושרים למרינים בקשרי משפחה.

הווטאסים היו מבני שבט הזנאטה הברברית. הסולטאן הווטאסי הראשון היה מוחמד א-שייח 1472          (1505 –  והשושלת שלטה רק בחלק הצפוני של מרוקו, ואילו הדרום חולק בין כמה שליטים מקומיים . מרוקו הייתה במגמת דעיכה כאשר עלתה לשלטון השושלת הווטאסית, ושליטי הווטאסים נכשלו בניסיונם להגן על מרוקו מפני פלישות זרות, בעיקר מצד הפורטוגלים, שהגבירו את נוכחותם בחופי מרוקו. הווטאסים ניסו כמה פעמים בראשית המאה השש עשרה להחזיר את שליטתם על ערי החוף ובפרט על טנג'יר ואסילה, אך לא נחלו הצלחה.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

ג. סגולות וקמיעות מארץ־ישראל

רבים משלוחי ארץ־ישראל הביאו אתם סגולות וקמיעות מארץ־ישראל והפיצו אותם בדרך שליחותם בין מיטיבים ונדיבים. והיו ביניהם אנשים שעסקו בעצמם בענינים אלה, ובדרכם נעתרו לבקשת הנצרכים וכתבו סגולות וקמיעות. והנה קמיעות ובעלי קמיעות, סגולות ובעלי־סגולות לא חסרו גם בארצות הגולה, אלא שלאותן הסגולות והקמיעות שבאו מארץ־ישראל היה קסם מיוחד על שום מקום מוצאם. קדושת הארץ נלותה אליהם. לא הסגולה עצמה היתה העיקר אלא מוצאה מארץ־הקודש, ולפיכך רבו הקופצים על סגולות וקמיעות שמקורם בארץ־ישראל, ואת השלוחים שהביאו אותם עיטרו בזהובים. תכונה של ״בעל סגולות״ הועילה לו לשליח בשליחותו, ויש ששולחיו בחרו בו בעיקר בגלל תכונה זו.

במרוקו קמיעות שהובאו מארץ־ישדאל עברו מיד ליד כחפץ יקר, וסגולות שהובאו מארץ־ישראל נעתקו וחזרו ונעתקו. כך אנו מוצאים את ר׳ יעקב ן׳ צור מחכמי פאס במחצית השניה של המאה השבע־עשרה, מעתיק לו סגולה שהביא ר׳ חייא דיין שליח חברון וירושלים, והסגולה חזרה ונעתקה אח״כ ע״י סופר אחר בתוך כ״י של קובץ פיוטים.! אותו ר׳ יעקב ן׳ צור העתיק לו בתוך קובץ־סגולות שליקט גם ״קונדריס שהביא רבי יעקב ד,לוי מירושלים״.

 ר׳ שלמה ב״ר חיים הלוי, משיירת העולים שבאו עם ר׳ יהודה חסיד, שליח עדת האשכנזים בפולין בירושלים בפולין ובאשכנז בראשית המאה השמונה־עשרה, הביא אתו מירושלים קונטרס שלם של סגולות שונות, ונתן העתק ממנו במתנה לר׳ יעקב ב״ר משה הכהן מיאנוב, איש שהיטיב עמו בדרך שליחותו והציל אותו מידי שודדים, ואף מסר בידו מכתב־אישור על הדבר הזה ובו גם התיר לו להדפיס את הקונטרס, וכה יאמר במכתבו: ״ומעיד אנכי בעצמי שהציל אותי ואת מאודי מן האורבים ורוצחים שהיו אורבים לנפשי ימים כמה… כי שלח אותי ואחזת מרעי… בעגלה ונתן לי עבד לרוץ לפני ואף בעצמו הלך עמנו עד כי באנו לכלל ישוב הארץ מקום הליכות הבי־דואר לתת מרגוע לנפשינו שלום מן האורבים אשר לקחת נפשנו זממו, והננו מחזיקים לו טובה וה׳ ישלם לו, ואף גם זאת הנני נותן לו במתנת בריא מהני מילין דמטמרין ואינם גלויים לכל והמה מסורין בידי מאבות הקדושים אשר בחברון, והמה מלוקטים מקבלה מעשיות, צירוף לזאת שמר סגולות מובחרים ונפלאים מאד. וכבר עלתה הי׳ בדעתי בשעת הכינוס לפזר אותם בבל תפוצות ישראל… כי ת״ל המה מופ­לאים לעשות כידוע לי, ומעתה לו המה נתונים במתנה חלף עבודתו עם אלקים ואנשים… כ״ד הקטון שלמה במוהר״ר חיים מקרתא ירושלים״. ומקבל המתנה, לאחר שירד מנכסיו, הדפים את הקונטרס ביחד עם המכתב, בידעו שיש קופצים על קונטרס כזה הבא מירושלים.

באיטליה

ר׳ שמואל ב״ר עובדיה הלוי, שליח צפת באיטליה בשנות תע״ד—תע״ה (1714—1715), מחלק בדרכו קמיעות, ור׳ יצחק לאמפרונטי בעל ״פחד יצחק״ שהעריץ את השליח הערצה רבה, פנה אליו במכתב ומבקש הימנו קמיע לזוג צעיר שאין ביניהם שלום־בית, והשליח נענה לו מיד ושלח את הקמיע.

גם ר׳ יצחק זאבי, שליח חברון באירופה בשנות תקכ״ג—תקל״א (1763—1771) הפיץ בדרכו סגולות, ובכתב־יד שנכתב באיטליה אנו מוצאים סגולה למחלות אבעבועות, ״נמסר מהחכם השלם וכו' כמה״ר יצחק זאבי שלוחא דרחמנא מעה״ק חברון, שנמסר לו מהרב הגדול בעל מעשה חייא [ר׳ חייא רופא] זצוק״ל״.

 שמעון די גילדיר, דודו זקנו של הינריך הינה, שלא היה שליח א״י, אלא ״שליח לעצמו״, ולאחר שעזב את צפת מחמת דחק בשנת תקי״ב (1752) הסתובב במשך שמונה שנים בארצות אירופה,וידע לנצל את שמה של א״י ולעורר רושם של שליח־א״י ממש, ידע להשתמש גם בתשוקתם זו של בני הגולה לקמיעות מא״י, ובהיותו באמשטרדם בשנת תק״ך (1760) הדפים שם קמיע של ר׳ שמשון מאוסטרופולי, ובראשו הדגיש: ״הובא מארץ הקדושה על ידי החכם המרומם כמהר״ר שמעון די גילדיר שי׳ חד מתושבי עיר הקדושה צפת תוב״ב״.

בתוניס

ר׳ אפרים ב״ר משה מאנשי בית־המדרש של המקובלים ״בית אל״ בירושלים, שהיה שליח ירושלים בארצות אפריקה הצפונית באמצע המאה התשע־עשרה, הפיץ בדרך־שליחותו סגולות למחלות שונות, ושתים מהן הדפיס באחד הספרים שהביא לבית־הדפום בירושלים, ובהקדמתו הוא אומר שהכליל בספר ״גם סגולות… שעל ידן נתרפאו כמה בני אדם… בהיותי שד״ר מעה״ק ירושת״ו… בעיר טוניס… ואגפיה״.

 ומאחר שהסגולות והקמיעות שהובאו בידי שלוחי א״י שימשו להם אמצעי תעמולה מובהק לשליחותם, עמדו השולחים על כך, שהם לא רק ייהנו מריבוי השפעתו של השליח הבא לו מכח הקמיעות, אלא שיהא להם גם חלק בשכר שמקבל השליח במחיר הקמיעות והסגולות, כלומר, שהכנסה זו תיחשב כהכנסה לשליחות, כנדרים ונדבות ממש, ושגם ממנה יקבלו השול­חים את הרוב, והשליח יקבל רק את האחוזים הנהוגים. ר׳ יונה שושנה אשכנזי, שליח צפת בארצות ערב בסוף המאה השמונה־עשרה, שנפטר בדרך־שליחותו בארם־צובה, סיפר לפני מותו לנדיב שבביתו התאכסן וכה אמר: ״יוודע לאדוני כי כשהייתי רוצה ללכת בשליחות צפת תו״ב עבר ביני ובין הפקידים [ממוני צפת] דין ודברים, והוא, שהפקידים המה ראו לשלוח אותי בשליחות הנז׳ על מנת שכל שיתנו לי מתנות לי לשמי בדרך אשר אנכי בשלי­חות, הן מענין מתנות שנותנין בפרטות לי לשמי שאין לציבור חלק בו, הן לענין מה שאני עוסק בדבר הרפואות והקמיעין והלחישות וכיוצא, הכל יכנס לאמצע השותפות, השני הלקים לכולל וחלק אחד לעצמי״. השליח לא נתרצה לזה, ודרש שההכנסה מקמיעות תהיה לו לבדו, ואף שהשולחים ויתרו במקרה זה, לא הסכימו לכתוב את הדבר בפירוש בשטר תנאי־השליחות, כדי שלא ישמש הדבר תקדים כלפי שלוחים אחרים. שליח א״י באמצע המאה התשע־עשרה ששולחיו התנו אתו, שכל הכנסותיו לרבות מתנות פרטיות ייכללו בסכום הכספים שקיבץ, פנה אח״כ לחכם בשאלה אם בכלל זה הוא גם השכר שקיבל בעד ״איזה קמיעין, ותהלה לאל יתברך אתמחי גברא ואתמחי קמיעא והועילו מעשיו, ותרויח איזה דבר בשביל זה״.»

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי-סגולות וקמעות מארץ ישראל-1997 עמ'73

                        תְּנוּ עֹז לֵאלוֹהִים

על חידוש הלבנה ושבעת כוכבי הלכת. שיר מעין אזור בן יד מחרוזות ומדריך דו־טורי דו-צלעי. כל מחרוזת פותחת במילות הקבע ׳מחדש חדשים׳, ובנויה משלושה טורים דו-צלעיים, שני טורי ענף וטור אזור, שבו צלע א חורזת בחריזת הענף וצלעית ב מעמידה חריזה מעין אזורית.

משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: שיר מפאר על חידוש הלבנה וז׳ כוכבי לכת, שסימנם שמ״ך לנצ״ח, לכלם בשם אקרא. נועם ׳אל ארץ עזובה׳. והסימן: אני דויד בן חסין נר״ו אמץ.

                         תְּנוּ עֹז לֵאלוֹהִים / יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים

                           צוּר מֵאִיר נְגוֹהִים / מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

אֶל יוֹצֵר יְצוּרִים

בָּרָא בְּעוֹלָמוֹ שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים

5- לָעולָם מְאִירִים / עוֹמְדִים וּמְשַׁמְּשִׁים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים
נָאוֹר וְנַעֲלֶה הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל
שָׂם לוֹ יוֹם מֶמְשָׁלָה
וּלְבָנָה בַּלָּיְלָה / בַּחֹשֶׁךְ אוֹר תָּשִׂים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
יוֹצְרָם בּוֹרְאָם קוֹנָם

 10- לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמוֹ חֲקָרָם הֱכִינָם
בְּשִׁירָם וּרְנָנָם / שְׂמֵחִים וְשָׂשִׂים

1. 1. תנו עז לאלהים: על-פי תה׳ סח, לג: ׳תנו עז לאלוהים׳. 2. מחדש חדשים: כינוי לקב״ה על-פי נוסח ברכת הלבנה, וראה סנהדרין מב, ע״א. 4. ברא… המאורים: ע ל־פי בר׳ א, טו. 7-6. המאור… ממשלה: על-פי בר׳ א, טז. ולבנה בלילה: על-פי בר׳ שם. 9. יוצרם בוראם קונם: על-פי ברכת הלבנה.

מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

דִּבְרֵי קָטֵיגוֹרָא
קִטְרְגָא לְבָנָה עַל חַמָּה וְאָמְרָה
מְלָכִים בְּחֶבְרָה / אֵינָם מִשְׁתַּמְּשִׁים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
15- וְהַדָּת נִתְּנָה
גָּזַר שׁוֹכֵן רוּמָה בִּפְגִימַת לְבָנָה
מֵאוֹר חַמָּה / פּוֹנָה / פָּנֶיהָ מְכֻסִּים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
יוֹצְרָהּ שָׂם לָהּ חֻקִּים
בְּכַ"ט יוֹם וָחֵצִי וְתַשְצַ"ג חֲלָקִים
20- תְּסוֹבֵב שְׁחָקִים / כְּרֶכֶב פָּרָשִׁים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
דָּבָר לֹא יָשִׂיחַ
הָבִיאוּ כַּפָּרָה עַל מְעוּט יָרֵחַ
קָרְבָּן אִשֵּׁה רֵיחַ / נִיחוֹחַ לָאִישִׁים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
בַּשַּׁחַק נְתוּנִים
25- לְאוֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וּלְשָׁנִים
וְחַגִּים וּזְמַנִּים / לְמִסְפָּרָם עוֹשִׂים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
נָתַן אֶל בַּחַמָּה
בְּשִׁבְעָה כּוֹכָבִים שְצַ"ם חַנְכַּ"ל הֵמָּה
לִצְבָא הַשָּׁמַיְמָה / רָאשִׁים וְשָׁלִישִׁים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
30- חָסִין לוֹ כָּל עוֹבְדִים
קְרָאָם שַׁבְּתַאי צֶדֶק וּמַאֲדִים
מְשָׁרְתִים וּפְקִידִים / יַעַבְרוּ חֲלוּצִים

11. 11. שמחים וששים: על-פי תפילת יוצר, ׳אל אדון׳ ׳שמחים בצאתם וששים בבואם׳. 12־14. דברי… משתמשים: על-פי חולין ס ע״ב: ׳אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד׳. 16. שוכן רומה: כי נוי לקב״ה. בפגימת הלבנה: בעת שהלבנה אינה נראית במילואה. ועל-פי ירושלמי ר״ה ב, ד : ׳מימיה של חמה לא ראתה פגימתה של לבנה ' 19. בכ״ט… חלקים: זמן שבו משלימה הלבנה את סיבובה החדשי. 22. הביאו…ירח: על פי חולין ס ע״ב: ׳אמר הקב״ה שעיר זה יהיה כפרה על שמיעטתי את הירח.25 לאותות ולמועדים: על-פי בר׳ א, יד. 28. שצ״ם חנכ״ל: ראשי תיבות של כוכב׳ השמש, כמפורט בהמשך השיר. 32. משרתים… חלוצים: ראה פרקי דר' אליעזר כל הכוכבים משרתים לז׳ כוכבים׳ וכו׳.

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
נֹגַהּ כֹּכָב חַמָּה
וּלְבָנָה מַצְמַחַת פְּרִי הָאֲדָמָה
35- מִגָּדִישׁ עַד קָמָה / פְּרָחִים וְצִיצִים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
רָם וְאָדָם וְצַח
עַד מָתַי יִנְאַץ צַר שִׁמְ"ךָ לָנֶצַח
יָרַשׁ וְגַם רָצַח / מִבֶּטֶן עֲמוּסִים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
וּמַלְכוּת בֶּן יִשַׁי
40- תִּתְחַדֵּשׁ וְאֵלָיו עַמִּים יוֹבִילוּ שָׁי
יְקַבֵּץ נְפוּצָי / מִקִּנָּם גְּרוּשִׁים

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים 
אַמֵּץ לְבָבֵנוּ לְזֹאת
נֹאמַר יַחַד : אַשְׁרֵינוּ דַּיֵּנוּ
אֶת פְּנֵי אָבִינוּ / לְקַבֵּל נִגָּשִׁים.

34. ולבנה… האדמה: על-פי דב׳ לג, יד: ׳וממגד גרש ירחים׳ וראה פרש״י. 36. ואדום וצח: על-פי שה״ש ה, י. 37. שמ״ך לנצ״ח: משחק לשון בין האותיות שהן ראשי התיבות של שמות כוכבי הלכת למשמעות המצטרפת מהן. 38. ירש וגם רצח: על־פי מל״א כא, יט. מבטן עמוסים: על-פי יש׳ מו, ג: ׳העמוסים מני בטף. על-פי נוסח ברכת הלבנה. 40. יובילו שי: על-פי תה׳ סח, ז. 41. מקנם גרושים: שהם בגלות ומגורשים מביתם.

סיכום :

כל "הנימוקים" המסורתיים של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית למניעת עליית יהדות צפון אפריקה לא עמדו להם, שכן נמצאו כ-120.000 יהודים ממרוקו ותוניסיה לאחר סלקציה ראויים לעלייה ; ואילולא נסגרה הרשמת המועמדים לעלייה, היה מספרם מגיע לפחות ל-200.000. גם לא ניתן היה לטעון שהייתה סכנה ליחסי ישראל צרפת, שכן מרוקו כבר קיבלה את עצמאותה מידי הצרפתים, וגם לא להתעלם מן הסכנה, שנמצאו בה יהודי מרוקו.

על נימוקי הממשלה והנהלת הסוכנות למניעת עליית יהודי מרוקו אמר זלמן שזר בדצמבר 1955 :

פעם אמרנו על יהודי מרוקו שהם אינם רוצים לעלות, שאין סכנה לחייהם, שאין הם ראויים לעלות. אך היום זה איננו נכון. יש 100 אלף יהודים שרוצים לעלות, 60 אלף מתוכם לאחר סלקציה, סכנה מרחפת עליהם. אין הציונות יכולה לומר להם "תירגעו יהיה בסדר". הם כבר מרגישים בחרב המונחת על צווארם, ועל כן ישי צורך להגדיל משמעותית את מכסת העלייה ממרוקו השנה.

הנה כי כן נותר נימוק אחד בלבד : אין כסף ! בנימוק זה השתמשו ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון ; שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול ; הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות, גיורא יוספטל ; נשיא ההסתדרות הציונית וראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן ; וראש המחלקה הכלכלית בסוכנות מ' גרוסמן.

האומנם נמנעה הצלת יהודי מרוקו רק בשל מחסור בכסף ? כשנפתחו שערי מזרח אירופה בשנת 1956, נראו הדברים אחרת.

כבר באפריל 1955 נפגש בפריס ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, עם הגזבר גיורא יוספטל וביקש ממנו לפעול להצלת יהודי מרוקו. על פגישה זו מספר ברגינסקי :

יוספטל אמר לי שאין לשנות את ההחלטות המשותפות לממשלת ישראל ולהנהלת הסוכנות היהודית בדבר צמצום העלייה מצפון אפריקה ושמירת עקרון הסלקציה…..אמרתי לו, הרי כרגע אפשרויות עלייה מארצות אחרות הן כמעט אפס ואתה מבין שהחלטתך אתה מצמצם את ממדי העלייה לארץ………….והוא ענה הדבר ידוע לו אבל אין לנו אמצעים לקליטת עלייה, ובפרט את העלייה מאפריקה הצפונית…הפסקתי את דבריו ושאלתי אתה יודע לבטח שיש סיכויי קרובים לפתיחת עלייה מרומניה מה תעשה כשאתה חסר כסף ? אז נדפיס כסף הייתה תשובתו.

בקונגרס הציוני הכ"ד, במאי 1956, תקף ברוך דבודבני, מנהל מחלקת העלייה בפריס, את הממשלה ואת הנהלת הסוכנות, על שלא עשו מאמצים להעלות את יהודי צפון אפריקה :

כששואלים אותנו מדוע לא הצלנו את ששת המיליונים שהושמדו בידי היטלר, אפשר שנמצא תירוץ לדבר : הייתה ממשלת מנדט, לא נתנו סרטיפיקטים, השערים היו נעולים. אך אם ישאלונו, מדוע אין אנחנו מצילים את מאת אלף היהודים אשר מחר אולי יורידו את המסך עליהם – מה נענה לו ? הרי יש לנו מדינה, חוק השבות, השערים פתוחים, בידינו להחליט מי ייכנס ומתי ייכנס – ומה נענה על שאלה זו ? הנאמר שכל העם היהודי הזה לא היה בכוחו לגייס את מעט הכסף לעליית מאה אלף או חמישים אלף יהודים ? זו תהיה תשובתנו בפני ההיסטוריה ? דיברנו כאן על עניין דיני נפשות.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, תמה : מצד אחד טוענים המתנגדים לעליית יהודי צפון אפריקה, שהסיבה לכך היא תקציבית – אך באותה נשימה קוראים הם לעלייה המונית ממזרח אירופה. והאם לכך לא יידרש תקציב ? והוסיף : מה נאמר ומה נדבר אם חצי מיליון יהודים בצפון אפריקה שדלתות היציאה פתוחות לפניו אינו יכול להגי בגללנו ? ואני רוצה להגיד דבר עוד יותר קשה : אני סבור שמבחינה מוסרית ופוליטית ומבחינת הכוח הממשי שבקריאה לעלייה מארצות הפרוסובייטיות, יש בקריאה זו הרבה לפגם, אם אתה מכריז על תביעה לפתוח שערי היציאה ברוסיה בשעה שאינך יכול לקלוט את היהודים מצפון אפריקה.

והמבין יבין………………

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 186

אגדות סביב דמותו

אגדות מעניינות נארגו סביב דמותו של הרמ׳׳א, הנה שתיים מהן:

א. פעם אחת ערך הרמ״א סיור ברגל בנתיב מדברי בלוויית יהודי וגוי. לפתע נבהל הגוי וסיפר לרמ״א ולבן לווייתו, שהוא רואה מרחוק נחש צפעוני ענק הניצב בין האילנות ובולע ציפורים החולפות מעל ראשו. הגוי נטל את הרובה וכיוון את הקנה מול הנחש ביודעו, שאם יחטיא את המטרה, הסכנה של הנחש תהיה מוחשית ביותר. הרמ״א ביקש ממנו, שימתין לתפילה שיערוך כעת, ובעת שינענע ראשו יירה בנחש. הרמ״א נענע בראשו תוך כדי תפילתו, והערבי ירה בנחש ופילח את ראשו. הם התקרבו לנחש, והגוי קרע את בטנו, שנתגלו בה עדיין ציפורים חיות. הגוי סיפר, שכל הגויים היו מפחדים מן הנחש עד אותו יום ולא מצאו לו כל פיתרון.

ב. אשתו האחרונה של הרמ״א, מזל טוב לבית סודרי, קיבלה חליצה מר׳ אליהו, אחי הרמ״א, אחר כך עלתה לירושלים שלפני קום המדינה וזכתה לסיוע רב מאישיות אלמונית, שדאגה לה לריהוט הבית ונעלמה לדרכה. מספרים, שהרמ״א היה בא אליה כל ליל שבת, אבל לאחר שסיפרה את סודה לשכנתה, חדל לבקרה והוכיחה בחלום על כך. באחד מביקוריו בירושלים פקד ר׳ ישראל אביחצירא (באבא צאלי) את ביתה והורה לכוללים של העדה המערבית לדאוג לכל צרכיה כיאה לאשת חבר."

הערת המחבר אגדה זו מופיעה בהקדמה ל׳שיר חדש׳ על ידי המו״ל הרב שמואל בן הרוש, עמ^׳ יב; הסבא קדישא אדמו״ר כמוהר״ר ישראל אביחצירא זצוק״ל (עורך: דוד יהודיוף), נתיבות תשמ״ה,:

פטירתו

הרמ״א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש״ק כ״ב תמוז תרנ״ו, ומחשבי חשבונות מצאו כי ׳רפאל משה׳ גימטריא תרנ״ו. הרמ״א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו ובבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע.

נוסח מצבתו

נתבש״מ איש על העדה. אוצר כל כלי חמדה. בר אבהן ובר אוריין. בשערים מצויין. בישראל גדול שמו. ממנו פנה ממנו יתד. דורש טוב לעמו. הפליא עצה הגדיל תושיה. חד מקמיא. רוח השיר דבר בו ומלתו על לשונו. מה טוב טעמו תאומו גם צחות לשונו. איה סופר איה שוקל. מגביר חיילים. שמו נודע בשערים. סבא דמשפטים. האדם הגדול בענקים. ידיו רב לו למול בשרים. ילדי בני ישראל למאות ולאלפים. בתורת ה׳ איזן וחיקר ועשה ספרים הרבה. בשבע חכמות שנה רבי. ותהי המשרה על שכמו. מ״ה שנה דן ידין עמו. מור קשישא חסידא קדישא ופרישא. נהורא דשמשא. מופת הדור והדרו. יחיד היה בדורו. ושמעו הולך מסוף העולם ועד סופו. הרה״ג מעוז ומגדול. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, אדמו״ר ועט״ר כמוהר״ר המלאך

רפאל משה אלבאז זיע״א זצוק״ל

ממשפחה המיוחסת. שמה בעיר מקודשת. אשר הונף ואשר הורם. נגנז ארון אלוקים וכבה נר המערבי יום ששי בשבת כ״כ לח׳ תמוז יהל׳ שנת התרנ״ו לפ״ק זיע״א כי׳׳ר היא שנת והאיש משה עניו מאד.

חיבוריו

ספרות הלכתית

הלכה למשה (ירושלים תרס״א; תשס״ט): שו״ת על ארבעת חלקי השו״ע, מפעל חייו התורני של הרמ״א, ובו 261 תשובות. חלק נכבד מן השו״ת הוא על אבן העזר ורובו על חושן משפט. שו״ת זה משקף את חכמתו התורנית של הרמ״א ובקיאותו בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, בתלמוד ובשולחן ערוך ונושאי כליו. הרמ״א מפגין שליטה מוחלטת בכתיבתו ועמידה איתנה על דעתו תוך שהוא דוחה בנימוס ובעדינות את דעת החולקים מבני דורו הנאלצים בסוף להסכים עמו. תשובותיו מסתמכות גם על עשרות שו״תים מחכמי מרוקו בתקופתו ולפניה, דבר המלמדנו גם על היקף היצירה ההלכתית של חכמי מרוקו למשפחותיהם: אביטבול, אבן דנאן, אבן זמרא, אבן צור, אדהאן, אלבאז, אלמושנינו, אלנקאוא, ארובאס, אשריקי, בן חמו, בן מויאל, בן מלכא, בן עטאר, בן שטרית, ברדוגו, טולידנו, מונסוניגו, נבון, נהון, סירירו, עוזיאל וצרפתי.

ציון במשפט (כ״י): ספר עזר לדיינים המכיל את נושאיו של חושן משפט הערוכים לפי סדר אלפביתי ומלווה במקורות הלכתיים לכל נושא.

חצר המשכן(כ״י): קיצור הספר ׳משכנות הרועים׳ לר׳ עוזיאל אלחאיךּ מחכמי תוניס הגדולים שראה אור בליוורנו.

תורבץ החצר (כ״י): ספר משלים ל׳חצר המשכן׳ ובו מראה מקומות ערוכים לפי סדר א׳׳ב לספרי השו״ת הקשורים לחושן משפט.

זבחי צדק (כ׳׳י): הלכות שחיטה וטרפות.

כל ספר שמצוין לידו כ״י הכוונה לכתב יד המצוי בידי היורשים וטרם יצא לאור.

ספר כריתות (ירושלים תשמ״ו): קובץ של י״ח סימנים על הלכות גטין לסוגיהם ולנוסחיהם, חליצה ומיאון.

ספרות המדרש והדרוש

דרש משה (נספח לספר כריתות, ירושלים תשמ״ו, ולפותר מים, ירושלים תש״ן): קובץ של ארבע דרשות – לשבת תשובה, לעצירת גשמים, לפטירת אשת חיל ולשבת הגדול.

עדן מקדם (פאס ת״ש; ירושלים תשכ״ח): אנציקלופדיה יהודית של כחמש מאות ערכים, כמו: אבות, יבום… ערוכים לפי סדר א״ב בליווי מראה מקומות.

קונטרס מיני מתיקה (פאס ת״ש; הנ״ל, בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): חידושי תורה מתוקים בביאור פסוקי תורה ומאמרי חז״ל.

ספרות המוסר

ארבעה שומרים (פאס ת״ש; הנ״ל בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): ספר מוסר הנחלק לארבעה קבצים: א. ׳שומר ברית׳ הכולל אזהרות על פגם הברית וחמישים תיקונים. ב. ׳שומר שבת׳ הכולל סדר שבת ומוצ״ש, אזהרות והלכות. ג. ׳שומר מצוה׳ הקרוי גם ׳כנפי יונה׳ על התפילין, ובו י״ד סימנים על כתיבת תפילין ועשייתן בצירוף כוונות וסודות. ד. ׳שומר תוכחת׳: קובץ עצות והדרכות לשיפור המידות משולבות במכתמים ובחרוזים קדומים מתקופת ספרד דוגמת בן משלי לר׳ שמואל הנגיד, ובו עשרה מאמרים: מאמר החכמה, הסתרת סוד, הענווה והשפלות, הכעס והמחלוקת, ההסתפקות, חמדת הממון, הפתיות והסכלות, העצלות והכבדות, התוכחה והעצה, בית תפילה.

׳עת קץ׳: פירוש קבלי לפסוקים בדניאל. נספח לספר ארבעה שומרים.

פרשת הכסף (כ״י): מוסר ומשלים על מליצת ההיגיון.

קבלה

עטרת פז (פאס ת״ש; הנ״ל, נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשכ״ח): כ׳׳ד צירופי הוי״ה ומשמעיהם בצירוף מבוא.

פרשנות

פותר מים (ירושלים תש׳׳ן): פירוש חדש לספר ׳מים עמוקים׳ על חמישה חומשי תורה לר׳ יהודה ברדוגו, בן דורו של ר׳ חיים בן עטאר (ירושלים תרע״א; תש״ח).

השכלה וחכמה

באר שבע (ירושלים תשמ״ג): על שם שבע החכמות המכונסות בו: חכמת ההיגיון (הדקדוק), חכמת המספר (אריתמטיקה), חכמת התשבורת (ההנדסה), חכמת התכונה (אסטרונומיה), חכמת הטבע, חכמת הניגון וחכמת האלוהות.

כה מעשיו (כ״י): על חכמת העיבור.

כסא המלכים (צפרו תרמ״ה; הנ״ל נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשמ״ה): ספר היסטורי הסוקר את סדר המלכויות מבריאת העולם ועד זמן הרמ״א, תרמ״ד/1884. הסקירה כוללת סדר מלכי בית דוד ומלכי ישראל, סדר ארבע מלכויות שבספר דניאל: בבל, פרס, יוון ורומי, סדר השתלשלות מלכות ישמעאל מצמיחת נביאם בשנת 571 ועד סוף התקופה האנדלוסית, ולבסוף סקירת שמות המלכים במרוקו עד לתקופה העלאוית ממולאי ישמעאל ועד מולאי לחסן [הראשון] ׳ירום הודו ותנשא מלכותו׳ שבו הוא מסיים בנימה של תקווה: ״יה״ר שבימיו תושע יהודה וישראל תשכון לנצח ויתקיימו דברי איש חמודות… והיה ה׳ למלך… ושמו אחד״.

מטרות הספר על פי המחבר הן שלוש: א. להראות נצח ישראל המתקיים בכל הדורות והממלכות אשר ׳כל כלי יוצר עליו לא יצלח׳. ב. ידיעת ארבע מלכיות כמתואר בספר דניאל, שיש בה לבשר את קץ הגלות ועת בוא משיח צדקנו ומלך מלך והשכיל, לאחר שמלכות רביעית כבר כלתה וחלפה. ג. השלמת פרק היסטורי בדברי הימים בתולדות עם ישראל, שאינו נזכר במקור כלשהו לדעת דור דור ושופטיו לבל יהיה האדם כסומא אשר לא ידע איכות האור׳.

שיירה ומליצה

שיר חדש וקול בוכים (שני קבצים בכריכה אחת, ירושלים תרצ׳׳ה):

שיר חדש: קובץ פיוטים על גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, התורה ולומדיה, סיום מסכתות, מעגל האדם ומעגל התפילה, שבחי צדיקים, שירי הודיה, ויכוח התנצחות, הגות והתבוננות, טבע והשגחה, שירי חכמה ושירים בערבית יהודית. ־־ל בוכים: קובץ קינות לנפטרים ובו י׳׳ט קינות לרבותיו ולבני משפחה: אנשים תשים.

אהבה (כ״י): מליצות לאיגרת שלומים.

הסכמות לספרים לספרים

שתי הסכמות ידועות כתב הרמ״א לשני ספרים שיצאו לאור אחר כך: הסכמה לספר מעגלי צדק׳ לר׳ יעקב אביחצירא (ירושלים תרנ״ג/1893), והסכמה לספר שופריא דיעקב׳ לר׳ יעקב בירדוגו (ירושלים תר׳׳ע/1910)

תעודות ואיגרות

הרמ״א חתום על איגרות שונות בנפרד או עם אחרים, איגרות הקשורות לתקנות הקהילה ובכללן המלצות שונות. איגרות אלו התפרסמו על ידי ר׳ דוד עובדיה בשם תעודות. להלן התעודות בצירוף השנה, מספר התעודה ונושא התעודה.

קהילת צפרו א ירושלים תשל״ה

תרט״ז, תעודה 165: לא לפנות לערכאות של גויים (בצירוף חתימתו).

תר״ך, תעודה 114: הצעה להקמת גוף של 13 נציגי הקהל בראשות נגיד לטיפול בעסקי הקהילה (בחתימתו בלבד).

תרכ״א, תעודה 16: מתן סמכויות בלעדיות לנגיד ולחברי ועד לטיפול בצורכי ציבור (בחתימתו בצירוף אחד).

תרכ״ה, תעודה 180: מתן המלצה לשלמה בן מרדכי אזולאי על טיפולו המסור בנער מצווירא המסרב לעזוב את המאמץ (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 179 : בבירור למי זכות הירושה (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 354: המלצה המופנית לקהילות פאס ומכנאס לתמוך בתושב עני בצפרו (בצירוף חתימתו השלישית).

תרכ״ט, תעודה 169: תקנה להקמת קופת צדקה לטובת קהילת המערביים בארץ ישראל ולטובת עניי העיר (בצירוף חתימתו).

תרכ״ט, תעודה 79: תוכחה נגד חוסר צניעות של כמה נשים ׳בעקבות משיחא חוצפא ישגא׳ (בחתימתו בלבד).

תרמ״ב, תעודה 40: התערבות בארגון תרומה לשד״ר כוללות אשכנז(בחתימתו ועוד אחד).

תרמ״ו, תעודה 158: פנייה לוועד טוב וחברה קדושה היושבים ראשונה במחוז אמריקא להחזיר את השר פיליפ מטיוס לתפקידו להגן על קהילות המערב (בחתימתו בלבד).

תר״ן, תעודה 170: תקנה נגד השגת גבול בחזקת הבתים וחנויות (בצירוף חתימתו).

תרנ״ג, תעודה 39: תקנון חברא קדישא בעיר (בצירוף חתימתו).

תעודה 135: נתונים סטטיסטיים לחברת כל ישראל חברים על המצב החברתי והכלכלי של קהילת צפרו (בחתימתו בלבד).

קהילת צפרו ב ירושלים תשל״ה

תרכ״ג, תעודה 355: המלצה לתמיכה בתלמיד חכם (בצירוף חתימתו).

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'10

תורץ׳, על אף היותו עסוק כולו בניהול עתונו, הצליח לבנות תשתית ארגונית בעלת צביון ריכוזי שהופעלה בידי מספר מצומצם של חברים, אשר רובם ככולם היו בעלי נתינות זרה, אם כי חלקם היה ילידי מארוקו. ברוב הערים הגדולות הוקמו סניפים אשר עיקר פעולתם הוקדשה לקרן הקיימת לישראל. רק בקאזאבלאנקה הרחיבה התנועה את עבודתה לתחומים שמחוץ לגיוס כספים, כגון הפצת השפה העברית והדרכת ארגוני־נוער, כולל הקמת מועדון של תנועת המכבי.

הערת המחבר: נראה שנתינותם הזרה העניקה להם מידה מסויימת של חסינות בפני השלטונות הצרפתיים; בין האישים האלה נזכיר את J.R. Benazeraf ,S. Kagan ,S.D. Levy ,P. Calamaro

ביאנואר 1936 קיימו ציוני־מארוקו את כינוסם הראשון, שבו הובא לדיון תקנון התנועה ובו הוקמו ועדי־פעולה בתחומים שונים, כמו: הסברה, תרבות, עלייה ושקל. עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה נערכו שני כינוסים נוספים שזכו להדים נרחבים בקרב האוכלוסיה היהודית, אשר התחילו להגיע אליה הידיעות הראשונות על מצבם של יהודי־גרמניה ועל הדיונים של הועדה המלכותית לענייני ארץ־ישראל.

בעוד שהתמונה המצטיירת מהפעילות הציונית במארוקו משקפת מצב של הנחת יסודות לתשתית ארגונית איתנה, תוך כדי הזנחת הוויכוח המדיני־אידיאולוגי, הרי בתוניסיה באותו זמן היה מצב הפוך, מצב המתאפיין בתסיסה רעיונית ובוויכוחים סוערים בין הזרמים השונים בציונות, בד בבד עם התפוררות התשתית הארגונית שהוקמה מיד לאחר מלחמת־העולם הראשונה.

בחלק מהגורמים לכך דנו למעלה. כדי להביא להבראת המצב נשלחו מטעם קרן־היסוד והקק״ל מספר שליחים ומורים מארץ־ישראל לערים הגדולות של תוניסיה. ב־1926 הגיע לתוניס נ. הלפרן, שעליו הוטלה המשימה לשקם את מוסדות הפדראציה התוניסאית, ואכן, הלפרן הצליח בתקופת שהותו למצוא נשיא זמני לפדראציה (עו״ד ויקטור קטן). כן הוסדרו היחסים בין הפדראציה לארגון הנוער .U.U.J.J שאליו העביר המרכז בהאג בזמנו את הגבייה למען הקק״ל; גם חלוקת הסמכויות בין המרכז בתוניס לאגודות המקומיות הוסדרה, ולבסוף הוחלט לקיים בחירות כלליות לועד־מנהל חדש של התנועה.

הבחירות נערכו ב־19 ביוני 1927 וחוללו התפתחות מפתיעה, שהשפיעה על עיצוב אופיה של הציונות במדינה זו עד שנות החמישים: הרשימה הרביזיוניסטית השיגה רוב מכריע בבחירות הללו, כמו בכל הבחירות הנוספות שעתידות להיערך בתוניסיה עד הקמת מדינת ישראל.

ראשיתה של התנועה הרביזיוניסטית בתוניסיה בסידרת מאמרים מאת זאב ז׳בוטינסקי שפורסמה ב-Réveil Juif באמצע שנות העשרים.

בהירות המחשבה וכן הפראזיולוגיה הלאומית וההתייחסויות התכופות ל״דם״ הים תיכוני ול-hidalguía הספרדית, שאפיינו את מאמרי ז׳בוטינסקי, כמו גם מכתביו החמים לאוהדיו, כבשו את לב ציוני־תוניסיה, שכן בלב רבים מהם קיננו אכזבות לא מעטות נוכח היחס האדיש והמרוחק של המוסדות הציוניים המרכזיים כלפיהם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעניין הסרטיפיקאטים ובאי־נכונותם של מנהיגים ציוניים מהשורה הראשונה לבקר במקום.

בראש התנועה הרביזיוניסטית עמד המזרחן ממוצא צרפתי ר. ברונשוויג. על ידו פעלה קבוצה של צעירים נמרצים, בהם אלפרד ואלנסי, מייסד הפדראציה התוניסאית שישבת בפאריס, ופ. עלוש, עורכו הדינאמי של Réveil Juif שהיה במהרה לא רק בטאון הזרם הרביזיוניסטי אלא העתון היהודי הנפוץ ביותר בצפון־אפריקה.

תוך התעלמות מהמציאות החדשה המשיכו המוסדות הציוניים המרכזיים לפנות אל המנהיגים הלא־רביזיוניסטים כאל ראשיה המוכרים של הפדראציה, אף כי אלה היו אנשים חסרי תימוכין ציבורי רחב וגם מחוסרי דמיון וכושר הנהגה. אך כל נסיונותיהם של המוסדות המרכזיים להביא לשינוי המצב בתוניסיה נכשלו, שכן היה קשה לעורר מתרדמתם אנשים אשר בעקביות רבה נמנעו ״מכל פעולה הפגנתית, מכל דבר שעשוי לעורר תשומת־לב״ בעוד יריביהם — חרף כל הלחצים שהפעילו נגדם ועד הקהילה והשלטונות — השתדלו להפוך כל מאורע חשוב בתולדות הציונות ובחיי הישוב להזדמנות נאותה לארגון הפגנות המוניות.

אין תימה איפוא שבעיני המוסדות הצטיירה הפדראציה התוניסאית כ״פיקציה״, כארגון פאסיבי ומפורר. חסר חוט־שדרה או תושיה, המנוהל בידי עסקנים זקנים. אולם טעותם היתה בכם שאת הערכתם זאת הם הלבישו על כל הפעולות הציוניות בתוניסיה. המציאות היתה שונה: פעילות ציונית תוססת אכן היתה, אך מחוץ למסגרות הפורמאליות, בקרב הנוער והמשכילים הצעירים אשר מספרם הלך וגדל ככל שקרב סוף התקופה הנדונה.

ב־1930 התגבש בתוניס גרעין של השומר הצעיר במסגרת ״הסתדרות הצופים העברים״ המקומית. הופעת השומר היה בה כדי לצמצם את השפעתם של התנועה הרביזיוניסטית וארגון בית״ר, אלא שרעיונותיה המהפכניים — אשר לא־פעם תוארו בצורה מעוותת בפי מתחריה — עוררו התנגדות חריפה מצד הציבור הרחב.

המלחמה הזאת לא נשארה אך ורק בגדר מלחמת־הדעות, אלא נהפכה להתקפות בלתי חודלות בנו, בעלילות שוא מכל המינים, בהפרעות בכל שדות פעולתנו, אפילו הציונית. העלילות החשובות ביותר הם: כי אנו מהרסים את המשפחה, כי הציונות זאת היא רק מסוה עבורנו. בכדי שנוכל באופן יותר קל לחיות את חיינו הקומוניסטיים בארץ, אהבה חופשית(הדים מהארץ, מהקבוצים מבלי ספק) וכו׳…וכו'

מכל מקום, כעבור ארבע שנים של פעילות, עזבו מרבית חברי הגרעין את השומר הצעיר ועברו לשורות המפלגה הקומוניסטית, שלייסודה הם תרמו רבות.

ערב מלחמת־העולם השנייה היו הרביזיוניסטים, גם לדעת מתנגדיהם, הכוח הציוני החזק ביותר בתוניסיה ומספר פעיליהם נאמד בכ־3000. הם לא הסתפקו אך ורק בארגון הפגנות הזדהות, אלא גם השתדלו להקים מועדונים להסברה מדינית ולהפצת השפה העברית. ערב המלחמה הם אף הצליחו להשתלט על תוכניות הראדיו שנועדו לקהל היהודי, מה שהגביר עוד יותר את השפעתם בקרב הקהילה, אשר ההבדלים האידיאולוגיים בין הזרמים השונים של הציונות לא היו נהירים לה.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 124