ארכיון חודשי: יוני 2019


מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית

 

  • מסמר ו – מכתב שלישי של בית הדין למפקח על השירותים העירוניים

 המכתב מעיד בעקיפין על תכסיסי ההשהיה שנקט יצחק אלחראר מאז מתן פסק הדין. הוא פנה אל השלטונות הצרפתיים בבקשה שגירושיו מאשתו יקבלו תוקף בלא שיצטרך לשלם לה את מה שבית הדין הרבני חייב אותו לשלם. נשיא בית הדין מחזיר את העניין לקדמותו ומזכיר לפקיד הצרפתי שאין הוא יכול לחרוג מן ההלכה הפסוקה ומפסק הדין שבית הדין הרבני נתן והוא אושר וחוזק בידי בית הדין הרבני הגבוה ברבאט. פסק הדין של בית הדין הרבני הגבוה לא נמצא בין מסמכי הפרשה.

Trib[unal] rab[binique de Mogador]   Mog[ador], le 22

Février 1933

Le Président] du Trib[unal] rab[binique] à Mog[ador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – MCgador

Monsieur le Contrôleur,

J’ai l’honneur d’accuser réception de votre lettre du 17 de ce mois. Conformément à la Loi israélite, le divorce entre Isaac Elharrar et son épouse ne pourra être prononcé que lorsque l’indemnité pécuniaire fixée dans le contrat de mariage aura été versée entre vos mains ou entre celles du Président du Tribunal.

D’ailleurs, vous n’avez qu’à voir dans le Jugement de Rabat quel est l’ordre suivi par le Haut Tribunal rabbinique pour les opérations de l’exécution.

Lorsque cette formalité aura été remplie, vous voudrez bien nous le dire et nous indiquer en même temps le jour et l’heure qui vous conviennent pour le prononcé du divorce.

Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’assurance de mes sentiments dévoués.

Le Président    signé: A. B.

סוגרת

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 22 בפברואר 1933 נשיא בית הדין הרבני במוגאדור

אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להודיעך שקיבלתי את מכתבך מיום 17 בחודש זה.

בהתאם לחוק היהודי, גירושיהם של יצחק אלחראר ואשתו לא יוכלו לקבל תוקף אלא לאחר שסכום הכתובה שנקבע בזמן החתונה יועבר לידיכם או לידי נשיא בית הדין הרבני.

אם צריך, נא לעיין בפסק הדין שניתן ברבאט כדי לעמוד על סדר הפעולות שקבע בית הדין הרבני הגבוה לביצוע פסק הדין.

לאחר שתבוצע פעולה זו, נא להודיע לנו על כך ולציין גם את היום ואת השעה הנוחים לך לקיום הגירושין.

קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי.

הנשיא / על החתום: א׳׳ב

  • מסמך ז – מכתב רביעי של בית הדין לממונה על העניינים האזרחיים

המכתב מעיד על תכסיסי ההטרדה והלחצים שהמשיך יצחק אלחראר להפעיל על פקידי הפרוטקטורט הצרפתים כדי להשיג את מבוקשו – להתגרש מאשתו בלא לבצע את פסק הדין הרבני. נשיא בית הדין הרבני עומד איתן בלחצים שמפעיל עליו נציג הפרוטקטורט במוגאדור ודורש שיאלצו את הנתבע למכור את רכושו כדי לשלם לאשתו את כתובתה.

Trib[unal] rab[binique de Mogador] Mog[ador], le 28 Mars 1933

Le Présid[ent] du Trib[unal] rab[binique] à Mogjador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – Mogador

Monsieur le Contrôleur,

J’ai l’honneur de v[ou]s accuser réception de votre lettre du 7 de ce mois.

Le point principal de votre lettre est le suivant : le payement du contrat de mariage.

Or, d’après la Loi israélite, Isaac Elharrar doit, avant de divorcer son épouse, verser l’indemnité pécuniaire fixée dans son contrat de mariage entre les mains d’un tiers. S’il n’a pas d’argent disponoible, ses propriétés seront vendues.

Ce n’est qu’après cette formalité que le divorce pourra être prononcé. Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’as[surance] de mes sentiments] dév[oués].

Le Présid[ent].            signé: A. B.

תרגום

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 28 במארס 1933

נשיא בית הדין הרבני במוגאדור

אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להודיעך שקיבלתי את מכתבך מיום 7 בחומט זה. הנקודה העיקרית במכתבך היא כזאת: תשלום סכום הכתובה.

אלא שלפי החוק היהודי יצחק אלחראר חייב לשלם את הסכומים שהוסכם עליהם

בכתובה לפני שיגרש את אשתו ולהעבירם לאדם שלישי. אם אין לו כסף זמין, יימכר רכושו.

רק אחרי שישלים פעולה זו יוכרז רשמית על הגירושין.

קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי. הנשיא / על החתום: א״ב

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.עמ' 430

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות

פרק ד: החינוך המסורתי והישיבות

מטרת החינוך המסורתי היתה להכין את הילד לקיום מצוות ולהשתתפות פעילה בחיי בית הכנסת והקהילה, ובכך יהווה חוליה בשרשרת המסורתית של עם ישראל. הדגש היה אפוא על לימוד התפילה וקריאת התורה. על פי הדין חייב אדם ללמד את בנו תורה, ואם אינו יודע הוא חייב לדאג שמלמד ילמדו. החובה לשכור מלמד מעוגנת בהלכה:

מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות(שו"ע יור"ד, סי׳ רמה, ז).

תלמוד תורה חמור מקדושת בית הכנסת, לכן מקום שהוקדש לתלמוד תורה ולמדו בו תלמידים אין להוציאו מקדושתו ולהפוך אותו לבית טבילה, כפי שענה ר שלמה צבאן. אבל בהסכמת ז׳ טובי העיר מותר לשנות את יעודו(׳מעלות לשלמה׳, יור"ד, סי׳ יב).

גיל הלימוד: לפי הדין מתחיל הילד ללמוד תורה בגיל חמש, ואם הוא חלש בגיל שש (שו״ע, יור"ד, סי׳ רמה). הרמ״א המצטט את אברבנאל בפירושו לפרקי אבות כותב: ׳מכל מקום מיד שיהיה בן ג׳ שנים מלמדין אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה׳,

ל׳ אדיסון כתב, שילדים במרוקו נשלחים לבית הספר בגיל חמש, ועוד לפני כן מקבלים חינוך בבית. השלבים הראשונים של חינוך התינוק היו מסורים בידי האם. מאחר שהאבות היו עסוקים בפרנסה במקום מושבם, או היו נודדים וחוזרים רק לשבתות, היה לאם תפקיד בחינוך ילדיה לנימוסים ולדרך ארץ, גם כאשר הילד למד ב'כותאב׳ או ביצלא׳ (ה'חדר'). על הילד היה ללמוד תורה מכוח המצווה המוטלת על כל אדם מישראל.

תחושת המצווה של האב השולח את ילדו בפעם הראשונה ללמוד תורה, באה לידי ביטוי בדברים הבאים:

בהגיע התינוק לזמן שראוי לילך לבית הספר ללמוד אצל המלמד ישכים האב בבוקר ויקיץ את הילד ויוליכנו לבית של רבו ואף אם האב הוא זקן וגדול או פרנס ורב,לא יהיה לו בושה בזה שמוליך את בנו פעם אחת לבית רבו של תינוק ויתן שבח והודאה לקב"ה שזיכה אותו לזכות את בנו להכניסו תחת כנפי השכינה. ומחויב האב או האם לכסות התינוק תחת בגדיו בהליכתו שלא יסתכל התינוק בשום דבר טמא בעולם. ואחר שמביא התינוק לבית המלמד יתן האב התינוק לתוך חיקו של המלמד ע״ש (במדבר יא, 12) 'כאשר ישא האמן את הינק'. (שמואל בן יהודה אלבאז, ׳רובע הקב׳, דף ו, סי׳ כה)

הילד נדרש לחלוק כבוד למורה כמו לאביו. מקובל היה שהילד מנשק את ידי אביו ואמו וידי רבו.

ביצלא׳ לא ניתנה כל הכשרה והכנה לחיי המעשה, ולא היתה מטרה להרחיב את השכלת הילדים. רק לקראת סוף המאה ה־19 ואילך הוסיפו לימודים כמו ערבית וחשבון. לפי מקור משנת תרנ״ז(1897) בתלמוד תורה בעיר תאזה למדו גם ערבית.

עד פתיחת בתי ספר על ידי כי״ח לא היו מוסדות חינוך מסודרים ומאורגנים. ילדים נשלחו על ידי ההורים למלמד בגיל 3־5 עד גיל 12־13, ושהו אצלו מהבוקר עד הערב, כשהם יושבים על הארץ. בראש חודש אב היו המלמדים משחררים את התלמידים בצהריים, ובשאר הימים עד ט, באב נזהרו לא להכותם.

היו ילדים שהוצאו מהצלא בגיל מוקדם כדי לסייע לפרנסת המשפחה. על רקע זה תוקנה תקנה במכנאס בשנת תפ״א (1721), חתומה על ידי יעב״ץ, האומרת: בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית (6) כבר שבע ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשאלת (ניפוץ וסריקת הצמר במסרק ברזל) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל… שהם גדלים בשטות ופריצות שכשמגיעים לפרקם פורקים עול מלכות שמים מעליה והוו להו קרקפתא דלא מנח תפילין ועבירה גוררת עבירה עד שיוצא לתרבות רעה.

בהמשך נאמר, שמהיום והלאה אסור לאומן להעסיק ילדים ‘עד שיתחנכו במצות ציצית ותפילין׳ (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר, ח״ב, סי׳ קמו). ספק אם התקנה בוצעה.

׳חופת נעורים׳

היה מנהג שכאשר הילד הגיע לגיל חמש היו מלבישים אותו טלית קטן ולפני חג השבועות עורכים אירוסין עם ילדה שהוריו יעדו לו, טקס הנקרא ׳אלעורס אלכתאייב׳, סמל לאירוסי כנסת ישראל עם אביהם שבשמים, ואירוסי הנער עם התורה, ואז התחיל ללמוד תורה. המורה היה כותב את האלף בית על הלוח בדבש, מלמד את הילד להגותו, והילד היה מלקק את הדבש בלשונו. הנוכחים היו אומרים: 'כך יערבו לחיכך דברי התורה׳. הילדים היו מקיפים אותו ושרים בקול רם 'מה טובו אוהליך יעקב׳ ו'תורה ציווה לנו משה׳, והיו מחלקים להם ממתקים ופרוטות. למורה היו נותנים מתת, כל אחד כפי שידבנו לבו.

לפי הנחה אחרת המנהג נבע מאסון שהורים רבים שיכלו ילדיהם, וחכמים הציעו לערוך חתונות פיקטיביות בגיל חמש.

נהוג היה שאבי הכלה מזמין את משפחת החתן לביתו, את בני הזוג היו מושיבים באפיריון כשהם מקושטים, והיו מטבילים את ידה הימנית ורגלה הימנית של הכלה. הטקס היה מלווה בשירה ובריקודים. הציבו חופה ולאחר מכן כתבו כתובה וגט באותיות מרוחות בדבש, נתנו לזוג ללקק, לאחר שנמחקו האותיות קרעו את הכתובה, והזוג היה גרוש.

לפי תקנה בצפרו בשנת תצ״ה (1735), במסגרת ביטול מותרות על רקע מצוקה כלכלית, נאסר לערוך סעודה זו, כמו גם סעודות אחרות(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 67).

תעודה מספר 67

התצ"ה

בהיותנו מקובצים בישיבה שעל בית הכנסת הגדולה הי"ג נשאנו ונתננו בענין בקיעי העיר וראינו במה ננעלו שערי ההשפעה ויוקר השער ורוב מסים וארנוניות ה' ירחם על כלל עמו ישראל צולכן אנו מסכימים הסכמה גמורה שהמנהג שהיו נוהגים מקדמת דנא לעשות אנשי המשודכת להמשודך האטכלא ( מסיבת קבלת פנים כל פעם שהחתן נכנס לבית משודכתו ), ונמשך מזה כמה הפסד ועל רוב שמפסידים בהמשך זמן השידוכין עד הכניסה לחופה, יותר ממה שמוציאים בצרכי החופה. ויש שאין ידם להוציא הוצאו ולוקחים מעות בהקפה לעשות הוצאות שלא לצורך ומלבד זה נמשך מזה קלקול גדול שהם קשים, זה בזה מרוב התחברות על האכילה והשיתה בבית המשודכת וכמה קלקולים אחרים אשר על כן מהיום הזה והלאה לא יעשה שום אדם האטכלא למשודך עד סמוך לחופה באופן שלא יכנס המשודך לבית המשודכת עד שיתחילו החופה, דהיינו בשבת הנקראת שבת אראי. ( שבת התייעצות. הוא השבת שלפני שבת החופה.

וגם לא ישלחו אנשי המשודכת למשודך שום דבר של אכילה ושתיה ומיני מגדים וכך המשודך לא ישלח למשודכת מיני מגדים וכל מיני דמיכל. וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתנוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל. (אלכתאיית) נישואים לקטן ולקטנה, ומסיבה לפני חג השבועות. סמל לנישואי כנסת ישראל לאביה שבשמים ) דהיינו שיבואו בני אדם לשתות מים שרופים ונותנים לקטן מעות, מהיום ואילך לא יעשו שום דבר מהעניין הנזכר וכן לא יעשו שום סעודה לקטנים בני חמש שנים בזמן הנזכר. וכן ראינו שכמה בני אדם מערימים ערמה גדולה ותחבולה ונותנים מתנות לבניהם קרקעות ומטלטלין וגם מתייבין לבניהם חובות גדולים וכשמעריכים אטותם במס כמה יתנו הם עושים פנקס ונשבעים שאין להם זולת מה שכתוב בפנקס ולא יביא בפנקס הערכה אפילו החצי ממה שיש לו. ובזה הם גוזלים את הרבים, לכן גזרנו אומר שלא תעשנה ידיהם תושיה שכל איש ואיש יוערך כפי מה שיש לו וגם מה שנתן לבניו יתן המס עליו זולת אם נתן נדונייא לבתו המשודכת דווקא או נתן שום כלים לבנו המשודך ושלח הכלים ההוא בסבלנות למשודכת.

או אם נתן לו תכשיטין לצורך החופה וכן אם נתן לבנו סמוך לחופה שום בית דירה לא יוערך באלו במס אמנם מתנות אחדות חוץ מאלו הנזכרים וגם שום חיוב שנתחייב לבניו יוערך עליהם במס. ומה שהסכמנו בעניין האטכלא ההסכמה נוהגת גם על אותם שעשו כבר האטכלא ולא יכנס המשודך מהיום ואילך לבית המשודכת וכן הדברים שאמרנו בעניין המשודך ומשודכת כולם יהיו נוהגים גם באותם שעש האטכלא כבר ולכ הפורץ גדר מכל מה שכתבנו בין בעניין המשודך ומשודכת בין בעניין מה שעושים לקטנים בני חמש בחג השבועות בין בעניין העורמות שעושים במס כנזכר מעבר לדף ישכנו נחש ויובדל מתוך העדה .

וכל מה שתקננו בעניינים הנזכרים יהי נוהג מהיום ואילך עוד כל ימי הארץ עד עמוד כהן באורים ותומים, בביאת משיח צדקנו במהרב בימינו אמן ולראיה חתמנו פה היום ארבעה ושלושים למ"ט מונים (ל"ד בימי העומר) בסדר גאולה תתנו לארץ שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש לפ"ק.

יום טוב הרוש ס"ט – משה בן א"א יחייא באנון ס"ט – יוסף בן יתאח – יהודה בן יוסף עולייל ס"ט – שלמה בן שטרית – אברהם בן יעקוב אג'ייאני ס"ט – ימין בן עטייא – יעקב בן אברהם נ"ע בן שרביט ס"ט – מסעוד אזולאי ס"ט

ואנחנו מסכמים על כל הכתוב לעיל ומעבר לדף וקיים

ישועה בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות-עמ' 103

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-2005-הנקה

אחוז הילדים עד גיל 14

לפי מפקד שנערך ב־1936, אחוז הילדים במשפחות יהודיות במרוקו עד גיל 14 היה 44.9 שהוא הגבוה ביותר מבין 22 ארצות. המפקדים נערכו בין השנים 1938-1925. אחוז הילדים הנמוך ביותר היה בגרמניה ובאוסטריה – 7.9% ב־1939 (לשצ׳ינסקי, 1954, עמ׳ 136). לפי מפקד שבדק את מספר הילדים למשפחה אצל יהודי מרוקו ב־1936, התברר כי ל־56.1% מכלל המשפחות היו שלושה ילדים ומעלה; 42.3% מהילדים היהודים נמצאו במשפחות בנות 5 ילדים ומעלה. משום כך עלה מספרם הכולל של היהודים במרוקו מ־81,315 בשנת 1921 ל־161,942 בשנת 1936. כלומר גידול כמעט פי שניים במשך 15 שנים (שם, עמ׳ 133).

לפי פרסום משנת 1951, המספר הממוצע של נפשות במשפחה יהודית במרוקו היה 6.5, כמעט פי שניים מזה שבעיר פיטסבורג בארצות הברית. מספר הלידות בשנה היה 39 לכל אלף נפשות. לעומת 13 פטירות לכל אלף. נטו הגידול היה 26 לאלף נפשות בשנה. להשוואה, בקנדה הגידול הוא רק 10.6 נפשות לכל אלף. הודות לכך חל גידול במספר היהודים במרוקו (6-7 .S. Ch., The American Review, 1951, pp).

פרק ט: הנקה

בעבר היה נהוג להניק כל תינוק, וראו בכך את הערובה להתפתחותו. רק בדורות האחרונים, עם המצאת תחליפים לחלב אם, היו תינוקות שלא ינקו כלל. בפרק זה יתוארו פרטים שונים בנושא, כפי שניתן להסיק ממקורות ההלכה, התשובות והמנהגים הנהוגים אצל יהודי צפון אפריקה.

ההנקה נידונה בתלמוד ובהלכה בהקשרים שונים, ביניהם בקשר להלכות פאה, בהן יש התחשבות במיניקות עניות הבאות לקחת פאה לכלכלתן, הקלות בהתחשב במצבה המיוחד של המניקה כמו למעוברת, וכן בקשר לדיני שבת. אבל לרוב בהקשר לחובה של האם להניק, והמחויבות של האב כלפי המניקה כשיש משבר בנישואין, מורדת, גירושין או אם שהתאלמנה.

הנקת התינוק על ידי האם היא מהחובות שחלות עליה כלפי בעלה, כפי שהוגדר במשנה כתובות פרק חמישי משנה ה, וכן על ידי גאוני בבל כמו ר׳ יהודאי גאון בהלכות קצובות (ב״מ לוין, עורך, ׳אוצר הגאונים׳, כתובות, עמ׳ 169), וברמב״ם הלכות אישות פרק כא, הל׳ ז, בין שש המלאכות שהיא חייבת לעשות לבעלה.

במסגרת החובות של הבעל כלפי אשתו נקבע בהלכה, שצריך לתת לה מזון שתי סעודות בכל יום, וכן ״אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין״. מוסיף הרמ״א: ״ואם היתה מניקה נותנין לה יין״ (שו״ע, אהע״ז, סי׳ ע, ס״ק ס­

עד מתי מניקה האם את ילדיה, והאם יש הבדל בין תינוק זכר לנקבה?

לפי המשנה בגיטין פרק שביעי משנה ו, בתלמוד דף עה ע״ב: שתי שנים ור׳ יהודה אומר שמונה עשר חודש, ללא הבדל בין זכר לנקבה. בבריתא כתובות דף ם, ע״א, לפי דברי ר׳ אליעזר שתי שנים. ואילו רבי יהושע אמר ״אפילו ארבע וחמש שנים״. כלומר ללא הגבלת זמן.

לפסוק בבראשית כא, 8 ״ויגדל הילד ויגמל״, מפרש רש״י: ״לסוף כד חודש״. גמילה היא השלב בו התינוק מפסיק לינוק. רש״י כתב זאת בהסתמך על דברי חכמים בגיטין עה. בהלכה: רמב״ם הלכות גירושין פרק יא, הלכה כו: ״כמה זמן היניקה כד חודש, חוץ מיום שנולד בו ומיום שנתארסה בו״.

בשו״ע אהע״ז סי׳ פב: ״נדרה שלא להניק את בנה – כופין אותה ־מניקתו עד שיהיה בן כד חודש, אחד זכר אחד נקבה״. בסעיף הדן בגרושה

– תקופת ההנקה היא כד חודש. וכן באשר למעוברת ולמינקת חבירו, מותר לו לשאתה עד שיהיה הולד בן כד חודש (שו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא). בשו״ע, יור״ד, סי׳ פא, ס״ק ז: ״ותינוק יונק עד סוף ד שנים״. כלומר זוהי תקופת ההנקה המירבית לבריא ולחולה.

בספרותם של תכמי צפון אפריקה מכרו תקומות שונות, מהן קצרות ומהן ארוכות

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כותב על אלמנה שבסוף ״יט חודש ללידת הולד גמלתו״ (׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יה).

במרוקו כד חודשי יניקה. ר׳ יעקב אבן צור כתב בתשרי תק״ה (1744) על אשה שהניקה ב׳ שנים (מוצב״י, ח״ב, סי׳ לב). וכך גם ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ פה), ור׳ חיים טולידאנו (׳חק ומשפט׳, סי׳ קעג, דף נה ע״א).

בספר התקנות של קהילת פאס שנערך על ידי ר׳ אברהם אנקאווא, מופיע הסעיף הבא:

כשתשאר האשה מעוברת באלמנות או תהיה מינקת את ולדה שתהיה ניזונית מראש ממון ותהיה מחוייבת האשה הנזכרת להניק את בנה ארבע ועשרים חדשים (׳כרם חמר׳, ח ״ב, סי׳ יו״ד).

גם ר׳ משה מלכה, בן המאה ה־20, כותב על כד חודשי יניקה (׳מקוה המים׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ סז).

לעומת זאת, בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מסופר על אם שבשנת תקנ״ג (1793) גמלה את תינוקה ואת זה של אחותה, אחרי יד חודש ״וממסמסת להם בביצים וחלב ומיני קמחים״, כלומר, הוסיפה לתינוק מזון אחר(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד. הביטוי ״ממסמסת ליה בביצים וחלב״ מבוסס על יבמות מב, ע״ב).

ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים כתב על אשה שגמלה תינוקה אחרי עשרה חודשים (׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, דף טו).

לדברי הרב דוד עובדיה מצפרו, תקופת ההנקה המקובלת היא שנה וחצי. הוא הסתמך על דברי ר׳ ש״י אביטבול הנ״ל (אבני שי״ש, ח״א, סי׳ לד). הוא הוסיף שנשים רבות גומלות ילדיהן בגיל שנה. לעומת זאת, ״נשים המחבבות ילדיהן ומפנקות אותם היו מאריכות את תקופת ההנקה״. וכפי שאביו של הרב עובדיה סיפר לו, בצלא [׳חדר׳] היו ילדים בגילים שש עד שבע שאמותיהם המשיכו להניקם בהיותם בנים יחידים (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ח״ג, עמ׳ 88, 352).

לפי חוות דעת רפואית. ר׳ שאול אבן דנאן מציג עמדה מודרנית. הוא כותב כי ״יפה לעשות זמן ההנקה על פי רופא לפי מצב בריאות היונק והמינקת, דעת רבותינו, מעשים בכל יום״. הוא רואה בדבר נורמה מקובלת במאה ה־20 (׳שנה שאול׳, דף פג, ע״א, סי׳ ה).

נסים קריספל שעלה ממרוקו מספר על אמו שילדה עשרים ילדים, הניקה ללא הפסקה, וילדיה נגמלו בגיל שלוש. הוא עצמו ינק מעל שנתיים (1997, עמ׳ 38)

בג׳רבה היו האמהות מיניקות ללא הגבלת זמן. הן האמינו כי ככל שתקופת ההנקה ארוכה יותר, כן ייטב לתינוק (חדאד, תשל״ט, עמ׳ 24).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005-עמ' 123

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

בטריפולי, 'קבוצת בן יהודה', יזמה הכשרה שפעלה כשלוש שנים לפי תקנון והשתדלה לנהל אורח חיים דתי וציוני. אחת ההכשרות, שפעלה למעלה משבע שנים, התקיימה בג'רבה ביזמת הרב משה פרג'ון, בראשות הרב וזיפה הכהן ובתו מרים ובתמיכת מרדכי כהן וח'טב יוסף. הכשרה זו עברה ממקום למקום ובמשך השנים השתתפו בה כ- 200 פעילים, גברים בלבד. ההכשרה פעלה לפי תקנון וסדר יום ודיברו בה בעיקר בעברית.  הדרת הנשים מההכשרה נבעה מהנורמות המסורתיות של הקהילה הטריפוליטאית שחייבו הפרדה בין צעירים לצעירות. גם מדיווחו של השליח אפרים פרידמן, ניתן להתרשם, שהקהילה היהודית ניסתה להכשיל מסיבות דומות הכשרה עירונית בעיר תוניס, מפני ש"אינה בהתאם למסורת המקובלת במקום, היא עשויה לחנך לקראת חופשיות ופריקת הדת".

יוסף גויטע ואליהו עזריה פרשו מהתנועה המסורתית דתית 'בן יהודה' שפעלה באותה עת בהנחיית – נפתלי בר גיורא, השליח משדה אליהו הקיבוץ הדתי, וארגנו הכשרה עירונית בתוניס בהשפעת תנועת – – 'צעירי ציון' בחסות 'הקיבוץ המאוחד' כגרעין חילוני כדי להצטרף לקיבוץ שדה נחום. המאמר 'בהכשרה', שפורסם בטריפולי בירחון 'חיינו', תיאר את ההכשרה הראשונה של 11 בני נוער מ'החלוץ' כצעד ראשון לקראת הגשמת חיי עבודה ובניין ארץ ישראל:

"החברים עובדים במרץ ובהתלהבות יוצאת מהכלל ובכל רגע נזכרים בארץ ישראל ומשוחחים על זה שעות רבות. הם מצפצפים על כל המכשולים, לחום השמש לא שמים לב, לכאבי הידיים והגב לא רואים בכלל, זולתי אחדים שכוחם לא די לעבודה, ואקווה שבמשך הזמן יתרגלו לעבודה ויצפצפו על כל המכשולים".

אפשר היה ליחס תיאור זה, של ההכשרה במגרב, לחלוצים מימי העלייה השלישית שעבדו בהתלהבות והתעלמו מפגעי מזג האוויר בפלשתינה א"י.

תנועת 'הפוהמ"ז', הפעילה הכשרות במסגרת המדור הדתי במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פרסמה ידיעה, בעלונה הפנימי 'ידיעות המזכירות', על הכשרות 'בח"ד' בצרפת ודיווחה שכול הסידורים הפורמליים להעברת עשרות חברים מתוניס, ג'רבה ומרוקו להכשרה בצרפת בוצעו. קבוצה של 20 ממעפילי 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' ממרוקו ומתוניס השתתפו בהכשרת 'בח"ד' ב'קומפ דה פיז'ול' בדרום צרפת. ניתן להניח שההכשרה בצרפת אפשרה שליטה מלאה על 'חינוכם מחדש' של הצפון אפריקאים. למרות שהם היו חלוצים הם \ הוצגו כחברים. בישיבת מזכירות 'בח"ד' נמסר שהכשרה חדשה נפתחה ליד פריס בהשתתפות 35 חברים מתוניס, ובהכשרה ליד מרסיי השתתפו 30 חברים רובם ממרוקו. פעילות זו התבצעה במקביל לניסיונות העפלה מצפון אפריקה בחסות המוסד לעלייה ב' ולא ברור אם היה תיאום בין המדור הדתי בסוכנות היהודית לשליחי המוסד לעלייה ב' שפעלו בצפון אפריקה באותה תקופה. אפשר לשער שהייתה תחרות סמויה בין שני הגופים בסוכנות היהודית, המדור הדתי ומחלקת העלייה, שלא תרמה להבנה ולתקשורת שוטפת ביניהן.

בעלון 'ידיעות יבנה' ניתח משה תשבי את יעילות ההכשרה ב'בח"ד' על בסיס ארבע שנות ניסיון שהצטבר בהכשרות בדרום צרפת בהן השתתפו מאות צפון אפריקאים ורק מעטים מהם נקלטו ונשארו בקיבוצים הדתיים. להערכתו, בין הגורמים לכישלון זה היו: חסרונה של תנועת נוער בארצות המוצא, מחסור בשליחים בארצות צפון אפריקה וחומר אנושי. צפון אפריקאים לא התאימו מהבחינה התרבותית, הדתית והחברתית לדגם החלוץ הדתי. שני מרואיינים ששהו בהכשרת 'בח"ד', ב'קומפ דה פיז'ול', העידו שההכשרה הייתה חקלאית אינטנסיבית מאד ונמשכה כשלושה חודשים. אבל המשתתפים לא נהגו על פי הכללים. דהיינו, לא הקפידו על נורמות דתיות. עם הגירוש לקפריסין רוב חברי הקבוצה פרשו מבח"ד ועברו לתנועת 'דרור הבונים'. מרדכי כהן, מתנועת 'תורה ועבודה' בתוניס, טען שהתנועה הפעילה הכשרה בצרפת והשתתפו בה הרבה צעירים מ'בני עקיבא' אך רק אחוז קטן מאוד נקלט בקיבוצים דתיים. כפי שנראה בפרק הרביעי המרכיב הצפון אפריקאי לא היה נפוץ בקיבוצים הדתיים. כלומר, חברי גרעין 'בח"ד' שיצאו מתוניס וממרוקו אחרי הכשרתם בצרפת והעפילו לפלשתינה א"י הצטרפו לתנועות שלא היה להם קשר למסורת בה צמחו.

נושא תקצוב ההכשרות היה קריטי להכנת העולים לצורכי התיישבות בפלשתינה א"י. יכולת – הניטור של הסוכנות היהודית "בשלט רחוק" מארץ ישראל לתוניס הייתה מורכבת ומסורבלת. משה  יונג הודיע למדור הדתי שתקציב להכשרה בג'רבה לא בוצע מפני שד"ר ליאופולד ברטוואס, האחראי על המשרד הארץ ישראלי בתוניס, "מסרב לתמוך בחוות ההכשרה בג'רבה".  עם קבלת תלונתו של יונג דרש אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, לקבל הסבר מד"ר ברווטאס מדוע ההכשרה בג'רבה לא קיבלה את התמיכה הכספית. ד"ר ברטוואס ענה לו ]…[ "שלאחר חקירה שערכתי לא יכולתי לקבוע את קיומה של קבוצת הכשרה. למעשה, קבוצה של צעירים הגיעה לחווה להשתעשע מדי יום ראשון ולאחר מספר שעות פרשו." ד"ר ברטוואס לא ביקר בחווה והסתמך על דיווח שקיבל מיד שנייה.

יתכן וסירובו נבע מכך שזו הייתה חווה של רוויזיוניסטים. במקרה אחר, יוסף סרוסי, מראשי קהילת טריפולי, התלונן שחוות ההכשרה שלהם הותקפה ונשדדה ולכן לא הצליחו להמשיך בפעילות, אך הם מתכוננים "להקים חוות הכשרה ליד הים שתעסוק גם בדייג ותוכל להכיל 500 חלוצים".  לא ברור אם סרוסי קיבל סיוע מהמדור הדתי. גם הגרעין של תנועת 'צעירי ציון' שהוכשר בריווט, אלג'יר לא זכה בתקציבים אבל הסוכנות היהודית בכול זאת דרשה מהגרעין להעביר דיווח מפורט על פעילות ההכשרה למחלקות העלייה והארגון שלה.

וזיפה כהן, ממנהיגי תנועת 'עטרת ציון' בג'רבה, כתב למחלקה לענייני נוער של המדור הדתי לגבי תקצוב ההכשרה. בין היתר ציין, שיש אפשרות להרחיב את ההכשרה והוסיף ש"שבעה חברים מהכשרתנו נסעו להכשרה בצרפת בהתאם לפקודה שנמסרה לצירנו בבאזל ] הקונגרס הציוני ה כ"ב – שהתקיים ב – 1946 בבאזל[  וכבר חברים אחרים תופסים מקומם".  הוא פנה שוב למדור הדתי וביקש סיוע בתקצוב ההכשרה למרות שכבר העביר תשובה מפורטת על מצב ההכשרה החומרי והפעילות הרעיונית. אך הסוכנות היהודית ביקשה ממנו לבחון אם יש אפשרות להרחיב הפעולה גם לכפרים סמוכים. גם על אפשרות זו הוא כבר השיב במכתבו הקודם. וזיפה כתב בשלישית "אנו בטוחים שגם מצדכם ערים מהם התועלות שתצמחנה מעבודתנו החלוצית בארץ הזאת שנשארה בה סו"ס [סוף סוף, ב.ד] הכשרה אחת ולא להזניח גם הפינה הנידחה הזו".  גם לגבי הקצאת משאבים להכשרה זו לא נמצא סימוכין. אביגדור קלאגסבאלד, המזכיר הראשי של 'בח"ד' צרפת, התלונן למשה שפירא, מהמדור הדתי במחלקת העלייה בירושלים, שחלקו של 'הפוהמ"ז' בהכשרות 'בח"ד' בצרפת שהשתתפו בהן גם צפון אפריקאים טרם הועבר ושהסיוע של הג'וינט להכשרות 'בני עקיבא' בצרפת הוקטן בהדרגה.

מצוקה תקציבית העיקה על הכשרות 'בח"ד' בצפון אפריקה ובצרפת כאחד. השליטה על התקציבים הייתה מרוכזת בידי הסוכנות היהודית שניהלה את היישוב המאורגן וזו כנראה, לא מצאה לנכון לאפשר למתחרה, 'בח"ד', להצליח בהכשרת עולים מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Le bombardement de 1844

LE BOMBARDEMENT DE 1844

Pourquoi la France décida de bombarder Mogador?

La France voulut affirmer la puissance française au Maroc peu après l'invasion de l'Algérie et dissuader le sultan de prêter main-forte aux rebelles algériens. Le but déclaré de cette attaque était d’empêcher le Maroc de soutenir les combats de l'Algérien Abdelkader contre l'occupation française de l'Algérie. Mais il est fort probable que la France désirait également ébranler l'indépendance commerciale marocaine, en touchant à une source de revenus importante du sultan : la douane. C'est ainsi que Tanger et Mogador furent bombardés par la marine française.

Le 6 août 1844, Tanger fut pilonnée par les vaisseaux de guerre français, mais sans trop faire de dégâts car on tenait à ménager le quartier européen. La flottille française mit ensuite le cap sur Mogador et dut temporiser son attaque en raison du mauvais temps. Le 13 août 1844 à 9 heures du matin, les canons de la ville tirèrent 21 boulets en direction de la flotte française commandée par le Prince de Joinville, François- Ferdinand, le troisième fils du roi de France Louis-Philippe. Une heure plus tard, les vaisseaux Gemmapes, Suffren et Triton, la frégate La belle poule, les bateaux à vapeur Asmodée et Pluton Le Phare, Le Gassendi et Le Rubis et les bricks Le Cassard, L'Argus, Le Volage tirèrent en direction de la ville et des îles. Les 76 pièces d'artillerie de la ville et les deux douzaines de batteries de l'île résistèrent aux bâtiments de guerre français et à son corps expéditionnaire composé de 1200 hommes.

Qu'advint-il des résidents étrangers?

Un mois avant l'attaque, un vaisseau français arriva et le consul français monta à bord sous prétexte de visiter un ami malade mais ne reparut plus dans la ville. Une fois les hostilités déclenchées, on ne permit pas au navire britannique Warspite d’embarquer des civils anglais de la ville. Le sultan ne permit pas au consul Wilshire et à un autre citoyen anglais Richardson de quitter la ville car à eux deux, ils lui devaient près de trois millions de francs. Le Gouverneur de la ville, Sidi Abdallah Deleero refusa à la femme du consul britannique la permission d’embarquer.

Puis ce fut le pillage

La journée du 15 août, les membres des tribus Haha et Chadmah vinrent piller la ville. Ils mirent à nu les femmes en espérant trouver dans leurs vêtements des objets de valeur et les abusèrent. Beaucoup de juives furent enlevées. Les pillards appartenaient aux tribus des Oudaïa, des Bouzia Schellenk, des Bou Hagger, des Ould Djemâ, des Oumaïn et à d'autres. Durant quarante jours, ils se jetèrent sur les marchandises du port déchirant et brûlant ce qu'ils ne pouvaient prendre. Sous la menace du couteau, la femme du consul britannique s'adressa aux pillards en langue arabe (elle était native de la ville et fille d'un ancien consul), ce qui lui permit de s'en sortir vivante.

Comment se déroula la bataille?

Un résident mogadorien d'origine européenne du nom de Lucas prit quelques planches et confectionna un radeau et des rames. Il peut ainsi prendre le large et se faire embarquer dans le brick Le Canard. Il informa le Prince de Joinville que les batteries étaient désertées et que le pillage de la ville battait son plein. Le Prince envoya des marins secourir des Européens qu'il transféra ensuite dans le Warspite.

Le 16 août, 900 marins débarquèrent sur l'île de Mogador et prirent possession de son fort après de durs combats. L'île était défendue par 320 hommes commandés par El Hajj Larbi Torrès. Vingt-huit marins français périrent, plusieurs dizaines furent blessées et on estime à plus d'une centaine le nombre de défenseurs tués. Les défenseurs de l'île finirent par se réfugier dans la mosquée avant de se rendre : il y eut 160 prisonniers, dont 35 blessés. Les Français ne réussirent à capturer que l’île et le port, mais non sans avoir déversé sur la ville 1240 boulets. Des dizaines de canons de l'île et du port furent encloués et jetés à la mer. Le bombardement causa de sérieux dommages au Mellah qui borde la muraille Nord de la ville donnant sur l'océan. Le 17 août, les prisonniers blessés marocains furent rendus à la ville en échange de la libération de ressortissants anglais qui furent embarqués sur le Warspite. Lorsque la flotte française se retira le 23 août, elle fut ciblée par des canons remis en état, ce qui occasionna un nouveau bombardement de la ville. 123 prisonniers valides furent envoyés en Algérie.

La ville était en piteux état

La ville fut en ruines en raison des bombardements. Bien des maisons furent pillées et brûlées. Bien des Juifs périrent dont le philanthrope Amram Elmaleh et l'Italien Carlos Bolelli. Bien des années plus tard, des boulets non explosés continuèrent de semer la terreur et firent de nombreuses victimes chez les enfants inconscients du danger.

Au Mellah, on parla de miracle…

Le bombardement causa de sérieux dommages au Mellah qui borde la muraille Nord de la ville donnant sur l'océan. Le Moming-Chronicle souligna que les principaux dommages infligés par le bombardement des Français et le pillage de la ville par les kabyles sont tombés sur les Juifs. La Revue Archives israélites de France de 1844 rapporta : « Ils (les Juifs) se sont procuré des armes, et pendant une journée entière, ils ont opposé la résistance la plus vigoureuse; ils n'ont succombé que sous la puissance du nombre. Alors ils ont été victimes des plus grandes atrocités, ni les femmes ni les enfants, ni les vieillards n'ont été épargnés.»

Une légende naquit alors : L'un des mérites attribués au rabbin Hayim Pinto fut que son domicile fut épargné du bombardement de la ville par les canonnières du jeune François Ferdinand Prince de Joinville. Les conteurs parmi les juifs de Mogador relatent que lorsque 40 cavaliers tout de noir vêtus vinrent attaquer la ville pour la mettre à sac, leur plan fut contrecarré par l'arrivée de 40 autres cavaliers, des anges tout de blanc vêtus. En fait, il s'agissait de deux tribus venues piller le Mellah dans l'intention de profiter du désordre général qui suivit les bombardements français. Ces deux tribus s'entre-tuèrent pour se réserver la part du lion du pillage. Celui-ci atteignit la partie Est et non juive de la ville et l'on rapporte que les dommages dus au pillage de la ville furent supérieurs à ceux causés par les bombardements des Français. L'on dénombra plus de 200 morts. Un grand nombre de juives furent enlevées et la famine régna un certain temps. Le Cheikh Abdallah Bihi de la tribu des Hahas prit l'initiative d'aller chercher des Juifs de Mogador et de les disperser dans les villages alentour, leur offrant ainsi protection jusqu'à ce que les troubles cessent. Les congrégations hispano- portugaises de Londres et des communautés juives américaines firent également un appel de fonds pour venir en aide aux sinistrés de la ville. Heureux d'être sortis indemnes des bombardements, les Juifs de Tanger, instaurèrent une nouvelle fête, Pourim de las Bombas.

Les pillards furent punis

Une fois la paix rétablie, ces tribus furent condamnées à verser une lourde amende imposée par le Makhzen (le Gouverneur de la région représentant l'autorité royale). Chaque homme marié appartenant à ces tribus dut verser une amende de 20 mitqals, et tout homme célibataire dut en verser 10. On dit que le sultan dépêcha contre les récalcitrants réfugiés dans la montagne une armée de 30 000 cavaliers et de 10 000 fantassins.

Et à Paris, on jubila

Quand, dans la liesse générale on apprit à Paris le bombardement de Mogador par le Prince de Joinville en 1844, la chanteuse populaire Célestine changea son nom en celui de Célestine Mogador. Une rue fut nommée Mogador et le cabaret Mabille où Célestine se produisait fut baptisé Théâtre de Mogador. Il fut acheté pour elle par son amant et capitaine de la frégate La belle Poule qui n'était nul autre que le Prince de Joinville.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Le bombardement de 1844-page 144

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת

הנחות משונות מופיעות במאמרו של ו״נ עַרֵפאת על נושא זה. ערפאת מנסה להוכיח שאין לסמוך על התיאור של מאורעות שחיטתם של בני קֻריט'ה כפי שמביא אותו מוחמר בן אסחאק(נפטר 151/ 768) וכפי שמסרוהו מלומדים, היסטוריונים וביוגרפים של הנביא מן המוסלמים בני דורות מאוחרים יותר. ההיסטוריונים המאוחרים ״שואבים מאבן אסחאק, ועל פי רוב הם מסתמכים עליו”, אומר ערפאת ומעיר: ״אבל אבן אסחאק מת ב־151 להגירה, כלומר 145 שנה לאחר המעשה המדובר״. הביקורת הקשה של ערפאת מתייחסת קודם כול לצורה שבה אסף אבן אסחאק את המידע שבידו: המקורות שלו היו בלתי מהימנים, בלתי בדוקים ומאוחרים; לדעת ערפאת, התיאור שלו הוא ״סיכום המסורות המקובצות, שחובר טלאי על גבי טלאי״. שלוש פעמים מזכיר ערפאת את דעתו של מאלִךּ בּן אַנָס(מתוך אבּן סַיד אלנאס, עֻיון אלאָתָ׳ר) על אבן אסחאק: ״הוא היה שקרן״, ״נוכל״ ש״נוטל את סיפוריו מן היהודים״ ופעמיים הוא מדגיש כי ״כנגד המקורות המאוחרים והמפוקפקים מצד אחד, והמקורות המרשיעים מן הצד האחר, יש להעמיד את המקור היחיד שהוא בן הזמן והוא מהימן בתכלית, הקוראן״(סורה לג 26: ״ויורד את אלה אשר עזרום [לבני קריש] מאנשי הספר ממצודותיהם. חלק מהם הרגתם, וחלק לקחתם בשבי״; כמצוטט אצל ערפאת).

وَأَنزَلَ الَّذِينَ ظَاهَرُوهُم مِّنْ أَهْلِ الْكِتَابِ مِن صَيَاصِيهِمْ وَقَذَفَ فِي قُلُوبِهِمُ الرُّعْبَ فَرِيقًا تَقْتُلُونَ وَتَأْسِرُونَ فَرِيقًا 26

אחר הוריד(אלוהים) ממבצריהם את בעלי הספר אשר סייעו בידם (של הכופרים) והטיל מורא בלבבם, חבורה מתוכם תהרגו, וחבורה אחרת תיקחו בשבי.

בעלי הספר: היהודים והנוצרים הפרשנים גורסים שהפסוק מדבר על יהודי מָדינה משבט קוריט'ה, שהושיטו עזרה לכופרים בקרב השוחה. "הקוראן" פרופסור רובין.

אילו נהרגו 600 או 700 איש כי אז הייתה לכך התייחסות ברורה יותר בקוראן; הואיל ורק המנהיגים החוטאים הומתו הרי ההתייחסות בקוראן קצרה מאוד, טוען ערפאת. הוא דוחה בלי היסוס את הסיפור הנפוץ עד מאוד על הטבח בבני קֻריט'ה וחוזר על טענתו: הפסוק שבקוראן מעיד בבירור כי רק אותם גברים מבני קֻריט׳ה שנלחמו בפועל ממש הוצאו להורג; על פי חוק האסלאם נענשו רק האחראים לקשר. הריגת מספר רב של בני אדם מנוגדת לחוש הצדק המוסלמי ולחוק הקוראני בנוגע לשבויים, טוען ערפאת. מה צורך היה לשחוט את בני קֻריט׳ה, שואל ערפאת, שעה שקבוצות אחרות של יהודים שנכנעו, הן קודם לבני קֻריט'ה והן אחריהם, זכו ליחס של רחמים והורשו ללכת לדרכם? אם אמנם הומתו מאות כה רבות בכיכר השוק ומחפורות נחפרו לצורך זה, מדוע, שואל ערפאת, אין שריד לכל זה ושום זכר או מילה אינם מציינים את המקום? ״אילו התרחש הטבח הזה באמת״, טוען ערפאת, ״היו חכמי ההלכה מקבלים אותו כתקדים״; ״לאמיתו של דבר קרה ההפך הגמור״, קובע ערפאת. ועוד מדגיש ערפאת שפרטי המעשה מרמזים על ידיעה מבפנים, כלומר מן היהודים עצמם. הן צאצאיהם של בני קֻריט׳ה והן צאצאי המוסלמים שבאלמדינה להוטים היו לפאר ולרומם את אבות אבותיהם; אחד מצאצאיו של סַעד בּן מֻעאד' הוא שמסר את פסק דינו של סַעד ואת אמירתו של הנביא אל סעד: ״אתה השמעת את משפט האלוהים עליהם [כמו מהתגלות] מבעד לשבעה צעיפים״.8 לבסוף מעלה ערפאת כמה שאלות נוספות:

איך אפשר היה לכלוא הרבה מאות אנשים בבית ששייך היה לאישה מבנות אלנג׳אר ואיך אפשר לתרץ את העובדה שמוזכרים יהודים אחדים שנשארו באלמדינה לאחר שכל שבטי היהודים גורשו כביכול?

ערפאת משווה בין סיפור מצדה כפי שמביאו יוספום פלביום לסיפורם של בני קֻריט׳ה. הוא מגיע למסקנות מפתיעות: צאצאי היהודים שברחו לערב לאחר מלחמות היהודים הדביקו פרטים ממצור מצדה על סיפור המצור על בני קריט׳ה. לדעת ערפאת, עירוב זה הוא שהיה הבסיס לסיפורו של אבן אסחאק.

לאחר מאמרו של ערפאת בא מאמר נוסף מאת אחד זַיֵד. במאמר שכותרתו ״אגדת מצדה במסורת היהודית והמוסלמית״ חוזר המחבר על טיעוניו של ערפאת, מגיע לאותן המסקנות, ואינו מוסיף כל דעה אמיתית משלו. דומה אפוא שאין מאמר זה ראוי לתגובה.

ההנחות הנועזות שהעלה ערפאת ואשר סוכמו למעלה זקוקות לבדיקה. מן הראוי לחזור ולבחון נתונים בנוגע למאורעות שסביב הטבח בבני קֻריט׳ה, ויש לנתח מסורות מסוימות ולהעריכן מחדש.

מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת-עמ' 80

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983

 

434-אֶשׂכּוֹן בּוּךּ־יָא חְמָאר? עְּמִּי הוּוָא אֵל־כִּידָאר!

בן מי אתה, חמור? דודי הוא הסוס!

אין יחוס כיחוס עצמו. (מראה המוסר ז׳ א׳)

אין יחוס אלא יחוס עצמו. (יש נוחלין ס׳ ו א׳)

מי שאין לו יחס עצמו, לא יועילנו יחס אביו ואמו. (בן המלך והנזיר, הקדמה המעתיק 5־6) מה בצע ביחוס אבות, בשאין יחוס עצמי. (רושפוקו)

האיש שאין לו דבר אחר להתפאר בו מלבד יחוס אבותיו המפוארים, דומה לתפוח אדמה, שכל הטוב שבו טמון באדמה. (תומס אוברברי) (ראה גם פתגם מס, 430)

 

435מוּדְעַךּ הוּוַא אִיסְמֵךּ.

מקומך הוא שמך.

 

436-אֵלִי מָא עַרְפְךּ-כְ׳סַרךּ.

מי שלא הכיר אותך – הפסיד אותך.

 

437-בֵנְאתְ אֵ־נָאס עַנְד א־נָאס אַמָאנָא.

בת אנשים(טובים) אצל אנשים (טובים) מובטחת.

 

438-חְתָא וּוָאחְד מָא תְסְמָא בְ־עְרַסו אַוו נְפָאסוֹ.

אף אחד לא נקבע יחוסו, לפי חתונתו או יום הולדתו.

 

439-בָאת לִילָא פל־מְרְגָ׳א, פָאקְ ווּלַד גְ׳רָאן.

לן לילה אחד בבצה, התעורר כבן צפרדעים.

 

440-אֵלִי עַנְדוֹ מְג'רוּף טוּוִילָא, מָא תְנְחרַק יִדּוֹ.

 מי שיש לו כף ארוכה אין ידו נכווית.

זכות האב תועיל לבן. (בן־עזרא, בראשית ל״א מ׳)

אשרי אדם שיש לו יתד להיתלות בה. (ירושלמי ברכות פ״דה׳׳א)

מי שיש לו כך, אין תבשילו קודח.refranero 488

 

441- אֵלִי כְ׳פָאף אַצְלו, שׁוּף פְעָאיְילוֹ.

אם יחוסו נעלם ממך, מעשיו יגלו לך.

 

442- רִיחְת א־שְּחמָא בְקָּאת פ־שָּאקור.

ריח השומן נשאר דבוק בגרזן.

השר אחז בידי, וריחו נדבק לידי. (זבחים צו׳)

 

443-עְמֵר אְל־מְלחָא מָא ת־דוּוַד.

מעולם המלח לא יעלה תולעים.

המלח כשיסריח במה מולחין אותו?(בכורות ח,)

מקובל עלינו: שהטוב לא יהיה רע. (ברכות כט׳)

 

444-אַבִיָאד אְלִּי עְנְדוֹ חִיט עְלָאשׁ יִתְכִּי.

אשרי מי שיש לו קיר שיוכל להישען עליו.

אשרי אדם שיש לו יתד להיתלות בה. (ברכות, ירושלמי)

הידבק לשר וישתחוו לך. (ספרי, דברים ו׳)

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983

חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן

يِفُوتَك مِن الكذَّاب صِدق كْثِير

יְפוּתַכּ מִן־(א)לְכַּדַ'אבּ, צִדְק כְּתִיר. (כ״ע)

עלול אתה להחמיץ דברי אמת רבים הנאמרים מפי השקרן.

השקרן אומר גם דברי אמת רבים, היכולים להועיל לך. לכן, אל תפסול ללא הרהור את כל מה שהוא אומר, רק משום שאתה מכירו כשקרן.

מה טיבו של בדאי הזה? אפילו אומר דברים של אמת אין מאמינים אותו(שמות רבה צ״ד).

כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו(סנהדרין פ״ט).

 

لاَ تصدق كُل إللّي بتسمع                  

לַא תְצַדֵק כֻּל אִלִי בְּתִסְמַע. (ס־מ)

אל תאמין לכל אשר תשמע.

מוטב שתבדוק אמיתותן של שמועות.

אל תאמין במה שלא יתכן להיות (בן־המלך והנזיר, כ״א). פתי מאמין לכל דבר

 

إتكلٌم باِحسان أَحْسَن الحِيطه إلْها وْدَان

אִתְכַּלַם בְּאִחְסַאן, אַחְסַן-(א)לְחֵיטָה אִלְהָא וְדַאן

דבר טובות, כי אזניים יש גם לקירות.

לא ניתן להסתיר דבר מן הבריות. גם אם נאמרים הדברים בסודי סודות, סופם

להתגלות.

חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי

״אילא חססמתי בנאדם פחאל אילא קתילתיה

תרגום – אם ביישת אדם כמו שהרגת אותו.

הסבר– כל המלבין פני חברו ברבים.

הסבר – על פי סיפור:

היו שני שכנים האחד דתי שומר שבת ושומר הכל והשני לא. שם לו ביום שבת מוסיקה ולא שמר. הדתי היה מעיר לו וצועק עליו והוא היה שותק. הגיע יום הפקודה. הרב הלך לגיהנום והשכן לגן עדן. אמר לאלוהים הרב: ״איך זה?״ אמר לו אלוהים: ״כשאתה אמרת את הדברים הלא טובים שלו בחוץ כולם שמעו, והוא שתק ולא אמר כלום. הלבנת את פניו ברבים. והוא לא ענה לך״.

 

אילא טבּחתי טאג'ין עלא ארבעה, טבּח'ו עלא ח'מסה

תרגום – אם בשלת סיר אוכל לארבעה, בשלי גם לחמישה.

הסבר – אומרים לנשים שנכנסות להיריון נוסף. אבל לא רק, גם למישהו שצריך להוסיף עוד מטלה על כל מטלותיו הקיימות.

 

אילא יחבּבּ זין יעמל תקאבּ פ-לודנין

תרגום – הרוצה יופי יעשה, [יסבול] חורים באוזניים

הסבר – תהיי יפה ותשתקי גם אם כואב.

 

אילא יחבּבּ מומו יסטח לו

תרגום – אם רוצה [או – מי שרוצה את] מומו ירקדו לכבודו.

הסבר– מי שרוצה חיים טובים צריף להתאמץ. או – מי שמעוניין [אדם חשוב המעוניין שמומו ירקוד] במומו, מומו [רק] ירקוד לכבודו [ולא יותר מזה].

 

”אילא כּאן פ־ל-סמא די יחדיכּ מא כאן פ-ל-ארד די ינדכּ,

תרגום – אם ישנו בשמיים מי ששומר עליך, לא יהיה בארץ מי שיפגע בך.

 

״אילא יכּונו א-זוו'אז די חלאל יכונו פ-חאל לערוס ולערוסא

תרגום – אם יהיו [ה] נישואין כשרים יהיו [הנישואים] כמו [ביום חופתם] חתן וכלה.

הסבר על-ידי סיפור – סיטואציה היגודית ־

בשבת חתן של אחד מילדיה של המפתגמת, הפסיקה המפתגמת את השיחה ובקשה לספר סיפור לזוג שהתחתן.

המפתגמת פתחה את דבריה כך – אני רוצה לספר לכם סיפור שסיפרתי להרבה כלות ומצא חן בעיניהן, כי זה משל לזוג שלא רק בערב החתונה שמח אלא גם כשיש עשרה ילדים עובדה היא אמרה לו בסוף הסיפור ״בעלי אתה החתן ואני הכלה״.

רציתי להגיד להם שגם אם יהיו לכם ילדים תזכרו את ערב החתונה ולמוחורת [מחרת. י.ל.] החתונה. אם הבעל והאישה אוהבים אחד את השנייה זוכרים את הערב והם שמחים. אז – זוג אחד התחתן והיו להם עשרה ילדים. והיה כל הזמן מאושר. לזוג היו עשרה ילדים ״תבארך אללאה״ ילדים זה שימחה. יום אחד הבעל ביקש מאשתו שתכין לו את ארוחת הבוקר שהביאו להם למוחורת הכלולות שלהם. ומה זה היה? לביבה, חלב, נענע ומגש של תה והרבה דבש. ככה היו מגישים. אומרת לו: ״אין בעיה אני אאכיל את הילדים, אשכיב אותם ואנחנו נכין בלילה״. התחילה להכין את זה אחרי שהשכיבה את הילדים. אז הילד הקטן הריח ריח של טיגון קם ואמר: ״אמא מה את עושה?״ אמרה לו: ״כלום, אני מכינה לביבה למחר לאבא שלך לעבודה״. אמר לה: ״אמא תני לי אחת״, נתנה לו. אמרה לו: ״אל תעיר את אחיך״ אמר לה: ״בסדר״.

הילד לא יכול היה לאכול רק הוא ויבגוד באחיו?! אמר לאחיו שלפניו: ״קום, קום, אמא מכינה לאבא לביבות״. גם הוא בא ונתנה לו ואמרה לו: ״קח, אל תעיר את אחיך״. גם הוא המצפון שלו לא היה שקש, הלך והעיר את אחיו שלפניו. ככה עד שכולם התעוררו.

נכשלה התוכנית של הזוג.

כעבור תקופה אמר לה: ״את יודעת מה נעשה? נעשה את ארוחת הערב של ערב החתונה שלנו״.

אז היו עושים בשר ממולא מיוחד. יונים ממולאות. בישול מיוחד לערב החתונה. משהו מיוחד.

אמרה לו: ״בסדר״. הלכו, קנו יונים בשר טוב, דברים הכי טובים שעושים בחתונה ורצו להכין.

אחרי שכל הילדים ישנו הילד הקטן שהיה שובב והכי פיקח לא היה ישן. הילד שמע רעש של הרתחת מים קם ושאל: ״אמא מה את עושה?״ אמרה לו: ״כלום, אני מבשלת את הכובע של אבא שלך על האש לכביסה״. אמר לה: ״קחי גם את הכובע של״ זרק לה את הכובע שלו לתוך הסיר ישר. אמרה לו: ״אל תעיר את אחיך״. זרקה מים שמה מים חדשים נקיים. והאחים דאגו אחד לשני. הקטן אמר לעצמו: מה, רק הכובע שלי יהיה נקי? מה עם הכובע של אחי?! ״אמא מכבסת את הכובע שלי ושל אבא קום, קום אמא תכבס גם את הכובע שלך״. גם כן קם וזרק את הכובע שלו לסיר. אמרה לו: ״טוב, רק אל תעיר את אחיך״. ושוב החליפה מים. ככה עד שכל הילדים קמו. ולא הצליחה לעשות כלום. למוחורת לקחה את כל מה שהם קנו את כל הבישול שלה ובישלה יפה יפה כמו בערב החתונה וקראה לבעלה והושיבה אותו בראש השולחן וקראה לילדים והושיבה אותם מסביב לשולחן ואמרה לבעלה: ״בעלי היקר אתה החתן ואני הכלה ומה שלא יאכלו הילדים איתנו שלא נזכה לאכול אנחנו. הילדים הם החיים שלנו״. ולכם, ״אילא יכון זוו׳אז׳ חלאל יכּונו פחאל לערוסה ולערוס״ גם אם יהיו להם עשרה ילדים.

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 82

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

عاشر سبع ولا تعاشر ضبع.

עָאשֶר סְבֵע ולָא תעאשר צ׳בע

התחבר לאריה ולא לצבוע.

להתחבר לאמיץ ולחזק ולא לשפל.

 

عين الحبة عميا.

עין(א)לחב עַמִיָא.

 עין האהבה עוורת.

 

ما عدو إلا عدو الكار.

מָאעדו אלא עדו(א)לכּאר.

אין איבה כאיבת המקצוע.

בעלי מקצועות זהים, עינם צרה איש ברעהו ויש בניהם איבה.

 

ما في بيناتنا حيط معمر

מַא פי בינָאתְנָא חיט מְעַמֵר.

אין ביננו קיר בנוי.

נאמר על שני חברים טובים או שני אחים אוהבים.

 

حبيب ماله، حبيب ما اله.

חביב מָאלו, חביב מא אֶלו.

אוהב הונו אין לו אוהב.

 

حبيبك ببلع لك الزلط، وعدوك واقف لك ع—الغلط.

חביבִּכּ בִבְלַע לכּ(אל)זַלַט, ועַדֻוַכּ וַאקֵפ לכ ע٠(א)לעַ׳לַט٠

אוהבך יבלע למענך את החצץ.(חלוקי אבנים) ואויבך יעמוד לך על כל שגיאה.

אוהב אמיתי מוכן לסלוח לך על טעויותיך, ואילו אויבך יחכה לכל טעות מצדך. יפיץ אותה ויתחשבן אתך עליה.

 

قول لي مين تعاشر، أقل لك مين أنت.

קול לי מין תְעאשד, אקול לכּ מין אִנְתֵ.

אמור לי עם מי אתה מתחבר, אמור לך מי אתה.

 

أصبر ع—صاحبك وابقيه.

אֻצְבֻר עַ־צאחבכּ ואִבקִיה.

היה סבלני כלפי חברך והשאיר אותו.

זאת למרות שנפגעת ממנו.

 

اللي بغيب عن العين بنساه القلب.

א؛י בִעִ׳יב עַן(א)לעֵין בִנְסא(א)לקַלְב.

מי שנעלם מהעין, הלב ישכחנו.

 

اللي بحب حاله، بتكرهه الناس.

אלי בחב חאלו, בְתֵכּרַהו א(ל)נאס.

מי שאוהב עצמו הבריות ישנאו אותו.

 

الذي بحب' ما بكره.

אִלִי בִחַב מא בִכּרַה.

מי שאוהב לא שונא

נאמר על אדם טוב.

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994

פרק שישי – 1912-1908 המניע להקמה העיר באר-שבע

 הבדואים מערערים הביטחון בארץ

מאות שנים לפני ואחרי כיבוש שטחי ארץ-ישראל וסוריה על-ידי התורכים, במאה ה-16, איימו הבדואים על השלטון בארץ. הם פשטו על האוכלוסייה מצפון ומדרום, שדדו ערים וכפרים, גזלו ורצחו עוברי-אורח. על הפלח אמרו, שאין בו לא כבוד ולא אצילות, והוא כנוע ומנוצל על-ידי האפנדים, כל עוד הוא מסכים שהאפנדים הפארזיטים ימצצו את לשדו, ואינו מתקומם. הם אמרו אז, עדיף שהבדואים יהנו מפרי עמלו של הפלח. הם גם איימו על הערים ואילצו אותן להסתגר מאחורי חומה ובריח.

יחס הבדואי לפלח ולתושבי הארץ

אחרי הקציר היו הבדואים מעלים מקניהם לרעות על אדמות הפלח וגם פשטו על ערי פחות חסרות חומה, החריבו את הישוב היהודי בצפת, ובמאה ה-19 חיסלו את המושבה האמריקנית שליד יפו.

הם לא הכירו בגבולות החוק, ולא היה אפשר לתפוס אותם במדבר הרחב, שם השודד, הגזלן והרוצח נעלמו ומצאו מקלט בתוך האחווה המשפחתית והשבטית, שחיפתה עליהם ולא נודע כי באו אל קירבה. גם מדבריות הצפון והדרום שימשו איפוא מקלט בטוח לכל נרדף ונמלט מפני השלטונות.

במשך כל השנים חיפשו התורכים דרכים להשתלט על הבדואים הערומים, פורקי העול. וכאשר תפשו אותם, היכו בהם בחמת זעם, עשו בהם שפטים ועשו שמות ברכושם; ולמען יראו וייראו -כלאו אותם בבתי-סוהר, שלא ייצאו משם חיים. גם זה לא הועיל, אלא גרם להחרפת השנאה והנקמה בשלטון. הבדואים ביקשו להצטרף אל כל מי שנלחם בתורכים, ועשו הכל למצוא דרך להכניעם ולשלוט עליהם בטוב וברע. על החומרה בה התייחס השלטון להתנהגות הבדואים יעיד מקרהו של מוחמד עלי המצרי.

בשנת 1830, באשר מוחמר עלי המצרי, ובנו איברהים באשה, כבשו את הארץ מידי התורכים, היתה פעולתם הראשונה לדכא את הבדואים, להשתית סדר ולהעניק ביטחון בדרכים, בכפרים ובערים; אך מאמציהם הרבים לא עלו יפה, וכאשר נסוג איברהים באשה למצרים בלחץ האנגלים והתורכים, זינבו בו הבדואים ופגעו קשה בצבאו הנסוג.

אוזלת-יד השלטונות בריסון הבדואים

בשנת 1838, כשהתורכים והאנגלים כבשו בחזרה את הארץ מידי מוחמר עלי, הבטחתם הראשונה היתה, שהם ימשיכו בקיום הסדר והביטחון שהשליט איברהים באשה, בנו של מוחמד עלי. כדי לקיים הבטחתם לשמור את הביטחון בדרכי הארץ, המשיכו התורכים בדיכוי הבדואים ודחקו אותם למדבר, אולם לא הצליחו להבטיח את שלוות הארץ.

בעת ביקורו של פרנץ יוזף, קיסר הממלכה האוסטרו-הונגרית בארץ, ב-1896, הציבו התורכים צבא בכל הצמתים בדרך לירושלים כדי להבטיח את הפמלייה. השקט נמשך זמן קצר, עד שמשמרות הצבא עזבו את הצמתים.

הבדואים, שדרך נסיגתם העיקרית היתה למחוז עזה וממנו למדבר באר-שבע ולמדבר סיני, זילזלו בשלטונות על שלא הצליחו להשיגם, וליגלגו על החייל התורכי הפחדן, שלא העז לחדור אחריהם למדבר. הם שמרו בידם את עקרון ההפתעה ובחרו את המקום ואת הזמן לפשיטותיהם.

בפי המשפחות והילדים היתה שבועה אחת ויחידה: באלוהים, לא ראיתי ולא שמעתי על כך. לשלטונות לא היתה כל אפשרות לקבל ידיעה בשטח, לאן נסוגו הפושעים הבדואים והיכן הם מסתתרים. הבדואים פנו, חלק לצפון וחלק לדרום ועקבותיהם לא נודעו. בראשית 1884 חנה "רוסתום באשה", אבי הבדואים, עם צבאו בעזה. הוא יצא בראש גדוד עונשין ואסר מספר גדול של שייח׳ים, אך לא הצליח להשליט סדר, והיה זה הניסיון האחרון של שיטת העונשין בקנה-מידה גדול מצד השלטון התורכי.

המחקר הסודי של הקאימקם נור אלדין לפני הקמת באד-שבע

מאיר גבאי נהג לספר סיפור זה, ולימים אישר אותו חכם דוד עמוס בגירסה אחרת, אך באותו תוכן. אחר-כך אישרו גם חכם נסים ואחרים.

הקאימקם החדש של מחוז מדבר באר-שבע, נור אלדין, מאנשי התנועה הליברלית של "התורכים הצעירים". יחד עם הקאימקם של ירושלים עבד אלקרים, חיפשו דרכים להשתלט על הבדואים. הם החליטו, שכדי להתגבר עליהם צריך ללמוד את אורח חייהם במדבר, לדעת כיצד להשתלט עליהם בדרך חיובית ולהרגיל אותם לחיות על-פי חוק. הם נפגשו עם הפלחים והעירוניים, שסבלו מהבדואים, והגיעו למסקנה כי למעשה עשו השלטונות במשך השנים הרבות את מיטב השימוש בכוח, אולם לא הצליחו; השלטונות השתמשו בכל כוחם הצבאי והמשטרתי, מבלי לשנות דבר. בכל מערכה רדפו, והפעילו את מלוא העונשים, אולם הבדואים חזרו לסורם, שדדו, גזלו, סיכנו את התחבורה בדרכים, רוששו את הפלחים וגנבו את העירוניים, ואחר-כך נבלעו במדבר. כמעט בכל מקרה שהצבא רדף אחריהם ונכנס למדבר, הוא ניגף ונמלט על נפשו.

הקאימקם, נור אלדין, התיידד עם ראשי השבטים, התארח אצלם ובעזרת מתורגמן יהודי מעזה (יוצא תורכיה) שאל, חקר ושמע דעות שונות מפי אנשי המדבר. אולם הם התחמקו תמיד מלהשיב על שאלות כמו: למה אתם גונבים? מדוע אתם שודדים וגוזלים בדרכים, בכפרים ובערים?

זקני הבדואים החלו אומנם לחבב אותו וסיפרו לו סיפורים רבים במטרה להסיטו מן האמת. הם סיפרו, שיש בארץ אנשים רבים שאינם בדואים, החיים על השוד והגניבה, ואלה מתחפשים לבדואים. זמן רב קיבל תשובות של עורמה ואשליה, ותשובות מתחמקות, מבלי שהודו באשמתם.

במשך הזמן המשיך הקאימקם לבקר במקומות רבים, ושם לב לאנשים שאינם בדואים, המצויים בכל מקום ומקשיבים לשאלותיו,אך אינם מתערבים.

כאשר נודע לו שהללו הם סוחרים יהודים, הסוחרים עם הבדואים, פנה באחד הימים אל המוכתר, שייח' נסים, וביקש ממנו לזמן אליו את היהודים הסוחרים עם הבדואים. חכם נסים זימן את מוסה ארווץ, נשיא העדה בעזה, את חכם דוד עמוס, שישב בדיר-אלבלח, את חכם יוסף יאיר ועוד סוחרים, מרוכבי הפרדות, לבית הקאימקם בעזה, והסביר להם שהקאימקם מעונין לדעת כיצד לפתור את בעיית הבדואים שהם מיטרד מסוכן בארץ, זה עשרות שנים, והשלטונות רודפים אותם ללא הצלחה. הוא ביקש לדעת מה מניע את הבדואים להילחם ללא סוף עם השלטונות, ומה צריך השלטון לעשות כדי להפסיק מלחמה זו.

כל אנשי החבורה הציעו לקאימקם לזמן את ענתבי אפנדי, המקובל על הממשלה ובקי בעניני הבדואים. הקאמיקם נור אלדין קיבל את ההצעה ובאמצעות הקאימקם בירושלים עבר אלכרים באשה, הממונה עליו, שגם הוא היה מעונין בהתיעצות זו. ישבו עם ענתבי בבית מוסה ארווץ, ודנו בבעיה.

בשיחות הסבירו הסוחרים היהודיים לתורכים, ששום קאימקם לא התענין עד כה במצוקת הבדואים; רק רדפו אותם עד חורמה בלי לנסות ללמוד את הסיבות שהניעו את הבדואים לעשות מה שהם עושים, ולמצוא פתרונות. הם סיפרו לו כי אצל הבדואים יש אצילות, יופי והגינות, יותר מאשר אצל הפלח והעירוני; אלא שהבדואי במדבר רעב, ובשנות בצורת אינו מצליח לספק את צרכיו; ומאחר ששנות הבצורת במדבר הן רבות, נאלץ הבדואי לחפש פתרונות לפרנסתו מחוץ למדבר – בשוד, בגניבה ובגזילה. לו היו מנסים לרכז אותם באיזור מסויים, להקצות להם קרקעות לזריעה ולעזור להם לפתח את רשת בארות המים כדי שיוכלו לחיות מיגיע כפם, המדבר היבש היה מפרנס אותם.

אחרי מספר התייעצויות נוספות הודיע הקאימקם, כי התקשר עם הממונים עליו והחליט לקבל את עצת יהודי עזה ולהקים מחוז ועיר בדואית במדבר באר-שבע, עם מרחב חקלאי גדול, להרבות בו את יבולם ותוצרתם. אם הקאימקם יספק לבדואים זרעים לזריעה, לפי דעתו כל זה יעלה זול יותר מהחזקת הצבא שרודף אחריהם, או מהחזקתם ללא תועלת בבתי-הסוהר.

40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 – עמ"114

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad

 

La séparation avec les membres de la famille

Le convoi arriva sur la plage, et les membres des cellules de protection se dispersèrent pendant que les immigrants étaient allongés pour s'y reposer. Voici que l'heure arriva des séparations entre Maurice Ben-Haroch, l'un des hommes de la cellule, et les membres de sa famille. Quelques jours avant le voyage, Maurice fêta avec eux le mariage de son frère aîné, Jacques, âgé de vingt-neuf ans, avec Denise Bar-Chechet. Voici que pour l'heure tout le monde se rencontrait à nouveau sur la plage. Denise n'aurait pas pu monter sur le bateau avec Jacques sans avoir été préalablement mariée et sans avoir reçu la bénédiction de son père et de sa famille. Maurice était très ému et rempli d'orgueil du mérite d'avoir aidé à l'immigration en Israël de ses parents [de tous les membres de sa famille, seul son frère cadet, Arié, avait déjà immigré et demeurait au kibboutz].

Il s'approcha de moi, et me demanda la permission d'enlever sa cagoule, afin qu'il puisse faire ses adieux aux membres de sa famille. Il embrassa son frère Gabriel sa sœur Jacqueline, sa belle-sœur Denise, et son frère Jacques. Tamar, sa mère, était très émue et éclata en sanglots. Maurice la rassura et lui promit que bientôt il les rejoindrait. Avec son père, Raphaël, ils se serrèrent dans les bras l'un l'autre et, ensemble avec moi et les autres membres, il aida sa famille à monter sur la barque.

Maurice Ben-Haroch est né dans la ville de Salé. Dans son jeune âge, il arriva à Casablanca et étudia à l'école ORT. En 1959, lorsqu'il commença à travailler en tant que contremaître dans une fabrique de sucre, je l'enrôlais dans les rangs de la Misguéret. Il prit part à la sécurité des plages de l'immigration clandestine. Je lui avais trouvé un appartement studio – qui était loué par la Misguéret – et qui servait de lieu de rencontres aux membres des unités marines et unités de protection. L'appartement se trouvait dans le quartier européen, et dans cet appartement, lui et ses camarades, avaient prêté serment à la Misguéret et à l'état d'Israël. Maurice était un homme très discipliné et évitait de se faire remarquer. Il était grand de taille et avait une immense force physique, mais jamais il ne l'utilisa dans un but qui ne fut pas justifié [Maurice fut un habitant de Kiriat-Yam et travailla au service des douanes de Haïfa. Il décéda en l'année 1998. Le jour de son enterrement, fut prononcée son oraison funèbre par son chef, "Ramon" (Michel Knafo)].

Dans un autre coin de la plage se trouvait David Dadoun et ses deux enfants, Daniella et Jacky. Quelque temps auparavant, David fut arrêté à l'aéroport de Casablanca alors qu'il était en possession d'un faux passeport. Sa femme et deux de ses enfants, qui étaient eux-mêmes porteurs de faux passeports, avaient réussi à passer sans difficultés et quittèrent le Maroc. David fut arrêté par la police et, quelques jours après, il fut relâché. La Misguéret était inquiète, parce qu'il avait une fonction "d'aide" et était en relation avec l'un de ses chefs, Haviv Abitbol. C'est pourquoi, il fut décidé de le sortir le plus rapidement possible du Maroc. Lorsqu'il fallut lui annoncer son départ, on ne se rendit pas chez lui: les hommes des unités de protection le guettèrent dans la rue, recouvrirent sa tête d'un sac et le firent pénétrer dans la voiture, qui se dépêcha de s'éloigner de l'endroit. "L'enlèvement" fat exécuté avec une telle rapidité que David n'eut pas le temps de réagir. Le long du chemin dans le oued, David se conduisit avec une nervosité compréhensible, mais lorsque arriva le convoi sur la plage, il se réjouit et était persuadé que, cette fois-ci, il arriverait en paix en Israël.

Même Henry Mamane, serveur connu à Casablanca, se trouvait un jour auparavant à son travail, lorsqu'un homme de la Misguéret, Amram Benayoun, lui téléphona et lui proposa d'immigrer dès le lendemain et maintenant il se tenaient sur la plage avec toute sa famille.

L’embarquement

Arriva l'heure de l’embarquement sur Egoz. La mer était calme et l'obscurité totale servit à Ramon et à ses amis d'alliée naturelle dans l'opération de l'immigration clandestine. Pour ces opérations, l'on choisissait des nuits sans lune. Sur la ligne d'horizon, il était possible de distinguer la silhouette d'Egoz, qui ancrait à une petite distance de la plage.

Je fis descendre de mon épaule la torche et je transmis le signal au bateau [la torche servait comme moyen de communication avec le bateau lorsque le contact radio était déficient]. C'étaient des signaux convenus. Haïm Serfaty, agent du "Mossad" et radiotélégraphiste israélien d'Egoz, reçut le signal et, en quelques minutes, s'approcha une barque à rames vers la plage, dans laquelle se trouvaient deux marins, les beaux-frères du capitaine. Je faisais un signe à deux autres membres de la cellule, et tous trois entrèrent dans l'eau. Deux d'entre eux tinrent la paroi de la barque, pendant que moi et trois autres hommes aidions les immigrants à monter sur la barque de sauvetage, six passagers seulement à chaque fois. La barque était conduite de la plage jusqu'au Egoz, allers et retours, sept fois: en premier, les femmes et les enfants, ensuite les personnes âgées et enfin les hommes du groupe et les valises, une pour chaque famille. Lors de l'opération, les hommes du groupe d'immigrants ne cessèrent de réciter en silence des chapitres des psaumes.

L'eau du mois de Janvier était glacée, mais nous étions heureux du fait que l'opération de l’embarquement s'achevât rapidement et avec succès. Elle dura un peu plus de 45 minutes. Yossef Réguev, qui n'était pas à sa première opération, affirma que jamais ne fut menée une opération d’embarquement d'une façon si nette et rapide comme cette nuit-là, et "c'était grâce à l'expérience qu'avaient accumulée Ramón et ses hommes."

Les membres des unités marines et moi-même, dans nos vêtements mouillés et tremblants de froid, avons examiné d'abord la plage, puis partîmes dans la forêt afin d'annoncer à Avi Korchia et Roger Bitton – les chefs de la section des conducteurs qui transportèrent les immigrants cette nuit-là, et se trouvaient en attente de fin de l'opération – qu'ils pouvaient retourner à Casablanca et que l'opération s'était terminée avec succès.

Et puis, nous retournâmes tranquillement par la route normale à Casablanca. Tout d'abord, nous nous attardâmes à parador-de-Kétama, afin de me permettre de téléphoner à ma femme et de lui demander, dans la langue codée, d'annoncer à Alex que l'opération s'était bien passée. Ensuite, nous nous attardâmes à Ouazane et nous allâmes nous recueillir sur la tombe de rabbi Amram Ben Diwan, et à 8:00 du matin, nous arrivâmes à Casablanca.

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-392

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

עניות הציבור תפילת ׳שמונה עשרה׳

ציבור המתפללים אומר בקול כמה עניות בתפילת ׳שמונה עשרה׳, ואלו הן:

׳ברוך הוא וברוך שמו׳ – אחרי ׳ברוך אתה ה״ בכל ברכה, ו׳אמן׳ בסופה.

׳עליהם השלום׳ – אחרי ׳אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב׳.

׳לברכה׳ – אחרי ׳מוריד הטל׳ או ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳.

׳בקרוב׳ – אחרי ׳ומצמיח ישועה׳.

׳תצמיח׳ – אחרי ׳את צמח דוד עבדך תצמיח'.

׳כי לישועתך קוינו כל היום׳ – אחרי ׳וקרנו תרום בישועתך׳.

׳אב הרחמן׳ – אחרי ׳שמע קולנו ה׳ אלהינו׳.

׳כמאז׳ – אחרי ׳ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים׳.

׳ברוך חי העולמים׳ – אחרי ׳וכל החיים יודוך סלה׳.

ב׳מודים׳ הקהל אומר ׳מודים דרבנן׳ כולו בכריעה.

יג. ימים שאין אומרים בחם תחנון

הימים שאין אומרים בהם תחנון ביום חול ואין אומרים בהם ׳צדקתך׳ בשבת הם כרשום

בסידור ׳תפילת החודש/ ובכללם:

ביום מילה אם נמצא בבית הכנסת אבי הבן, המוהל או הסנדק.

ביום בר מצווה של תפילין, גם כשלא מלאו לו שלוש עשרה.

חתן כל שבעה וגם ביום שמיני שחרית, דשבעה שלמים בעינן.

מי״א בתשרי עד אחרי ראש חודש מרחשוון.

מא׳ בסיוון עד י״ב בו, ועד בכלל.

בכמה בתי כנסת, אם חל י״ב בסיוון ביום חמישי, אין אומרים תחנון גם למחרתו בערב שבת קודש.

בי״ד באייר ובל״ג בעומר.

ביום כ״ה באלול לפי שנקרא ׳יום טוב׳, שבו נברא העולם.121

ביום הכנסת ספר תורה.

יד.ימים מיוחדים שאומרים בהם תחנון

בז׳ במרחשוון, אף על פי שנאמר עליו ׳גדול יום הגשמים׳.

בימי הילולות.

גם בהילולה של ר׳ יעקב אביחצירא היה מרא דאתרא יש׳׳א ברכה מחזר אחר ילד יתום שמלאו לו י״ג שנים והיה מניח לו תפילין, ואז לא אמרו תחנון לכבוד חתן בר מצווה, אבל בלאו הכי אמרו תחנון.

טו. סדר תחנון ביום רגיל

  1. סדר התחנון הוא: הווידוי ׳אנא ה׳/ ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנון׳, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא/ ׳אבינו מלכנו/ עד כאן כמנהג שאר קהילות.
  2. אחריהם מוסיפים בתאפילאלת את הקטעים הבאים: 'שיר למעלות אשא עיני…׳(תהלים קכא), ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳(איכה ה, כא) ו׳כי לקח טוב טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו׳(משלי ד, ב), אחר כך חצי קדיש על ידי שליח ציבור.
  3. אומרים נפילת אפיים(תהלים כה) בהטיית הראש על היד שבה מניחים תפילין.
  4. לגבי י״ג מידות, החזן אומר ׳ארך אפים׳ וגם ׳ויעבר׳ עד ׳ושם נאמר/ והקהל אומר: ׳ה׳ ה׳ אל רחום וחנון… וחטאה, ונקה/

טז. סדר תחנון לימי שני וחמישי

סדר הווידוי בימי שני וחמישי בנוי משני חלקים: החלק הנאמר כל יום – הווידוי ׳אנא ה״, ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנוך, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳, ׳אבינו מלכנו/ והחלק הנוסף – ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבר/ ׳אנשי אמונה אבדו׳, ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳תמהנו מרעות/ ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳אלהינו…

אל תעש עמנו כלה/ ׳והוא רחום׳, ׳אנא מלך/ ׳אין כמוך', ׳הפותח יד בתשובה/ חצי קדיש.

ביום שני שיש בו תחינה אומרים אחרי ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳: ׳ה׳ איה חסדיך הראשונים', ביום חמישי – ׳ה׳ שארית פליטת אריאל׳, ובשני וחמישי – גם ׳שוב מחרון אפך׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳, ואח״ב ׳אבינו מלכנו׳.

יז. הוצאת ספר תורה

ביום תחנון אומרים ׳אל ארך אפים׳.

פותחים את ההיכל, והחזן אומר ׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳, ואינו אומר לא ׳בריך שמיה׳ ולא ׳הריני מקבל עלי את התורה׳.

מוציאים ספר תורה ואומרים ׳אשרי העם שככה לו, גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדיו׳, והקהל ממשיך עם החזן ׳רוממו… ה׳ יברך את עמו בשלום׳.

אומרים את הקטע ׳על הכל יתגדל׳, מניחים את הספר על התיבה, פותחים את הספר במקום הקריאה, מגביהים, והחזן אומר ׳כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו׳, ׳וזאת התורה אשר שם משה׳.

יה. עלייה לספר תורה וברכות התורה

העולה לספר תורה אין נוהגים להזמינו לא בשם פרטי ולא בשם משפחה ולא בתואר כבוד, לא בחול ולא בשבת ויום טוב, אלא החזן מזמינו באופן כללי: שלישי יעמוד! רביעי יעמוד! או שעומד בלי הזמנה אלא על פי תורנות קבועה.

העולה לתורה אומר לפני הברכה: ׳ה׳(=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״ (=השם).

בנוסח ברכת התורה לפני הקריאה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת/ ולא ׳את תורתו/

בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדר/ ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה

בשעת ברכות התורה נוהגים לפתוח את ספר התורה, אבל אין הקפדה על כך.

הנוסע מארפוד לערים רחוקות כמו למידלת מברך ׳הגומל/ אבל לריסאני או למללאח בתאפילאלת (=מרחק של 21 ק״מ) אינו מברך.

נהגו שגם הסומא עולה לספר תורה.

שניים צריכים להיות בתיבה: החזן הקורא בתורה והעולה. לפיכך העולה יורד מן התיבה כשהשלישי עולה.

אין נוהגים להתנשק עם העולה לתורה, בין בחול בין בשבת, ובוודאי לא בתקופה הקדומה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 45

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר