מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת
הנחות משונות מופיעות במאמרו של ו״נ עַרֵפאת על נושא זה. ערפאת מנסה להוכיח שאין לסמוך על התיאור של מאורעות שחיטתם של בני קֻריט'ה כפי שמביא אותו מוחמר בן אסחאק(נפטר 151/ 768) וכפי שמסרוהו מלומדים, היסטוריונים וביוגרפים של הנביא מן המוסלמים בני דורות מאוחרים יותר. ההיסטוריונים המאוחרים ״שואבים מאבן אסחאק, ועל פי רוב הם מסתמכים עליו”, אומר ערפאת ומעיר: ״אבל אבן אסחאק מת ב־151 להגירה, כלומר 145 שנה לאחר המעשה המדובר״. הביקורת הקשה של ערפאת מתייחסת קודם כול לצורה שבה אסף אבן אסחאק את המידע שבידו: המקורות שלו היו בלתי מהימנים, בלתי בדוקים ומאוחרים; לדעת ערפאת, התיאור שלו הוא ״סיכום המסורות המקובצות, שחובר טלאי על גבי טלאי״. שלוש פעמים מזכיר ערפאת את דעתו של מאלִךּ בּן אַנָס(מתוך אבּן סַיד אלנאס, עֻיון אלאָתָ׳ר) על אבן אסחאק: ״הוא היה שקרן״, ״נוכל״ ש״נוטל את סיפוריו מן היהודים״ ופעמיים הוא מדגיש כי ״כנגד המקורות המאוחרים והמפוקפקים מצד אחד, והמקורות המרשיעים מן הצד האחר, יש להעמיד את המקור היחיד שהוא בן הזמן והוא מהימן בתכלית, הקוראן״(סורה לג 26: ״ויורד את אלה אשר עזרום [לבני קריש] מאנשי הספר ממצודותיהם. חלק מהם הרגתם, וחלק לקחתם בשבי״; כמצוטט אצל ערפאת).
وَأَنزَلَ الَّذِينَ ظَاهَرُوهُم مِّنْ أَهْلِ الْكِتَابِ مِن صَيَاصِيهِمْ وَقَذَفَ فِي قُلُوبِهِمُ الرُّعْبَ فَرِيقًا تَقْتُلُونَ وَتَأْسِرُونَ فَرِيقًا 26
אחר הוריד(אלוהים) ממבצריהם את בעלי הספר אשר סייעו בידם (של הכופרים) והטיל מורא בלבבם, חבורה מתוכם תהרגו, וחבורה אחרת תיקחו בשבי.
בעלי הספר: היהודים והנוצרים הפרשנים גורסים שהפסוק מדבר על יהודי מָדינה משבט קוריט'ה, שהושיטו עזרה לכופרים בקרב השוחה. "הקוראן" פרופסור רובין.
אילו נהרגו 600 או 700 איש כי אז הייתה לכך התייחסות ברורה יותר בקוראן; הואיל ורק המנהיגים החוטאים הומתו הרי ההתייחסות בקוראן קצרה מאוד, טוען ערפאת. הוא דוחה בלי היסוס את הסיפור הנפוץ עד מאוד על הטבח בבני קֻריט'ה וחוזר על טענתו: הפסוק שבקוראן מעיד בבירור כי רק אותם גברים מבני קֻריט׳ה שנלחמו בפועל ממש הוצאו להורג; על פי חוק האסלאם נענשו רק האחראים לקשר. הריגת מספר רב של בני אדם מנוגדת לחוש הצדק המוסלמי ולחוק הקוראני בנוגע לשבויים, טוען ערפאת. מה צורך היה לשחוט את בני קֻריט׳ה, שואל ערפאת, שעה שקבוצות אחרות של יהודים שנכנעו, הן קודם לבני קֻריט'ה והן אחריהם, זכו ליחס של רחמים והורשו ללכת לדרכם? אם אמנם הומתו מאות כה רבות בכיכר השוק ומחפורות נחפרו לצורך זה, מדוע, שואל ערפאת, אין שריד לכל זה ושום זכר או מילה אינם מציינים את המקום? ״אילו התרחש הטבח הזה באמת״, טוען ערפאת, ״היו חכמי ההלכה מקבלים אותו כתקדים״; ״לאמיתו של דבר קרה ההפך הגמור״, קובע ערפאת. ועוד מדגיש ערפאת שפרטי המעשה מרמזים על ידיעה מבפנים, כלומר מן היהודים עצמם. הן צאצאיהם של בני קֻריט׳ה והן צאצאי המוסלמים שבאלמדינה להוטים היו לפאר ולרומם את אבות אבותיהם; אחד מצאצאיו של סַעד בּן מֻעאד' הוא שמסר את פסק דינו של סַעד ואת אמירתו של הנביא אל סעד: ״אתה השמעת את משפט האלוהים עליהם [כמו מהתגלות] מבעד לשבעה צעיפים״.8 לבסוף מעלה ערפאת כמה שאלות נוספות:
איך אפשר היה לכלוא הרבה מאות אנשים בבית ששייך היה לאישה מבנות אלנג׳אר ואיך אפשר לתרץ את העובדה שמוזכרים יהודים אחדים שנשארו באלמדינה לאחר שכל שבטי היהודים גורשו כביכול?
ערפאת משווה בין סיפור מצדה כפי שמביאו יוספום פלביום לסיפורם של בני קֻריט׳ה. הוא מגיע למסקנות מפתיעות: צאצאי היהודים שברחו לערב לאחר מלחמות היהודים הדביקו פרטים ממצור מצדה על סיפור המצור על בני קריט׳ה. לדעת ערפאת, עירוב זה הוא שהיה הבסיס לסיפורו של אבן אסחאק.
לאחר מאמרו של ערפאת בא מאמר נוסף מאת אחד זַיֵד. במאמר שכותרתו ״אגדת מצדה במסורת היהודית והמוסלמית״ חוזר המחבר על טיעוניו של ערפאת, מגיע לאותן המסקנות, ואינו מוסיף כל דעה אמיתית משלו. דומה אפוא שאין מאמר זה ראוי לתגובה.
ההנחות הנועזות שהעלה ערפאת ואשר סוכמו למעלה זקוקות לבדיקה. מן הראוי לחזור ולבחון נתונים בנוגע למאורעות שסביב הטבח בבני קֻריט׳ה, ויש לנתח מסורות מסוימות ולהעריכן מחדש.
מחקרים בהתהוות האסלאם-מאיר יעקב קיסטר-תרגום מאנגלית-אהרן אמיר- הטבח בבני קֻורְיְט'ה-بني قريظة; بنو قريظة : עיון מחודש במסורת-עמ' 80
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
434-אֶשׂכּוֹן בּוּךּ־יָא חְמָאר? עְּמִּי הוּוָא אֵל־כִּידָאר!
בן מי אתה, חמור? דודי הוא הסוס!
אין יחוס כיחוס עצמו. (מראה המוסר ז׳ א׳)
אין יחוס אלא יחוס עצמו. (יש נוחלין ס׳ ו א׳)
מי שאין לו יחס עצמו, לא יועילנו יחס אביו ואמו. (בן המלך והנזיר, הקדמה המעתיק 5־6) מה בצע ביחוס אבות, בשאין יחוס עצמי. (רושפוקו)
האיש שאין לו דבר אחר להתפאר בו מלבד יחוס אבותיו המפוארים, דומה לתפוח אדמה, שכל הטוב שבו טמון באדמה. (תומס אוברברי) (ראה גם פתגם מס, 430)
435–מוּדְעַךּ הוּוַא אִיסְמֵךּ.
מקומך הוא שמך.
436-אֵלִי מָא עַרְפְךּ-כְ׳סַרךּ.
מי שלא הכיר אותך – הפסיד אותך.
437-בֵנְאתְ אֵ־נָאס עַנְד א־נָאס אַמָאנָא.
בת אנשים(טובים) אצל אנשים (טובים) מובטחת.
438-חְתָא וּוָאחְד מָא תְסְמָא בְ־עְרַסו אַוו נְפָאסוֹ.
אף אחד לא נקבע יחוסו, לפי חתונתו או יום הולדתו.
439-בָאת לִילָא פל־מְרְגָ׳א, פָאקְ ווּלַד גְ׳רָאן.
לן לילה אחד בבצה, התעורר כבן צפרדעים.
440-אֵלִי עַנְדוֹ מְג'רוּף טוּוִילָא, מָא תְנְחרַק יִדּוֹ.
מי שיש לו כף ארוכה אין ידו נכווית.
זכות האב תועיל לבן. (בן־עזרא, בראשית ל״א מ׳)
אשרי אדם שיש לו יתד להיתלות בה. (ירושלמי ברכות פ״דה׳׳א)
מי שיש לו כך, אין תבשילו קודח.refranero 488
441- אֵלִי כְ׳פָאף אַצְלו, שׁוּף פְעָאיְילוֹ.
אם יחוסו נעלם ממך, מעשיו יגלו לך.
442- רִיחְת א־שְּחמָא בְקָּאת פ־שָּאקור.
ריח השומן נשאר דבוק בגרזן.
השר אחז בידי, וריחו נדבק לידי. (זבחים צו׳)
443-עְמֵר אְל־מְלחָא מָא ת־דוּוַד.
מעולם המלח לא יעלה תולעים.
המלח כשיסריח במה מולחין אותו?(בכורות ח,)
מקובל עלינו: שהטוב לא יהיה רע. (ברכות כט׳)
444-אַבִיָאד אְלִּי עְנְדוֹ חִיט עְלָאשׁ יִתְכִּי.
אשרי מי שיש לו קיר שיוכל להישען עליו.
אשרי אדם שיש לו יתד להיתלות בה. (ברכות, ירושלמי)
הידבק לשר וישתחוו לך. (ספרי, דברים ו׳)
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
يِفُوتَك مِن الكذَّاب صِدق كْثِير
יְפוּתַכּ מִן־(א)לְכַּדַ'אבּ, צִדְק כְּתִיר. (כ״ע)
עלול אתה להחמיץ דברי אמת רבים הנאמרים מפי השקרן.
השקרן אומר גם דברי אמת רבים, היכולים להועיל לך. לכן, אל תפסול ללא הרהור את כל מה שהוא אומר, רק משום שאתה מכירו כשקרן.
מה טיבו של בדאי הזה? אפילו אומר דברים של אמת אין מאמינים אותו(שמות רבה צ״ד).
כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו(סנהדרין פ״ט).
لاَ تصدق كُل إللّي بتسمع
לַא תְצַדֵק כֻּל אִלִי בְּתִסְמַע. (ס־מ)
אל תאמין לכל אשר תשמע.
מוטב שתבדוק אמיתותן של שמועות.
אל תאמין במה שלא יתכן להיות (בן־המלך והנזיר, כ״א). פתי מאמין לכל דבר
إتكلٌم باِحسان أَحْسَن الحِيطه إلْها وْدَان
אִתְכַּלַם בְּאִחְסַאן, אַחְסַן-(א)לְחֵיטָה אִלְהָא וְדַאן
דבר טובות, כי אזניים יש גם לקירות.
לא ניתן להסתיר דבר מן הבריות. גם אם נאמרים הדברים בסודי סודות, סופם
להתגלות.
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי
״אילא חססמתי בנאדם פחאל אילא קתילתיה
תרגום – אם ביישת אדם כמו שהרגת אותו.
הסבר– כל המלבין פני חברו ברבים.
הסבר – על פי סיפור:
היו שני שכנים האחד דתי שומר שבת ושומר הכל והשני לא. שם לו ביום שבת מוסיקה ולא שמר. הדתי היה מעיר לו וצועק עליו והוא היה שותק. הגיע יום הפקודה. הרב הלך לגיהנום והשכן לגן עדן. אמר לאלוהים הרב: ״איך זה?״ אמר לו אלוהים: ״כשאתה אמרת את הדברים הלא טובים שלו בחוץ כולם שמעו, והוא שתק ולא אמר כלום. הלבנת את פניו ברבים. והוא לא ענה לך״.
אילא טבּחתי טאג'ין עלא ארבעה, טבּח'ו עלא ח'מסה
תרגום – אם בשלת סיר אוכל לארבעה, בשלי גם לחמישה.
הסבר – אומרים לנשים שנכנסות להיריון נוסף. אבל לא רק, גם למישהו שצריך להוסיף עוד מטלה על כל מטלותיו הקיימות.
אילא יחבּבּ זין יעמל תקאבּ פ-לודנין
תרגום – הרוצה יופי יעשה, [יסבול] חורים באוזניים
הסבר – תהיי יפה ותשתקי גם אם כואב.
אילא יחבּבּ מומו יסטח לו
תרגום – אם רוצה [או – מי שרוצה את] מומו ירקדו לכבודו.
הסבר– מי שרוצה חיים טובים צריף להתאמץ. או – מי שמעוניין [אדם חשוב המעוניין שמומו ירקוד] במומו, מומו [רק] ירקוד לכבודו [ולא יותר מזה].
”אילא כּאן פ־ל-סמא די יחדיכּ מא כאן פ-ל-ארד די ינדכּ,
תרגום – אם ישנו בשמיים מי ששומר עליך, לא יהיה בארץ מי שיפגע בך.
״אילא יכּונו א-זוו'אז די חלאל יכונו פ-חאל לערוס ולערוסא
תרגום – אם יהיו [ה] נישואין כשרים יהיו [הנישואים] כמו [ביום חופתם] חתן וכלה.
הסבר על-ידי סיפור – סיטואציה היגודית ־
בשבת חתן של אחד מילדיה של המפתגמת, הפסיקה המפתגמת את השיחה ובקשה לספר סיפור לזוג שהתחתן.
המפתגמת פתחה את דבריה כך – אני רוצה לספר לכם סיפור שסיפרתי להרבה כלות ומצא חן בעיניהן, כי זה משל לזוג שלא רק בערב החתונה שמח אלא גם כשיש עשרה ילדים עובדה היא אמרה לו בסוף הסיפור ״בעלי אתה החתן ואני הכלה״.
רציתי להגיד להם שגם אם יהיו לכם ילדים תזכרו את ערב החתונה ולמוחורת [מחרת. י.ל.] החתונה. אם הבעל והאישה אוהבים אחד את השנייה זוכרים את הערב והם שמחים. אז – זוג אחד התחתן והיו להם עשרה ילדים. והיה כל הזמן מאושר. לזוג היו עשרה ילדים ״תבארך אללאה״ ילדים זה שימחה. יום אחד הבעל ביקש מאשתו שתכין לו את ארוחת הבוקר שהביאו להם למוחורת הכלולות שלהם. ומה זה היה? לביבה, חלב, נענע ומגש של תה והרבה דבש. ככה היו מגישים. אומרת לו: ״אין בעיה אני אאכיל את הילדים, אשכיב אותם ואנחנו נכין בלילה״. התחילה להכין את זה אחרי שהשכיבה את הילדים. אז הילד הקטן הריח ריח של טיגון קם ואמר: ״אמא מה את עושה?״ אמרה לו: ״כלום, אני מכינה לביבה למחר לאבא שלך לעבודה״. אמר לה: ״אמא תני לי אחת״, נתנה לו. אמרה לו: ״אל תעיר את אחיך״ אמר לה: ״בסדר״.
הילד לא יכול היה לאכול רק הוא ויבגוד באחיו?! אמר לאחיו שלפניו: ״קום, קום, אמא מכינה לאבא לביבות״. גם הוא בא ונתנה לו ואמרה לו: ״קח, אל תעיר את אחיך״. גם הוא המצפון שלו לא היה שקש, הלך והעיר את אחיו שלפניו. ככה עד שכולם התעוררו.
נכשלה התוכנית של הזוג.
כעבור תקופה אמר לה: ״את יודעת מה נעשה? נעשה את ארוחת הערב של ערב החתונה שלנו״.
אז היו עושים בשר ממולא מיוחד. יונים ממולאות. בישול מיוחד לערב החתונה. משהו מיוחד.
אמרה לו: ״בסדר״. הלכו, קנו יונים בשר טוב, דברים הכי טובים שעושים בחתונה ורצו להכין.
אחרי שכל הילדים ישנו הילד הקטן שהיה שובב והכי פיקח לא היה ישן. הילד שמע רעש של הרתחת מים קם ושאל: ״אמא מה את עושה?״ אמרה לו: ״כלום, אני מבשלת את הכובע של אבא שלך על האש לכביסה״. אמר לה: ״קחי גם את הכובע של״ זרק לה את הכובע שלו לתוך הסיר ישר. אמרה לו: ״אל תעיר את אחיך״. זרקה מים שמה מים חדשים נקיים. והאחים דאגו אחד לשני. הקטן אמר לעצמו: מה, רק הכובע שלי יהיה נקי? מה עם הכובע של אחי?! ״אמא מכבסת את הכובע שלי ושל אבא קום, קום אמא תכבס גם את הכובע שלך״. גם כן קם וזרק את הכובע שלו לסיר. אמרה לו: ״טוב, רק אל תעיר את אחיך״. ושוב החליפה מים. ככה עד שכל הילדים קמו. ולא הצליחה לעשות כלום. למוחורת לקחה את כל מה שהם קנו את כל הבישול שלה ובישלה יפה יפה כמו בערב החתונה וקראה לבעלה והושיבה אותו בראש השולחן וקראה לילדים והושיבה אותם מסביב לשולחן ואמרה לבעלה: ״בעלי היקר אתה החתן ואני הכלה ומה שלא יאכלו הילדים איתנו שלא נזכה לאכול אנחנו. הילדים הם החיים שלנו״. ולכם, ״אילא יכון זוו׳אז׳ חלאל יכּונו פחאל לערוסה ולערוס״ גם אם יהיו להם עשרה ילדים.
זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 82
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
عاشر سبع ولا تعاشر ضبع.
עָאשֶר סְבֵע ולָא תעאשר צ׳בע
התחבר לאריה ולא לצבוע.
להתחבר לאמיץ ולחזק ולא לשפל.
عين الحبة عميا.
עין(א)לחב עַמִיָא.
עין האהבה עוורת.
ما عدو إلا عدو الكار.
מָאעדו אלא עדו(א)לכּאר.
אין איבה כאיבת המקצוע.
בעלי מקצועות זהים, עינם צרה איש ברעהו ויש בניהם איבה.
ما في بيناتنا حيط معمر
מַא פי בינָאתְנָא חיט מְעַמֵר.
אין ביננו קיר בנוי.
נאמר על שני חברים טובים או שני אחים אוהבים.
حبيب ماله، حبيب ما اله.
חביב מָאלו, חביב מא אֶלו.
אוהב הונו אין לו אוהב.
حبيبك ببلع لك الزلط، وعدوك واقف لك ع—الغلط.
חביבִּכּ בִבְלַע לכּ(אל)זַלַט, ועַדֻוַכּ וַאקֵפ לכ ע٠(א)לעַ׳לַט٠
אוהבך יבלע למענך את החצץ.(חלוקי אבנים) ואויבך יעמוד לך על כל שגיאה.
אוהב אמיתי מוכן לסלוח לך על טעויותיך, ואילו אויבך יחכה לכל טעות מצדך. יפיץ אותה ויתחשבן אתך עליה.
قول لي مين تعاشر، أقل لك مين أنت.
קול לי מין תְעאשד, אקול לכּ מין אִנְתֵ.
אמור לי עם מי אתה מתחבר, אמור לך מי אתה.
أصبر ع—صاحبك وابقيه.
אֻצְבֻר עַ־צאחבכּ ואִבקִיה.
היה סבלני כלפי חברך והשאיר אותו.
זאת למרות שנפגעת ממנו.
اللي بغيب عن العين بنساه القلب.
א؛י בִעִ׳יב עַן(א)לעֵין בִנְסא(א)לקַלְב.
מי שנעלם מהעין, הלב ישכחנו.
اللي بحب حاله، بتكرهه الناس.
אלי בחב חאלו, בְתֵכּרַהו א(ל)נאס.
מי שאוהב עצמו הבריות ישנאו אותו.
الذي بحب' ما بكره.
אִלִי בִחַב מא בִכּרַה.
מי שאוהב לא שונא
נאמר על אדם טוב.
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה
40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994
פרק שישי – 1912-1908 המניע להקמה העיר באר-שבע
הבדואים מערערים הביטחון בארץ
מאות שנים לפני ואחרי כיבוש שטחי ארץ-ישראל וסוריה על-ידי התורכים, במאה ה-16, איימו הבדואים על השלטון בארץ. הם פשטו על האוכלוסייה מצפון ומדרום, שדדו ערים וכפרים, גזלו ורצחו עוברי-אורח. על הפלח אמרו, שאין בו לא כבוד ולא אצילות, והוא כנוע ומנוצל על-ידי האפנדים, כל עוד הוא מסכים שהאפנדים הפארזיטים ימצצו את לשדו, ואינו מתקומם. הם אמרו אז, עדיף שהבדואים יהנו מפרי עמלו של הפלח. הם גם איימו על הערים ואילצו אותן להסתגר מאחורי חומה ובריח.
יחס הבדואי לפלח ולתושבי הארץ
אחרי הקציר היו הבדואים מעלים מקניהם לרעות על אדמות הפלח וגם פשטו על ערי פחות חסרות חומה, החריבו את הישוב היהודי בצפת, ובמאה ה-19 חיסלו את המושבה האמריקנית שליד יפו.
הם לא הכירו בגבולות החוק, ולא היה אפשר לתפוס אותם במדבר הרחב, שם השודד, הגזלן והרוצח נעלמו ומצאו מקלט בתוך האחווה המשפחתית והשבטית, שחיפתה עליהם ולא נודע כי באו אל קירבה. גם מדבריות הצפון והדרום שימשו איפוא מקלט בטוח לכל נרדף ונמלט מפני השלטונות.
במשך כל השנים חיפשו התורכים דרכים להשתלט על הבדואים הערומים, פורקי העול. וכאשר תפשו אותם, היכו בהם בחמת זעם, עשו בהם שפטים ועשו שמות ברכושם; ולמען יראו וייראו -כלאו אותם בבתי-סוהר, שלא ייצאו משם חיים. גם זה לא הועיל, אלא גרם להחרפת השנאה והנקמה בשלטון. הבדואים ביקשו להצטרף אל כל מי שנלחם בתורכים, ועשו הכל למצוא דרך להכניעם ולשלוט עליהם בטוב וברע. על החומרה בה התייחס השלטון להתנהגות הבדואים יעיד מקרהו של מוחמד עלי המצרי.
בשנת 1830, באשר מוחמר עלי המצרי, ובנו איברהים באשה, כבשו את הארץ מידי התורכים, היתה פעולתם הראשונה לדכא את הבדואים, להשתית סדר ולהעניק ביטחון בדרכים, בכפרים ובערים; אך מאמציהם הרבים לא עלו יפה, וכאשר נסוג איברהים באשה למצרים בלחץ האנגלים והתורכים, זינבו בו הבדואים ופגעו קשה בצבאו הנסוג.
אוזלת-יד השלטונות בריסון הבדואים
בשנת 1838, כשהתורכים והאנגלים כבשו בחזרה את הארץ מידי מוחמר עלי, הבטחתם הראשונה היתה, שהם ימשיכו בקיום הסדר והביטחון שהשליט איברהים באשה, בנו של מוחמד עלי. כדי לקיים הבטחתם לשמור את הביטחון בדרכי הארץ, המשיכו התורכים בדיכוי הבדואים ודחקו אותם למדבר, אולם לא הצליחו להבטיח את שלוות הארץ.
בעת ביקורו של פרנץ יוזף, קיסר הממלכה האוסטרו-הונגרית בארץ, ב-1896, הציבו התורכים צבא בכל הצמתים בדרך לירושלים כדי להבטיח את הפמלייה. השקט נמשך זמן קצר, עד שמשמרות הצבא עזבו את הצמתים.
הבדואים, שדרך נסיגתם העיקרית היתה למחוז עזה וממנו למדבר באר-שבע ולמדבר סיני, זילזלו בשלטונות על שלא הצליחו להשיגם, וליגלגו על החייל התורכי הפחדן, שלא העז לחדור אחריהם למדבר. הם שמרו בידם את עקרון ההפתעה ובחרו את המקום ואת הזמן לפשיטותיהם.
בפי המשפחות והילדים היתה שבועה אחת ויחידה: באלוהים, לא ראיתי ולא שמעתי על כך. לשלטונות לא היתה כל אפשרות לקבל ידיעה בשטח, לאן נסוגו הפושעים הבדואים והיכן הם מסתתרים. הבדואים פנו, חלק לצפון וחלק לדרום ועקבותיהם לא נודעו. בראשית 1884 חנה "רוסתום באשה", אבי הבדואים, עם צבאו בעזה. הוא יצא בראש גדוד עונשין ואסר מספר גדול של שייח׳ים, אך לא הצליח להשליט סדר, והיה זה הניסיון האחרון של שיטת העונשין בקנה-מידה גדול מצד השלטון התורכי.
המחקר הסודי של הקאימקם נור אלדין לפני הקמת באד-שבע
מאיר גבאי נהג לספר סיפור זה, ולימים אישר אותו חכם דוד עמוס בגירסה אחרת, אך באותו תוכן. אחר-כך אישרו גם חכם נסים ואחרים.
הקאימקם החדש של מחוז מדבר באר-שבע, נור אלדין, מאנשי התנועה הליברלית של "התורכים הצעירים". יחד עם הקאימקם של ירושלים עבד אלקרים, חיפשו דרכים להשתלט על הבדואים. הם החליטו, שכדי להתגבר עליהם צריך ללמוד את אורח חייהם במדבר, לדעת כיצד להשתלט עליהם בדרך חיובית ולהרגיל אותם לחיות על-פי חוק. הם נפגשו עם הפלחים והעירוניים, שסבלו מהבדואים, והגיעו למסקנה כי למעשה עשו השלטונות במשך השנים הרבות את מיטב השימוש בכוח, אולם לא הצליחו; השלטונות השתמשו בכל כוחם הצבאי והמשטרתי, מבלי לשנות דבר. בכל מערכה רדפו, והפעילו את מלוא העונשים, אולם הבדואים חזרו לסורם, שדדו, גזלו, סיכנו את התחבורה בדרכים, רוששו את הפלחים וגנבו את העירוניים, ואחר-כך נבלעו במדבר. כמעט בכל מקרה שהצבא רדף אחריהם ונכנס למדבר, הוא ניגף ונמלט על נפשו.
הקאימקם, נור אלדין, התיידד עם ראשי השבטים, התארח אצלם ובעזרת מתורגמן יהודי מעזה (יוצא תורכיה) שאל, חקר ושמע דעות שונות מפי אנשי המדבר. אולם הם התחמקו תמיד מלהשיב על שאלות כמו: למה אתם גונבים? מדוע אתם שודדים וגוזלים בדרכים, בכפרים ובערים?
זקני הבדואים החלו אומנם לחבב אותו וסיפרו לו סיפורים רבים במטרה להסיטו מן האמת. הם סיפרו, שיש בארץ אנשים רבים שאינם בדואים, החיים על השוד והגניבה, ואלה מתחפשים לבדואים. זמן רב קיבל תשובות של עורמה ואשליה, ותשובות מתחמקות, מבלי שהודו באשמתם.
במשך הזמן המשיך הקאימקם לבקר במקומות רבים, ושם לב לאנשים שאינם בדואים, המצויים בכל מקום ומקשיבים לשאלותיו,אך אינם מתערבים.
כאשר נודע לו שהללו הם סוחרים יהודים, הסוחרים עם הבדואים, פנה באחד הימים אל המוכתר, שייח' נסים, וביקש ממנו לזמן אליו את היהודים הסוחרים עם הבדואים. חכם נסים זימן את מוסה ארווץ, נשיא העדה בעזה, את חכם דוד עמוס, שישב בדיר-אלבלח, את חכם יוסף יאיר ועוד סוחרים, מרוכבי הפרדות, לבית הקאימקם בעזה, והסביר להם שהקאימקם מעונין לדעת כיצד לפתור את בעיית הבדואים שהם מיטרד מסוכן בארץ, זה עשרות שנים, והשלטונות רודפים אותם ללא הצלחה. הוא ביקש לדעת מה מניע את הבדואים להילחם ללא סוף עם השלטונות, ומה צריך השלטון לעשות כדי להפסיק מלחמה זו.
כל אנשי החבורה הציעו לקאימקם לזמן את ענתבי אפנדי, המקובל על הממשלה ובקי בעניני הבדואים. הקאמיקם נור אלדין קיבל את ההצעה ובאמצעות הקאימקם בירושלים עבר אלכרים באשה, הממונה עליו, שגם הוא היה מעונין בהתיעצות זו. ישבו עם ענתבי בבית מוסה ארווץ, ודנו בבעיה.
בשיחות הסבירו הסוחרים היהודיים לתורכים, ששום קאימקם לא התענין עד כה במצוקת הבדואים; רק רדפו אותם עד חורמה בלי לנסות ללמוד את הסיבות שהניעו את הבדואים לעשות מה שהם עושים, ולמצוא פתרונות. הם סיפרו לו כי אצל הבדואים יש אצילות, יופי והגינות, יותר מאשר אצל הפלח והעירוני; אלא שהבדואי במדבר רעב, ובשנות בצורת אינו מצליח לספק את צרכיו; ומאחר ששנות הבצורת במדבר הן רבות, נאלץ הבדואי לחפש פתרונות לפרנסתו מחוץ למדבר – בשוד, בגניבה ובגזילה. לו היו מנסים לרכז אותם באיזור מסויים, להקצות להם קרקעות לזריעה ולעזור להם לפתח את רשת בארות המים כדי שיוכלו לחיות מיגיע כפם, המדבר היבש היה מפרנס אותם.
אחרי מספר התייעצויות נוספות הודיע הקאימקם, כי התקשר עם הממונים עליו והחליט לקבל את עצת יהודי עזה ולהקים מחוז ועיר בדואית במדבר באר-שבע, עם מרחב חקלאי גדול, להרבות בו את יבולם ותוצרתם. אם הקאימקם יספק לבדואים זרעים לזריעה, לפי דעתו כל זה יעלה זול יותר מהחזקת הצבא שרודף אחריהם, או מהחזקתם ללא תועלת בבתי-הסוהר.
40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה-מרדכי אלקיים-כסלו תשנ"ה-1994 – עמ"114
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo- Le Mossad
La séparation avec les membres de la famille
Le convoi arriva sur la plage, et les membres des cellules de protection se dispersèrent pendant que les immigrants étaient allongés pour s'y reposer. Voici que l'heure arriva des séparations entre Maurice Ben-Haroch, l'un des hommes de la cellule, et les membres de sa famille. Quelques jours avant le voyage, Maurice fêta avec eux le mariage de son frère aîné, Jacques, âgé de vingt-neuf ans, avec Denise Bar-Chechet. Voici que pour l'heure tout le monde se rencontrait à nouveau sur la plage. Denise n'aurait pas pu monter sur le bateau avec Jacques sans avoir été préalablement mariée et sans avoir reçu la bénédiction de son père et de sa famille. Maurice était très ému et rempli d'orgueil du mérite d'avoir aidé à l'immigration en Israël de ses parents [de tous les membres de sa famille, seul son frère cadet, Arié, avait déjà immigré et demeurait au kibboutz].
Il s'approcha de moi, et me demanda la permission d'enlever sa cagoule, afin qu'il puisse faire ses adieux aux membres de sa famille. Il embrassa son frère Gabriel sa sœur Jacqueline, sa belle-sœur Denise, et son frère Jacques. Tamar, sa mère, était très émue et éclata en sanglots. Maurice la rassura et lui promit que bientôt il les rejoindrait. Avec son père, Raphaël, ils se serrèrent dans les bras l'un l'autre et, ensemble avec moi et les autres membres, il aida sa famille à monter sur la barque.
Maurice Ben-Haroch est né dans la ville de Salé. Dans son jeune âge, il arriva à Casablanca et étudia à l'école ORT. En 1959, lorsqu'il commença à travailler en tant que contremaître dans une fabrique de sucre, je l'enrôlais dans les rangs de la Misguéret. Il prit part à la sécurité des plages de l'immigration clandestine. Je lui avais trouvé un appartement studio – qui était loué par la Misguéret – et qui servait de lieu de rencontres aux membres des unités marines et unités de protection. L'appartement se trouvait dans le quartier européen, et dans cet appartement, lui et ses camarades, avaient prêté serment à la Misguéret et à l'état d'Israël. Maurice était un homme très discipliné et évitait de se faire remarquer. Il était grand de taille et avait une immense force physique, mais jamais il ne l'utilisa dans un but qui ne fut pas justifié [Maurice fut un habitant de Kiriat-Yam et travailla au service des douanes de Haïfa. Il décéda en l'année 1998. Le jour de son enterrement, fut prononcée son oraison funèbre par son chef, "Ramon" (Michel Knafo)].
Dans un autre coin de la plage se trouvait David Dadoun et ses deux enfants, Daniella et Jacky. Quelque temps auparavant, David fut arrêté à l'aéroport de Casablanca alors qu'il était en possession d'un faux passeport. Sa femme et deux de ses enfants, qui étaient eux-mêmes porteurs de faux passeports, avaient réussi à passer sans difficultés et quittèrent le Maroc. David fut arrêté par la police et, quelques jours après, il fut relâché. La Misguéret était inquiète, parce qu'il avait une fonction "d'aide" et était en relation avec l'un de ses chefs, Haviv Abitbol. C'est pourquoi, il fut décidé de le sortir le plus rapidement possible du Maroc. Lorsqu'il fallut lui annoncer son départ, on ne se rendit pas chez lui: les hommes des unités de protection le guettèrent dans la rue, recouvrirent sa tête d'un sac et le firent pénétrer dans la voiture, qui se dépêcha de s'éloigner de l'endroit. "L'enlèvement" fat exécuté avec une telle rapidité que David n'eut pas le temps de réagir. Le long du chemin dans le oued, David se conduisit avec une nervosité compréhensible, mais lorsque arriva le convoi sur la plage, il se réjouit et était persuadé que, cette fois-ci, il arriverait en paix en Israël.
Même Henry Mamane, serveur connu à Casablanca, se trouvait un jour auparavant à son travail, lorsqu'un homme de la Misguéret, Amram Benayoun, lui téléphona et lui proposa d'immigrer dès le lendemain et maintenant il se tenaient sur la plage avec toute sa famille.
L’embarquement
Arriva l'heure de l’embarquement sur Egoz. La mer était calme et l'obscurité totale servit à Ramon et à ses amis d'alliée naturelle dans l'opération de l'immigration clandestine. Pour ces opérations, l'on choisissait des nuits sans lune. Sur la ligne d'horizon, il était possible de distinguer la silhouette d'Egoz, qui ancrait à une petite distance de la plage.
Je fis descendre de mon épaule la torche et je transmis le signal au bateau [la torche servait comme moyen de communication avec le bateau lorsque le contact radio était déficient]. C'étaient des signaux convenus. Haïm Serfaty, agent du "Mossad" et radiotélégraphiste israélien d'Egoz, reçut le signal et, en quelques minutes, s'approcha une barque à rames vers la plage, dans laquelle se trouvaient deux marins, les beaux-frères du capitaine. Je faisais un signe à deux autres membres de la cellule, et tous trois entrèrent dans l'eau. Deux d'entre eux tinrent la paroi de la barque, pendant que moi et trois autres hommes aidions les immigrants à monter sur la barque de sauvetage, six passagers seulement à chaque fois. La barque était conduite de la plage jusqu'au Egoz, allers et retours, sept fois: en premier, les femmes et les enfants, ensuite les personnes âgées et enfin les hommes du groupe et les valises, une pour chaque famille. Lors de l'opération, les hommes du groupe d'immigrants ne cessèrent de réciter en silence des chapitres des psaumes.
L'eau du mois de Janvier était glacée, mais nous étions heureux du fait que l'opération de l’embarquement s'achevât rapidement et avec succès. Elle dura un peu plus de 45 minutes. Yossef Réguev, qui n'était pas à sa première opération, affirma que jamais ne fut menée une opération d’embarquement d'une façon si nette et rapide comme cette nuit-là, et "c'était grâce à l'expérience qu'avaient accumulée Ramón et ses hommes."
Les membres des unités marines et moi-même, dans nos vêtements mouillés et tremblants de froid, avons examiné d'abord la plage, puis partîmes dans la forêt afin d'annoncer à Avi Korchia et Roger Bitton – les chefs de la section des conducteurs qui transportèrent les immigrants cette nuit-là, et se trouvaient en attente de fin de l'opération – qu'ils pouvaient retourner à Casablanca et que l'opération s'était terminée avec succès.
Et puis, nous retournâmes tranquillement par la route normale à Casablanca. Tout d'abord, nous nous attardâmes à parador-de-Kétama, afin de me permettre de téléphoner à ma femme et de lui demander, dans la langue codée, d'annoncer à Alex que l'opération s'était bien passée. Ensuite, nous nous attardâmes à Ouazane et nous allâmes nous recueillir sur la tombe de rabbi Amram Ben Diwan, et à 8:00 du matin, nous arrivâmes à Casablanca.
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo– Le Mossad-page-392
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול
עניות הציבור תפילת ׳שמונה עשרה׳
ציבור המתפללים אומר בקול כמה עניות בתפילת ׳שמונה עשרה׳, ואלו הן:
׳ברוך הוא וברוך שמו׳ – אחרי ׳ברוך אתה ה״ בכל ברכה, ו׳אמן׳ בסופה.
׳עליהם השלום׳ – אחרי ׳אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב׳.
׳לברכה׳ – אחרי ׳מוריד הטל׳ או ׳משיב הרוח ומוריד הגשם׳.
׳בקרוב׳ – אחרי ׳ומצמיח ישועה׳.
׳תצמיח׳ – אחרי ׳את צמח דוד עבדך תצמיח'.
׳כי לישועתך קוינו כל היום׳ – אחרי ׳וקרנו תרום בישועתך׳.
׳אב הרחמן׳ – אחרי ׳שמע קולנו ה׳ אלהינו׳.
׳כמאז׳ – אחרי ׳ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים׳.
׳ברוך חי העולמים׳ – אחרי ׳וכל החיים יודוך סלה׳.
ב׳מודים׳ הקהל אומר ׳מודים דרבנן׳ כולו בכריעה.
יג. ימים שאין אומרים בחם תחנון
הימים שאין אומרים בהם תחנון ביום חול ואין אומרים בהם ׳צדקתך׳ בשבת הם כרשום
בסידור ׳תפילת החודש/ ובכללם:
ביום מילה אם נמצא בבית הכנסת אבי הבן, המוהל או הסנדק.
ביום בר מצווה של תפילין, גם כשלא מלאו לו שלוש עשרה.
חתן כל שבעה וגם ביום שמיני שחרית, דשבעה שלמים בעינן.
מי״א בתשרי עד אחרי ראש חודש מרחשוון.
מא׳ בסיוון עד י״ב בו, ועד בכלל.
בכמה בתי כנסת, אם חל י״ב בסיוון ביום חמישי, אין אומרים תחנון גם למחרתו בערב שבת קודש.
בי״ד באייר ובל״ג בעומר.
ביום כ״ה באלול לפי שנקרא ׳יום טוב׳, שבו נברא העולם.121
ביום הכנסת ספר תורה.
יד.ימים מיוחדים שאומרים בהם תחנון
בז׳ במרחשוון, אף על פי שנאמר עליו ׳גדול יום הגשמים׳.
בימי הילולות.
גם בהילולה של ר׳ יעקב אביחצירא היה מרא דאתרא יש׳׳א ברכה מחזר אחר ילד יתום שמלאו לו י״ג שנים והיה מניח לו תפילין, ואז לא אמרו תחנון לכבוד חתן בר מצווה, אבל בלאו הכי אמרו תחנון.
טו. סדר תחנון ביום רגיל
- סדר התחנון הוא: הווידוי ׳אנא ה׳/ ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנון׳, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא/ ׳אבינו מלכנו/ עד כאן כמנהג שאר קהילות.
- אחריהם מוסיפים בתאפילאלת את הקטעים הבאים: 'שיר למעלות אשא עיני…׳(תהלים קכא), ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳(איכה ה, כא) ו׳כי לקח טוב טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו׳(משלי ד, ב), אחר כך חצי קדיש על ידי שליח ציבור.
- אומרים נפילת אפיים(תהלים כה) בהטיית הראש על היד שבה מניחים תפילין.
- לגבי י״ג מידות, החזן אומר ׳ארך אפים׳ וגם ׳ויעבר׳ עד ׳ושם נאמר/ והקהל אומר: ׳ה׳ ה׳ אל רחום וחנון… וחטאה, ונקה/
טז. סדר תחנון לימי שני וחמישי
סדר הווידוי בימי שני וחמישי בנוי משני חלקים: החלק הנאמר כל יום – הווידוי ׳אנא ה״, ׳מה נאמר/ ׳יהי רצון/ ׳אל ארך אפים/ ׳ויעבד, ׳רחום וחנוך, ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳, ׳אבינו מלכנו/ והחלק הנוסף – ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבר/ ׳אנשי אמונה אבדו׳, ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳תמהנו מרעות/ ׳אל מלך יושב/ ׳ויעבד, ׳אלהינו…
אל תעש עמנו כלה/ ׳והוא רחום׳, ׳אנא מלך/ ׳אין כמוך', ׳הפותח יד בתשובה/ חצי קדיש.
ביום שני שיש בו תחינה אומרים אחרי ׳לדוד אליך ה׳ נפשי אשא׳: ׳ה׳ איה חסדיך הראשונים', ביום חמישי – ׳ה׳ שארית פליטת אריאל׳, ובשני וחמישי – גם ׳שוב מחרון אפך׳ כרשום ב׳תפילת החודש׳, ואח״ב ׳אבינו מלכנו׳.
יז. הוצאת ספר תורה
ביום תחנון אומרים ׳אל ארך אפים׳.
פותחים את ההיכל, והחזן אומר ׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳, ואינו אומר לא ׳בריך שמיה׳ ולא ׳הריני מקבל עלי את התורה׳.
מוציאים ספר תורה ואומרים ׳אשרי העם שככה לו, גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדיו׳, והקהל ממשיך עם החזן ׳רוממו… ה׳ יברך את עמו בשלום׳.
אומרים את הקטע ׳על הכל יתגדל׳, מניחים את הספר על התיבה, פותחים את הספר במקום הקריאה, מגביהים, והחזן אומר ׳כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו׳, ׳וזאת התורה אשר שם משה׳.
יה. עלייה לספר תורה וברכות התורה
העולה לספר תורה אין נוהגים להזמינו לא בשם פרטי ולא בשם משפחה ולא בתואר כבוד, לא בחול ולא בשבת ויום טוב, אלא החזן מזמינו באופן כללי: שלישי יעמוד! רביעי יעמוד! או שעומד בלי הזמנה אלא על פי תורנות קבועה.
העולה לתורה אומר לפני הברכה: ׳ה׳(=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״ (=השם).
בנוסח ברכת התורה לפני הקריאה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת/ ולא ׳את תורתו/
בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדר/ ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה
בשעת ברכות התורה נוהגים לפתוח את ספר התורה, אבל אין הקפדה על כך.
הנוסע מארפוד לערים רחוקות כמו למידלת מברך ׳הגומל/ אבל לריסאני או למללאח בתאפילאלת (=מרחק של 21 ק״מ) אינו מברך.
נהגו שגם הסומא עולה לספר תורה.
שניים צריכים להיות בתיבה: החזן הקורא בתורה והעולה. לפיכך העולה יורד מן התיבה כשהשלישי עולה.
אין נוהגים להתנשק עם העולה לתורה, בין בחול בין בשבת, ובוודאי לא בתקופה הקדומה.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 45
רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-שִׂמְחוּ בַה׳ וְגִילוּ קְדוֹשִׁים כולל ביאור הפיוט
242- נז. שִׂמְחוּ בַה׳ וְגִילוּ קְדוֹשִׁים
שיר מעין אזור ובו שבע מחרוזות בנות שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. המדריך בן שני טורים דו-צלעיים. הטור השני במדריך משמש רפרין.
משקל: אחת עשרה הברות בטור ובצלעות המדריך.
כתובת: פיוט לשבת החודש שקודם ניסן. נאה לאומרו קדם שיעלה המפטיר לספר תורה. נעם ׳יחיד ומיוחד׳. סימן: אני דוד חזק.
שִׂמְחוּ בַה׳ וְגִילוּ קְדוֹשִׁים / עֵת דוֹדִים קָרֵב בָּא עֵת לְחֶנְנָהּ
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
אַשְׁרֵינוּ מָה טוֹב חֶלְקֵנוּ מָה נָעִים
כִּי בְּנוֹ בָּחַר אֶל חַי תָּמִים דֵּעִים
5- הִרְחִיק וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים
אֶבֶן מָאֲסוּ הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
נוֹרָא וְאַדִּיר נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ
בְּכָל יוֹם תָּמִיד טוּבוֹ הוּא מְחַדֵּשׁ
צִוָּה לְעַמּוֹ עַל קָדוֹשׁ הַחֹדֶשׁ
10- לְכָל הַמִּצְוֹת הִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
יָחִיד נֶאֱמָן הוּא הָאִישׁ מֹשֶׁה
בְּשִׁעוּר חִדּוּשָׁהּ הָיָה מִתְקַשֶּׁה
עַד עֵת בָּא דָּבָר צוּר הַמִּתְנַשֵּׂא
כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ הַלְּבָנָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
15-דָבָר זֶה נִמְסַר בִּידֵיהֶם שֶל סוֹפְרִים
דַּיָּנִים מֻמְחִים סְמוּכִים וּמוֹרִים
יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים
וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִּינָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ הָאֵל
20- לְקַיֵּם לָנוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל
בִּימֵיהֶם יָבֹא לְעִיר צִיּוֹן גּוֹאֵל
אֵל הַר הַמֹּר אֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה
חַדֵּשׁ עָלֵינוּ חֹדֶשׁ הַזֶּה הַבָּא
25- לִשְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת לִגְאֻלָּה קְרוֹבָה
אַחֲרֵי בִּלְתִּי תִּהְיֶה לִי עֶדְנָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
חִזְקוּ וְאִמְצוּ בְּנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם
לִכְבוֹד מוֹעֵד זֶה הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם
וּדְעוּ כִּי חֶדְוַת ה' מָעֻזְּכֶם
הוּא יִפְתַּח לָכֶם שַׁעֲרֵי חֲנִינָה.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים / רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
- 1. שמחו… קדושים: על-פי תה׳ לב, יא. עת דודים: על-פי יח׳ טז, ח, והוא זמן הגאלה. בא עת לחננה: על-פי תה׳ קב, יד, לחון את ישראל ולגאול אותם. 2. החדש… השנה: שם׳ יב, ב. מתוך קריאת היום והוא חדש ניסן חדש הגאלה.3. אשרינו… נעים: על-פי הלשון בתפלת השחר. 5. והבדילנו מן התועים: על-פי התפלה בקדושה דסדרא. 6. אבן… פנה: תה׳ קיח, כא, ישראל שהיו משעבדים נבחרו לעם סגולה. 7. נאדר בקדש: כינוי לקב״ה על-פי שם׳ טו, יא. 8. בכל… מחדש: על-פי לשון תפילת היוצר בשחרית. 9. קדוש החדש: להכריז על ראש חדש בהתחדש הלבנה. 10. לכל… ראשונה: על-פי רש״י לבר׳ א, א: ׳שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל׳. 11. יחיד… משה: על-פי במ׳ יב, ו; שם יב, ג. 14-12. בשעור… הלבנה: על-פי ר״ה כ ע״א, וראה רש״י שם׳ יב, ב. ה׳ הראה למשה את צורת הלבנה בחידושה, ובצורה זו יש לקדש החדש. 15. דבר זה: של קדוש החדש. 16-15. סופרים… ומורים: שרק הם רשאים לקדש החדש. יושבי על מדין: על-פי שו׳ ה, י, ונתפרש על הדיינים. המה הגבורים: ציור לחכמי התורה, על-פי בר׳ ו, ד. 18. ומבני… לעתים: על-פי דהא יב, לג ונדרש על בני יששכר היודעים לחשב את השנה ובקיאים בחכמת העבור על-פי בר״ר צט, ט, וראה רש״י בר׳ מט, טו. 19־20. ויהי… ישראל: על-פי תפלת ׳יהי רצון׳ היא הכרזת ראש חדש במנהגי הספרדים, ונאמרת במנהגי אשכנז בימי שני וחמישי שיש בהם תחנון. 22. אל… הלבונה: כינוי לירושלים ולבית המקדש, על-פי שה״ש ד, ו. 23. דודי… מרבבה: על-פי שה״ש ה, י וכאן פנייה לקב״ה. 25-24. חדש… קרובה: מתוך נוסח הכרזת החדש. 26. אחרי… עדנה: על-פי בר׳ יח, יב וכאן ציור לגאולה ולהתחדשות העם. 27. בני עליון כלבם: על-פי תה׳ פב, ו, וכאן כינוי לישראל. 28. לכבד… עצמכם: הכינוי עצמכם לחג הפסח. 29. כי… מעוזכם: על-פי נחמ׳ ח, י. 30. שערי חנינה: לחון אתכם מן הגלות ומצרותיה.