יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

 

א-טלעא אל-פרשה(העלייה לפרשה)

במכנאס, כאשר הילד התקדם בקריאה השוטפת, הוא הצטרף לכיתה (א- ארבאעא). (מובן הכיתה כאן, הוא עניין של חמישה־ שבעה תלמידים ועימהם החבר). ליד ה- רבבי עמד חבר עוזרים שנקראו א-סחאב (חברים). כל אחד מהם היה ממונה על הניהול והטיפול בכיתה(רבאעא). בכל כיתה למדו חמישה שבעה תלמידים, וישבו כאמור על הריצפה בחצי גורן מול ה-סאחאב (החבר) שמילא את התפקיד של ממונה, משגיח ומחנך. בכל בית־הספר היו אם כן מספר כיתות, ותפקידו של המלמד היה רק לפקח על כלל התלמידים. בערב כאשר הקטנים חזרו לבתיהם אחרי יום לימודים ארוך, ה-רבבי ישב עם ה״חבריסם״(א-סחאב) ולימד אותם גמרא כי הם היו די מתקדמים.

התלמיד החדש הצטרף איפוא לכיתה ולמד עם חבריו בני גילו. הורי התלמיד שילמו לחבר (סאחאב) כמה פרוטות כל שבוע, כדי שישגיח וישים עין על בנם. ברוב המקרים, החבר היה גם מלווה את הילד מביתו לבית-הספר (א-סלא) ומחזירו להוריו בסוף היום, תמורת תשלום כמובן. אולם רק בעלי יכולת הירשו לעצמם את המותרות האלו.

ה-סאראח (פירוש הטקסט)

התלמיד החדש שהצטרף זה עתה לכיתה מתחיל בשלב ראשון ללמוד את הפרשה עם ה-סאראח או תפ׳סיר, היינו תרגום מילולי לערבית, שנקבע מדורי דורות מפי רבני התקופות.

תרגום זה נועד להבהיר את המקור העברי לתלמידים החדשים. אבל הצרה הייתה שאף ילד לא הבין אותו משום שהיה קיים הבדל עצום בין שפת התרגום(ה- סאראח) לבין שפת הדיבור הנהוגה. המלמד תירגם איפוא כל פסוק ופסוק, והילד שינן ודיקלם מבלי להבין את המשמעות. המלמד גם לא טרח לוודא אם התלמיד הבין אלא דאג שהוא ישנן היטב את הפסוק מן הפרשה, וידקלם את הפסוק המקביל ללהג המקומי ה-סאראח, וכך עשה: ״וידבר ה׳ אל משה=לאמר. ותבללם אללאה אילא משה ליקול״.

הערת המחבר: מסופר על הרב רפאל ברדוגו ממכנאס, המכונה ״המלאך רפאל״ (נפטר התקפ׳׳ב), שירד פעם לדרומה של מרוקו וביקר בכמה קהילות יהודיות, הוא בדק את שיטת הלימוד ואיך המלמדים מתרגמים את התנ״ך לערבית בעבור התלמידים שלהם. הוא מצא שהמלמדים אינם בקיאים די הצורך בתרגום התורה לערבית, ואו נאלץ הרב לתרגם את התנ״ך לערבית מרוקאית (כת״י התנ״ך המתורגם נמצא היום במכון בן־צבי בירושלים תחת המספרים 1303 ו-1329, ראה גם קהלת צפרו, ח״ג, עמ' 207, הערה 12; גולוון, עמי 19: שפת התרגום אינה דומה ללהג המקומי.ע"כ

מסיבת העלייה לפרשה

כאשר הילד למד לשנן טוב את הקטע הראשון מהפרשה_ובשלב זה ללא טעמים, אבל עם התרגום לערבית, הוריו ערכו מסיבה די גדולה הנקראת לחלאווא די טלוע לפרשה, עוגות וממתקים לכבוד העליה לפרשה. ייתכן ששם זה מורה על המתיקות של לימוד התורה שבפי התינוקת של בית רבן וכבר נאמר ״דבש וחלב תחת לשונך״(שיר השירים ד, יא). ההורים הביאו לבית-הספר שני מגשי נחושת: באחד  הניחו חומש חדש שקנו לבנם לכבוד המאורע, ובשני עוגות, קומקום תה וסוכריות (פ'אניד), לתלמידי בית-הספר, במיוחד לחברי בנם הלומדים עימו בחברותא בכיתה.

ההורים בעלי יכולת נתנו ל-רבבי מתת כסף כנדבה וזה הרעיף ברכות בשפע על ראשו של הילד ואיחל לו שיזכה לחופתו ולשמחתו בחיי אביו ואימו, קרוביו ומיודעיו וכו'. באותו מעמד קרא התלמיד מתוך החומש שהביאו לו הוריו, אל-מקטע (הקטע) הראשון עד ה״שני״ של הפרשה, כפי שנהגו המלמדים לשנן לתלמידיהם עם התרגום לערבית, מלה במלה, מעברית ללהג המקומי. המלמד נהנה לא פחות מההורים ומהקרובים הנוכחים, וכולם הרעיפו ברכות על הילד ועלה-רבבי. הברכות היו מלוות כרגיל בקריאות גיל של יו יו יו!

טעמי המקרא

הילד שעלה זה עתה ל״פרשה״, עלה במקביל בדרגה, כי הוא מתחיל ללמוד עכשיו את פרשת השבוע בטעמי המקרא עם סילסולים. במכנאס נהגו המורים ללמד את תלמידיהם את הטעמים עם הניגון, אחרי קריאת כל מלה, כך: ״ויאמר, ה׳ (קדמה) אל משה: (זקף קטן)״. הילד קרא את שם הטעם במקביל לטקסט ובניגון כאילו הוא מפזם. הוא עשה זאת, כשהוא מנענע את ראשו ואת כל גופו אנה ואנה, בבחינת ״כל עצמותי תאמרנה״

הלימודים העונתיים

לימוד התורה (פרשת השבוע), היה המקצוע העיקרי והראשי ב־חדר. פרשת השבוע נלמדה יום־ יום לאורך כל השנה כמעט. אך היו עונות שלימוד החומש הוחלף בחומר אחר.

ימים מספר לפני פורים נלמדה מגילת אסתר. מיד אחרי פורים התחילו בלימוד ההגדה של פסח, תפילות החג ומנהגיו. כל תקופת ״העומר״ אהרי-פסח, הוקדשה ללימוד מוסר ולהכשרת לבבות לקראת קבלת התורה בחג השבועות. למטרה זו הם לימדו את מסכת אבות ואת ספר משלי. השיעורים של אחר הצהרים הוקדשו ללימודי פרקי אבות וספר משלי עם תרגום לערבית. גם מגילת רות ואזהרות היו מעניינא דיומא.

אחרי חג השבועות לימדו את ספר איוב. מי״ז בתמוז עד תשעה באב, לימדו את מגילת איכה וקינות. מתשעה באב התחיל לימוד ספר דניאל ותפילות ימים נוראים. כמו יתר הספרים, גם ספר דניאל נלמד עם התרגום לערבית, דבר שהיה מאד קשה, וזה נמשך עד חג הסוכות. דבר מעניין הוא שבמכנאס כמו ברוב המקומות, המלמדים לא לימדו את ספרי הנביאים כיחידות שלמות, אלא רק ההפטרה של כל שבוע ושבוע. במילים אחרות, בית־הספר הכין את התלמיד להווי בית־הכנסת, לליטורגיה ולחיי הדת.

א-תטלוע(לימוד בעל-פה)

אחרי חג הסוכות, החל מפרשת בראשית, התחיל א-תטלוע (השיעורים), כלומר דיקלום קטעי קריאה בעל־פה. הלימוד בעל-פה נמשך כל החורף עד ערב פסח, או שבוע לפני כן. החומר הלימודי התחלק לכמה שלבים, בהתחלה הוטל על התלמיד ללמוד בעל־פה את הקטע הראשון של אות אלף מאלפא-ביתא (תהלים קיט) ולדקלם את שמונת הפסוקים שבו, לפני ה-רבבי או ה-סאחב (החבר). זה היה יומ­יום, לפני שהתלמיד הלך לארוחת צהרים. לאחר מכן עבר התלמיד לשני קטעים יומ­יום ותמיד בע״פ עד שהגיע לשנן לו חמישה מזמורים בבת אחת.

מאלפא-ביתא עבר התלמיד ללימוד התהלים מההתחלה, וגם כאן הוא התחיל במזמור אחד כל יום, ולאט לאט הוא התקדם עד שדיקלם בע״פ חמישה מזמורים בנשימה אחת. מספר תהילים עבר לספר קהלת, וכל יום היה עליו לשנן בע״פ מספר פסוקים עד שבסוף הוא ידע את כל הספר עם תרגום לערבית.

תלמידים מוכשרים, למדו גם ספר משלי וספר איוב בע״פ עם התרגום. אחר כך למד התלמיד את פרקי המשניות, שאנשי מעשה נוהגים לקרוא בשבת לפני שלוש הסעודות. על התלמיד היה לשנן בע׳׳פ את עשרים וארבעת הפרקים של מסכת שבת (משנה), וכך נחקקו הלימודים על לוח ליבו.

לימודים אלה היוו כעין שיעורי-בית, והילדים למדו בלילות החורף הארוכים, כשהם יושבים יחד עם בני המשפחה, סביב כירה (נאפ'אך) עם גחלים שעמדה באמצע החדר. בני הבית ישבו מכורבלים ושמעו מעשיות וסיפורי נסים מפי האב או הסבא שהוחזק ברוב המקרים כתלמיד־חכם.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד 190

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר