חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילם תשע"ג

 

קובץ האיגרות נדפס בשנת תשל״ט בידי הרב דוד עובדיה בספרו פאס וחכמיה חלק ב', אך פרסום זה בא ללא ביקורת הנוסח, ללא ביאור וללא הערות, והוא מבוסס על כתב יד מאוחר. לפיכך אין בפרסום זה אלא עד נוסח מאוחר, ואף הוא לוקה בחסר, באשר המהדיר שינה את סדר האיגרות מכפי שהוא בכל כתבי היד, שבכולם נכתבו האיגרות לפי סדר כרונולוגי. המהדיר ערך את האיגרות לפי סדר ענייני ולא שמר על סדר כרונולוגי בתוך הסדר הענייני, וגם זה האחרון אינו עקיב. יתרה מזו, איגרות שכתבו נכדיו של יעב״ץ מופיעות בין האיגרות, בלי שהמהדיר ירגיש שאלה אינן משלו. כן איגרות תנחומים שנשלחו למשפחת אבן צור מופיעות לפני איגרות תנחומים ששלח יעב״ץ. המהדיר גם לא טרח לציין כל איגרת לפי איזה כתב יד, ולפעמים לא העתיק את האיגרות בשלמותן. מכאן שיש מקום לערוך את הקובץ מחדש, תוך ליקוט ואיסוף כל איגרות יעב״ץ עם הערות והארות.

מן הקובץ לשון לימודים נותרו העתקות רבות בכתבי יד, הנמצאים בספריות ברחבי תבל ובידי אנשים פרטיים. ההעתקה הטובה והמושלמת ביותר מכל ההעתקות היא זו שבבית המדרש לרבנים בניו יורק בכתב יד שסימנו 884. כתב יד חשוב אחר מאותה ספרייה, סימנו 3134. כתב היד כולל מאה ועשרה דפים כתובים בצפיפות, והאיגרות מסודרות בו על פי סדר כרונולוגי. בשער ציין יעקב משה טולידנו כי זהו כתב ידו של המחבר עצמו, אך הדבר טעון בדיקה. כתב יד זה ישמש מקור ראשוני במאמר שלפנינו.

הקובץ לשון לימודים הוא פרשת דרכים חשובה הן מן הבחינות ההיסטוריות והחברתיות והן מן הבחינות הלשוניות והספרותיות, ויש בו כדי להרים תרומה מרכזית לחקר תחומים רבים במדעי היהדות בכל הנוגע ליהדות צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. מאפייני הלשון והסגנון באיגרות היעב״ץ, לא רק ללמד על עצמן יצאו, אלא על כלל הכתיבה היוצרת בצפון אפריקה ועל הספרות הכוללת שהייתה ברקע כתיבתם. בדבר זה ברור לכול, כי חיבורים מתחום הקודש ומענייני הלכה ופרשנות היו מנת חלקם של חכמי צפון אפריקה. בעניין זה אנו מבקשים להדגיש את שליטתם ואת בקיאותם ביצירות מעולמה של שירת החול.

שלושה נושאים מרכזיים בענייני חברה ומשפחה בולטים באיגרותיו של יעב״ץ: א. הפעילות הרבה למען שד״רי ארץ ישראל מתוך דאגה ליישוב היהודי בארץ בארבע ערי הקודש לקהילותיהן השונות; ב. פעילותו הרבה בענייני משפחה, ובפרט הדאגה לאישה ולזכויותיה, בעיקר אלה אשר הבעל ״הרחיק נדוד״, אך גם דאגה כנה לנערה שנתפתתה, והבאת המפתה לכך ש״ישתה בעציצו״, לאמור יישא את המפותה; ג. דאגה לעני ולחלש, ליתום ולאלמנה, עד כדי כך שהוא מקבל עליו להיות נאמן ודואג להשקיע את הכסף כראוי, ולעת הצורך הוא פועל במלוא כוחו, כדי שהמפקידים לא יקופחו.

מאמרנו מבקש להציג את נושא ״החברה והמשפחה״ כפי שהוא משתקף באיגרות יעב״ץ. האיגרות אמנם משקפות את פעילותו הציבורית הענפה, אך עולה מהן דמות מרתקת של מי שנוטל על עצמו את תפקיד המנהיג במלוא כובד האחריות, ואינו מתחמק משום עניין גדול או קטן. ענוות חן עולה ממכתביו לידידיו, לרעיו ולחכמים בני זמנו, ועם זה תקיפות בלתי מתפשרת בכל עניין החורג מן האמת, שיש בו פגיעה כלשהי בכבודה שלתורה.

בולטת במיוחד פעילותו למען שמירה על זכויותיהן של הנשים מפני בעלים קלי דעת, המתחמקים מן האחריות המשפחתית המוטלת עליהם, נוטשים את משפחתם ומותירים את נשותיהם עגונות וללא כל מקורות פרנסה, ולעתים מגלגלים עליהן חובות ותשלומים שקיבלו על עצמם, והם מותירים את האישה לבדה אל מול בעלי החוב. יש מהם שהותירו אחריהם אישה בהיריון מטופלת בילדים רכים או בבנות בוגרות ללא כל סיכוי לקיים עצמם כראוי.

יעב״ץ שינס מותניו ועטו וכתב לרבני הקהילות, שאותם בעלים נמלטים אמורים להיות בהן, ומבקש ואף דורש מהם, לזמן את העבריין, וראשית לכול להוכיחו על פניו ״על מעשיו הרעים, והכה אותו בשבט פיו וברוח פיו ימית רשע״, ובעקבות התוכחה לדרוש ואף להכריח את האיש למלא חובתו, לשוב לביתו או לשלוח כספים נחוצים, או לשחרר את האישה מעגינותה ולתת לה גט, הכול על פי הנסיבות.

דומה כי איגרת כה שתידון כאן מלמדת על האתגרים העצומים שעמדו בפני יעב״ץ, שכן אין מדובר רק באישה שננטשה, ויש למצוא את בעלה ולהכריחו לכתוב לה גט או לשוב לביתו, כי אם בנובל המרבה לו נשים, דרך שיטה. נושא אישה במקום מסוים, נוטשה שם, ומסתלק לו למקום אחר, ושם חוזר על מעשהו, ומרבה עגונות בישראל. המקרה שאליו מתייחסת האיגרת הוא חמור במיוחד, שכן הבעל הנוכל הוליך את האישה לכפר מרוחק שאין בו קהילה יהודית, והסתלק, ועוד הוא שולח לה מסר שלא תצפה שהוא יחזור אליה, וכי היא ״חופשייה״ לנפשה. חסרת אמצעים, כשכרסה בין שיניה, היא נוטלת את ילדם בן השנתיים, במסע קשה מכפר לכפר עד שהגיעה למקום מושבו של יעב״ץ, בעזרת חמר ערבי, שאין בידה לשלם לו שכרו, ולמעשה, היא ובנה התינוק נתונים לחסדיו.

וזה סיפור המעשה בלשונו, לשון לימודים:

כָּתַב לְאִשָּׁה שֶׁהִרְחִיק בַּעֲלָהּ נְדוֹד.
אַחָדָ"שׁ זֹאת הָאִשָּׁה הַנִּצְבַּת, אִשְׁתּוֹ הָב' אוֹ הָג' שֶׁל פ' אֲשֶׁר מִתּוֹשָׁבֵי מַתָּא פ' 

אֲשֶׁר זֶה _דַּרְכּוֹ כֶּסֶל לוֹ, נוֹשֵׂא אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְהוֹלֵךְ וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת עָלֶיהָ בְּמָקוֹם 

אַחֵר, כֹּה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים וְלֹא יָרֵא אֶלְיָקִים, וְזֹאת הַפַּעַם כְּחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה מִתּוֹשָׁבֵי מַתָּא פ'
5וְנִתְגַּלְגְּלָה עַד כְּפַר פ' וְהוֹשִׁיבָה שָׁם בֵּין הַגּוֹיִם, וְזֶה הַיּוֹם כְּמוֹ שִׁשָּׁה חֲדָשִׁים שֶׁהָלַךְ מֵאֶצְלָהּ נָע וְנָד וְהִנִּיחָה שָׁם בֵּין הָעֲרֵלִים

 וְאֵין חוֹנֵן וְאֵין מֵרַחַם. וְלֹא עוֹד שֶׁהוּא אָמַר לָהּ ע"י שְׁלוּחָיו שֶׁתֵּלֵךְ לָהּ בַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ וְלֹא תיחֵל לוֹ. וְכַאֲשֶׁר צַר לָהּ בֵּין הָעֲרֵלִים

 נִזְדָּרְזָה כְּאִישׁ וּבָאָה מִכְּפַר פ' לִכְפַר פ' וּמִשָּׁם בָּאָה לְפֹה מהורהנת בְּיַד הַחַמָּר הִיא וְהַיֶּלֶד שֶׁהִנִּיחַ לָהּ, בֵּן שְׁתֵּי שָׁנִים וַהֲרֵי הִיא מְעֻבֶּרֶת מִמֶּנּוּ,

 וְכָעֵת הֻגַּד לָהּ שֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁם במ"ק לָכֵן כת"ר יִבְדֹּק


-10וִימַשְׁמֵשׁ אַחֲרָיו לְהַכְרִיחוֹ ע"י יִשְׂרָאֵל וְגָרַם לָבוֹא פֹּה אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ אוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט כָּשֵׁר וְיִפְטֹר אוֹתָהּ,

 וְקֹדֶם כָּל כת"ר יוֹכִיחֶנּוּ עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, וְהִכָּה אוֹתוֹ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע, וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לְךָ. 

אַחַר הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה מוּל שׁוֹכֵן מֵעוֹנָה,יֵיִתְוֵן עָלֵיהּ מִן שְׁמַיָּא תַּרְתֵי לְטֵיבוּתָא שַׂלְמָא רַבָּא וּבִרְכָתָא, בְּכָל אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ חִכְּתָה וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה אכי"ר.


15 אוֹתוֹתַי אֵלֶּה יְדִיעַ לֵהּ לְמַר וְכוּ'.

שהרחיק בעלה נדוד: על־פי תה׳ נה, ח: ׳הנה ארחיק נדד׳. 2. אחד׳׳ש: אחר דרישת שלומו. זאת האשה: על־פי מ״ב ח, ה. האשה הנצבת: על־פי ש׳׳א א, כו. (ברמיזות לשונמית ולחנה, אולי רומז רבינו, כי התרשם לטובה מאשה זו). זה… לו: מנהג מטופש ומגונה, על־פי תה׳ מט, יר: ׳זה דרכם כסל למר. כה… הימים: על־פי ש״א כז, יא. 4. ולא ירא אלקים: על־פי רב׳ כה, יה. וזאת הפעם: על­פי בר׳ ב, כג, כלומר ובפעם האחרונה מתא: מקום. פ׳: פלונית. 5. ונתגלגלה: נדדה עמו תוך טלטולים עזים, על־פי איוב ל, יד: ׳תחת שאה התגלגלו׳. בין הגוים: על־פי יש׳ ב, ד, מקום שאין בו יהודים. נע ונד: על־פי בר׳ ד, יב. 7. תייחל: תחכה, כלומר הוא מנתק עצמו ממנה. 8. מהורהנת ביד החמר: ממושכנת — על פי הערבית שבפי יהודי צפון אפריקה — ביד החמר, כלומר החמר שהביאה תובע ממנה את שכרו, והיא נתונה בידו. 9. במ״ק: במחנכם קדוש. 10. ימשמש: יבדוק, יבלוש. אצלה להיות עמה: על־פי בר׳ לט, י, כלומר ישוב אליה. 11 . כת״ר: כבוד תורת רבי. והכה… רשע: על־פי יש׳ יא, ד: ׳והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע׳. 12. ושלום יוסיפו לך: על־פי משלי ג, ב. 13. התפילה והתחינה: על־פי מ״א ח, נד. שוכן מעונה: כינוי לה׳, על פי רב׳ לג,כז. ייתון… וברכתא: יבואו עליו משמים שתי טובות: שלום גדול וברכה. 14. נפשו חכתה: על־פי תה׳ לג, כ: ׳נפשנו חכתה ליי׳. ונפשו אותה: על־פי איוב בג, יג. 15. אותותי אלה: על־פי שמ׳ י, א. יריע ליה למר: ידוע לו לאדוני.

האישה שמדובר בה עושה דרכה אל רבי יעקב ולא בכדי, שכן יודעת היא כי אצלו תמצא אוזן קשבת, לב מבין, סמכות ואחריות. ואכן, נוסח האיגרת מלמד כי אהדתו של הכותב נתונה לאישה. הדברים נאמרים במפורש בביטויים כגון ״זה דרכו כסל לו״ ״ולא ירא אלהים״, אך מלבד הגינוי המפורש בביטויים אלה, הקונוטציה המקראית שהם מביאים עמהם, כפי שניתן ללמוד מן הביאור, מכפילים ומשלשים את הגינוי ואת שאט הנפש ממעשיו של הולל זה, הנודד ממקום למקום ״נושא אשה במדינה זו והולך ונושא אחרת עליה במקום אחר…״

יעב״ץ מגייס את כל כישרונו הספרותי לטובת האישה: הן בתיאור המפורט המציג את הבעל על מעשיו הרעים ומעשי העוול שבידיו ואת האישה על מצוקתה, על עליבותה ועל חוסר האונים שלה; הן בסגנון השיבוצי המחזק את התיאור ומעצים אותו בעזרת הקשרי הפסוקים והקונוטציות המקראיות העולות מהם. אגב תיאורו הוא נוקט ״מהורהנת״, שהיא הטיה עברית של פועל בערבית, שמשמעו ממושכן. רבנו בחר בשורש הערבי שיש בו משמעות של מי שהוא משועבד, וכביכול גופו נתון בידי בעל החוב.

עניין אחר הוא דרכי הפנייה לחכמי העיר שבה נמצא הבעל ולמנהיגיה תוך מתן הדרכה והוראות מדויקות כיצד לפעול, וראש לכול הדרישה הנחרצת לשחרר את האישה ממצבה, אם בכך שהבעל יחזור לביתו ולמשפחתו ואם בכך שיתיר את האישה מכבלי העיגון ״להכריחו על ידי ישראל וגויים לבוא פה אצלה להיות עמה או שיכתוב לה גט כשר ויפטור אותה״, זו המטרה ולשם כך יש לעשות כל מאמץ, כולל פנייה למוסדות השלטון והסתייעות ב״גויים״. עם זה מנחה יעב״ץ את הרב העוסק בעניין לפתוח דווקא בדברי כיבושין ותוכחה נחרצים לבעל ״והכה אותו בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע״ הנחיה זו המשובצת מתוך ישעיהו(יא, ד) יש בה משום מחמאה והערכה לרב, שכן הוא מושווה לדיין המושלם, למלך המשיח, אך יש בה הוראה ברורה לדרך שבה יש להוכיח את הבעל הסורר ביד רמה ובדברים ברורים וחדים. גם דברי הברכה והאיחולים לרב יש בהם כדי לעודדו לטפל בעניין במרץ ובתוקף.

חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב"ץ-אפרים חזן ומשה עמאר-פאס וערים אחרות במרוקו-אלף שנות יצירה-משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט-בר אילם תשע"ג-עמוד 72

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר