רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

פרק רביעי

הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

כבר עמדנו על כך כי ממש כמו היהדות, האסלאם הוא דת של מצוות  שאומרת ״נעשה ונשמע״ ובלא כייפ (אל תחקור בנעלה ממך), במקום לכלות את מרצה במהותו של האל ובשאלות תיאולוגיות שרק מעטים יכולים להבינן ממילא. את המצוות על כל מאמין לשוב ולעשותן כחלק ממלאכת יומו, לא אם יש לו זמן לייחד להן, אלא הן הציר שעליו סובב אורח החיים היומי והמסגרת הקבועה שבתוכה יש לשבץ את עיסוקי היום. אורח החיים הכוללני הזה הוא האופן שבו המאמין גם מדמה לעצמו וגם מראה בציבור את חברותו בקהילה, וגם פורע את דמי חברותו כביכול לארגון האומה האוניברסאלי שעצם אמונתו הופכת אותו לחבר בו. אולם מצבור האמונות והמצוות, שהעיקריות שבהן מוכרות לכל מאמין כארכאן (רבים של רוכן = עמוד), ומספרן חמש, מקבילות במידה ידועה לשלושה עשר העיקרים שלנו, להבדיל, ונשענות על תשתית אמונתית, שבחלקה היינו רואים אמונות טפלות ששרדו מתקופת הג׳אהיליה, כמו עולם השדים והרוחות או מקורו של מקדש הכעבה. לאחר מושג אללה, עליו נשוב לדון כראשון הארכאן, שאלת מהותו של הטקסט הקדוש, הקוראן במקרה שלנו, הופכת לעיקרית, כי גם היא קשורה להתגלותו של האל. שהרי. האל האחד, הנצחי והאין־סופי, מתגלה לאנושות המורכבת מרבים, בני תמותה וסופיים; כיצד נתהווה הקשר בין שתי ישויות כל כך לא תואמות זו לזו? בלשון ימינו היינו שואלים כיצד לחבר בין שני מחשבים בעלי תוכנות והוראות הפעלה שונות זו מזו? ליהודים היה מעמד הר סיני, בו הם ראו את הקולות, ודמותו של משה היתה שם כדי לתווך בין השמיימי לאנושי בצורת לוחות ברית שנחרתו באצבע אלוהים.

 

הנוצרים קבעו כי דברו של אלוהים היה לבשר ודם, בצורת ישו שהביא את המסר לבני האדם שבתוכם חי. לדידו של האסלאם, התגלותו של אללה היתה בצורת המילים שהוא השתיל בנביאו באמצעות המלאך גבריאל, וכך הם הונחלו לכלל האדם. על כן, אחד הוויכוחים הקשים שרווחו באסלאם הקדום, שבעבורם לא מעט הוגי דעות דגולים עלו על העקדה, נסב על שאלת היבראותו של הקוראן. כי אם הוא לא נברא, אזי הוא עומד במעמד שווה לאללה עצמו, הבורא שלא נברא; ואם הוא נברא, אזי אחדותו של האל בורא הכל נמצאת מתחזקת. הנוסחה שנתקבלה לבסוף הנה שהקוראן היה קיים מקדמת דנא, ממש כמו אללה עצמו, והוא לעולם לא יוחלף, יומר או יתוקן.

 

בד בבד מכיר האסלאם גם בספרים האחרים שהורדו לנביאים אחרים. עקרונית, כל הכתבים הקדושים הורדו לבני-אדם חיים ובני תמותה, הנקראים נביאים או שליחים. הגם שמוחמד מוכר כחותם הנביאים, כפי שכבר בואר לעיל, דמויות תנ״כיות אחרות, שכמעט לכולן אין דבר עם נבואה, כמו אדם, נוח, אברהם, משה, יונה ואיוב, ואפילו מלכים כדוד ושלמה, מכונים בתואר ״נביאים״. גם ישוע נכלל כאמור במניין הנביאים, ונזכרת לידתו מאת הבתולה, אם כי אין הקוראן מאמין לדבר צליבתו, ובוודאי לא להופעתו מחדש או להיותו בן האל, כיוון שאללה איננו מוליד כפי שאיננו נולד. האסלאם מכבד את כלל הנביאים במידה שווה, בהיות כולם שליחי אללה, אם כי איננו מפרש את תפקידם באותה צורה: בעוד נביאי ישראל צופים את העתיד, בין לחסד של גאולה ובין לשבט של חורבן, ובן האלוהים הנוצרי נולד בנס ומחולל ניסים, בעיני האסלאם השליחים אינם יותר מאנשים טובים ומובחרים, שאללה הטיל עליהם בכל דור ודור להתריע בפני בני דורם ולהחזירם למוטב. לא יבואו עוד שליחים לאחר מוחמד עד ליום הדין, שהוא אירוע מרכזי בעולם האסלאם, ללא ספק ירושה מאיזכורו המרוכז ביום הכיפורים היהודי, שלשעה מוכן היה מוחמד לאמצו לו הלכו היהודים אחריו. ובהגיע היום ההוא, הכול ייהפכו למוסלמים ולא יהא עוד זכר ליהודים או לנוצרים, משעה שישוע עצמו יילחם לצד האסלאם, והיהודים לא יהא להם עוד כוח חיות. חדית׳ מן המסורת האסלאמית, המיוחס למוחמד עצמו, שהמוסלמים היסודנים מרבים לצטט אותו בימינו, לרבות באמנת החמא״ס שפורסמה בתחילת 1988, מודיע חגיגית כי:

 

יום הדין לא יבוא עד אשר המוסלמים יילחמו ביהודים [וישמידו אותם]; ועד אשר היהודים יתחבאו מאחרי עצים וסלעים, שיתחילו לזעוק "הוי מוסלם! הנה יהודי נחבא מאחורי, בוא והרגנו!״ כלל זה לא יחול על עץ הע׳רדק, שהוא עץ יהודי.

 

אם כן, אותם מוסלמים עצמם הקוראים לשיחזורה של פרשת ח׳ייבר, כלומר לנישולם של היהודים מארצם ולהחזרתם למרות המבזה של האסלאם, הם גם המשליכים יהבם על יום הדין, בו עתידים כל הלא-מוסלמים שלא ייכנעו להיהרג ולהיצלות באש הגיהנום, ואילו המוסלמים יחזו בנצחונם הסופי ובנצחון המסר שהביא נביאם. לאמור, כל מה שלא הצליח האסלאם להשלים בתקופת זוהרו בכיבושים, תבוא ידו של אללה ותנחיל להם לבטח ביום הדין, הגדול והנורא. יום הדין מכריע בתודעה המוסלמית לא רק מחמת הקשרו היהודי וחלומות התקווה והנחמה שהוא מותיר לעתיד לבוא לנקום בלא-מוסלמים, אלא גם מפני שהוא מכניס את המאמין לחרדה עמוקה לגבי מעשיו, ומדרבן בו להיטיב את דרכיו מפחד יום הדין. כי ביום ההוא כל החיים יילכו לעולמם ויצטרפו לקודמיהם, וכולם יחד יתייצבו לפני כיסא הכבוד ויעמדו למשפט על מעשיהם ומחדליהם (לבטח זה גם כן רעיון יהודי המעוגן ביום הכיפורים).

 

גם תמונה מפורטת נבנתה במסורת האסלאמית בדבר כל הצפוי לנשפטים בפני שמיים, שגם היא איננה נקיה מדימויים יהודיים: חבל דק (גשר צר מאוד…) יימתח מעל לאש הגיהנום, ורק ישרי הדרך יוכלו להתהלך על פניו בביטחון אל גן העדן. גן העדן מתואר במקורות האסלאמיים, ובהם הקוראן, בצבעים עזים העומדים בניגוד למדבר הישימון שבו צמחה הבשורה האסלאמית: שטח רווי מקורות מים ובו גנים מוריקים וצל למבקשים לחסות בו. בגן גם שפע של מזון ושתייה, וגם נערות נאות (הבתולות שחורות העין…) שיעמדו לרשות הצדיקים הבאים בשעריו. מובן שבעידן הנוכחי, במניין הצדיקים נכללים גם השהידים, אלה המקריבים עצמם במותם על ״קידוש השם״, בהפילם חללים בשורות האוייב. נשים צדיקות גם כן תמצאנה דרכן לגן העדן, אלא שלהן אין הקוראן מבטיח טובות הנאה מיוחדות. רק כאשר תתוספנה נשים לשורות השהידים, בתחילת המאה הנוכחית, יתאמצו הפוסקים למצוא גם להן מקום להתרווח בו, כדי לענות על צורכי השעה. על אלה נדבר בפרק על הטרור האסלאמי בן־ימינו.

 

לעומת גן העדן מלא היופי, השקט וההרמוניה בין כל תושביו בחסותו של אללה, אותו הם גם יזכו לראות, גם אם צפוף מאוד בימינו אלה ליד כסאו, שכל השאהידים מסתופפים בצילו, רבה הזוועה בתיאור הגיהנום. גם שם התמונות היהודיות מזדקרות לעין(אש הגיהנום…), אך לא פחות מחרידים מהן חיות הפרא המטילות מורא, עינויי שאול לכל הבאים, מזון רקוב לאכול, אדים וריחות מעוררי מיאוס, שמן רותח נשפך ומים רותחים לשתייה. קיצורו של דבר, מעט מאוד כדי לגרום למאמין לרצות לחוות את אלה על בשרו. העינויים הם נצחיים וחיבוטי הקבר לא ייפסקו לעולם. מטבע הדברים שכל מאמין המודע למצפה לו ירצה להתכונן כראוי ליום הדין, כדי לעמוד במבחן הגורלי, אשר יש בו יותר רתיעה מפני העונש הנורא מאשר משיכה אל הפרס המובטח.

 

מעשיו הטובים של המאמין אינם מצטמצמים באחיזה באחדות האל, אלא גם בטובו המוחלט. על כן, כל הטוב החומרי שבעולם הזה צריך להיחשב בעיניו של המאמין כאין וכאפס לעומת טובו של אללה, והגם שאדם יכול ליהנות משפע חומרי שנרכש בדרכים תקינות, ההנאה עתידה להיות גדולה אף יותר מן ההליכה בדרכו של האל ומביצוע רציף ונמשך של מצוותיו. גם אם בני משפחתו של המאמין יקרים לליבו מדרך הטבע, הם חייבים לבוא במקום שני לאחר האהבה לאללה, כי האל הוא הבורא שמיים וארץ, מעניק את החיים וקוצב את אורכם, וקובע מראש את פעולותיו של האדם. יחד עם זה, נאמר כי לאדם ישנה יכולת בחירה (הכל בידי שמיים, אך הרשות נתונה…), והוא אחראי למעשיו, באשר האל רוצה מאמינים שיעבדו אותו, מתוך בחירה ותודעה, לא מכונות המתוכנתות מראש למלא את רצונו. אנו נראה בהמשך כי כאשר עקרון הדת גובר על שיקול הפרט, והדת נרתמת למלא צרכים פוליטיים, אזי האוחזים ביכולת הפסיקה יכולים לשתק את כושר בחירתו של האדם ולהפכו לרובוט מתוכנת בידיהם. זהו מטען הלבטים והחששות שעמם מגיע המאמין לבית דין של מעלה, ושם ייחרץ גורלו.

 

עולמו של המאמין גם מלא כוחות על- או תת-ארציים, עוד לפני שהוא ניגש לשקול את שיקוליו ולהחליט על מעשיו. כי לבד מברואי אנוש, ישנם גם מלאכים, שלולא אחד מהם – גבריאל, אולי לא היתה באה הבשורה למוחמד. אלא שהמלאכים, הפועלים בשליחותו של אללה, בדרך כלל להיטיב, אינם נראים על-ידי בני תמותה רגילים. אינם נראים גם השדים (ג׳ין), התופסים את מעמקי האדמה ונשלחים לפעול, בדרך כלל להרע, אם כי לפעמים גם פעולות חיוביות מוטלות עליהם. שני סוגי דרי עולם אלה, שאינם מתערבים בבני תמותה רגילים, אין להם יכולת עצמית להפיק פעולות או לבצע אותן, כי הם עושים רק את רצונו של אללה. לבד מגבריאל, שכפה על הנביא את ההתגלות האלוהית, היו גם מלאכים אחרים שלימדו את מוחמד להתפלל, ואחד מהם אף נועד לתקוע בשופר (מקורי מאוד, לאן) להכרזת יום הדין, שיכול לפרוץ בכל יום ויום ברצון האל, בדיוק כמו התגלותו השנייה של ישו ולהבדיל אלף הבדלות, בואו של משיח צדקנו.

 

למלאכים נועד תפקיד ביום מותנו, באשר זוג מהם יחקור כל מתדפק על שערי שמיים על עברו ומעשיו, כדי להחליט לאן לשולחו עד ליום הדין. אפילו השטן (שייטאן או איבליס), ששמו קשור בשבועות, בחרמות או בסתם פתגמים עממיים (המהירות מן השטן…), נאמר עליו שהיה פעם מלאך, שחטא בהתחמקו מלעבוד את אדם הראשון כמצוות האל, ולכן נדון לדראון עולם לתפקידו השלילי שבהשחתת האדם, בעומדו כ״פרקליט השטן״, פשוטו כמשמעו, כל אימת שמאמין מתלבט בבחירתו, ומנסה להטותו לדרך המושחתת. אם לדון על פי מידת ההשחתה של הבריות בדורנו, יש הסבורים שהשטן עושה את מלאכתו נאמנה.

 

הארכאן הם חמישה במספר, וסביבם מתרחשת כל הפעילות הפולחנית של הפרט, הקהילה והאומה, מעשה יום יום. אלה הם: השהאדה (־העדות), הצלאת (־תפילה, דומה לארמית צלותא}, ה־צוום (= צום), הזכאת (תשלום כעין מס, דומה לארמית זכותא),והחאנ' (עליה לרגל למֶכָּה). ישנן קבוצות באסלאם המוסיפות רוכן שישי לעצמן, כמו קבוצה קיצונית ומיליטנטית שכמעט עברה מן העולם, הח׳אריג׳ים (פורשים, יוצאי דופן), שהפכו למשל ולשנינה וסמל לפרישה מן הקונסנסוס האסלאמי. הם הוסיפו את ערך הג׳יהאד כעמוד שישי(ראה להלן); ואילו קבוצות שיעיות (ראה להלן) ראו להוסיף לרשימתן את עקרון הוילאיה (־ידידותו ונאמנותו של עלי לאללה). נטפל בכל רוכן בפני עצמו, כי רב החומר הראוי להירשם על כל אחד מהם.

 

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 65

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר