מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

היאוש

המצוקה וחוסר התקוה התישו את כוחם של היהודים ״הן כשל כחי וסבלי מרב מצוקה״. זהו ביטוי לקוצר הרוח של העם. אחד הפיוטים מתאר בציורים עזים את מצבה של כנסת ישראל בגלות. המשורר משכים קום לבית־הכנסת להתלונן בפני הקב״ה על מצב העם בגולה ושופך לפניו את צער ליבו״

אל בית הנה קמתי לא אחרתי

נגדך אערוך תחנה ואכרעה

כי לך הישועה, עוטרה נא, ופדה נא לעגומה

בין שני הכפירים היא לעוברים

זה ישפיל זה ירים, נמחצה, וכדה על שכמה:

מעדו קרסוליה ונדחפה

וכי עוד ביד צר, נרדפה, ובארבע פנות עלמא:

הייתה לחרפה למשל ושלנינה

בין אומות נתונה, למגנה הוציאה ביד רמה

וכתגובה בא הבכי מרוב יאוש:


" דמעי כלו, צעיני יכלו

מיחל כלו, לך דדומייה"

 

פרק ה׳

כנסת ישראל מתוארת בגלות כנתונה בין שני הכפירים ־ אדום וישמעאל. המשוררים נתנו כינויים שונים לאויבי ישראל בגלות מרוקו: ״בן שפחה״, ״שה בן זאבים״, ״נין עמלק בין השאר הם מתוארים גם כשמות עמי כנען כמו ״גן יקשן… אוהלי כושן…דישן״, בפיוט ״שוכנת בשדה״ שחיבר ר׳ שלמה אבן גבירול. עם ישראל מתואר כאישה חלושה הנושאת כד על שכמה, ועול הגלות התיש את כוחה עד שרגלה מועדת. משורר זה מתאר תופעות שונית המאפיינות את הגלות וביניהן גם ההשפלה והחרפה ״היתה למשל ולשנינה״. הצלחה זו של אומות העולם ־ אדום ישמעאל־ נוגדת את מצבו הבזוי של עם ישראל בגולה, וזה מעורר את היהודי המצוי לתהות על מצב העם בגלות ועל אורך הגלות הנמשכת ואינה נפסקת.

דימוי נוסף של ה׳ ועם ישראל מופיע בפיוט ״על מי נטשתה הצאן?״. בפיוט זה מדמה המשורר את ה׳ לרועה הנוטש את צאנו. הצאן ״עם ישראל״ נמצא במצב קשה, כי אין כד שידאג לו ויכלכל אותו; הוא משוטט בצמא חסר כול לקראת מותו הצפוי. זהו מצבו של עם ישראל:

מרעיתם נפצה על מים, ואיך בצמא נצמתו,

אך אם יום או יומיים, תעמוד מלכת מותו, כל הצאן…

רועם רועים רועי רוח, בשדה צבעון וענה,

נפוצו נטשו אל כל רוחי".

״שדה צבעון וענה״ בפיוט הוא דימוי לאויבי ישראל.

אורך הגלות הוא נושא נוסף הנדון בפיוטים. כך אנו מוצאים מספר פיוטים ב״שירת הבקשות״ הקובלים בפני האל על הסבל בגלות ועל אורכה המתמשך. המחבר מדמה את עם ישראל ל״עדר תועה״ ובאחת הקצידות נשאלת שאלה:

יעד אן עדר תועה

יצאו עלי בני בליעל, מרד ומעל,

מלכותם נמשכה ואיפה הוא מרחם משחר ?"

הערת המחבר: רעיון זה של הצלחת אומות העולם כנגד עם ישראל המפוזר בגולה בא לידי ביטוי בדברי ר׳ שמואל בן זקן (1735־1670) האומר ״כי כן שאין משפיל לרשע עד יגביהו עד גרם המעלות ומשם יורידנו אלי׳׳. כונתו כי זוהי עליה של האומות לצורך ירידה כדי שהרשע, שהם אומות העולם, ירגיש את כאבה של ההשפלה, יש קודם כל להעלותו לרוב המעלה. ראה מנור עמ׳ 54־55.

בקצידה נוספת, כותב המשורר על התוחלת הממושכת לקראת הפסקת סבל הגלות והציפיות לגאולה.

308) — קצירה — להר״ ר מרדכי טרזמאן ז״ל

הערת המחבר: קצידה מס׳ 308 בא״ש נכתבה ע״י ר׳ דוד טרזמאן ומופיעה בפרשת ״ויחי״. קצידה זו המתארת את בדידותו של ישראל בין העמים מזכירה את דברי בלעם בספר במדבר כ״ג, ט׳ ״הן עם לבדד ישכון״. על ביטוי זה אומר הפרשן ר׳ אברהם אבן עזרא ״כי ראה (בלעם) בחכמתו שתעמוד זאת האומה לבדה ולא תתערב עם אחרת מתגברת עליה לעזוב תורתה כאשר עשו כל האומות״.בדידותו של העם ביחס לגויים אחרים נובעת מרצונו לשמור על תורתו, ודבר זה מרגיז את האומות המנסות לפגוע בעם ישראל.

 

ע״מ י־י הגאים ברובה

בשקל ״מאל גִ׳פני יבכי בדמוע ליל ונהאר״

מתוך אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצקו"ל

 

מָתַי אוֹר דּוֹדִי יִזְרַח וְיִנְהַר / מָתַי מַלְכֵּנוּ יֵצֵא כְּגִבּוֹר
מַתִּי רַגְלֵי מְבַשֵּׂרטוֹב בָּהָר / מָתַי אֲסִירִים תְּשַׁלַּח מִבּוֹר
מָתַי כְּאוֹר חַמָּה יָאִיר סַהַר / מָתַי עֹל אוֹיְבִי מֵעָלַי תִּשְׁבֹּר
מַתִּי בִּנְךָ מִכָּלטֻמְאָה יִטְהַר / מָתַימַלְכִּיסִיגִים תִּצְרֹף כַּבּוֹר
מָתַי הַמַּשְׂכִּיל יַזְהִיר כְּזֹהַר / מָתַי עַל כָּלפְּשָׁעַי תַּעֲבֹר:

מַדּוּעַ דּוֹדִי מִמֶּנִּי רַחַק / עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמַס שָׁמוּהָ
מַדּוּעַ עֲזָבָהּ שׁוֹכֵן שַׁחַק / בָּאוּ בָּהּ זָרִים וַיְחַלְּלוּהָ
מַדּוּעַ שֵׁבֶט יְהוּדָה בְּדֹחַק / בֶּןאַמָּה וְאָדֹם הִזִּילוּהָ
כְּשֶׂה .נֶאֶלְמָה בֵּין גּוֹזְזֶיהָ:

308) — הנושא: כמיהה ליעודי ה׳, עשר מכות, רשות ל״קדיש״.

דודי — כנוי חיבה לה׳ יתעלה, אהובי. וינהר — יאיר. מבשר טוב — אליהו הנביא ז״ל. מבור — מן הגלות. סהר — ירח. מתי סיגים… — מתי תזקק העולם מן הפסולת שבו כמו שמסיר כתמים מן הבגד ע״י הבורית? יונתו — כנוי חיבה לכ״י. מרמס שמוה — כנוי להשפלה ושעבוד. עזבה — שב אל ״יונתו״. ויחללוה — פגעו בכבודה. הזילוה — ביזו אותה. כשה נאלמה… — חסרת אונים.

קטע פיוטי זה מכיל את המרכיבים השונים המופיעים בפיוטי הבקשות:

על המצוקה החומרית כותב המשורר ״עול אויבי״ ו״כל טובי ממנה שדד״. המצוקה הרוחנית מתוארת במילים ״בדד, גולה ונדח…בן אמה…עלי משתורר בגאווה וחרפה״. הקטע מציין גם את אורך הגלות ואת הציפיות לגאולה ״מתי אור דודי יזרח…מתי עול אויבי מעלי תשבור… עיני תמיד כל יום לך צופה״.

הגלות המתמשכת מעלה תהיות אצל המשוררים ביחס למציאות הגלותית הקשה,כאשר המשורר כותב ״עד מתי״ הוא גם מעלה הד של מחאה על ייסורי העם שאינם באים לקיצם.

הפרעות שפרצו מעת לעת, נוסף על הייסורים שחלו על היהודים, זעזעו קשות את היהודים בקהילות השונות ורחשי ליבם של יהודי כל הדורות באו לידי ביטוי בפיוטים שכתבו המשוררים. אין להתפלא על כך, שחייהם של היהודים בגולת מרוקו היו רצופים באין סוף של פרעות ופגיעות. בפיוט אחר אנו מוצאים את הרעיון של הסתר פנים.

הערת המחבר: ר׳ מאיר די אבילה (1730 ־ ז) כותב על אורך הגלות ״שכבר נגזר עליה שתשאר בגלות יומו של הקב״ה שהוא אלף שנה״. אורך הגלות הביא לשיבוש ביחסי ה׳ ועמו כי אלף שנות הגלות כבר חלפו. אורך הגלות יביא בעתיד ספקות ביחס למעמדו של עם ישראל כעם נבחר. ראה מנור עמי 37־36.

על כך כותב המשורר:

למה ברחוק תעמוד, תעלים לעתות בצר ?

צוה ישועות גלמוד, קורא לך ממצר

ולחיק משנאיך תמד, שבע, הידך תקצר? "

ה׳ מתיחס באדישות ובחוסר עניין, כביכול, למצב העם בגלות. הוא כאילו מסתיר את פניו מהעם בעת צרתו. ובאין ברירה ברגע מלא יאוש נאלץ המשורר להמשיך במה שהוא מסוגל לעשות־להתפלל ולצעוק לגאולה:

" זמן פדות נתאחר, מיום ליום עד מחר

קנה גרוני נחר, בערב ובשחר"

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 56

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר