ארכיון יומי: 20 באוקטובר 2019


קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי

 

א. ההכנות לשבת

תקניות לשבת

קניית הפֵרות והירקות בשוק לכבוד שבת נעשית ביום חמישי. גם הבשר נקנה בו ביום ומוכשר בבית על ידי הדחה ומליחה, אבל יש הקונים את הבשר ביום שישי, במיוחד בימות החמה, שהרי אינו דומה בשר שנשחט היום לבשר שנשחט אתמול, קל וחומר כשמדובר באורח נכבד כמו השבת. בריסאני שוחטים בשר ביום חמישי ומחלקים אותו ביום שישי. על ההכנות לשבת שר הפייטן, ר׳ מסעוד אביחצירא, בשירו ׳מזמור שיר ליום השבת׳:

עֶרֶב הַשַּׁבָּת יוֹם שִׁשִּׁי / תִּקְנֶה כָּל צֹרֶךְ שַׁבָּתְךָ
תָּכִין בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה / וְלֹא עַל יְדֵי זוּלָתְךָ
אֶל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא / אוֹרֵחַ הַבָּא לִקְרָאתְךָ
מָה תֹּאמַר וּמָה תַּעֲנֶה

אפיית הלחם לשבת בידי הנשים

הכנת הלחם לכבוד שבת נעשית בידי הנשים בימי חמישי ושישי בבית המאפה השכונתי לפי תורנות ומשמרות. בית המאפה מיועד לכעשרים משפחות. מלאכת האפייה לשבת – תכונתה מרובה משאר ימות השבוע, שהרי יש לאפות כיכרות לחם לכדי שלוש סעודות, שהכול מקפידים לקיימן בלחם משנה. לפיכך מסיקים את מתקן האפייה ביום חמישי, וגם בלילה אור ליום שישי ולמחרתו במשך שעות הבוקר עבור שאר המשפחות. המשפחות נחלקות לכשש משמרות. בכל משמרת משתתפות בין שלוש לארבע משפחות. משפחות המשמרת הראשונה משכימות קום ביום חמישי, בסביבות ארבע בבוקר, לשות את הבצק ומכינות את העיסה בליווי ברכות, ובשעה שבע בבוקר בערך הולכות לבית המאפה ואופות את הלחם. נשות המשמרות האחרות מופיעות בהפרש של כשלוש עד ארבע שעות בין אחת לרעותה. המשמרת האחרונה מסיימת בלילה את האפייה סמוך לשמונה בערב, ואוטמת את פתח התנור בטיח לשמור על חומו לקראת חידוש האפייה למחרת בבוקר. המשמרת הראשונה משכימה בערב שבת בארבע בבוקר, ואחריה ממשיכות שאר המשמרות באפיית הלחם לכבוד שבת עד השעה אחת וחצי אחר הצהריים בקירוב, ובסך הכול שלוש משמרות. כשעה לאחר מכן מתחילה הטמנת הקדרות לשבת. נמצא שהתנור פועל ברציפות החל מיום חמישי עד מוצאי שבת. משמרות אלו אינן קבועות, אלא מתחלפות כל שבוע בתורנות, כדי שיתאפשר לנשים להתפנות עבור התבשילים ושאר ההכנות לשבת.

הערת המחבר: לאחר הלישה, לפני תפיחת הבצק האישה הלשה אומרת: ׳בראכת לאה ואיסם לאה, בראכת ללא שרה וללא רחל, בראכת ללא חנה…׳(=ברכת ה׳ ושם ה/ ברכת שרה, רחל ורבקה, חנה…), והרי זו בקשה ומשאלה שתשרה ברכה בעיסה, רעיון המבוסם על מדרש בראשית רבה [וילנא] ם, טז

׳שלוש זעות יפות הן… וזעת מרחץ אין לך כיוצא בו׳

הרחצה בבית המרחץ

הרחצה לכל הגוף לכבוד שבת נעשית בבתי המרחץ הפזורים בעיר. הרחצה לגברים נעשית ביום חמישי ונמשכת עד מאוחר בלילה, ובריסאני מתרחצים ביום שישי אחר חצות.

בית המרחץ הקרוי ׳לחמאם' הוא חדר גדול ורחב ידיים המוסק בעצים ובפחמים בבית המוקד הסמוך לאחד מכתליו. בית המרחץ משמש מיניה וביה גם חדר רחצה וגם סאונה רטובה. בחדר זה המתרחצים שוהים כשעה קלה ואחר כך יוצאים ממנו לפרוזדור צונן מאוד, ומשם לרחבת ההלבשה. השהייה בבית המרחץ היא חלק מהוויי ההכנות לשבת: שם נפגשים בני הקהילה לשעה קלה, משוחחים בדרכם אליו וביציאה ממנו. זוהי שעה של קורת רוח ותענוג לגוף ולנפש לכבוד שבת ומועד.    

ב. יום שישי – עדב שבת קודש

שניים מקרא ואחד תרגום

׳אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום/ ׳שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו/ ו׳מצוה מן המובחר שישלימנה קודם שיאכל בשבת/ ודרגות שונות יש בקריאתה. אבל יראים ותמימי דרך נוהגים להדר ולקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת לאחר תפילת שחרית וקריאת חק לישראל, כשהם מעוטפים בטלית ובתפילין ואחרים משלימים במהלך היום או בשבת. מרא דאתרא, ר׳ ישראל אביחצירא (להלן: יש״א ברכה), נהג ביום שישי בבוקר לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בעמידה מתוך ספר תורה כשר ומהודר, ואחד מתלמידיו היה מתרגם בחומש. על מנהג שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת שר המשורר:

וּלְקַדֵּשׁ נֹגַהּ חֵן תִּמְצָא / פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ תִּקְרָא
שְׁנַיִם מִקְרָא בִּקְדֻשָּׁה / וְאֶחָד תַּרְגּוּם בְּמוֹרָא

חתספורת

תלמידי חכמים, ובראשם מרא דאתרא, יש״א ברכה, הקפידו לקבוע את עת תספורת השער בערב שבת, אבל שאר העם היו מסתפרים ביום חמישי כמו בריסאני.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ' 38

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013- נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת

נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת

מלבד הנישואין הממוסדים היו גם נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת. נישואין אלו היו חיזיון נדיר ופחות נפוץ בתאפילאלת או מחוצה לה על ידי ילידי תאפילאלת.

שלושה נוסחים או שלוש צורות היו לנישואין ממין זה:

 א) הייבום הארעי.

ב) נישואי תלמידי חכמים לתקופה מוגדרת, כשנסעו למקומות רחוקים לכמה חודשים.

ג) נישואי חסד.

הייבום הארעי

על פי התורה איש שנפטר בלי בנים, אחיו נושא את אשתו להקים לו זרע. נישואי יבמה בתאפילאלת במאה ה־20 היו רק למספר ימים, שיש בהם כדי להקים זרע לאחיו; ומשעה שקיים את המצווה, נותן גט ליבמתו. לנושא זה מוקדש הפרק השלישי בספר, ולכן לא נתעכב עליו כאן.

נישואי מצווה של תלמידי חכמים לפסק זמן

נישואין אלו נעשו בעיקר על ידי תלמידי חכמים נשואים, שנאלצו לשהות מחוץ לביתם תקופה של כמה חודשים או יותר, ומחשש לעבירה קידשו נשים לפסק זמן מוגדר, וכשעזבו את המקום נתנו גט. נישואין אלו מעוגנים בהלכה ומקורם בתלמוד ׳רב כי מקלע לדרשיש מכריז מאן הויא ליומא׳ (=רב כשהיה מזדמן להיות בדרשיש היה מכריז מי מוכנה להינשא לי ליום אחד)? וכן עשה גם רב נחמן. יש פרשנים שהסבירו מעשים אלה של רב ורב נחמן לא כפשוטם, אלא כמעשה של ייחוד בשביל ההרגשה של ׳פת בסלו׳, ויש שראו בזה בבחינת מעשה חינוכי לרווקים המשתהים ואינם מזדרזים לשאת אשה.

על פי משה בר־אשר, תופעה זו לא נצטמצמה לאזור הפילאלי, אלא כללה גם שד״רים, שבאו מארץ ישראל למרוקו, נשאו נשים לתקופות מוגבלות, ויש אף שנולדו צאצאים מנישואין אלה.

לסיכום, תכליתם של נישואין אלה הם כדי להימנע מעבירה ולשמור על הקדושה.

נישואי חסד

הרווקות באזור זה ובתקופה זו נחשבת לבעיה הן של הרווקה המבוגרת והן של בני משפחתה. רווקה מבוגרת נקראת ׳לעזבה לבאיירה׳. מצב זה דוחף את בני משפחתה למצוא כל פיתרון לרווקותה או כדברי משה בר־אשר ׳כא יגטיוו להא אראש׳ (=מכםים את ראשה). כיסוי הראש של האשה הוא סימן מובהק למעמדה כנשואה, וכאן הוא במובן עיקרי של חיפוי על המצב האומלל, שנקלעה אליו הרווקה המבוגרת. פיתרון לרווקה זו יכול להיות נישואין לאדם המבוגר מאוד ממנה וכיוצא בזה. פיתרון אחר הוא נישואין לפרק זמן קצר. הנה שתי דוגמות מן ההווי הפילאלי:

תיאורי הווי — הרווקות העיוורות, שנישאו לעניים נשואים בקצר א־סוק

מחזה קורע לב אך מרגש קרה בקצר א־סוק. מעשה בשלוש רווקות עיוורות, שלא נמצא להן חתן. בני משפחותיהן לא יכלו לראותן בעגמת הנפש שלהן היומיומית. הללו טיכסו עצה ופנו לגברים עניים נשואים וביקשו מהם להסכים לשאת את הבנות הרווקות ולו לפרק זמן מוגדר לזכותן למעמד של חופה ולחוויה של נישואין, ובתמורה תזכינה משפחות העניים לתמיכה כלכלית. הגברים קיבלו את הסכמת נשותיהן, והללו נעתרו לבקשה והשיבו בחיוב הן מטעמי חסד ורחמים כלפי הרווקות העיוורות והן בגלל התמורה הכלכלית. החופה נערכה כמתוכנן, וכל אחד מן העניים נשא אחת מהן לתקופה קצרה ואחר כך נתנו להן גט. בלשוננו היום היו קוראים לזה חופת גמ״ח.

תיאורי הווי — הנשואה שגמלה חסד לחברתה הרווקה וחלקה עמה את בעלה

מעשה ברווקה, שעבר פרקה עידן ועידנים ולא הצליחה להינשא. חברתה הנשואה ביקשה מבעלה להינשא לה לפחות לפרק קצר מטעמי רחמים כדי להסיר ממנה את חרפת הרווקות. הבעל נעתר לבקשה, והרווקה זכתה לחופה כדת וכדין: יצאה מכלל רווקה וקיבלה מעמד של נשואה. בתום כמה חודשים העירה האשה הראשונה לבעלה: עתה הנך יכול לשחררה ולגרשה, והבעל השיב ׳אללאה יכליך, דאבא גיר כליהא ראחנא דרינא ביהא' (= בחייך כעת הניחה אצלנו, כבר התרגלנו אליה). על מעשה זה ולכבוד האשה הצדקת, שגמלה חסד לרווקה נתחברו החרוזים האלה:

קאל להום בבא ענא: ראעיו לא דוזוהא

קדמת ראסהא למצווה ועטאתכום ראזלהא

קאל להום בבא ענא: אביאטהא פדיכּ אדאר

פחאל אילא כתבת ספר תורה או רקאת שי זוהר

תרגום

[אמר להם בבא ענא: שימו לב אל תשכחוה

 זירזה עצמה בגבורה של מצווה ונתנה לכם את בעלה

 אמר להם בבא ענא: אשריה בעולם הבא

ייחשב לה כאילו כתבה ספר תורה או רכשה ספר זוהר]

הערת המחבר: לדעת משה בר אשר, ׳בבא ענא׳ הידוע ככינוי למר מסעוד, כאן מוסב הוא על ר׳ מסעוד, בנו בכורו של ר׳ יעקב אביחצירא. על פי תחקיר שעשה בר אשר אצל מסרנים, אירוע זה התרחש בימיו של ר׳ מסעוד.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013 נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת- עמ'

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

המלמדים

למורים לא היתה הכשרה פדגוגית, ולא היה מקום קבוע ללימוד, אלא בית כנסת או חדר לידו, ולעתים בביתו של המלמד. הילדים היו יושבים בצפיפות, כי המורה היה מעוניין לקבל הרבה ילדים לשם הגדלת פרנסתו. ילדים בגילים שונים ובעלי רמות שונות ישבו יחדיו, והמלמד היה עובר מאחד לשני כשבידו מקל או רצועה, כדי ללמדו באופן אישי, בהתאם להתקדמות הילד, לכן ההישגים היו דלים.

לא היו בחינות, ולא מסגרת מחייבת, שעות הלימוד לא היו קבועות, והילד שהה שם כל היום. לעתים היה המלמד יוצא באמצע היום, כי עסק במלאכות נוספות לשם פרנסתו. שכר הלימוד לא היה קבוע, אלא לפי היכולת. בני העשירים ישבו סמוך למורה ואחריהם היתומים. את שכר הלימוד לילדי עניים ויתומים היתה הקהילה משלמת למורה. בימי שישי היה נהוג לשלוח למלמד ככר לחם.

על רקע הרמה הנמוכה של המלמדים במכנאס, תוקנה תקנה בשנת תסייח(1708) בלשון זו:

ובענין מלמדי התינוקות ראינו שערוריה שכמה מלמדים אשר לא ידעו ולא יבינו ואינם לא במקרא ללא במשנה ללא בתלמוד פשטו להם את הרגל ללמד תלמידים והרי הם באים ללמד ונמצא שצריכים להתלמד, אשר על כן הסכמנו לסלק את שאינו ראוי או לשתפו עם הראוי ולהניח את הראוי. (׳תקנות מכנאס׳, סי׳ עג)

שביתה !התארגנות: בשנת תקמ״ג(1783) החליטו מלמדי התינוקות, השוחטים והסופרים בצפרו להשבית את השירותים שהם נותנים עד שיעלו את שכרם, ושישולם בכל חודש. הם איימו:

ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקובלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו. ואחר שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים.

הם זכו לתמיכתם של חכמי המקום שחתמו על העצומה שהוגשה כנראה להנהגת הקהילה(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 45).

גם בזמן החדש היו מקומות בהם המלמדים לא זכו לזכויות סוציאליות, ואם המלמד חלה ניכו את ימי היעדרותו עקב מחלתו. הדבר קיבל את אישורו של ר׳ משה מרצייאנו(1917־1996) שפעל בעיר דבדו(׳מורשת משהי, סי׳ מב).

בספרות התשובות מצויים דיונים בקשר לחשיבות תלמוד התורה, זכויות וחובות המורים, והפרעת הילדים לשכנים. אלה היו מתלוננים שהילדים מפריעים להם בקולם ובלכלוך שהם עושים. התשובות היו חד־משמעיות, שאין רשות לשכנים לעכב תינוקות מללמוד, גם אם הם מפריעים (על פי בבא בתרא פרק ב, משנה ג, ושו״ע חו״ם, סי׳ קנו ג: יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכזלים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן׳). דומה שהשכנים לא השלימו עם הדין, ועל רקע זה נאלצו להתקין תקנה במכנאס שהוכרזה בשנת תקנ״ח (1798), שאין רשות לשכנים לעכב מלמד היושב בקביעות בדירתו עם תלמידיו, אלא אם יוכיחו שהוא אינו יושב אתם כראוי.

מלמד טוב ומסור היה זוכה להערכה, והסתלקותו מתפקידו נדרשה לגנאי. ר׳ יוסף בן נאיים כתב על ר׳ יצחק ששון, מחכמי פאם, שיהיה מלמד טוב והשטן היה מפתהו להטת אומנותו ורצה להסתלק מהיות מלמד, לפיכך הצניעו הקב״ה.,

כדי לשפר את רמת ההוראה נקבע, שאין חזקה למלמד, ׳ואם בא מלמד טוב ממנו מורידין אותו כי אין לנו להשגיח אלא בתועלת התינוקות,. כך השיב ר׳ יעקב בירדוגו(1783־1843, ׳שופריה דיעקבי, חרם, סי׳ כ). אין ביטחון שאמנם נהגו כך, כי ל'כלי קודשי היתה בדרך כלל חזקה על משרותיהם, ואולי היתה זו רק משאת נפשו של החכם.

אם המלמד שבת ממלאכתו בגלל הלנת שכרו, היה צריך לשלם לו גם על הימים שלא לימד.

על מקרה בו אב סירב לשלם למלמד דן ר' משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996). הוא מספר על קהילה בה כל אחד היה משלם למלמד לפי מספר הילדים שיש לו, ואדם אחד התחמק מתשלום. בתור סנקציה מנעו ממנו שחיטה, ומאשתו לטבול במקוה, וגם ימנעו ממנו כל צרכי הקהל ושלא ללמד את בניר. השאלה האם הדבר לגיטימי. תשובת החכם ש'האיש הזה חייב ללמד בניו תורה וכופין אותו על זה בכל מיני כפייה ורדיה ולפרוע עמהם כפי כוחו ולפי ממונו׳(׳מורשת משה׳, סי׳ מג).

עונש גופני מתון על ידי ההורים והמלמדים היה לגיטימי, מקובל ורצוי, אבל לא בתקיפות. והדבר תואם את הדין: 'לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה׳(שו״ע יוריד, סי׳ רמה, י). בידי המלמד היה בדרך כלל שוט עשוי מעור להצלפה על כפות הרגליים, וגם מקל, ובכמה מקומות גם סד לרגליים. ׳סגולה נפלאה לצאת הילד בעל מוסר ודרך ארץ וביישן הולך בדרך טובה שיכו הילד בבוקד כשקם מהמטה, אזי יהיה זכרן(כלומר יזכור על מה קיבל מכות) וחוזר למוטב׳, אבל אסור להכותו ׳מכת אויב אכזרי אלא ברצועה קטנה׳, כך כתב ר׳ משה טולידאנו, שפעל בפאס (נפטר ב־1773, ׳השמים החדשים׳, סי׳ שב). מלמד לא היה אחראי לנזק שנגרם לילד בהיותו ביצלא׳(שם, חו״ם, סי׳ רלח).

חכמים נתנו עצות מתודיות בעקבות המסורת התלמודית. למשל, ׳לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה׳(פתחיה בירדוגו, 1764־1820, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ לו).

כאשר הילד הגיע ללמוד פסוקים מההפטרה, היו הוריו עורכים סעודה ומעניקים כסף למורה.

בעלי יכולת דאגו לתת לילדיהם חינוך ברמה גבוהה מזו שניתנת לבני עניים ב'צלא,. לפי מקור משנת תרנ״ז(1897) הורים ששילמו שכר לימוד התארגנו והביאו מלמד מעיר אחרת, כדי להעלות את רמת ההוראה. הילדים המוכשרים למדו גמרא רחוק לישראלי. התברר לאחר זמן מה שבין הילדים היו שלא למדו כלל תורה שבעל פה ואחרים שכבר למדו. העובדה שהמורה מלמד בו בזמן ילדים בעלי רמות שונות היתה בעוכרי התקדמותם של המוכשרים. על ויכוח בנושא זה דן ר׳ שלמה אבן דנאן מפאס (1848־1929) כשאביו של בן מוכשר טען שבנו לא התקדם לפי יכולתו, לכן פטור הוא לשלם את שכר הלימוד שהבטיח. החכם דחה את טיעונו, ואין המורה ׳פושע' כי הוא מלמד לפי יכולתו, ולפי קצב תפישתם של התלמידים ('אשר לשלמה׳, סי׳ סג).

 

ר׳ יוסף בן נאיים מפאס יליד תרמ״ב (1882) כתב באוטוביוגרפיה שלו שבגיל 5 הובא לבית ספר, ובגיל שבע הועבר למורה טוב יותר. אביו לימדו כבר בילדותו ׳עין יעקב׳(חיבורו של ר׳ יעקב אבן חביב על אגדות הש״ס), משניות עם פירוש ר׳ עובדיה מברטנורה, ושלחן ערוך אורח חיים. לאחר מכן למד עד גיל 12 אצל חכם שהובא מצפרו לפאס, את המסכתות ביצה וקידושין ולאחר מכן בבא קמא. הוא מזכיר שמות של כמה חכמים שלימדוהו. אחד מהם ידע את כל שישה סדרי משנה בעל פה.

ר׳ משה מלכה שנולד בכפר בהרי האטלס בשנת 1911, כתב באוטוביוגרפיה שלו שאביו שהיה איש עשיר, ושירת בתור רב מחוזי למספר ערים, שלחו ללמוד ב'צלא, בגיל חמש כמקובל. בגיל שבע התחיל ללמוד משנה וגמרא. אחיו שהיה חכם לימדו תורה שבעל פה, ובגיל 14 נבחן בפני חכמים במשך יומיים בדיני שחיטה עם הסוגיות העוסקות בהלכות אלה. למחרת הוסמך בתור שוחט ובודק.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'108

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר