ארכיון יומי: 12 באוקטובר 2019


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר. מגוון המסלולים נועד, כנראה, להסוות את פעילות העפלה הבלתי לגאלית ו'הבריחה' מארצות המגרב. מפעל ההעפלה בהתרכז באלג'יר שהייתה המדינה הנוחה ביותר לבצע משימות ציוניות תחת עינם הסגורה למחצה של השלטונות הצרפתיים. עם זאת, לריבוי המסלולים היו סיבות נוספות. כחודש אחרי הפלגת הספינה 'שיבת ציון' מחוף אלג'יר התברר שעם מעצרן של 'גשר הזיו' ו'שיבת ציון' נחקרו המעפילים בידי הבריטים בנמל חיפה לפני גירושם לקפריסין.

בעקבות החקירה נשלח קצין בולשת בריטי לתוניס כדי "להשלים את חקירת דרכי העפלה מצפון אפריקה".  בשלב זה התהדק הלחץ הבריטי על שלטונות צרפת להפסיק את ההעפלה מהמגרב. ניתן להניח, שכשנודע דבר החקירה למטה המוסד לעלייה ב' בפריז הוחלט להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן קיבל הודעה מוניה פומרנץ ]זאב הדרי[ ממטה המוסד לעלייה ב' בפריז על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן נזעק וראה בהחלטה זו "שגיאה היסטורית שאת תוצאותיה אין לראות מראש" והפעיל את תנועתו, 'הקיבוץ המאוחד' בארץ ישראל, כדי לשנות את רוע הגזירה כי ]…[ "אי אפשר לעצור את השיטפון". הוא נענה על ידי משה קליגר ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ]…[ "שקריאתו לבחון את ההחלטה להפסיק את ההעפלה מצפון אפריקה הועברה לכל האנשים שיש להם השפעה בענייני העלייה והתזוזה".  למרות ההתנגדות 'הקיבוץ המאוחד' ההחלטה נשארה בעינה. פעילות ההעפלה נמשכה באופן בלתי פורמלי ולא ממוסד לפחות עד להקמת המדינה וזו הייתה 'הבריחה' הצפון אפריקאית.

 

ההחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה במונחים של עלות תועלת פוליטיים. המאבק – בהחלטה על הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה העמיד בפני המוסד לעלייה ב' ברירה: האם ראוי להמשיך לקבל אפילו באופן לא גלוי את תמיכת הממשלה הצרפתית שהתבטאה באי הערמת קשיים על פעילותו באלג'יר ובנמלי צרפת ולאפשר את המשך ההעפלה של שארית הפליטה מרחבי אירופה ויהודים מצפון אפריקה שכבר הגיעו למחנות המעבר במרסיי ובכך לסייע בבניית תשתית אנושית עבור המדינה שבדרך בארץ ישראל. או, האם להמשיך להעלות מעפילים מוגרבים ישירות מהמגרב ובגין זאת אולי לפגוע בהעפלה מצרפת ולהפסיד את תמיכת הממשל הצרפתי שהיה מודע להתעוררות הלאומיות ערבית שעוברים על ארצות המגרב תחת חסותו ועמדתם נגד תכנית החלוקה שאושרה במהלך הפלגת ספינת 'הפורצים' שהצליחה לפרוץ את המצור הבריטי.

 

עם הפסקת ההעפלה הרשמית הופסקה גם הזרמת המשאבים למפעל ההעפלה מהמגרב. במחנות באלג'יר נשארו כ- 2,200 מעפילים פוטנציאלים. שלושה חודשים אחרי העפלת ספינת 'הפורצים' שלח פרידמן דיווח כספי לפריז על העלות הצפויה בגין החזרת חלק מבין 2,200 היהודים שהמתינו להעפלה במחנות העלייה באלג'יר לארצות מוצאם על פי דרישת השלטונות הצרפתיים באלג'יר. עלות מבצע כזה תומחרה על ידי פרידמן בכמיליון פרנקים צרפתיים. הוא ציין, שהקהילה היהודית באלג'יר תממן חצי מהסכום, אך לא ציין מי יממן את היתרה. לא ידוע אם התקיים דיון כזה בין המטה המוסד לעלייה ב' והסוכנות היהודית על המשך ההעפלה מהמגרב.

 

הדיווח הכספי של פרידמן נועד, כנראה, להציג בפני המוסד לעלייה ב', הסוכנות היהודית ו'הקיבוץ המאוחד' את העלויות הגבוהות הכרוכות בטיפול במעפילים שנשארו במחנות באלג'יר ואולי כתוצאה מכך הם יתרצו לבטל את ההחלטה. הסבר אפשרי נוסף הוא, שעלות רכישת ספינות להעלאת מאות הממתינים באלג'יר עשויה הייתה להיות קטנה מעלות החזרתם לארצות מוצאם. פרידמן לא סיים לכתוב את ספרו המתוכנן על פעילותו בצפון אפריקה והשערות אלה תשארנה עומדות ותלויות ללא מענה. בדיווח אחר פרידמן הוסיף, שכ- 200 מבין המעפילים שהמתינו באלג'יר הועברו לצרפת באישור הממשל באלג'יר "על אפם וחמתם של חברינו בפאריס" שהתנגדו לצעד זה. ו – 50 יהודים מטריפולי הוברחו מתוניס למרסיי.

השליחים והפעילים פעלו ללא ליאות לתחזק את מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. פרידמן וחבריו השליחים היו אמנם נציגי הסוכנות היהודית, אבל גם נציגי 'הקיבוץ המאוחד' שפעלו לפי הוראות המוסד לעלייה ב'. לאורך דרכם בצפון אפריקה הוערמו בפניהם קשיים אישיים – – אי תשלום — משכורתם במשך כמה חודשים ומוסדיים – – הקצאת כספיים למימון הפעילות בצפון אפריקה והתנאי — שהעמיד המוסד לעלייה ב' בפניהם לגייס מינימום 650 מעפילים כדי לקבל ספינה להעפלה מצפון אפריקה. יתכן שתנאי זה גרם ללחץ על השליחים והפעילים לא להקפיד בבחירת המעפילים והתוצאה הייתה של עלייה מעורבת של צעירים מתנועות נוער ושל משפחות מצפון אפריקה.

'הבריחה' והאתוס הציוני. תנועת 'הבריחה' מצפון אפריקה החליפה את מפעל ההעפלה הרשמי. היקף 'הבריחה' מצפון אפריקה לא היה בממדי 'הבריחה' של יהודי אירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה,צ שהסתייעה בחיילי הבריגדה היהודית ובתקציבים וכוח אדם של הסוכנות היהודית. בשיחה של נדיה כהן עם יצחק טבנקין במלונו במינכן, לאחר הופעתה בוועידה העולמית של תנועת 'דרור' )מאי 1947 ,) היא שאלה אותו מדוע אין מספיק שליחים לצפון אפריקה ? הוא כעס עליה והחליט לקחת אותה לסיור במחנות העקורים כדי שתיווכח במו עיניה מהו סדר העדיפויות של התנועה הציונית. אבל למרות השליחים הרבים ועובדי הסיוע הארץ ישראלים הרבים שפעלו במחנות העקורים הייתה, כנראה, סיבה לביקורו של דוד בן גוריון במחנות אולי כדי למנוע הגירת העקורים ל'גולדן מדינע' אמריקה ולא – – לפלשתינה א"י. פעילות שנוהלה בהצלחה על ידי הג'וינט והיא"ס, ארגוני סיוע יהודים אמריקאים, – שהתמודדו מול הסוכנות היהודית על אותו משאב העם היהודי.

 

אפשר לשער שאלמלא הופסקה ההעפלה הישירה מצפון אפריקה פוטנציאל ההעפלה היה עשוי להיות גדול יותר ממספר המעפילים שאותר במאגר. אילו הייתה אוזנה של הסוכנות היהודית כרויה וקשובה למידע שהגיע מהמגרב. ה'תשתית הציונית' בצפון אפריקה הלא ממוסדת של יחידים ואגודות וולונטריות ופעילות תנועות הנוער הציוניות בשנים 1948 1945 הגיעה לבשלות שאיפשרה לשליחים להעביר ליהודי המגרב את מסר חשיבות העלייה ארצה. לפי אברהמי, מהגרעין הצפון אפריקאי בקיבוץ בית אורן, פוטנציאל ההעפלה מהמגרב היה כדלקמן: ב"תוניס יש כ- 800 חברים בוגרים בתנועת 'צעירי ציון' וקרוב ל- 2,000 חברי תנועות 'שארל נטר' ו'בן יהודה' בקזבלנקה". 337 המוסד לעלייה ב' לא התייחס לנתונים אלה ולא תרגם אותם לשפת המעשה, כיוון שההעפלה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה נועדה להצלת שארית הפליטה. תעיד על כך דרישת המוסד לעלייה ב' להעלות מינימום 650 מעפילים מצפון אפריקה. תנאי שלא הועמד בדרכה של העפלת שארית הפליטה.

 

מזכר של המוסד לעלייה ב' שנשלח מ'חברים' מצפון אפריקה ]אטלס[, לפני הקמת המדינה, הזהיר ש"מהומות אנטי צרפתיות ואנטי יהודיות עומדות לפרוץ בכול צפון אפריקה הצרפתית ובייחוד באלג'יריה". במזכר נאמר ]…[ "שאלפי מהגרים מוכנים לעלות מיד להגנה ולעבודה. יש צורך בהחשת קצב העלייה, בחיזוק ההגנה ובתקציב לפעולות פרבנטיות" ]מניעה, ב.ד[.שתי נקודות ראויות לציון. האחת, המזכר 'דיבר' במונחים של 'הגירה' ולא 'עלייה' של אלפי מהגרים. והשנייה, 'הבריחה' מצפון אפריקה נמצאת בעיצומה. הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' לא נקטו בפעולות להחשת העלייה מצפון אפריקה בעקבות מידע זה. כיוון שהמוסדות היו טרודים בהקמת המדינה ובעיצומה של מלחמת השחרור המאמץ היה מעבר לכוחותיה. החשש להגירת מוגרבים למקום אחר מאשר לפלשתינה א"י לא – היה מציאותי לאור תפיסתם של יהודי צפון אפריקה – – לשוב לציון. גם אם המזכר הדהד עם חרדות — מנהיגי הציונות עקב ניסיונם המצטבר מפרעות ופוגרומים באירופה שגרמו להגירת יהודים למערב ולא לפלשתינה א"י לא ננקטו כול פעולות על ידי הממסד. גישה זו עמדה בסתירה לתפיסתה של הסוכנות – היהודית בדבר הצלת יהודים כפי שביטא זאת בן גוריון אחרי 'הפרהוד' בעיראק.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

ניהול הקהילה על ידי קבוצה אוליגרכית מצומצמת גרם מעת לעת לפגיעה בעקרון השוויון והצדק. על פי המתועד בספר הפרוטוקולים כאשר חשו חברי החונטה כי הייתה פגיעה כזאת או כי חרגו מסמכותם ביקשו לתקן את הדברים ולעשות רפורמה כדי לשמור על הלגיטימציה להנהגתם. למשל בעת הבחירות השנתיות לקראת שנת 1863 הוחלט לקיים אחת לחודש רוטציה בתפקיד הנשיאות, אך ההחלטה בוטלה לאחר כחודשיים משום שהנשיאים לא חשו אחריות מספקת למלא את תפקידם קצר המועד. החונטה בחרה אפוא 'פה אחד', כלשון הפרוטוקול, נשיא חדש, ללא הטלת גורל, בתקווה שינהל את העניינים כראוי. כשנה מאוחר יותר פתחה החונטה את דיוניה לשאר נכבדי

הקהל, ובשנת 1870 נפתחה ההצבעה לחונטה לכלל נכבדי הקהל. אם כן ספר הפרוטוקולים חושף רכיב חשוב בשיח של החונטה: היא תפסה והציגה את עצמה כמי שמבקרת את עצמה, כדי לשמר את זכותה להנהיג את הקהילה. מטרתה העיקרית המוצהרת הייתה לתרום לרווחת הקהילה, ולשם כך נדרשה לקיים את מנגנוניה המסורתיים אך גם להתאימם למציאות המשתנה. חשיבות רבה הייתה ללגיטימציה הדתית להנהגת החונטה. אליעזר בשן תיאר את מערכת היחסים המסורתית בין הדיין, רב הקהילה, ובין העילית השלטונית–הכלכלית בקהילות מרוקו. נכבדי העיר מינו את הדיין וקבעו את תנאי משרתו, אך לעתים הוא ישב בראש האספה שדנה בביצוע שירותי הקהילה, בעיקר שירותי דת. גופים אלו לא בלמו האחד את סמכותו של האחר, אלא דווקא השלימו והעצימו זה את זה. מקובל היה על הכול כי למרות יכולתם של היחידים לתקן תקנות, הן היו מקובלות יותר ככל שאישרו אותם רבנים מכובדים ורבים יותר.

 

החונטה הראשונה נבחרה באספה כללית  (junta general) שכינס הדיין, רב הקהילה, ובה העניק קבל עם ועדה, ליתר דיוק בפני העילית של הקהילה, לגיטימציה משפטית–הלכתית לקיומה של החונטה. כותב הפרוטוקול הראשון ציין כי 'לשם כך ]הענקת סמכות לחונטה[ באספה הכללית העניקו את הסמכות לדייננו מרדכי בנג'ו נר"ו ]נשמריא רחמנא ושזויניא[ לבחור את הנפשות שייראו לו, בהתאם לכישרונו, כראויים ביותר לדבר'. ובתחתית אותו פרוטוקול מופיע בפעם היחידה בספר טקסט מלא בעברית, ובו ניתנה לחונטה במפורש לגיטימציה דתית: 'ובהסכמה עלו לברר ולמנות מיחידי סגולה בי עשרה, להשגיח ולתקן התקנים העיר בהנהגה ישרה על פי דברי תורה ולהקים דגל התורה'. חברי החונטה נזקקו ללגיטימציה מסמכות דתית כחלק מתפיסת תפקידם בחברה בתור מנהיגי הקהילה מכוח המסורת, ולשפה העברית הייתה חשיבות בהקשר זה ככלי לגיבוש לגיטימציה שלטונית מסורתית.

 

 בשבועות הראשונים לקיומה של החונטה הִרבה הרב בנג'ו להתכתב עמה, ונראה כי היה בעיני חברי החונטה חלק בלתי נפרד מן השכבה הפוליטית המנהיגה את העיר. אולם הוא מיעט להופיע בפני החונטה ולהשתתף בדיוניה, ונטה לעשות זאת בעיקר כאשר עמד על הפרק עניין רב חשיבות מבחינתו. במקרים אלה זכה לכבוד בספר הפרוטוקולים, כפי שמשתקף בין היתר בכתיבת שמו בראש הפרוטוקול, ויש להניח שכך היה גם בכינוס עצמו.

 

עירובו של רב הקהילה בעניינים פוליטיים חשובים היה אפוא עבור החונטה ועבור הקהילה בבחינת חובה מסורתית. עם זאת החונטה השאירה בידי הדיין בעיקר את סמכות הפעלת שיקול הדעת המשפטי על יסוד

בקיאותו בהלכה היהודית. למשל כאשר התעורר צורך לתיקון בדיני חזקות, כלומר בדיני קניין, ניתנה לו סמכות מלאה להחליט 'לפי ראיית עיני הדיין', והדברים נכתבו במקור עברית, ומכאן שנתפסו כעניין משפטי–הלכתי החורג מסמכותה. החונטה העניקה לרב גם את הסמכות להעניש על עברות מוסר

דתיות, כמו קניית בשר נבלה באטליזים לא כשרים. העונש במקרים אלו, כמו ברוב המקרים שבהם נדרשה החונטה לעברות מוסר פנים–קהילתיות כאלו, היה חרם קהילתי שהסתכם בשלילת הזכות להשתתף בטקסי הקהילה, כגון 'שלא]יוכלו[ להשלים מניין עמו, או שיערכו טקס ברית מילה לבניו וכו' וכו' וכו", בלשונה של החונטה. יש לציין כי היחסים עם העילית הכלכלית השפיעו על הרב בנג'ו בכל הקשור לתפיסתו את אירופה ואת השינוי התרבותי שהביאו נציגי אירופה לעיר.

בזכות מעמדם הרם של חבריה קיבלה החונטה לגיטימציה גם מגורמים חיצוניים. הנציגויות הזרות בעיר וארגונים בעולם הכירו בה כנמען הרשמי הראשי בפנייה אל יהודי טנג'יר ואל כלל יהודי מרוקו. במקרים מסוימים ראו גורמים כאלו בחונטה אחראית למוסר הדתי של יהודי העיר, אולי בגלל קשריה עם רב העיר והיותה גורם מתווך יעיל לשם התכתבות עמו. כך היה למשל במקרים שבהם אישרו קונסולים לחונטה להעניש יהודים בני חסותם אשר עברו עברות מוסר בפומבי. תלונות על בני חסות אירופית ששלחה החונטה אל קונסול בריטניה האי התקבלו ב'מלוא הכבוד', כלשון הפרוטוקולים. הכבוד וההכרה מצד גורמים חיצוניים היו מרכיב מרכזי בשיח המודרניזציה של החונטה. היא ראתה עצמה כגוף בר סמכות היכול לייעל את התפקוד המסורתי של בעלי המאה, לא רק בשל היותה גוף מסודר, אלא גם בזכות הקשרים הטובים עם אדוני הכוח האירופים.

 

בד בבד ביקשה החונטה לזכות להכרת השלטון המקומי בסמכותה להנהיג את הקהילה. הסלטאן טיפח כאמור עילית סוחרים בורגנית כדי להציבה כחומת מגן מקומית אל מול החדירה האירופית אל אשיות החברה. בחברה שהקונסולים האירופים נתפסו בה כאדוני הכוח החדשים החל גם השלטון המקומי לשנות את מדיניותו ואכן ראה בקבוצת הבורגנים היהודים מנהיגים ראויים לקהילה. עמדה זו באה לידי ביטוי למשל במקרה שבו תמך השלטון בחונטה במאבקה המהותי אל מול סמל ההנהגה המסורתי, שיח' אליהוד, כפי שתואר לעיל. על כל פנים כך בחרו לתאר חברי החונטה את ההתרחשויות בספר הפרוטוקולים, והדבר מלמד על תפיסתם את מוסדם החדש כבעל לגיטימציה רחבה מהשלטון המרכזי וכמייצג הבלעדי של הקהילה היהודית לפניו. גם מוטיב זה היה מרכיב משמעותי בעיצוב תהליך המודרניזציה שאליה חתרה החונטה.

 

בשנים הראשונות לקיומה של החונטה הבנו חבריה במעשיהם ובתיאורם בספר הפרוטוקולים את מהותה של המסגרת הארגונית שייסדו. המוטיבים המרכזיים בשיח המתפתח על מהות החונטה היו סדר, כוח וקִדמה, ועל כן אין תמה כי החונטה ביקשה לעצב לה תווית זהות רשמית והחליטה למשל להכין לה חותמת רשמית ולחתום בה על כל המסמכים שתשלח אל גורמים רשמיים מחוץ לקהילה. חברי החונטה ראו בארגונם החדש מסגרת המאפשרת התייעלות ארגונית בהנהגת הקהילה, וביקשו להטמיע תפיסה זו בקרב הקהילה על ידי שילובה בשיח המסורתי על הלגיטימציה לאדוני הכוח בחברה ועל חובתם העיליתנית. מתוך כך העלו למעשה חברי החונטה את קרנם שלהם כמנהיגי קהילה ראויים.

 

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

סיפורי הנביאים מאת מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי Muhammad ibn 'Abd Allah al-Kisa'1, The Stories of the Prophets محمد بن عبد الله الكساءي، قصص الأنبياء

סיפורי הנביאים מאת מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי

Muhammad ibn 'Abd Allah al-Kisa'1, The Stories of the Prophets

محمد بن عبد الله الكساءي، قصص الأنبياء

תיאור הגיהינום

אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אשר לגיהינום, לה שבעה שערים, אשר המרחק בין כל שניים מהם מהלך חמש מאות שנה. בכל שער שבעים אלף סוגי עינויים, כגון: כבלים, מוסרות, אזיקים, שלשלאות, אש לוהטת, מים רותחים ועץ הזַקוּם. השער הראשון קרוי גיהינום (גַ׳הַנַּם). השני קרוי אש מתלקחת (לַזַא) (סורה 70, 15) ונועד לעובדי האלילים. השלישי קרוי מרסקת (חֻטְמַה)(סורה 104, 5-4) ונועד לגוג ומגוג ולכופרים כיוצא בהם. הרביעי קרוי אש תבערה (אלסַעִיר), ונועד לשטן, כמו שנאמר: ״והבינונו להם [לשטנים! עונש באש תבערה״ (סורה 67, 5). החמישי קרוי אש התופת (סַקַר), ונועד למי שאינו מקיים את מצוות התפילה והצדקה, כמו שנאמר: ״מה הורידכם אל אש התופת? יגידו: לא היינו במתפללים, ואביון לא האכלנו, ונסחפנו עם הנסחפים, והכחשנו את יום הדין, עד אשר בא עלינו {19] הקץ הוודאי״ [כלומר: המוות](סורה 74, 47-42) השישי קרוי השאול (אלגַ׳חִים), ונועד ליהודים, לנוצרים ולבני דת זרתוסטרא. השביעי קרוי התהום (אלהאוִיַה), ונועד למתחסדים הפוסחים על שתי הסעפים, כמו שנאמר: ״המתחסדים יהיו במדור התחתון של האש״ (סורה 145,4). כל הדברים הללו לקוחים מדבר אלוהים יתעלה: ״יש לו שבעה שערים, ולכל שער תוקצה קבוצה מתוכם״ [מהנוהים אחר השטן](סודה 15, 44).

אמר אבן עבאס: גן עדן שוכן לימין כס הכבוד, והגיהינום נמצאת לשמאלו, ולה שבעה ראשים. אמר כַּעְבּ אלאַחְבָאר: לה שבעה מדורים, שבעה שערים ושבעה ראשים. בכל ראש שלושים ושלושה פִיות, ובכל פה לשונות אשר לא ימנה את מספרן אלא אלוהים יתעלה, והן משבחות את אלוהים בגוני תשבחות. בתוכה אילנות מאש, אשר ענפיהם הדוקרניים ברמחים זקורים והם מתלהטים בלהבות. על האילנות פירות מאש, ועל כל פרי נחש, האוחז בשפתותיו את עין הכופר ואת שפתיו, ומפיל את בשרו על רגליו. ובו מלאכי חבלה, שבידיהם מוטות ברזל. בראש כל מוט שלוש מאות ושישים עמודי אש, אשר תקצר ידם של שדים ושל בני אנוש משאתם, ועליהם תשעה עשר מלאכים, כמו שנאמר: ״[אש התופת…] את הבשר היא חורכת, תשעה עשר מופקדים עליה״(סורה 74, 30-29), ״אשר לא יפרו את פקודת אלוהים ויעשו את אשר יורום״(סורה 66, 6).

אמצעי עינוי אלה נזכרים במקומות שונים בקוראן המתארים את עונשם של הרשעים. עץ הזקום צומח בגיהינום, ופריו משמש מאכל לפושעים. ראו סורה 43,44 והמשך הקטע שם, המתאר את העינוי הנגרם על ידי אכילתו ועינויי גיהינום נוספים, כנגד מנעמי גן העדן הניתנים לצדיקים, כאמור במהדורה, הערה 30.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם-עמוד 53

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר