מורשת יהדות מרוקו

ב. הגאולה, הציפיות המשיחיות והכיסופים לארץ־ישראל

הציפיות המשיחיות ורעיון הגאולה קיימים כאבני יסוד בהגות ובאמונה היהודית. רעיון הגאולה הוא מהערכים הנחשבים ומעמודי התווך של היהדות בכל הדורות. תחילתו של הרעיון בנביאים והמשכו במדרשי חז״ל על הגאולה. רעיון הגאולה בולט בימי הביניים עקב הגזירות והפוגרומים שפקדו את יהודי הגלויות השונות.

רעיון זה של הציפיות המשיחיות והגאולה קיים כיסוד מרכזי גם בתפיסתם של המקובלים בצפת החל מאמצע המאה ה־16. הגאולה , בתפיסה הקבלית, היא גאולה קוסמית הקיימת בכל מקום ״בכל אשר תפנה תמצא גלות וגאולה: באלוקות, בעולם ובאדמה, וימות המשיח הם גולת הכותרת וסיומן של הגאולות״. על מועדי הגאולה ומועד בוא המשיח אומר מאמר חז״ל: ״אם זכואחישנה, לא זכו־ בעתה״.

אעירה שחר חלק א'- פיוט 126

• — תושיא רצד — סי׳ חזק ע״מ ז-ז הגאים

חֹרֶף גַּם קַיִץ עָבַר/וַאְנִי בְּמוֹ פַּח נִשְׁבָּר

חוֹלֶה גּוֹלֶה בַּמִּדְבָּר/כִּי אוֹיֵב עָלַי גָבָר

זְמַן פְּדוּת נִתְאַחַר/מִיּוֹם לְיוֹם עַד מָחָר

קְנֵה גְּרוֹנִי נִחַר/בָּעֶרֶב וּבַשָּׁחַר

קוּם עֲשֵׂה אֶל תְּאַחַר/בַּמְּרֵעִים אַל תִּתְחַר

הַלְבֵּן כְּצֶמֶר צַחַר/פִּשְׁעָם, וּבָהֶם תִּבְחָר:

למה יקרא ״זכו״? הקבלה מסבירה כי מטרת שהייתם של ישראל בגלות תתקיים רק כאשר ישראל יטהר מן הטומאה הדבקה בו. ״הגאולה היא נצחון הטוב על הרע וטיהור ההוייה ממציאות הרע אבל לא טיהור הרע עצמו״. נקל להבין, לאור ציטוט זה, את כתיבתם של המשוררים במרוקו על הגאולה הצפויה. קבלת האר״י היתה נפוצה ברחבי מרוקו ויש להניח כי היא היתה ידועה גם למשוררים שכתבו על צרותיהם של ישראל ועל הגאולה שבה יצא העם מהגלות לארץ הכיסופים. הם כותבים על הנקמה ב״רע״, המוצג בשמות עממי כנען שישבו בארץ בתקופת המקרא. כוונתם, בעצם, היא לשלטונות במרוקו שהכבידו את ידם על היהודים. הופעתו של המשיח מוצגת בפיוטים כסופו של תהליך הגאולה, סוף הכרחי שיבוא לכינונה של מלכות ישראל בארץ־ישראל על כל הסממנים המשתמעים מכך.

שיבוץ רעיון הגאולה בפיוטים המופיעים ב״שיר ידידות״ נראה אם כך כדבר טבעי ומובן מאליו. רעיון זה מופיע בפיוטים שנתחברו בתקופות שונות: בספרד המוסלמית(מאות 13־10), בצפת הקבלית (מאה 16) וגם בפיוטים שנתחברו במרוקו ע״י משוררים שונים (מאות 19־17). כך עושים בזמנים אלה, או אחרים, רוב המשוררים; הם מציינים את הגאולה כרעיון מרכזי בפיוטים שכתבו ואם לא, בדרך כלל הם מאזכרים אותה בסופו של הפיוט כתקוה של המשורר, המבטא את תוחלתם של בני עמו, לסיומה של הגלות המתמשכת. יוצא אפוא כי הציפיות המשיחיות והגאולה שהיו יסוד מרכזי בחיי היומיום של בני הקהילות נבעו מהגלות ההולכת ומתארכת. החיים הקשים בגלות הביאו אותם לראות את חייהם כנתונים במשבר מתמיד. ציפיות אלה לגאולה הופכות להיות דחף עיקרי להישרדות. יצר ההישרדות שהניע את המשך הקיום של בני הקהילות חיזק את התודעה ההיסטורית: עבר טוב בצל הווה קודר ולקראת עתיד ורוד. תודעה הסטורית זו עמדה לפני המשוררים עת כתבו את הפיוטים. כתיבתם היתה בבחינת כתיבה של תבנית נוף על חזיונות הגאולה העתידית. גאולה זו התבססה על הפסוק עתיק היומין מאיכה ה׳, 21 ״השיבנו אליך ונשובה חדש ימינו כקדם״.

מעיון בפיוטים שב״שיר ידידות״ המשמשים ב״שירת הבקשות״ נגלה כי התכנים מקיפים רעיונות לא מעטים, כך נמצא בפיוטים רעיונות מההיבטים הרוחניים והלאומיים, הציפיות המשיחיות וזרוז הגאולה, תאורים של ארץ־ישראל וירושלים ועוד. רעיונות אלה ודומיהם עוברים כחוט השני בפיוטים רבים. המשוררים הקדמונים ראו באל כח עליון, שרק הוא יכול לגאול אותם מהגלות הקשה. הביטחון בה׳ שיגאל את עמו מצרותיו משותף לכל המשוררים. ״הנה אל ישועתי, בו אבטח ולא אפחד״ כותב אחד המשוררים. התפילה היא אך ורק אליו, הוא מקור הביטחון והוא המשענת. ביטויים רבים כמו ״צורי ומשגבי״, ״צור פודה וגואל״, ״צור מושיעי״ מופיעים בפיוטים רבים ומשמשים כבסיס לתקוות הגאולה. העם בגולת מרוקו, כפי שהדבר משתקף בפיוטים, מיחל לכך שהגאולה בוא תבוא וכי האל לא יכזיב. תקוותם היתה כי שבועתו של ה׳ לאבות ־ אברהם, יצחק ויעקב ־ היא זו שתעמוד לישראל:

"אהבת הראשונים / תזכיר לבני בנים

עם אשר קנית לשם ולתהלה"

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ'-57

מתקן תקנות

תקנות רבות ומועילות התקין רבי רפאל אהרן בק״ק מצרים. תקנות אלו היו נחוצות ביותר לקיום היהדות בארץ זו. בעיני הבדולח שלו ראה את הנולד ונקט אמצעים מתאימים כדי לקדם את פני הרעה. תקנותיו וסייגיו אשר הגה ועשה בקרב צאן מרעיתו, היוו למגן מפני חידקי ההשכלה לגווניה השונים, וכחומה בצורה לשמירת הציביון היהודי השורשי ושריונו. הרבה עמל וטורח השקיע רבי רפאל אהרן על כל תקנה ותקנה. הרבה מחשבה במוח ונפש השקיע על כל קוץ וקוץ ועל כל פרט ופרט. כל עניו ליבן וניפה בי״ג נפה עד שנתברר אצלו כל צרכו מקורו ויסודו, ואזי התקין את מה שהיה צורך בתיקונו. כך הוא ז׳׳ל כותב:

״… כי לרגלי עבודתי לקהל עדתי, וחשקי הנמרץ, לכונן את הקהלה ולהעלותה על במת ההצלחה והאושר, בתקנות תועליות ונצחיות, אם ממה שהעירוני עליהם רעיוני ואם ממה שהעירוני עליהם יחידי הקהלה ונשיאיה וגדוליה העי״א, לשום משטרם בארץ ויהיו לחק. מובן הוא כי למען עשות תקנה או גדר אשר תעמוד לדורות, עלינו החובה בטרם נגיש לפעלה, לבחון יסודותיה, ולבדוק אשיותיה, אם על פי הדין והדת יבנו חומותיה, ולהסיר ממנה חלקי הסותר והדוחה, לבלתי ינועו מעגלותיה. וכל דבר אשר לא היתה ידיעתי בו ברורה אם זך ואם ישר, ועל פי משפטי התורה יכשר, הלא מעתה עלי חפש בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, וללמוד אני צריך למען נדע איך נטע ואיך נשתול את הנצר בתוך גן החיים של העדה…״.

התקנות שהנהיג רבי רפאל אהרן מסודרות המה בספרו ״נהר מצרים^,׳, ותקצר היריעה למנותם. לכל תקנה ותקנה יצק יסודות חזקים מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. כצור איתן עמד על משמרת הקדש לקיים את כל המנהגים ולבל יהין איש לפרוץ גדר, וכך הוא ז״ל כותב בהקדמתו לספר ״נהר מצרים״:

״ואחרי כל זאת הנני מזהיר, כי יודע כל באי שער עמי אשר במצרים כי כל המנהגים אשר נתקנו בזמני, המפוזרים על פני מרחבי ספרי זה הקטן ״נהר מצרים״, עם הגדרים והסייגים והתקנות אשר עשיתי לישוב הרוחני והמדיני בהסכמת ז׳ טובי העיר ונשיאי הארץ ישמרם צורם, כמעט במסירות נפש עמדו לי עד אשר נקבעו לחקת משפט בארץ, כי לא היתה קריה אשר שנבה מאנשים חכמים בעיניהם וזה דרכם להרוס ולא לבנות כידוע. ובכן בכח המסור בידינו מתורתנו הקדושה ומאת קהל עדתנו יצ״ו, הרי אני מזהיר באזהרה גמורה לכל הדורות הבאים אחרינו לשרת בקדש בקריה עליזה זו מצרים ולשבת על כסא ההוראה, אשר עליהם החוב מוטל לשמור ולעשות את כל המנהגים הכתובים בספר הזה, מהם אין לגרוע, ועליהם יש להוסיף את יתר מנהגי מצרים שבאו בדברי הפוסקים ז״ל ונשמטו ממני כי לא ראיתים, ובשר ודם אני. ואין הדבר צריך לאומרו במנהגי העיר אשר העתקתי דברי הפוסקים ז״ל מקור המנהג, כי בזה פשיטא שכל איש ירא לנפשו לעבור על דברי רבותינו מארי דאתרין לקדושים אשר בארץ זיע׳׳א.

אכן כוונת אזהרתינו על כל התקנות והסייגים אשר נעשו על ידינו, בשליחותייהו דרבנן קרישי ותקיפי רבותינו הראשונים אשר נעזרנו מדבריהם, וזכותם סייעה לשום אותם חק בארץ תהלות לאל יתברך, ועל פיהם אנו מתנהגים עד היום, ועי״ז העיר בצורה ונצורה ושלות השקט שוררת בה, כן יהיה תמיד. והאיש אשר בגובה לבו יפרוץ גדר המנהגים והתקנות אשר בספר הזה, למען הראות כחו וגבורתו כי זרועו מושלה לו, האיש ההוא נקה לא ינקה וכסאו יתמוטט תחתיו, ונגזלה מנוחתו לא ידע שלום בעצמיו, ביבוש קצירו, ישבר באפס יד, ולא יראה כי יבוא טוב,

ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה כי׳׳ר״.

דבריו אשר היו ונאמרו כדרבונות, עשו רושם גדול בקרב הקהילה ולא העיז איש לשנות או לעבור על התקנות והסייגים שהנהיג רבי רפאל אהרן. כל העם ענו אחריו מקודש מקודש. ככל היוצא מפיו כן נהגו וכן עשו.

אחת מתקנותיו שתיקן רבי רפאל אהרן במצרים היתה, לערוך חופה וקידושין בבתי הכנסת. זאת כמובן, על מנת להציל את הקהילה ממכשולים רבים הנגרמים מעשיית החופה בבתי מלונות ובתי משתאות. וכך הוא לשון התקנה בספר ״נהר מצרים״, בלשונו הזהב:

׳׳במצרים נהגו עתה לעשות החופה בתוך בית הכנסת כי המקום קדוש ויראת הקדש אשר בבית אלהים תציל את עם הקדוש מכמה מכשולים אשר אין להעלות זכרם על הספר. והסיבה היותר נגלית אשר הכריחה אותנו להנהיג החופות בבית הכנסת היא, כי עד הנה היו נוהגים שאיש אשר מקום דירתו צר מהכיל את כל קרואיו לחופת בנו או בתו היה עושה החופה באחת מבתי מלון אורחים אשר בעיר שבעליהם נכרים וערלים, ומשכירים שם בית גדולה לעשות החופה ואחריה ריקודין ומחולות, ומפזרים על זה כסף תועפות, ובית דין צדק היו מוכרחים לסדר להם חופה וקידושין בבתי המלון הנז״ל. וכיון שנשתרבב המנהג לעשות החופות בבתי נכרים אשר לא מבני

ישראל המה, הורע הדבר עוד יותר, כי כימות החורף אשר העיר מצרים מלאה מאורחים רבים הבאים לשבת בכל ימי החורף מאין גשם ואין קור בארץ כידוע ולא ישיגו מקום פנוי בבתי ההוטילם הנזכר גם בשכירות רב, היו שוכרים גם מקומות היותר פחותים מזה בבתי משתאות של הנכרים ולפעמים גם בבתי קאפ׳י וכיוצא, ובעונותינו הרבים היינו חרפה לשכנינו כי אין באומות העולם מי שיעשה כזאת, כי הנוצרים נמנע שיעשו חתונתם כי אם בבתי כנסיותיהם מקום צנוע, והישמעאלים כל שכן וקל חומר שאין עושים חופותם כי אם בחדרי חדרים, ורק עם הנבחר הוא פרץ והרס גדר צניעותו בזאת.

וכמה פעמים אירע שבהיותינו מסדרים חופה וקידושין בבתים הנזכרים לעיל, מבלי משים ראינו אחרי כן על הכותלים תלוים צורות שתי וערב ועוד צורות מכוערות אשר תועבה הם לנו, ואי אפשר למחות על זה אם מפני דרכי שלום. ואם כי אנחנו באנו בגבולם. וכאשר הגיעו הדברים עד גדר הביזיון כזה וחילול כבוד האומה, נתעוררו זט״ה ונשיאי העדה העי׳׳א והסכימו עמנו לגדור גדר בפני החילול ה׳ זה, ואסרנו איסר לבלתי עשות חופה עוד לא בשום מקום מלון אורחים ולא בבתי משקאות. כללא דמילתא, שאי אפשר עוד לעשות חופה וקידושין בשום מקום אשר בעליו לא מבני ישראל המה, ורק או בבית החתן או הכלה. או באחת מבתי כנסיות הבנוים לתלפיות בכל יופי והדר תהילות לאל יתברך, או אם יקחו חצר ריקנית שאין בה שום דיורים כדי לעשות חופה בלבד, וזה מותר גם אם בעל החצר אינו מב״ב כמובן.

ובכן הננו להודיע גלוי לכל העם, כי על פי הסכמת בית דין הצדק והסכמת זט״ה נשיאי העדה העי׳׳א, חקה חקקנו וגזירה גזרנו שמכאן והלאה (משנת התרס״ו) לא יורשה שום בר ישראל לעשות חופה לא בבתי מלון אורחים בכל אופן שיהיה, וכל שכן וקל וחומר בבתי משתאות ובתי קאפי חלילה. רק או בבית החתן או בבית הכלה. ואם מעונם צר מהכיל יבחרו להם בית הכנסת אשר תיטב בעיניהם, כי תלי״ת בכל המגרשים אשר בהם ישוב אחב״י יש לעדתינו תלי״ת בתי כנסיות מפוארים, הן ברחוב היהודים, והן במגרש איסמעילייא, והן במגרש עבאסיה, והן במצרים הישנה וכו׳, ויכולים לעשות בהם החופה אחר לקיחת רשות מגבאי בית הכנסת ההיא. או אם מקומם רחוק, יכולים לקחת חצר ריקנית לגמרי מדיורים ולעשות בה החופה אם המקום ההוא מוצנע. וזולת זה אין לעשות חו״ק בשום מקום. וחלילה לפרוץ גדר ולהביא את ישראל ודתו לידי בזיון וחרפה בעמים חס ושלום. וכל בר ישראל יחוש על נפשו לבלתי הכניס עוד את עצמו ואת זולתו בסוג כי את דבר ה׳ בזה חלילה, וד״ב הערה.

ואזהרה זו היא גם לבית דין הצדק ולכל הבאים אחרינו לשרת בקדש אשר כל עניני האישות בכללן ופרטן מסור הוא ביד בית דין הצדק שבמצרים, אשר המה יעמדו על המשמר בכל עז ותעצומות, ולא יתנו רשות לסדר חופה וקידושין לא הם ולא ב״ך בשום מקום מהמקומות הנזכרים אשר המיטו עלינו חרפה חס ושלום. זולת בשלש המקומות אשר קדם זכרם, והם או בבית החתן והכלה וקרוביהם, או בבית הכנסת אשר להעדה, או בחצר ריקנית לגמרי אשר יקחוה בשכירות לעשות חופה ולצאת, ובתנאי שיהיה המקום צנוע. וכאשר המנהג עתה שורר במצרים תלי״ת מעת שהסכמנו על הדבר. ושומע לנו ישכון בטח, והפורץ גדר עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל. וד״ב הערה״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– מתקן תקנות

-עמ'179