ארכיון יומי: 26 באוקטובר 2019


יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

עונשים

תלמיד שלא הכין את שיעוריו כנדרש, ולא ידע לדקלם בעל־פה את המזמור או את הקטע לפני ה-רבבי או ה-סאחב, זכה ל-תחמילא (מלקות). רגליו הושמו ב- פאלאקא, וה-רבבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות. אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דווקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ של מרוקו היה של שלוש-עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים עח, לח). שאר התלמידים ליוו כל מכה במלה מהפסוק ובקולי קולות, כך שתחנוניו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה הצוהלת.

שיטת הלימוד בצפרו

שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות בצפרו שונה במקצת מזו של מכנאס, והיא מתחלקת לארבעה שלבים כמו שפורטו ב״קהלת צפרו״:

 שלב א׳: (תביזארא): לימוד קריאת שמות האותיות(לחרוף) והתנועות(א-נקוט).

 שלב ב': (תכ'מים מחשבה): לימוד הגיית האות עם תנועתה, שלב הנקרא גם אסאקאר סביר (לבכיר.

שלב ג׳: זדי (צירוף הברות): לימוד קריאת האות עם תנועתה ובהוספת אות אחרת בלי תנועה או מנוקדת בשוא (הברה סגורה).

שלב ד: (מטלוק לאט): לימוד צירוף הברות למילה (ו־יא-מר), נקרא גם ״פרשה דתביזארא״.

 

בשנה השנייה, לימדו את הפרשה(התורה) בשלושה שלבים:

שלב א׳: (מטלוק)כעין חזרה על מה שנלמד בשנה הראשונה, אלא שהקריאה הפעם נעשית מתוך החומש עד שהתלמיד מגיע לקריאה שוטפת.

שלב ב׳: (טעם)_קריאת הפסוק עם הטעמים. בהתחלה לומדים את שם הטעם ואת ניגונו, ואחר כך שרים את הפסוק בשלמותו.

שלב ג׳: תורה עם תרגום בערבית_הילד קורא קבוצת מילים ומתרגמן לערבית שלב זה ברוב ערי מרוקו נקרא לפרשה בסאראח (הפרשה בתרגום).

לפי מחבר קהלת צפרו שיטת הלימוד בכיתות הנמוכות שנמשכה עד ימינו, גובשה עוד במאה השמונה-עשרה.

החינוך בדבדו

כמו בכל הקהילות שבמרוקו, גם בדבדו החינוך המסורתי התקיים בשנות העשרים של המאה הנוכחית בבתי־כנסת אשר שימשו כחדרים וכישיבות ללימוד תורה. התלמידים למדו כל היום והחינוך ניתן בחמישה שלבים.

כאשר הגיע הילד בפעם הראשונה אל המלמד, הוריו הביאו דברי מתיקה וסופגניות בדבש וכיבדו בהם את ה-רבבי והתלמידים. הדבש והממתקים הם לסימנא טבא, ורומזים על מתיקות התורה שבפי התינוקות של בית רבן ככתוב ״דבש וחלב תחת לשונך׳(שיר השירים ד,יא).

בשלב ראשון, המלמד לימד את הפעוט להכיר את האותיות והתנועות(לחרו-ף תקוט-להיזא): ה-רבבי לימד את הילד לקרוא את האות עם התנועה. אחרי שהילד קלט את החומר, הוא עבר לשלב השני: צירוף אותיות ותנועות וקריאת מילים ופסוקים.

בשלב השלישי, למד הילד קריאה שוטפת במקרא, ותרגום הפסוקים לערבית.

בשלב הרביעי, למד הילד את טעמי המקרא על בוריים.

בשלב האחרון, החל ללמוד רש״י, הלכות וגמרא. בשלב הזה, הורי התלמיד ערכו חגיגה לקרובים, והביאו דברי מאפה וממתקים לכיתה של בנם. המוכשרים נשלחו לעיר הגדולה פאס או לתאפילאלת כדי להמשיך בלימודיהם התלמודיים. המבחנים לתלמידים התקיימו בשבתות. הרבנים בחנו את התלמידים אחר־הצהרים במקצועות התנ״ך והגמרא. כמו בכל קהילה יהודית במרוקו, עם בוא הצרפתים נפתחו בתי-ספר של כל ישראל חברים (אליאנס), והחינוך השתנה לחלוטין .

מערכת הלימודים בקאזאבלנקה:

מערכת הלימודים וחלוקת החומר הנלמד במשך השבוע בחדר שונה ממקום למקום. החלוקה אינה קבועה ואינה על־פי תוכנית רשמית. כל מלמד והתוכנית שלו, בעיר ובכפר.

לפנינו מערכת לימודים שהייתה נהוגה בקאזאבלנקה: ימי ראשון ושני: פרשת השבוע ותרגומה לערבית יהודית. יום שלישי: נביאים עם כתובים. יום רביעי: מבחן באמצעות שאלות ובדיקה אישית על־ידי אמירת טקסט בעל פה. יום חמישי: הפטרה. יום שישי: כתיבה, העתקת טקסט המתאים לגיל הילד. יום שבת אחה״צ: תחרויות בקריאה ובתרגום קטעים מן המקרא המתקיימות בבתי-כנסת של ה״מדינה״ הישנה (שכונת היהודים), בין קבוצות מבתי־ספר שונים.

סיום הלימודים ב׳׳חדר״

בגלל דוחק הפרנסה, רק הורים מעטים יכלו להרשות לבנם להמשיך בלימודיו אחרי גיל הבר־מצווה. אבל אם הוא היה בר־אבהן ובר־אוריין, אביו מסר אותו לרב ללימודים גבוהים, כדי שימשיך את שלשלת היוחסין של המשפחה. לפעמים האב עצמו טיפל בבנו והמשיך ללמדו. אך היו גם מקרים שהורים נאלצו להוציא את בניהם באמצע הלימודים כדי לקחת אותם עימם לכפרים לעבוד כרוכלים. התקנה שבספר התקנות סימן קמ״ו, שנחתמה במכנאס על ידי ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ), מוכיחה עד כמה היה קשה להורים לתת חינוך לילדיהם.

הערת המחבר: תקנות פאס, סימן קמו, נדפס בתוך כרם חמר. התקנה מגנה את ההורים שבמכנאס המוציאים ילדיהם מן ה״חדר״, כדי לעשותם שוליות של עושי מסרקי צמר אל-קראסלייא, ואוסרת על בעלי מלאכה אלה להעסיק ילד לפני הבר-מצווה.

היה עוד קושי נוסף: בן למשפחה פשוטה מתוך עמך, לא היה יכול בין כה וכה להמשיך בלימודים, משום שגם אם הצליח וקיבל סמיכת רב או הורשה להיות שוחט ובודק, מוהל וכדומה, לא יכול היה לממש זכות זו, כי כל המשרות מהסוג הזה היו כבר תפוסות. מי שהחזיק במשרה ציבורית בעלת ערך של רב, דיין, סופר, מוהל או שוחט, העביר אותה לבניו אחריו על-פי דין השררה. מתוך דאגה לעתיד ילדיהם, העדיפו הורים ללמד את הבן מקצוע, כי משרת רבנות הייתה ממילא תפוסה ברוב המקרים, בידי אולאד א-זדלד (בני אבות), הלוא הם המיוחסים בני המעמד העליון.

הערת המחבר: מצב המלמד היה כה חמור, עד שהמוני העם במכנאס_נהגו לומר תיכ׳מיל א-סרוב, וואלא תקרייא (טוב ניקוי הביוב ולא עיסוק בהוראה) ובנוסח אחר בקזבלנקה: תכימיל למזארי וואלא תקריית א-דרארי(ניקוי ביוב ולא חינוך תלמידים, ראה לעיל הערה 33). תלמיד שאינו נמנה עם המיוחסים, אף על פי שאם היה מצליח בלימודיו, היה אולי זוכה בסוף, במשרת מלמד דרדקי ולא יותר.

השררה

השררה קיימת עד היום בכל קהילות ישראל במרוקו, ובמיוחד בערים כמו פאס, מכנאס, צפרו, מראכש, רבאט, סאלי, תיטואן, ועוד. מוהלים ושוחטים במכנאס למשל, היו רק מבני משפחות בירדוגו וטולידאנו. גם בערי אלג׳יריה השכנה, הייתה קיימת השררה. במכנאס, הורשו לשחוט עופות רק שני תלמידי חכמים ממשפחות מסוימות. לבית המטבחיים, לא הייתה דריסת רגל לאף שוחט, זולת לשוחטים מבני משפחת בירדוגו. זוכרני אדם שהגיש ערעור לבית־הדין הרבני הגבוה ברבאט, נגד בעלי-השררה, אך בקשתו נדחתה והוא לא הורשה למלא תפקידי שחיטה.

הערות המחבר: בעניני השררה במרוקו, ראה: ברונו-מלכה, עמ 216 הערה 8 (השררה בפאס); מים חיים, ח״ב, על השררה במכנאס ובעוד מקומות, עמ' רלז-רסב; קהלת צפרו, ח״ג, מוסד השררה בצפרו, עמ' 70; השררה במראכש והדרום, פלאמן, עמי 197-187, שוראקי עמי 109. ״בית-דין השררה״ מערכת שיפוט שעליו הוטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה.

שני תלמידי-חכמים בלבד הורשו לשחוט עופות: אחד ממשפחת זאזון, שמאבות אבותיו הייתה להם חזקה על השחיטה. השני ממשפחת טובי, שהיה מוכר בעיר כולה כשוחט ובודק. שני תלמידי־חכמים אלה הורשו לשחוט רק עופות, אך לא בהמות. דריסת רגל בבית המטבחיים, הייתה אסורה לכל שוחט, זולת המשפחות שהזכרנו.

האיש שהגיש ערעור לבית־ הדין הגבוה היה מר אליהו הכהן, אשר בנו יהודה למד והוסמך כשו״ב, אך לא הורשה להיכנס לבית המטבחיים, כמו בני משפחת ברדוגו. ראה על כך: מים חיים, ח״ב, משפטי השררה, עמי רנא, סי׳ ד, סעיף פה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד193

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997

ועידת־מדריד הניבה תוצאה שהיא בבחינת דבר והיפוכו: לא די שלא בוטל משטר החסות הזרה אלא אף זכה לאישור בינלאומי. יתירה מזאת, מבחינת היהודים היתה זו מהפכה של ממש, שכן הוועידה העניקה להם בחוץ לארץ מעמד שווה לזה של הנתינים המוסלמים.

לראשונה נעלמה ההבחנה בין ״נתינים מאורים״ ל״נתינים יהודים״. מבחינת המשפט הבינלאומי – שהקדים בכך את החוק הפנימי – נחשבו היהודים מעתה והלאה נתינים מארוקאים במלוא מובן המלה, שווים למוסלמים. בתוך כך השיג המלך ויתור אחד חשוב שנועד לבלום את קבלת האזרחות הזרה: היתה זו ההכרה בעקרון ״הנאמנות המתמדת״, לפיה לא יוכל אדם לאבד את נתינותו המארוקאית בלי אישורו המפורש של המלך.

ערב נעילתה של הוועידה זכתה השאלה היהודית לטיפול עקיף באמצעות הצעה של משלחת אוסטריה, שהועלתה בשם האפיפיור, וחתרה להכליל את עקרון חופש־הדת בהחלטות הסופיות. חברת כל ישראל חברים הצליחה להשיג הבטחה להרחבת החופש הזה גם ליהודים, אלא ששר־החוץ שייצג את הסולטן, הגיב קשה על משאלה זו, אף גרם שהיא מיותרת ובלתי־הולמת מאחר שמאז ומתמיד נהנו יהודי מארוקו מחופש מעין זה. לפיכך סירב להעביר את ההחלטה לסולטן, שסמוך לפני־כן שיגר אליו איגרת אישית שכן באה בעתה, ואותה קרא בפומבי ובזה אנו מביאים כמה קטעים מתוכה:

"הובא לידיעתנו שיהודים אחדים מנתינינו התלוננו כמה וכמה פעמים אצל אחיהם יושבי אירופה ואצל הנציבים הזרים בטנג׳ר על כ׳ לא עלה בידם להשיג משפט־צדק בטענות שהעלו ביחס למעשי רצח, גניבה וכר… רצוננו השריפי הוא שיזכו במשפט־צדק בלי התערבות המעצמות או נציגיהן שכן אלה הם נתינינו ומשלמי־מם הם לנו, ומתוקף דבר זה עצמו שווי־זכויות הם בעינינו למוסלמים, וכל פגיעה בהם אסורה על־פ׳ דתנו.

לפיכך אנו מצווים עליך (הסולטן פונה כאן אל שר־החוץ שלו) שתקבל את טענתו של כל יהודי שיתלונן על שלא זכה במשפט־צדק אצל אחד המושלים ותודיענו על כך שעה שלא תמצא דרך לתקון את המעוות".

אכן, זהו מסמך מפליא, המכיר בשוויון בין כל נתיני הסולטן, בלי הבדל דת, ובתוך כך הוא מעמיד סוג אחד מתוכם, את היהודים, תחת אפוטרופסותו של משרד־החוץ! אין ספק שעלינו לראות בו לא רק שגגה שנבעה מן הרצון להיטיב אלא גם גילוי נוסף לדו־המשמעות של רגשי הסולטנים כלפי היהודים.

נסיים בכך שנזקוף לזכות תקופות־מלכותם של הסולטנים הטובים, מוחמר הרביעי וחסן הראשון, אי־אלה שיפורים משפטיים פעוטים במעמדם המשפטי של היהודים. אך הדבר הושג במחיר בנאום שמעתה והלאה עתיד היה להחשיד את היהודים בקשירת־קשר עם מעצמות זרות המשתוקקות לחלק ביניהן את מארוקו, ולכן גם נשארה השאלה היהודית תלויה־ועומדת עד לכינונו של משטר־החסות הצרפתי.

הטלטולים הקשים שנגרמו בעטיה של ההתפשטות האירופית ובשל פגעים מידי שמיים אילצו את שליטי מארוקו לוותר על כל רעיון של רפורמה ושללו מהם את האמצעים הנחוצים להגבלת ההשפעה הזרה. כאשר מת מולאי חסן כבר עמדה עצמאותה של מארוקו במידה רבה בסימן־שאלה.

לקראת הפרוטקטורט(משטר־החסות)

עם עלותו של מולאי עבד אל־עזיז (1908-1894) לכס־המלוכה נכנס המשבר המארוקאי לשלבו הסופי. הבעיות החמירו עד כדי כך שמטבע הדברים נדחקה השאלה היהודית לדרגה משנית. הנסיך הצעיר גם הוא היה שופע אהדה ליהודי ממלכתו, ששותף היה עמהם בשאיפה להיכנס במלוא ההיקף לעולם המודרני. אבל הוא עצמו שם לאל את השאיפה הזאת לשינוי בהקיפו את עצמו מתווכים אירופים חסרי־מצפון, שניצלו לרעה את חיבתו המופלגת לחידושיה ונפלאותיה של הטכניקה המערבית. על־פי עצתם של אותם אנשי־ביניים עצמם אישרר בחתימתו את הפרטיכל של אלג׳סיראס (1906), שהעמיד את מארוקו תחת אפוטרופסות בינלאומית.

הממלכה, שנעשתה ספק־פרוטקטורט בינלאומי, הניחה לצרפת את משטרת הנמלים, את העבודות הציבוריות ואת הפיקוח על המטבע שלה. פשיטת־הרגל הכספית סופה שקוממה את רוב האוכלוסיה, שדבקה בקנאות בעצמאותה של המולדת.

מולאי עבד אל־עזיז, כיון שלא הצליח להשליט סדר בממלכה, ממילא העמיד בסכנה את בטחון היהודים, קורבנות מועדים לכל תקופה של אנרכיה. המרידות של בו חמארה (״בעל האתון״) במזרח, של ראיסוני בצפון ושל מא אל־עינין בדרום עשו שמות בקהילות היהודיות בדברו, טאזה, סטאט ומאראקש. המלאח של מכנאס הותקף ב־1903, אך יושביו הדפו בנשק שלוף את המתנפלים עליהם. באוגוסט 1907 באו מעשי־טבח איומים בעקבות הרעשתה של קאזאבלנקה, ואז גם נבוז המלאח ויושביו עקרו זמנית לטנג׳ר, גיברלטר וספרד. הסולטן, ששוב לא שלט בארצו, הודח על־ידי אחיו הצעיר, מולאי חפיד(1912-1908).

היהודים קיבלו את השליט החדש בחששות מרובים. אכן, במאבק בין ה״מחדשים״ וה״שמרנים״ שהסעיר את מארוקו היה השליט החדש, מוסלמי שונא־זרים, תומך נלהב באחרונים. העלו אותו על נס כסולטן אל־ג׳יהאד (סולטן של מלחמת־הקודש). הוא לא הסתיר את איבתו לציבור היהודי, שנודע בשאיפתו לרפורמות ובנכונותו לספוג השפעות מאירופה. אך הואיל וחרד היה לדמותו בעיני מעצמות אירופה השכיל להפיג את חששותיהם של היהודים ולהרבות במחוות של רצון טוב כלפיהם. בטיוטה של תחוקה, שעובדה בהשפעת הפיכתם של התורכים הצעירים, הגיע לידי כך שזו פעם ראשונה בתולדות מארוקו הבטיח את שוויון כל האזרחים, בלי הבדל דת.

אך עד־מהרה נתחוור שמולאי חפיד לא יזכה לקיים את ההבטחות שנתן למארוקאים: להתנער מהסכם אלג׳סיראס, ולשחרר את השטחים הכבושים. חנוק היה הסולטן מבחינה כספית, ולפיכך נאלץ לקבל את התנאים המשפילים שהעמידו לו המעצמות הזרות כדי שיוכל ללוות כספים בבנקים האירופיים. גרוע מזה, המרידות נתחדשו ביתר־שאת. בעקבות מעשי־טבח כאירופים הונחתו גייסות צרפתיים נכבדים. רבעי המלאח של פאס ושל מכנאס שוב הותקפו באפריל 1911. שבטי מורדים צרו על פאס, שניצלה רק בזכות התערבות הטור הצרפתי של הגנרל מואניה, שהגיע לעיר ב־21 במאי 1911, שעה שהיו ביצוריה קרובים להתמוטט. היהודים קיבלו את החיילים הצרפתים כגואלים ומשחררים. כעבור זמן קצר חזר החיזיון ונשנה במכנאס.

עם יישוב המשבר הפראנקו־גרמני סביב אגאדיר הוסר המכשול האחרון מדרך הקולוניזציה הצרפתית של מארוקו. כתום שבוע של משא־ומתן מריר, חתם מולאי חפיד לבסוף ב־30 במרס, רותח מכעס, על חוזה פאס, שכונן את הפרוטקטורט הצרפתי. לגבי איש שהיה מתנגד קיצוני להשפעות זרות היה בכך משום אירוניה טראגית של הגורל.

משעה שנודע הדבר הוצפה הארץ חמת־זעם שאין לתארה במלים. החיילים המארוקאים התקוממו נגד מדריכיהם הצרפתים. ההתקוממות הסתאבה ולבשה צורה של טריטל, פשיטה וטבח באוכלוסיה היהודית של פאס.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997-עמוד 63

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר