ארכיון יומי: 30 באוקטובר 2019


יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

 

שלילת המגורים ברובע המדינה

אחרי מאות שנים של בידוד בתוך חומות המללאח, החלו היהודים לגור מחוץ לשכונה היהודית. התהליך החל עוד לפני סוף תקופת מרוקו העצמאית, אך המגמה גברה לאחר כינון הפרוטקטורט ב-1912. השלטונות הצרפתיים ראו בחיים המשותפים בלב השכונות הערביות (״מדינה״), את אחד הביטויים החיוביים הבולטים לסיומו של המעמד הנחות הנפרד של היהודים. אולם עוד בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים הביעו שלטונות המחזן הסתייגות גוברת מערבוב זה. הבעיה הייתה רגישה במיוחד בערים קזבלנקה ומרקש.

ב־7 בדצמבר 1934 ביקש מפקד הפיקוח האזרחי של נפת קזבלנקה הנחיות מהנציבות בעניין חוזר שהווזיר הגדול ביקש ממנו להעביר לפאשה של קזבנלקה. המסמך הנפיץ נועד לאסור בעתיד, מסיבות דתיות ותרבותיות, התיישבות של משפחות יהודיות ברובעי המדינה לצדם של מוסלמים, בין כבעלים של הנכס ובין כשוכרים. הנחיות אלה לפאשה הביכו את הנציבות, משום שהיו מנוגדות למדיניותה מאז כינון הפרוטקטורט. לאחר התייעצויות של כמה שבועות, הבהירה הנציבות למחזן את עמדתה העקרונית בסוגיה העדינה:

״היועץ לממשל השריפי הציג את תוצאות החקירה בפני הווזיר הגדול. הווזיר סי אל מוקדי אכן אישר כי תופעת מגורי יהודים במדינה של קזבלנקה אינה דבר חדש. מאז כינון הפרוטקטורט עזבו משפחות יהודיות עשירות את המללאח והתיישבו במדינה. הווזיר הגדול מודע לעובדה שמדובר במצב הקיים כבר זמן מה, וכי צריך לנהוג בו בזהירות רבה. לעומת זאת לא התרחש עד כה ערבוב אוכלוסייה במדינה החדשה ובשכונת החאבוס (הקדש מוסלמי) של קזבלנקה – למעט מקרים בודדים, כפי שגם ציין ראש הנפה האזרחית, מר קורטין. זאת בדיוק מטרתו העיקרית של הווזיר הגדול, אשר הזכיר מחדש את דאגתו של הוד מלכותו השואף למנוע בעתיד, לפחות ברבעים אלה, מגורים משותפים, שבהם ראה פגם חמור הן בהיבט הדתי והן בהיבט הפוליטי. בתנאים אלה, רשאי מר אורתליב להסכים לצעדים ולהציג… בפני הפאשה את רצונות המחזן, ולהדגיש שאין לשנות את המצב הקיים, אלא רק למנוע בעתיד מיהודים לעבור לגור במדינה החדשה ובשכונת החאבוס״.

שנה לאחר מכן, בנובמבר 1936, חזר הווזיר הגדול והעלה את הנושא בפני הנציבות בעת ביקור הסולטן במרקש! כך הוא הציג את המצב המיוחד בבירת הדרום:

״הובא לידיעת הוד מלכותו הסולטאן המצב המיוחד במרקש. מצד אחד, מגורים משותפים של תושבים יהודים ומוסלמים בכמה שכונות בעלות אופי מוסלמי מובהק הסמוכות למללאח. ומצד שני, העסקת משרתות מוסלמיות אצל מספר רב של משפחות יהודיות, המתגוררות בתוך המללאח. להוד מלכותו הגיעו תלונות רבות של מוסלמים המתנגדים למגורים המשותפים. הם מתריעים כי מגורים כאלה יוצרים תקריות רבות. אמנם עד כה התקריות אינן חמורות, אך הן עלולות להחמיר אם לא יושם להן קץ. במיוחד צצות שערוריות במללאח, עקב יחסים אינטימיים אסורים שמנהלים כמה ראשי משפחות או בניהם עם המשרתות המוסלמיות. שערוריות אלה פוגעות עמוקות במוסר וברגשות המוסלמים״.

במרקש כמו בקזבלנקה, הסכימו השלטונות השריפים והצרפתיים לא לשנות את המצב הקיים, אבל ניאותו להרחיב את שטח המללאח במרקש, כדי לנסות לפתור את בעיית צפיפות המגורים החמורה של יהודי העיר. באשר להעסקת המשרתות המוסלמיות הושגה פשרה – רק משרתות מבוגרות יורשו לעבוד במללאח ולא צעירות.

השלכות מלחמת האזרחים בספרד

נפילת המלוכה בספרד ועליית הרפובליקה לשלטון באביב 1931 התקבלה בתקוות גדולות אצל כ-20,000 בני הקהילות היהודיות של אזור הפרוטקטורט הספרדי וטנג׳יר. צעירים רבים הצהירו על תמיכתם ברפובליקה מתוך אמונה בספרד הליברלית, ואף התגייסו למפלגות השמאל והשמאל הקיצוני, דבר שסיכן את חייהם עקב פרוץ מרד הלאומנים הספרדים. למרות שהגנרל פרנקו עצמו לא אימץ מעולם את הרעיונות הגזענים של בני בריתו הנאצים והפשיסטים, השפיעו רעיונות אלה רבות על האידיאולוגיה של חברי הפלנגות תומכיו והכתיבו את התנהגותם היומיומית כלפי האוכלוסייה היהודית. כך רוששו השלטונות חלק נכבד מהאוכלוסייה, ולא הותירו ברירה לחלק מהם אלא להגר למרוקו הצרפתית.

בטיטואן, יצא העיתון הלאומני ״אל קוררו ״ (El Correro) בשצף קצף נגד היהדות הבינלאומית, המרקסיסטים והבונים החופשיים. העיתון דרש את כינונה מחדש של האינקוויזיציה באזור הצפוני של מרוקו. בנוסף להתקפות פיזיות והגבלות במסחר, התנכלו השלטונות החדשים לקהילות היהודיות כפי שדיווח מנהל בית הספר של אליאנס בטנג׳יר בנובמבר 1936 :

״היהודים החיים באזור הספרדי, חיים במצב של חוסר ביטחון ופחד. אלה שיכלו לעזוב את העיר ומצאו מקלט בטנג׳יר שותקים, ושתיקתם אומרת הרבה מאוד על המאורעות שלהם היו עדים. השלטונות מתנכלים בעיקר להונם ולרכושם. האוכלוסייה, גם הספרדית וגם הערבית, יונקת את השראתה מהתנהגות השלטונות הרשמיים, ואלה מנצלים כל תירוץ כדי לסחוט הן את הקהילות היהודיות כקולקטיב והן את היהודים האמידים כפרטים. לעומת זאת אין מבקשים מהם, כפי שמבקשים מהמוסלמים, להילחם למען ספרד. כך שהאנטישמיות לובשת בעיקר אופי רשמי ודבקה בהמונים רק באופן שטחי… השלטונות מבצעים את הפעולות הפיננסיות דרך בנק חסן (היהודי) מטנג׳יר, באמצעות מַמַן וטולדנו סוכניו בטיטואן, סוחרים יהודים מטפלים בכל הרכישות של הממשל הספרדי״.

 השנה הנוראה

היהודים חוו את תלאות העימות המשמעותי הראשון בין התנועה הלאומית המרוקאית ושלטונות הפרוטקטורט הצרפתי כצופים מודאגים, הנסחפים שלא מרצונם בסופה, על רקע של קשיים כלכליים ומצוקה כללית. במאמר מערכת מינואר 1937 הצביע ״לאבניר אילוסטרה״ עד כמה מצוקת ההמונים, שנבעה מהמשבר הכלכלי העולמי ומבצורת מתמשכת, העמיקה את מורת הרוח הציבורית:

״אם קיים היום הלך רוח כה שפל המתפשט בההרגה בשכבות חברתיות מסוימות, יש לחפש את מקורו אך ורק במצוקה הנוראה העושה שמות במשפחות רבות. הפרולטריון הילידי סובל מאוד מן המשבר, ומשבר זה עלול להימשך עוד זמן רב״.

כזכור, מנהיגי התנועה הלאומית תלו תקוות מוגזמות ביכולתה של ממשלת החזית ״עממית להגיע אתם לפתרונות שלווים של רפורמות ליברליות במשטר הפרוטקטורט. ״הם התאכזבו במהרה מההתנגדות העזה של החוגים הקולוניאליסטיים, שהמשיכו למעשה לשלוט במדיניות החוץ של צרפת. ב-1935 הגיש ועד הפעולה המרוקאי תכנית רפורמות מתונה ונמנע מכל דרישה לעצמאות. סירובה של פריז לבחון ברצינות תכנית זו גרם לפיצול הוועד. חבר הוועד מוחמד וואזאני. ייסד את המפלגה הלאומית לרפורמות (PNRR-Parti National pour la Réalisation des Réformes) והורה לתומכיו לעבור לפעולה ישירה, דהיינו לארגן הפגנות המונים בערים הגדולות במרוקו.

לאחר סדרה של הפגנות רחוב ללא השלכות מיוחדות בכל מרוקו, חל בעיר מכנאס, שעד כה נותרה שלווה, מפנה שזיכה את 1937 בתואר ״השנה הנוראה״ וטבע אותה בזיכרון הקולקטיבי. עם הטיית אפיק נחל ״ואדי בו-פקרַאן, העובר בעיר לטובת מתיישבים צרפתים, פרצה ״מלחמת המים״, וזו נוצלה בהרחבה בידי המנהיגים הלאומנים שהאשימו את הצרפתים ״בגניבת המים״ לאחר שנישלו את אדמותיהם.

ב-2 בספטמבר 1937, התארגנה הפגנה גדולה כדי לדרוש את שחרור המפגינים שנעצרו יום קודם. ההפגנה הידרדרה למהומה: המשטרה פתחה באש על ההמון ללא התראה. 13 בני אדם נהרגו וכמאה נפצעו. בין הקורבנות היה צעיר יהודי שהתאסלם זמן מה קודם וקיבל את השם סעיד אל אסלאמי. המפגינים התנפלו במנוסתם על חנויות הסוחרים היהודים במדינה, בעיקר על חנויות מוכרי התכשיטים והבדים. הם בזזו ושרפו 42 חנויות, ועוצר הוכרז במללאח. לא היו קרבנות בנפש, אך הנזקים ברכוש היו גדולים, וגדול יותר היה ההלם הפסיכולוגי. כלומר גם תחת משטר הפרוטקטורט לא השתנה דבר, וכל התגודדות המונים עלולה הייתה להפוך למתקפה על יהודים ועל רכושם ללא סיבה. דוח שירותי המודיעין הדגיש את הסכנה בהלך רוח זה בחוגים היהודים במכנאס:

״הם התאכזבו מאוד מהעמדה שגילו כלפיהם החוגים המוסלמים. הם קיוו למצוא אצלם יותר הבנה בעקבות מאמצי ההתקרבות שנוהלו על ידי ברנרד לאקאש (Bernard Lacache), נשיא הליגה הבינלאומית נגד האנטישמיות, בעת שהותו בעיר בתחילת אותה שנה. הם מזכירים שפרויקט התקרבות זה התחיל לשאת פרי בשתי הזדמנויות: א. בזמן הדיונים בוועדה העירונית על פתיחת הבריכה למוסלמים וליהודים, הם תמכו במוסלמים ובתביעותיהם, ואף הציעו לארגן הפגנה בבאב עמר, יוזמה שלא יצאה לפועל בשל האיסור שהטיל הפאשה; ב. ערב מאורעות ה-2 בספטמבר 1937, היה זה יהודי שכתב בערבית את העצומה לסולטאן בעניין הטיית מי ואדי בו־פקראן״.

היהודים התאכזבו גם מעמדת הנציבות, שהתנגדה לעיקרון של פיצוי מלא על הגניבות והנזקים שנגרמו עקב ההפגנות והמהומה. משמעות הדבר הייתה הכרה באחריותה של הנציבות, ולכך היא לא הסכימה מחשש ליצירת תקדים. על כך התווספה מחלוקת פנימית מיותרת על גובה הפיצויים שיש לדרוש. יוסף בירדוגו, נשיא ועד הקהילה חשב שהם מוגזמים, ויתר חברי הוועדה חלקו על דעתו. בירדוגו הגיש את התפטרותו, אך השלטונות סירבו לקבלה.

לבסוף הסכימה הנציבות ״מסיבות הומניטריות גרידא״ להקצאה כוללת של סיוע לקורבנות הנצרכים ביותר, והחלוקה הופקדה בידי יוסף בירדוגו.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ'- 40

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-מינקת נוכרית – גישות שונות

 

מינקת נוכרית – גישות שונות

במדרש תנחומא: ״אמרו רבותינו כל בני המצריות שהניקה שרה כולם נתגירו״ (מהד׳ באבער, עמ׳ 108). כוונת המדרש למנוע מיהודים מסירת התינוקות לנוכריות להנקה.

הרמב״ם השלים עם הדין שנוכרית תניק ילד יהודי, אבל הוא מסביר מדוע בת ישראל לא תניק את בנה של נוכרית ״מפני שמגדלת לעבודה זרה״. כלומר, בכך שהיא מניקה את התינוק הנוכרי, היא מעודדת עבודה זרה (הלכות עכו״ם, פרק ט, הלכה טז).

היתה אמונה שההנקה משפיעה על התינוק גם בהתנהגותו, והיו חכמים שאימצו תחושה מיסטית לפיה החלב של הגויה מעביר לתינוק תכונות שליליות. לכן התנגדו שתינוק יינק מעכו״ם, אלא אם חייו בסכנה, ואין מינקת אחרת.

ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב: ״לא התירו חלב נוכרית אלא לתינוק מסוכן״. כלומר תינוק הנמצא בסכנה, וכדי להצילו אין ברירה אלא ליתנו לנוכרית (׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מה).

ר׳ שלמה זרקא כתב כי: ״אם נאלץ אדם למסור את בנו למינקת, ישתדל שלא ימסור אותו למינקת גויה, כי כאשר יונק התינוק מן הגויה, תדבק טומאה בנשמתו״(ש. אלקיים, תשנ״ז, עמ׳ 48).

ר׳ כלפון משה הכהן התיר להניק מנוכרית, וכותב כי ״מדינא שרי [מהדין מותר] להביא מינקת גויה״(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).

באמונה העממית. לפי ר׳ רפאל אוחנא: ״מי שמניח להניק בנו מגויה גורם שעל ידי שאוכלת טריפות מוכרח הילד להיות רע ומטמטם לבו״. במקום אחר בספרו הוא כותב: ״אם אפשר מישראלית, דחלב עכו״ם מטמטם את הלב ומוליד בו טבע רע״ (׳מראה הילדים׳, מד ע״ב, סד ע״ב).

 

אסור להתחתן עם מעוברת ומניקה עד שהתינוק יהיה בן שנתיים

בשו״ע אהע״ז סי יג, ס״ק יא:

גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד שיהיה לולד כד חדשים.״ בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה לו בין שהיא מזנה. אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כד חדש, לא תינשא.

שם ס״ק יד: ״זה שאמרו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא. דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל אפילו בשכר״. היו חכמים שהתירו להתחתן כבר לאחר יח חודשים. חכמי המגרב דנו בתשובותיהם בשאלה האם המינקת, בהיותה גרושה או אלמנה חייבת להמתין כד חודש עד שתורשה להתחתן עם אדם אחר.

 

מינקת שהתקדשה 22 חודשים לאהר הלידה, מפרישים את הזוג זה מזה

ר׳ יהודה עייאש דן באירוע דלקמן:

מעשה אירע במינקת אחת שמת בעלה והיתה מינקת בנה. ולסוף יט חדש ללידת הולד גמלתו ואחר עבור ג׳ חודשים וחצי נתקדשה לאחר, ואחר כך נישאת. ואחר עבור מהנישואין כמו חודש ימים הרגישו הבית דין בדבר ורצו להוציאה בגט כפי פסק כל הפוסקים בעבר, ונשא מעוברת או מינקת חבירו דלכולי עלמא [לפי כל הדעות] יוציא בגט. בסיכום נאמר, כי עלתה הסכמת בית הדין ״דהוא עם הארץ ולא ידע כלל מן האיסור דמינקת חבירו שלא לגרשה, אבל הפרשנו אותם זה מזה עד סוף הזמן כי קרוב הוא״(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יח, דף נב ע״א-ע״ב, מצוטט על ידי ר׳ רפאל חיים בן משה בן נאיים, ׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, סי׳ ב, דף יח ע״ב).

ר׳ מרדכי בן דוד גיג שפעל באלג׳יר במאה ה־19 דן באשה שילדה ארבעה בנים והניקה אותם. שבעה חודשים לאחר שהתאלמנה – ועדיין מניקה, רצתה להינשא. החכם אסר עליה להינשא בתוך כד חודש, ונימק: ״לא מצאתי היתר לאשה זו להינשא לא מכח הפוסקים ולא מכח הסברא״ (׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

בג׳רבה כופים את המינקת להתגרש אם נישאה לפני הזמן. נשאלה השאלה בדבר מניקה שנישאה ארבעה חודשים לאחר שגמלה את תינוקה, האם כופין אותה להתגרש. ר׳ יעקב הכהן פסק, בהסתמך על פוסקים לפניו, כי כופין אותה להתגרש (׳הליכות יעקב/ דף לא סי׳ ד). חכם במרוקו בן המאה ה־20 הגדיר את המצבים בהם אסור לה להינשא: מעוברת ומניקת חבירו אסור ליקדש ולישא עד שיהיו לולד כד חודשים, חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה, בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. כך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא (דוד צבאח, ׳שושנים לדוד׳,

חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).

 

באילו מצבים אינה צריכה לחכות כד חודש עז שתינשא?

ר׳ ש״י אביטבול מצפרו דן באירוע דלקמן. בעיר דבדו גרושה שילדה, ואינה רוצה להניק הולד והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת, יען רוצה היא בתקנת עצמה שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני… שהבעל שנתקשרה עמו לא ימתין כד חדש מיום לידתה וכאשר באה לינשא עמד מי שמנעה עד מלאת כד חדש.

לפי פסק הדין שנכתב בשנת תקס״ח (1808) ״מותרת האשה לינשא ואין צריך המתנה״(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לג. פסק דין דומה ניתן על ידי ר׳ אליהו הצרפתי מפאס, שם סי׳ לד).

אלמנה שלא הניקה, אלא שכרה מינקת, אינה צריכה להמתין כד חודשים לנישואיה מחדש, ואין חשש שמא ישא מינקת חבירו (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

גרושה שלא הניקה. מעשה במאה ה־19: בתו של ר׳ אלעזר טובי גורשה בהיותה מעוברת, ״ובעת לידתה לא רצתה להניק הבת ונתנה אותה לבעלה, והשכיר לה מינקת באופן שלא הניקה אותה אמה כלל״. כפי שהסכימו חכמי פאס, מותר לה להינשא לפני מלאת כד חודש (שמואל עמאר, ׳דבר שמואל׳, אהע״ז, סי׳ לב).

ר׳ ידידיה מונסונייגו מפאס דן באשה שבעלה גירשה בעודה מעוברת בחודש התשיעי, ולאחר הגירושין ילדה בן. מיד שלחה את התינוק לאביו. והתינוק לא הכיר את אמו כלל. השאלה האם מותר לה להינשא תוך כד חודש. התשובה חיובית בעקבות פסקיהם של חכמי מכנאס (׳דבר אמת׳, סי׳ צב).

גם ר׳ שלמה אבן דנאן כתב על אשה שהתגרשה כשהיא מעוברת ״וילדה בן ולא הנקתו ומעולם לא הכירה אותו… אם יכולה להנשא בתוך ימי הנקה״. התשובה חיובית (׳אשר לשלמה׳, דף קמ, אות נ, סי׳ ה).

מותר להינשא בסוף כד חודש גם אם השגה מעוברת. מעשה באדם שהיה נשוי ולא זכה להיבנות מאשתו, רצה לשאת גרושה שהיתה מניקה. עברו לתינוק כד חודש, אלא שהשנה היתה מעוברת. ר׳ שמואל מרצייאנו נשאל האם מותר לה להינשא, או עליה לחכות עד שיושלמו שתי שנים וחודש העיבור כלומר 25 חודשים. החכם ענה בשנת תש״ח (1948) בקזבלנקה, כי מותר לה להינשא מיד, כי האיש רוצה לקיים מצות פריה ורביה ״כי לא ידע מה ילד יום״, והאשה כבר גמלה את התינוק (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).

אצל זוג גרוש עלתה השאלה האם חל על גרושה הדין שלא ישא מינקת חבירו אלא רק לאחר כד חודש.

ר׳ שמואל מרצייאנו הביא את הדעות השונות בנידון. לדבריו, חייבים לבדוק כיצד היתנו המתגרשים בעת הגירושין, באשר לולד שיוולד. אם התנאי היה שהאב יטפל בו – אז אינו נקרא מינקת חבירו, ומותרת להינשא גם תוך כד חודש. אבל אם היה החיוב על האשה, אז היא מכונה מינקת חבית ואסורה להינשא עד כד חודש (שם, אהע״ז, סי׳ ד; ראו גם סי׳ ה).

נשאלה שאלה בדבר פנויה שהניקה תינוק שמתה אמו, האם מותר לאבי התינוק לשאת אותה. התשובה חיובית, כפי שפסק ר׳ שלמה בירדוגו(׳די השב׳, אהע״ז, דף יא ע״ב).

אם יש חשש שהאשה תצא לתרבות רעה. חכם ממכנאס דן בגרושה שילדה ולא רצתה להניק הילד, בעקבות שאלה האם מותרת להינשא תוך כד חודש. החכם בדעה כי אם לא התחילה להניק, והתינוק עדיין לא מכיר את אמו, ויש צער לאשה ״לעגנה כד חדש ושיש לחוש לקלקולה״, במצב זה מותר לה להינשא, וחברי בית הדין בפאס הסכימו עמו (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ צ).

אשה שילדה ויש חשש שתצא לזנות. חכם שפעל בעיר זטאט דן במעוברת גרושה. כשילדה באו הוריה לבית הדין ואמרו שרוצים שמיד עם הלידה יתנו את התינוק למינקת קודם שיכיר את אמו, כדי שעל ידי זה תוכל בתם להינשא, מבלי לחכות כד חודשים. נימקו בקשתם בכך שהם יודעים כי היא ״אשה פרוצה הומיה וסוררת וחוששים מחטאת שמא תפקיר עצמה לזנות״. תשובת החכם שמיד עם לידת התינוק תמסור אותו למינקת, ותוכל להינשא לפני שימלאו כד חודשים ללידתה (אברהם ריוח, ׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ נט).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 129

 רבי דוד ומשה – קורות חייו ומופתיו- מאור שמחון

שמירה מהגויים

אחד היהודים הגר בסמוך לצדיק מצא מוסלמי אחד שתיווך בינו לבין נוצרי כדי לקנות ממנו 100 ק״ג פילפל שחור. עבור התיווך הם סיכמו שהיהודי ייתן לו מאה ריאל. לאחר שקנה היהודי מהנוצרי את הפילפל השחור, דרש המוסלמי מהיהודי 300 ריאל. אמר לו היהודי: ״או שתיקח 100 ריאל או שלא תקבל כלום״. לקח היהודי את השקים של הפילפל השחור שקנה, והלך משם. לא עבר זמן רב, והמוסלמי הלשין עליו למשטרה שהוא הולך למכור פילפל שחור ללא אישור. המשטרה תפסה אותו, ולקחו אותו למפקח שחקר אותו: "למה אתה הולך למכור פילפל שחור?״ ענה לו היהודי: ״אין לי פילפל שחור, יש לי עדשים׳/ פתח המפקח את השקים ומצא שם עדשים.

שחרר אותו המפקח, וכשהגיע לביתו חזרו השקים להיות מלאים בפילפל שחור. כששאלו את היהודי ״מה קרה?״ ענה להם: ״ברגע שהגיעו השוטרים צעקתי: ״ענני הצדיק רבי דוד ומשה״,

ואז התחלף הפילפל השחור לעדשים.

 

מעשה שקרה לדוד ואעקנין הי״ו שהיה מוכר הרבה דברים ב״מלאח״. יום אחד, החליטו הוא וחברו לנסוע לצדיק רבי דוד אדרעי הלוי זיע״א. הם חגו שם את חג השבועות, משם עברו לדמנאת ועשו שם שבת, וחזרו ביום ראשון והביאו איתם שני בקבוקי יין מתוק, ובקבוק ״מחייא״ ״ק׳ונטר בונד״. הם הגיעו ללקאמרא והלכו למגרש חנייה בשביל להשיג משם מכונית לנסוע לקזבלנקה. הם עלו על המכונית, והחליטו שבדרך יעצרו בהילולה של רבי דוד ומשה זיע״א. דוד וחברו שנזכרו שיש איתם בקבוק של ״מחייא", החלו לפחד כי היה אסור לסחור בשיכר באותו מקום. כשהם ירדו עם המזוודה שלהם בשביל ללכת להילולה, עצרו אותם השוטרים כדי לבדוק את המזוודה. התחילו דוד וחברו להתפלל לרבי דוד ומשה שיעזור להם, והשוטרים מצאו שיש במזוודה שני בקבוקים של יין מתוק. שמחו דוד וחברו, כי חשבו ששכחו את בקבוק המחייא. כשהגיעו לקזבלנקה, פתחו את המזוודה בשביל לחלק את הבקבוקים ומצאו שם בקבוק אחד של יין ובקבוק אחד של ״מחייא״, והבינו שרבי דוד ומשה זיע״א שהתפללו אליו הוא זה שגרם שיינצלו.

 

יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, הסתובב ערבי על יד הקבר וראה יהודים רוחצים פניהם במקום. אמר להם: סבחנא עלא אללאה ומה צ­בחנאס עלא האד ליהוד.

(השכמנו עם ה' ועם הצדיק ולא עם היהודים הללו מבטחנו ב־ה' ולא על יהודים אלה). הוא רק סיים את המשפט, וב­מקום הוא התעוור, מיד החל לצעוק: ״יא סייד ז־אווד ומוסה! (הו אדון דוד ומשה) אני מצטער ומבקש מחילה״. יהודים שהיו לידו שאלוהו: ״מה קרה?״ הערבי סיפר להם מה אמר עליהם, וביקש שיביאוהו לקבר הצדיק, יתפללו בעדו ויבקשו שימחל לו. הגיעו אותם יהודים איתו לציון, נשאו תפילה וראייתו של הערבי חזרה אליו. מאז נהג לשמור על מוצא פיו.

בתקופה מסוימת אסור היה לסחור בנחושת. שוטרים עלו על יהודי אחד שסחר בניגוד לחוק. הוא קרא בשמו של רבי דוד ומשה והשוטרים שחיפשו אצלו מצאו רק פילפל שחור כורכום וצמר.

מנהג השחיטה

מספר מר משה פרץ:״המנהג היה: כשמישהו שוחט בציון, הוא מבשל מה ששחט, נותן את זה לפקיד של הצדיק, והפקיד מחלק לכולם חלקים שווים מהתבשיל. לא יכול להיות מצב שאחד קיבל יותר מהשני: גדולים, כקטנים, עניים כעשירים חכמים ופשוטי עם. לאחר שכל משפחה מקבלת מנות כמספר הנפשות, נותן להם הפקיד גם מנות כצידה לדרך, אבל היה אסור לקחת יותר ממה שהפקיד חילק. יהודיה אחת הביאה פר לשחוט בציון של הצדיק, ולא הכירה את מנהג החלוקה. לאחר ששחטה ובישלה, התחילה לאכול, ושמרה חתיכת כבד גדולה בשביל בתה שהייתה בהריון. כשהתחילה לאכול את הכבד פתאום חשה ברע, עד אשר נשקפה סכנה לחייה. מיהרו אל הפקיד, והוא שאל את אותה יהודייה: ״מה קרה?׳ היהודיה סיפרה לו את המקרה, והפקיד הסביר לה את מנהג החלוקה, ואמר לבעלה שהוא צריך להביא עוד שחיטה. הבעל הביא שני כבשים ושחט אותם. הפקיד קרא לרבי דוד ומשה שיציל את היהודיה. לקח קצת מדם השחיטה ומרח על המקום הכואב, ופתאום יצא משם דם ומוגלה, והאישה הבריאה, כאילו לא קרה לה כלום.

הערות המחבר: הפקיד היה האחראי על הציון, הקשר של הפקיד עם הצדיק היה ידוע כקשר מיוחד ועמוק.

 

הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו, יששכר בן עמי(עמי94) :”טקס השחיטה לכבוד רבי דוד ומשה ממשיך להתקיים בארץ, ואחד הטקסים המעניינים והמרשימים ביותר נערך באשקלון. בעל ההילולא נוהג לקנות פר כמה חודשים לפני יום ההילולא, ומוסר אותו למשפחה במושב, שם מגדלים אותו, אומנם יחד עם פרים אחרים, אך מקדישים לו תשומת לב מיוחדת, כיאות לפר המיועד לקדוש: הוא מקבל יותר מספוא, ובאופן כללי זוכה ליחס טוב יותר משאר הבהמות… כולם יודעים שבאותו יום (יום ההילולא), מעבירים את השור מהמושב לבית הכנסת. התרגשות גדולה… בהגיעו לפתח בית-הכנסת מתקבל השור בקריאות "זרארית” שמשמיעות הנשים… מפילים את השור לרצפה ושוחטים אותו”.

משה פרץ הי”  חי בילדותו ליד הצדיק, כפרו נמצא במרחק של כ-400 מטר מציונו של הצדיק, אביו רבי שלום פרץ זצ”ל היה השמש של הצדיק, אביו נפטר ביום הילולת הצדיק ב-ב' חשוון והוא קבור ממש בצמוד לציונו של הצדיק, כמו כן הוא מספר שאביו ראה המון נסים במקום.

 רבי דוד ומשה – מאור שמחון-עמוד115

פיוט יסדתי לשבח לפאר בעלי החברה הקדושה, חברת גומלי חסדים לקבור מתים ולשמח חתנים-רבי דוד בן אהרן חסין

אֲזַמֵּר אַחֲזִיק טוֹבָה

 פיוטא יסדתי לשבח לפאר בעלי החברה הקדושה, חברת גומלי חסדים לקבור מתים ולשמח חתנים

פיוט א. ובו ד׳ בתים גדולים, ובכל בית ה' טורים ארוכים והג׳ טורים הראשונים משולשי צלעות, ויש טורים מחולקים לב' צלעות, ומשקל הטורים י״ח־כ

נועם: יעלת חן העלמה נעימה

 סימן: אני דוד

 

אֲזַמֵּר אַחֲזִיק טוֹבָה, מְרֻבָּה, לְעֵדָה שְׁלֵמָה קְדוֹשָׁה

. נַפְשָׁם בַּמִּצְוֹת נִכְסְפָה, שָׁאֲפָה, קְבוּרַת מֵתִים גַּם רְחִיצָה

יְקָרָה בְּעֵינֵיהֶם מִדַּת, עֲבוֹדַת, עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא. שְׂמֵחִים עֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם , בְּכֹחָם אוֹנָם וְהוֹנָם. לְשֵׁם יָה לֹא לְמַעֲנָם, מַעְיָנָם רוֹדְפֵי צֶדֶק גּוֹמְלֵי הֲסָדִים.

 

דִּבּוּק נָאֶה הֵם דְּבֵקִים, חֲשׁוּקִים; בַּה אֱלֹהִים חַיםח. נְדִיבֵי עַמִּים שְׁלֵמִים, תְּמִימִים, עַם אֱלֹהֵי אָב הָמוֹן גּוֹיִם

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ רַב חֵילוֹ, יֹאמְרוּ וְיַגִּידוּ בָּאִיִּים . 

מֵהֶם תִּרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ, בְּנֵי אֵל חַי לְעַם קְדוֹשׁוֹ הִתְאוֹשְׁשׁוּ הִתְקוֹשְׁשׁוּ, וָקוֹשּׁוּ, שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים .

 

וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, וּבְקִרְבּוֹ, יָשִׂים אוֹר בּוֹ, דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה

מָאן דְּסָפַד יִסְפְּדוּנֵיהּ, יִדְלוּנֵיהּ, חַבְרוּתָא דדְּאִיכָּא בְּמָתָא

מִתְקַבְּצִים נֶאֱסָפִים, וְרוֹדְפִים, לְדַבֵּר עַל לֵב נֶחָמָתָא

זְכוּת אָבוֹת לָהֶם סוֹעֶדֶת , צִדְקָתָם לָעַד עוֹמֶדֶת

. וְנַפְשָׁם מִשְׁחַת נִפְדֵּת, מֵרֶדֶת, מַעֲלִים בַּקֹּדֶשׁ לֹא מוֹרִידִים".

דַּרְכָּם
 יָשָׁר בִּשְׁתֵּי מִדּוּת, חֲמוּדוֹת, קְבֹר מֵתִים וְשִׂמְחַת חֲתָנִים. יֵרָצֶה לִפְנַי אֶל עוֹלַם, פָּעֳלָם, לְפָנָיו אַפִּיל תַּחֲנוּנִים

יְבֻלַּע מוֹת לָנֶצַח, וְיִסַּח, יִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים בְּיִשְׂרָאֵל יִרְבּוּ שְׂמָחוֹת

, וְיָנוּסוּ מֵהֶם אֲנָחוֹת. יִחְיוּ נְפָשׁוֹת וְרוּחוֹת, נִדָּחוֹת, לְחַיֵּי עוֹלָם יִהְיוּ עוֹמְדִים.

 

רינת יעקב

ב. חשקה, "כוסף״ עניינו חשק גדול: ג. ע׳׳פ נוסח ברכת הלבנה: ד. גם כן עניינו כת, כמו כחי וראשית אוני (בראשית מט, ג): ה. כל רצונם רק לעשות צדקה ולגמול חסדים: ו. כענין שנאי (דברים י, כ) ובו תדבק, ונאמר (דברים ד, ד) ואהב הדבקים בהי אלהיכם חיים כולכם היום: ז. מלשון קשירה, ראה שמות כז, י וברעדי שם. וכן הוא בעוד מקומות רבים: ח. ראה דברים ה, כג ועוד מקומות: ט. ראה תהלים מז, י: י. ללא מום בעבודת ה’: יא. ע״פ תהלים שם: יב. שם קמד, סו: יג. ראה ישעיה מב, יב: יד. ע״פ שופטים ז, יז: טו. הושע ב, א: טז. ראה דברים יד, ב-כא ועוד מקומות: יז. ע”פ צפניה ב, א ועניינו להאסף יחדיו: יח. ע״פ ישעיה סו, ה: יט. ע״פ קהלת ז, ב: כ. בקרב לבבו ישים אור של תשובה, ע”י שיהרהר באחריתו, והמליצה ע׳׳פ ירמיה ט, ז: כא. כ"ז במרק כח, ב וכתובות עב, א: כב. היא מצות ניחום אבלים:כג. בזכות אבות מזונותיהם וסעודותיהם מזומנים להב: כד. אבות ב, ב: כה. ראה איוב לג, כד: כו. בזכות מעשיהם הטובים יזכו לעליה וינצלו מירידה לגהינם, והמליצה ע"פ ברכות כח, א וש”נ: כז. ע׳’פ ישעיה כה, ח: כח. שם לה, י ושם נא, יא: כט. גם הנדחים ביותר יזכו לתחיה כאשר הבטיח הקב״ה ביד עובדיו הנביאים, מלבד הנז' בפרק חלק

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר