ארכיון יומי: 3 באוקטובר 2019


קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים

סמכויות שיפוט אלו, אם גם ששמרו על צביונן המיוחד של הקהילות היהודיות, יצרו גם הפליה ברורה לרעתן, שעוררה טינה עזה בלבם של יהודי המגרב, כל אימת שהיו חייבים להתייצב לפני בית דיו השרעי המוסלמי, שהיה הסמכות השיפוטית משעה שהיה מוסלמי צד בעניין.

בבית הדין הרבני של קזבלנקה, שהיה החשוב ביותר בכל המגרב כולו ובו בוררו כאלפיים משפטים בשנה, יכול היה אדם לקרוא פסוקים אלה מעל בית המשפט :

" למדו היטב דרשו משפט אַשרו חמוֹץ שפטו יתום ריבו אלמנה " וכן : " על שלושה דברים העולם עומד : על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר : אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. הוו זהירים בדין.המשפט הוא האמת, שלאמיתו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית "

רוממותם של כללים אלה מבליטה עוד יותר את דלותם של בתי משפט אלה, שכל מצוקת המללאח ומחסוריו היו עוברים בהם כבתהלוכה. מי שהיה עוקב אחר ההמונים שהצטופפו שם בימי הדין רואה היה את המתרחש בבתי משפט אלה, שהיו שופטים יהודים על פי התורה, התלמוד והפוסקים הגדולים, ובהם בראש וראשונה ספריהם של הרי"ף, הרמב"ם ויוסף קארו.על קבצי הלכה נתווספו במגרב פסקיהם של רבנים, שפרסמו אלפי שאלות ותשובות, שרובן עדיין לא יצא לאור והן – הן אוצרה המיוחד של יהדות צפון אפריקה.

באשר לבגרות ולאפוטרופסות נהגו, כמובן, על פי הכללים המסורתיים של התנ"ך והתלמוד. אולם אף שעל פי חומר הדין אשה מגיעה לפרקה בגיל שתיים עשרה וגבר בגיל שלוש עשרה, באו חכמי ספרד והעלו גיל זה לשמונה עשרה שנה. בהשפעת הדוגמה של צרפת פרסמו הרבנים הראשיים של מרוקו , בעת מועצתם השנתית השנייה בשנת 1948, תקנה שהעמידה את גיל הבגרות המשפטית על עשרים שנה לגברים ונשם כאחד, אף שהתירה לבית הדין הרבני להכיר בעצמאותו של קטין קודם לגיל הנדרש. הרי זו דוגמה טיפוסית להשפעתם של זרמי ההיסטוריה הגדולים שנפגשו ביהדות המוגרבית.

יכולים אנו להבחין באותן מגמות בתחום של דיני קידושים ונישואין.יפה תוארו טקסי הקידושים על ידי כמה משקיפים, ובהם גוּלוון, תאג'ורי, ברינוֹ ומלכה ובן עמי. הם תוארו בתמונות שצייר דה-לקרואה באלג'יר ובמרוקו. הקידושים הם טקס משפחתי פשוט, אף כי תופסים הם במקרה של הפרה. הואיל ובתחום זה היו הרבה מקרים מצערים של הפרת אמונים, נאלצו הרבנים המוגרבים להוציא דינים שהמשיכו במגמות, שהסתמנו החל מן המאה השבע עשרה ובהשפעת מוסר חקיקה המערבי, פרסמו ב – 10 וב – 11 ביולי 1947, תקנה שגזרה עונש על כל מעילה באמון בנידון זה. אותה תקנה עצמה נתנה תוקף משפטי לדיני המקרא וההלכה לגבי האזור הצרפתי של מרוקו, לרבות טנג'יר, בעניין הבטחת נישואים שבא פיתוי לאחריה. בלא להכנס כאן בפרטי החידושים המשפטיים האלה, הרי עלינו להדגיש שלא באו אלא לטהר את הדין היהודי מן ההשפעות הערביות שקלט ולבדוק אותו לאור ההשפעות המערביות, שמשלו במגרב בכיפה בעשרות השנים האחרונות. המגמה הייתה להגן על הצעירה ולערוב לזכויותיה : עם זאת, לא היו רבני המגרב להוטים לחפש אחר האבהות, הם לא הטילו את האחריות על המדיח אלא אם כן הודה בה הוא עצמו רשמית.

הוא הדין לגבי הנישואים. התפתחות המשפט הפרטי במגרב בעת האחרונה, נוטה הייתה לטעת בחקיקה המיושנת החדורה השפעות מוסלמיות ומזרחיות, עקרונות הקרובים יותר למחשבה המשפטית של המערב. מתוך התקנות החדשות שפרסמו הרשויות הרבניות העליונות יכולנו לעמוד על התפתחות המידות והדעות.

למשל, לפי דוגמת המוסלמים היו זיווגי קטינים גם שכיחים מאוד בחוגים יהודים. עוד לפני שנים אחדות בלבד היה זה מקרה שכיח למדי, שתסרב ילדה בת תשע ללכת לבית הספר…משום שהיא נשואה. התגובה החריפה עד מאוד מצד הקהילות היהודיות והעילית המשכילה הביאה לידי פסיקות חמורות של בתי הדין הרבניים במגמה לאסור מנהג זה ולקבוע את הגיל החוקי לנישואים בתקופת הבגרות המינית.ועוד עלינו לומר כי עוד בשכבר הימים הנהיגו הרבנים הספרדים, מדאגה להגנת האינטרסים של האשה, משטר של שיתוף בני הזוג במקום הפרדת נכסים, שהייתה ממסורתו של המשפט העברי. היו אלה אותם רבנים קסטיליאנים, שניסו לשים סייג למנהג החוקי של הפוליגמיה, שהדין מכיר בו לגבי יהודי המזרח. אכן תקנות קסטיליה התירו לעשות את המונוגמיה אחד מתנאי הכתובה :

כל זמן שהייתה הכלה דנן וכל זמן שהתקיים הזיווג בין בני הזוג אסור לבעל שישא אשה אחרת. אם יעבור על איסור זה, יצטרך לשלם אז לכלה דנן את כל הסכומים שנרשמו בכתובה כנדוניה חוקית, ולתת מיד בידה גט כריתות, כדת וכדין,כדי שתהיה בת חורין להינשא בשנית.

כחברה מזרחית התירה היהדות המוגרבית, מאז ומתמיד, את הפוליגמיה. התנאי העקרוני היחיד שנדרש על מנת להתחתן שבנית, כשלא היה הדבר אסור על פי הכתובה הראשונה, היה שיוכיח הבעל כי יש לאל ידו לפרנס שתי נשים. בכל זאת כאשר היה הדבר ביכולתם נטו בתי הדין הרבניים שלא להרשות זיווג שני אלא בשעה שהיה הזיווג הראשון חשוך בנים משך למעלה מעשר שנים. ואכן, בחוגים ברבריים וספרדיים כאחד נעלמה הפוליגמיה החוקית כמעט לגמרי מקהילות היהודים במגרבּ. במקרים הנדירים בהם נתקלתי בה אגב מסעותי בצפון אפריקה הייתה הפוליגמיה חוקית זו פועלת במובן זה שהצמיחה פחות טרגדיות מבגידות משפחתיות במסגרת של מונוגמיה. מבחינתה של יהדות צפון אפריקה הייתה צרה החברתית האמיתית מצויה במקום אחר – בפוליגמיה הרצופה, שבחוגים ידועים נתאפשרה בגלל הנוהג של קלות יתירה בגירושים.

דיני הגירושים, המקובלים בתנ"ך, כבכל מערכות המשפט במזרח, מפקירים למעשה את האשה לאדונה ובעליה ודנים אותה לגורל בלתי אנושי, תוך שהם מקריבים בראש וראשונה את הילדים, קרבנות חפים של הטרגדיות הכמוסות הללו. בכמה שכונות מללאח ידענו על נשים שהרבו להנשא ולהתגרש עד שסובבו כמעט כל הגברים שבמקום. ירידה מוסרית זו, שנסתיימה בעוני, הייתה סיבה נוספת להסתאבותה של היהדות בארצות המוסלמיות. במגרב נוצלה התערבותו של הרב, שבלעדיה אין תוקף משפטי לפרידתם של בני הזוג, על מנת לנסות ולבלום מקרי הגירושים, שלבשו ממדים מדאיגים בשכבות העממיות יותר.

הזעזועים שחלו במבנה המזרחי של הקהילות היהודיות, עם התפרצותה הפתאומית של ההשפעה המערבית – והאמנציפציה של הגברים, שהייתה מהירה מזו של הנשים – החמירו לפעמים את המשבר המוסרי, ובכמה מקרים הרבו את מספר הגירושים על פי רצונו של הבעל בלבד. בערים מסוימות, במיוחד בדרום, היה במרוצת השנה למעלה ממקרה אחד של גירושים כנגד כל שלושה זיווגים. לא היה זה דבר בלתי רגיל לפגוש בגברים שבימי חייהם התחתנו כדת וכדן למעלה מעשר פעמים. עיוותים אלה לא היו ידועים במעמד המשכיל יותר, שבו היו הנישואים מובטחים למשעה מפירוק והפוליגמיה נודעה מעולם.

לפוליגמיה הרצופה הזאת נתלוותה, כמובן, פוליאנדריה רצופה : נשים, שגורשו כמה וכמה פעמים, נידונו בכך לגורל שממנו סבלו יותר ככל שהייתה האמנציפציה המוסרית שלהן ממשית. בשכבות המפותחות יותר, שבהן שוב לא היו מעשים אלה מקובלים, אלא שנשארו אפשריים מבחינה משפטית, היה איום הגירושים עלבון צורב לבנות הדור החדש.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים-עמ'-112

Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami

Vallée du Draa. A Mhamid, c'est le vizir  du marié qui, de l'entrée de la chambre nuptiale que lui cache un rideau, se renseigne auprès du marié et informe ensuite la famille, qui entre pour voir la mariée. Samedi après-midi, les jeunes filles et les tamzwaràt se rassemblent autour de la mariée pour chanter et danser. Les islan leur lancent des amandes. C'est le mercredi, septième jour après le mariage, que les mariés sont emmenés en procession au ruisseau. On dépose une branche au milieu du cours d'eau. Le marié et le vizir font une course entre eux, afin d'arriver le plus vite près de la branche. Si le marié est gagnant, il est chaudement applau­di, sinon il doit offrir au vizir le prix qu'on aura fixé auparavant. Le groupe se rend ensuite chez les parents de la mariée, qui leur servent un repas et offrent un tapis ou une couverture au jeune couple.

[1]  Ici, comme partout ailleurs, on attache une valeur considérable à la virginité. Dans un chant de mariage chanté par les Juifs de ce lieu et que j'ai recueilli en 1965, il est dit:

"O, fille, est-ce que ta mère

 t'a gardée comme un document?

 Est-ce que ta mère t'a gardée jusqu'à ce soir dans un livre…"

 (pour que tu aies si aisément prouvé ta virginité ! )

 

 Quand la mariée n'est pas vierge, elle peut être répudiée sur le champ. Néanmoins, si son mari veut faire une grande "mitsva" (commandement religieux), il accepte qu'on salisse le drap avec le sang d'un poulet. Selon la croyance locale, s'il la protège ainsi, il est sûr que Dieu le protégera en récompense.   

[1]       Le même rôle est joué par le vizir chez les Ait Warain (Westermarck, Ceremonies, p. 244) et chez les Ait Ubahti (idem, p. 248). Chez ces derniers, le vizir est présent dans la chambre nuptiale au moment même de la consommation du mariage. Pour la même coutume chez les Berbères tunisiens, voir H. de Montety, op. cit., p. 65.

Le marié et le vizir font une course entre eux Sur une variante de cette coutume, voir Westermarck, Ceremonies, p. 283 : ici (chez les Ulad Bu-Aziz), la course a lieu entre le marié et deux ou trois des jeunes gens vers la tente. Chez les tribus berbères du Mzab, selon Goichon, op. cit., p. 95: "A quarante ou cinquante mètres de la hajba, amis et ennemis partent en une course effrénée. Si l'un des mariés ou l'un des vizirs arrive le premier, tout se passe sans autre incident; mais si c'est l'un des autres agresseurs, il ferme brusquement la porte. Sans refuge, le malheureux marié et sa poignée de défen­seurs sont livrés à toute la bande, car l'honneur leur défend de s'enfuir".

Vallée du Todra. Dès que le mariage est consommé, la mère de la mariée entre dans la chambre et pousse des "youyous". Le drap est montré à toute la famille. Jeudi, "yom alhdïya" ou "le jour du cadeau", tous ceux qui ont assisté au mariage viennent donner leur grama. Vendredi après-midi, le marié soulève sa femme sur ses épaules et l’emmène dans la cour. Là, il plante au sol un piquet, sur lequel elle frappe, pendant que les sosbinim crient: "La femme restera, la femme restera, ici elle aura des enfants". Le soir, les jeunes gens et d'autres invités se réunissent chez le marié. Ils passent la nuit à chanter des cantiques religieux.

Samedi est le "sebt elkbir" ou "le grand samedi", que les familles passent ensemble.

Jeudi, huit jours après la cérémonie nuptiale, le marié va au marché. Il achète un panier, qu'il remplit d'amandes, de noix et de blé. Accompagné de ses amis il va chez ses beaux-parents, chez qui ils mangent du couscous. A son départ, il reçoit un pain de sucre. A la maison, le marié remet à sa femme le panier. Pendant qu'elle prépare du couscous, il doit moudre le blé. Les assistants les bénissent, en disant: "Que jamais le blé ne manque dans cette maison". Dans l'après-midi, les sosbinim viennent ouvrir les tresses de la mariée. Elle est ensuite conduite au bain et fardée par une tamzwarâ, qui lui met du 'ker et du swâk aux lèvres. Le soir, on répétera pour la première fois les "sept bénédictions". A cette occasion, le rabbin sonne du sofar et les femmes lancent des zgarit.[ C'est la première fois que nous retrouvons l'usage du Sofar lors des cérémonies de mariage].

Lmeghrane. Jeudi matin, la mère de la mariée ou une tamzwarâ entre dans la chambre, prend le drap Sali et le montre à toute la famille. Les femmes dansent tout en soulevant le linge; cinq tamzwarât lanceront à tour de rôle des zgarit. Tous ceux qui viennent ce jour-là contemplent le linge exposé. Chez les Juifs d'Imedra, dans la zaouia de Beni-Azem, le marié quitte la chambre dès que la mère de la mariée rentre. Accompagné d,islan, il va à la synagogue. A la sortie, un groupe de tamzwarât l'acueille en chantant. Le soir, les mariés ,accompagnés de tamzwarât et d ,islan, vont à la source, tenant d'une main un seau et de l'autre de la menthe. Pendant que les femmes chantent, dansent et poussent des zgarit, les islan crient :

“Le sultan arrive (trois fois).

Faites vos offrandes, serviteurs de Dieu.

Faites vos offrandes au sultan” (deux fois).

Arrivés à la source, les mariés remplissent les seaux et reviennent, toujours accompagnés, à la maison.[ Les mariés vont à la source jeudi soir, vendredi et dimanche soir. A part ces sorties organisées, il leur est interdit pendant huit jours de quitter la maison].

Jeudi matin, à Imeghrane, la famille offre aux mariés du sucre et des habits. A midi, au cours du déjeuner où se retrouvent les deux familles, les islan et plusieurs invités, le père de la mariée s’exclame, en prenant un bout de mhemmer et un verre de mahia : “Celui qui vient chez nous, l’aisance viendra chez lui”. De suite après, il dépose sur la table une somme d’argent. Tous les membres de sa famille suivent son exemple. C’est ensuite le tour de la famille du marié et des invités. La somme reçue est remise au marié.

Le couple ne peut quitter sa chambre même aux heures des repas. Il doivent être toujours ensemble. Les gens disent à ce sujet: “Que le vent ne passe pas entre eux”. Quand les amis rendent visite au marié, les amies de la mariée se groupent autour d’elle. Aucun d’eux ne peut être laissé seul pendant ces huit jours.

Samedi, les parents de la mariée offrent au jeune couple cinq paniers pleins de fruits secs, d’œufs, de sucre et de viande. C’est pour cette raison que ce samedi est ici intitulé “le samedi des paniers”. Le matin, après l’office à la synagogue, le marié sert aux assistants de la mahia et du mhemmer. Les islan le soulèvent et dansent tout en le portant. Le soir, on célèbre une fête animée de chants et de danses, qui dure jusqu’au matin.

Mercredi, septième jour après le mariage, est “le jour du bain”. Les mariés sont emmenés au ruisseau et, pendant qu’ils se baignent, la mère lave leur linge. Au retour, ils répandent dans un champ le contenu d’un seau plein d’épis de blé. Ds se permettent de cueillir dans un jardin des fleurs et des légumes, qu’ils mettent dans le seau, sans attirer la colère du proprié­taire musulman. En cours de route, les parents des mariés offrent aux pas­sants de la mahia et ces derniers déposent une grama dans le seau. A la maison, le marié met à sa femme le même hzàm avec lequel on l’avait attaché la veille du mariage. Un repas de couscous à la famille terminera les cérémonies de mariage.

A Imedra, les mariés reçoivent chacun un poisson, qu’ils essayent de nettoyer le plus vite possible, pendant que les femmes chantent. Le mari doit, à ce moment, ecraser le pied de la mariee, mais s'il n'est pas alerte, la femme lui .marchera sur le pied

Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-page 82

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הספינה השנייה 'שיבת ציון'. – לאחר סגירתו של מחנה 'שלווה ובריאות' בטנס הופנו מעפילים למחנות ההכשרה של תנועת 'צעירי ציון דרור' בקירבת העיר אלגי'יר. משפחות שהוחזרו מטנס רוכזו – – במחנות רוויגו, ריווה, ול'ארב. רווקים רוכזו בבאראקי לילדים ואמותיהם במחנה סידי פרוש. גם מחנות אלה קיבלו סיוע מיהודי הקהילה באלג'יר. קרוב ל – 700 אנשים המתינו במחנות המעבר עד להגעת הספינה השנייה 'שיבת ציון'. במקביל, יהודים המשיכו להגיע לאלג'יר. קבוצת יהודים מתוניס – שנתפסה בניסיון לעבור את הגבול לאלג'יר בדרכונים מזויפים שוחררה בזכות קשריו של השליח פרידמן עם מפקד המשטרה באלג'יר. השהייה במחנות הייתה קשה וההמתנה להגעת הספינה העיקה על המעפילים. השלטונות הצרפתים באלג'יר החלו להערים קשיים ורק התערבות של נציג המוסד לעלייה ב' בצרפת אפשרה לבסוף את המשך ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר. התנאי להמשך מפעל ההעפלה היה שהפעילות תהיה חשאית. מפקד המשטרה שקיבל מהאנגלים ידיעה שהספינה תפליג מחוף גיוטוויל ממערב לאלג'יר שוב עצם עין והורה לשוטריו לא לפטרל באזור. הספינה השנייה העמיסה מאות מעפילים ויצאה לדרך. לפי דיווחי המוסד לעלייה ב' העפילו בספינה כ- 430 מעפילים. היא נתפסה, ב- 28.7.47 ,  על ידי הבריטים ומעפיליה גורשו למחרת לקפריסין.

 

דוד אלפסי, ממעפילי ספינת 'שיבת ציון', תיאר את העפלתו, "הידיעות הגיעו אלינו שמי שרוצה לפרוץ לארץ ישראל יש רק דרך אחת, חייב להגיע לצרפת או לאיטליה". הוא הוסיף שאחרי שהגיע לצרפת נאמר לו: "היום יוצאים עם אוניות אלה אנשים מהמחנות שסבלו מהשואה. האנגלים יתפסו אתכם ועלולים להחזיר אתכם למרוקו".

 

הספינה השלישית 'הפורצים'. –  היהודים המשיכו להגיע לאלג'יר ולמלא את מוסדות הקהילה: – — בתי ספר ובתי כנסת. המחסור במשאבים לא הקל על ההתארגנות. שוב נלקחו הלוואות עבור מימון – הצרכים במחנות הזמניים. אולם הפעם, בניגוד לתמיכת הקהילה באלג'יר בהעפלת שתי הספינות הראשונות חל שינוי אצל מנהיגי הקהילה. חששם נבע מהשפעת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה של פלשתינה א"י, בכ"ט בנובמבר – 1947 , ערב הפלגת 'הפורצים'.

 

מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חששו מפני תגובות הערבים מהמשך ההעפלה מאלג'יר. הרב דרש לסלק את היהודים שאינם אלג'יראים מהעיר. רק איומיו של בן חיים שיהיה עליו להתעמת

עם היהודים שביקש לגרש גרמו לו לסגת מדרישתו. דוייב, מעשירי אלג'יר, ביקש אף הוא לסלק את היהודים מחוות ההכשרה שבבעלותו אבל הוא נסוג מדרישתו נוכח איומיו של בן חיים. גם פלאבון, מזכ"ל הממשל הצרפתי באלג'יר, דרש להחזיר את היהודים שלא היו תושבי אלג'יר לארצות מולדתם. לאחר משא ומתן קיבל בן חיים מהשלטונות הצרפתים המקומיים אורכה של שבוע עד להגעת הספינה שנועדה להעלות כ- 600 איש. אולם רק 44 צעירים הצליחו לעלות עליה מאחר והג'נדרמיה תפסה את שאר המעפילים. הספינה הצליחה לפרוץ את המצור הבריטי, ב – 4.12.47 , ולהעלות את המעפילים לחוף.

נוצר מצב חדש. מחד גיסא הקהילה היהודית באלג'יר חששה לגורלה ומאידך גיסא גם השלטונות הצרפתים המקומיים לא המשיכו לתמוך בפעילות ההעפלה. מאות יהודים נשארו באלג'יר ואחרים המשיכו לזרום לשם. כאשר הבינו בן חיים וחבריו לשליחות שאי אפשר יהיה להמשיך את מפעל ההעפלה ישירות מחופי אלג'יר הם הפנו את מרצם לעלייה באמצעות דרכונים מזויפים למרסיי. השינוי נבע "מהמצב המדיני בטחוני שנעשה קשה יותר" – – התגברות הלאומנות הערבית המיליטנטית. ]…[ — "וגם ידידנו הצרפתים לא יוכלו לעמוד במתח הזה לאורך ימים." משההעפלה מצפון אפריקה "הייתה לעובדה ]…[ ו"עלתה על מפת הציונות אפשר היה לוותר על העפלה ישירה מצפון אפריקה".  ההישג בהעפלת שלש הספינות עשוי היה למנף את המשך העלייה מהמגרב. להערכת פרידמן מניעי העלייה ממזרח אירופה "לא מבטאים את מכלול הסיבות שחוללו את 'יציאת צפון אפריקה'".]…[ "לא היה הכרח אובייקטיבי לעלייה זו. לא הייתה זו עלייה בעקבות השואה, לא הייתה זו עלית מצוקה ]שחוותה שארית הפליטה. ד.ב[, אם כי הייתה מצוקה".  המניע העיקרי היה שיבת ציון.

 

ה'בריחה' מצפון אפריקה וההעפלה מנמלי אירופה פרידמן טען ש"כפי שסגירתה של אירופה 'פתחה' את צפון אפריקה לשליחות ציונית חלוצית כן גורמת כאילו 'פתיחתה' של אירופה ב- 1945 לחיסול )זמני( בדיעבד של השליחות באפריקה הצפונית." בציטוט זה אצור ב'קליפת אגוז' סיפר ההעפלה מצפון אפריקה. מלכתחילה לא הייתה בתנועה הציונית אוזן קשבת לעלייה ולא להעפלה מהמגרב. משהחלה מנמלי אירופה העלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה- א"י הועדפה שארית הפליטה על פניה של יהדות צפון אפריקה. יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, דיווח ש"אחרי כישלון 'הפורצים' נאלצנו להפסיק את העלייה באוניות של המוסד לעלייה ב', שהפליגו במישרין מאלג'יר לארץ" ]…[ ו"מעתה ציידנו את האנשים בתעודות זהות צרפתיות מזויפות איתן הם הפליגו למרסיי באוניות נוסעים צרפתיות".  כלומר, 'הבריחה' מצפון אפריקה הייתה באופן לא רשמי חלק ממפעל ההעפלה עלייה ב'. המעפילים גויסו בידי פעילים ציוניים מקומיים ושליחים מטעם – 'הקיבוץ המאוחד' וברית חלוצים דתית )'בח"ד'( של הפועל המזרחי.

נדיה כהן פרנקו ואלי אוחיון העידו שההעפלה מצפון אפריקה נמשכה באמצעות זיוף מסמכים. – אוחיון ציין שבחודש מאי 1947 נקבעה תקנה, על ידי הגנרל ז'ואן, המושל הצבאי הצרפתי במרוקו, שיש להצטייד בדרכון ביציאה ממרוקו לאלג'יר. כדי להתגבר על בעיה זו גויס אילן הדס ]חג'אג'[ מתנועת 'צעירי ציון' שנשלח להשתלם, במרסיי, בקורס לזיוף מסמכים של המוסד. התעודות המזויפות סייעו למעפילים פוטנציאלים להגיע ממחנות המעבר הזמניים באלג'יר לנמלי צרפת. להערכתה, של נדיה כהן "זו הייתה עלייה בלתי לגאלית בזיופים וזה באמת אלפים ואלפים. הכול היה מזויף. הניירות וחוץ מזה, בין מרוקו לאלג'יר, העברת הגבול הייתה בלי ניירות".

 

מסלולי ה'בריחה'. בגין המחסור בשליחים הסתייעה 'הבריחה' מצפון אפריקה בפעילים ומנהיגים מקומיים: במרוקו אלי אוחיון, סאם אביטבול, ומנהיגי התנועות הציוניות רפאל בן אסרף, שמואל דוד לוי ופול קלמרו. בתוניס נדיה כהן, אילן ברנס, הנרי סבאון, אילן חגאג', גבריאל גביזון ואליעזר טויטו. באלג'יר אלברט בסיס ונטף לומברוזו. כולם נרתמו לסייע ל'הבריחה' עקב הפסקת ההעפלה הממוסדת והמאורגנת מצפון אפריקה על ידי מטה עלייה ב' בפריז.

 

אפרים פרידמן דיווח על הדרכים בהן המשיכו מעפילים להגיע לאלג'יר בדרכם לפלשתינה א"י, – "נוסף לדרך הישנה מאוג'דה שבמרוקו למרנייה באלג'יריה נקבעו 4 מעברים נוספים: אוג'דה סעידה- – פורט סיי דרומה ומשם לאלג'יר או לאוראן; אוג'דה מרטנפי סעידה הואד קיס מרניה ומשם לאלג'יר – – – או לאוראן; אוג'דה ברגנט אל עישה בדו סידי בלעבס לאלג'יר או לאוראן וקזבלנקה או פאס מקנס – – – – מידלט ארפוד בוינדיב קולמבשאר לאלג'יר או אוראן". – –  לדברי נדיה כהן פרנקו, פעילה מרכזית – בארגון ההעפלה מצפון אפריקה, הדרכים ממרוקו לאלג'יר היו עקלקלות. דרך אחת הייתה שביל בין שתי גבעות בגבול מרוקו אלג'יר, השנייה הייתה 'התחזות' לחברי הצופים שעברו את הגבול והשלישית הייתה בשחייה ארוכה לאורך החוף. אף אחת מהדרכים לא הייתה בטוחה. את הסיכון נטלו על עצמם צעירים ומשפחות. ניתן לשער, שדרכים אלה הקבילו לשמות הכפרים שהזכיר השליח אפרים פרידמן למעט המעבר בשחייה. אלג'יר ואוראן היו ערי נמל מרכזיות עם קהילות יהודיות שסייעו ל'בורחים' להגיע לנמלי צרפת.

 

יהודה אבוטבול סיפר על ניסיון של קבוצה של 14 צעירים וצעירות חברי מועדון 'בית אל' של תנועת 'הבונים גורדוניה' בפאס להבריח את הגבול ממרוקו לאלג'יר. השליחים שגייסו אותם היו אריה – אזנאקוט וג'אק בנון. הקבוצה נסעה ברכבת מפאס לאוג'דה והתארחה אצל משפחות יהודיות. ג'אק בנון ליווה אותה מאוג'דה עד לקרבת גבול אלג'יר. מבריח הגיע כדי לסייע להם לעבור את הגבול לאלג'יר. הקבוצה נתפסה על ידי משטרת הגבולות ולאחר חקירה שוחררה והוחזרה למרוקו.

המעפיל אליהו בן הרוש היטיב לתאר את תלאות ההעפלה שלו ושל משפחתו שהטלטלה במשך – כשנה ממרוקו בדרך למדינת ישראל. הוא הזכיר עשר תחנות שהתחילו בנסיעה במונית ממרוקו לעיר אלג'יר ומשם למחנה ריוויט באלג'יר. בדרך למחנה 'לוסנדי' נולדה למשפחה בת. התנאים במחנה האוהלים היו איומים והמשפחה עברה לתחנה החמישית מחנה 'באראקי' ושם האוכל היה בצמצום. אב המשפחה חשד ש"מנהלי המחנות חוסכים מפי העולים ומכניסים לכיסם". משם עברה המשפחה לבית ספר 'אליאנס' בעיר אלג'יר. תחושה של מאסר ליוותה את המשפחה "אין יוצא ואין בא". ואז הגיע שלב ההפלגה באונייה למחנה במרסיי, צרפת. המשפחה הועברה בלב ים לספינה 'יחיעם' שהפליגה מאיטליה.

לאחר מספר ימים המשפחה הגיעה לחיפה התחנה התשיעית במסע. המעפילים ירדו מהספינה 'יחיעם' – וצעדו בין שתי שורות של חיילים בריטיים "מצוחצחים ומגוהצים" עם "צרורותיהם, לבושם דהוי ובלוי, כובעי קסקט לראשם, והנשים במטפחות ראש. ניגוד כה בולט, עוצמה של צבא מול חולשה של פליטים". התחנה העשירית הייתה הגירוש למחנה 68 בקפריסין. המסע המפרך של משפחת בן הרוש – הסתיים במחנה עולים בנתניה ביום הכרזת המדינה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר