מורשת יהדות מרוקו

דיון: ספינות העפלה עם צפון אפריקאים

האומדנים של מספר מעפילי צפון אפריקה שהעפילו ישירות מחוף אלג'יר נע בין 854 ל- 1,200 . היו חוקרים העריכו שבמחנות קפריסין שהו בין 1,500 ל- 2500 מעפילים צפון אפריקאים 340 ללא פירוט באיזה ספינות העפילו ולא של ארצות מוצאם.

שלוש הספינות הראשונות מחוף אלג'יר. כפי שאין הסכמה בין החוקרים על מספר המעפילים המוגרבים כך אין הסכמה לגבי מספר המעפילים הצפון אפריקאים בשתי הספינות הראשונות שהפליגו במהלך שנת 1947 ,ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' )טבלה (1

להערכת חוקרים שונים מספר המעפילים ב'יהודה הלוי' נע בין 430 399 , ב'שיבת ציון' היו 411 מעפילים. לסקר העריך ש"מאביב 1947 ועד אפריל 1948 עלו כ – 1,200 יהודים: ממרוקו – 800 ו – 350 300 מתוניסיה לארץ ישראל. 341 לעומת נתונים אלה אותרו במאגר 934 מעפילים מוגרבים שהעפילו מחופי צפון אפריקה, כולל 22 מעפילי 'הפורצים שהצליחו להגיע לחופי הארץ. אם כי, יהודה ברגינסקי ציין שבהפלגה הראשונה של הספינה 'כ"ט בנובמבר' הועברו בלב ים 50 ילדים מצפון אפריקה ל'הפורצים'.

הנתון של בראגינסקי מחזק את הטענה בדבר אי דיוק בנתוני ספינות מעפילים. יתכן שמאחר ומעפילי 'הפורצים' הצליחו לפרוץ את המצור הבריטי לא התבצע עבורם רישום מסודר. עם זאת, בארכיון 'יד טבנקין' נמצאו שמות של חלק ממעפילי 'הפורצים' שהופנו לקיבוצים רמת הכובש ורגבים ביניהם היה מעפיל בודד, חזן דוד, אשתו נשארה בקזבלנקה, והופנה לבית עולים הסנה ברעננה.

לפי המאגר העפילו בספינה 'יהודה הלוי' 425 מעפילים מוגרבים ובספינה 'שיבת ציון' 487 . הפער בנתוני שתי הספינות במאגר (934 ) לאומדן הרשמי ( 1200 ) הוא 266 לטובת האומדן. קיימת אפשרות שהאומדן כלל גם מעפילים שהעפילו מנמלי אירופה אם כי אין לכך אסמכתא. בעוד שהפער מול אומדני החוקרים נע מ – 49 ל- 98 לטובת המאגר. פער בולט של 76 מעפילים היה בין אומדן המעפילים בספינה 'שיבת ציון' ( 411) מעפילים לעומת ( 487 ) מעפילים במאגר )טבלה .(1

גם לאחר קיזוז המעפילים החולים שהורדו מספינות המעפילים עם בני משפחותיהם או מעפילים שנפצעו במאבק נגד החיילים הבריטיים עדיין לא ברור מספרם של המעפילים המוגרבים. מ'יהודה הלוי' דווח שהורדו שמונה מעפילים והועברו לעתלית. במאגר נמצאו רק חמישה מבני משפחת ישראל שהועברו לעתלית עם בנם החולה. 24 מעפילים חולים, ממחנה המעבר הזמני בבאראקי, אלג'יר, הורדו מ'שיבת ציון' והועברו לעתלית. לעומת דיווח נוסף על 'שיבת ציון' שהורדו ממנה שתי משפחות נוספות למחנה עתלית. במאגר נמצאה רק משפחה אחת, בנארוש בת שתי נפשות מאלג'יר שהורדה בחיפה והועברה למחנה עתלית.

ספינות מעפילים עם צפון אפריקאים מנמלי אירופה. האומדנים על מספרי המעפילים שהעפילו מחופי אירופה איטליה וצרפת )טבלה – 2 ( הושוו למאגר השמות. רוב דיווחי המוסד לעלייה ב' היו חפים ממידע כמותי על מוצאם של המעפילים מחופי אירופה, בין של יהודים ממזרח אירופה ובין של יהודים מצפון אפריקה, למעט הדיווח על הספינות 'כ"ט בנובמבר' ו'לקוממיות'. בספינות בהן מספרם של המוגרבים היה שולי הם לא תועדו בדיווחי מפקדי ומלווי הספינות ולא בדיווחים רשמיים של המוסד לעלייה ב'.

ספינות מנמלי איטליה. יהודה ארזי ועדה ארזי וסרני היו האחראים על ההעפלה מאיטליה. יהודה בראגינסקי ציין שלא היה תיאום בין שני מרכזי העלייה בפריס ורומא ולא שיתוף פעולה ביניהם. 12,500 מעפילים העפילו בשתים עשרה ספינות מחופי איטליה וביניהם 287 ( 2.3%)  מוגרבים.

מעפיל צפון אפריקאי אחד עלה מנמלי איטליה, בין 12/46 8/46 , וגורש לקפריסין. בין 5/1947 1/1947 גורשו לקפריסין 27 מעפילים צפון אפריקאים, ובין 12/1947 6/1947 גורשו 60 מעפילים מוגרבים לקפריסין. בין 5/1948 1/1948 גורשו 209 מעפילים מוגרבים. אפשר לראות מגמת עלייה הדרגתית במספר המעפילים מצפון אפריקה מנמלי איטליה שהתגברה לקראת הקמת המדינה.

לא נמצא הסבר להתעלמות ראשי המרכז באיטליה ממעפילי לוב שעלו דרך איטליה לפלשתינה- א"י. השליח ישראל גורליק [כינויו 'הדוד']מקיבוץ שדה נחום שפעל בלוב, שלח צעירים לאיטליה עם  דרכונים מזויפים שהתקבלו שם על ידי שליחי המוסד לעלייה ב". להערכתו של מאיר שילון, מלוב, היקף העלייה שאורגנה על ידי 'הדוד' 1947 1946 , כ- 1,700 מעפילים. למידע זה לא נמצאה אסמכתא. סימון רחל טענה ש- 2000 יהודים לובים עלו בתקופה שלאחר מלחה"ע השנייה עד להקמת המדינה.

כאמור, נתוני ההעפלה מנמלי איטליה )טבלה 2 ( הראו ש שהמוגרבים היוו – 2.3% מכלל המעפילים. נתון שולי שלא הצדיק תשומת לב מהממסד באותה עת, 5/1948 9/1946 , שהיה עסוק בהצלת שארית הפליטה. ניתן לשער שכאשר היה מדובר בפחות מ- 1% של מעפילים צפון אפריקאים בספינה 'לא תפחידונו' הדבר מובן. אם כי, לפי דיווח של יצחק אברהמי, שליח לקפריסין, ב'לא תפחידונו' היו 50 מעפילים רובם בני נוער מצפון אפריקה. אך לא נמצא לכך אישוש ברשימות מגורשי קפריסין שעלו לפלשתינה א"י וישראל. במאגר נמצאו רק שמונה מעפילים צפון אפריקאים על הספינה 'לא תפחידונו'. – ב'קדימה' העפילו 29 –  ( 3.6%) צפון אפריקאים. כפי שאפשר להתרשם רק לגבי שתי ספינות 'יחיעם' ו'לא תפחידונו' היה אומדן של מעפילים מוגרבים.

נתון ראוי לציון הוא העפלתו מאלג'יר של המעפיל אברהם מויאל ב'ארבע החירויות', ספטמבר 1946 , שהיה בין המגורשים הראשונים לקפריסין. אלי זוהר מלווה ב'ארבע החירויות', הזכיר ש"פתאום קיבלנו הוראה לשנות כיוון הפלגתנו לכיוון של צפון אפריקה". ושם ]…[ "מול תוניס קיבלנו מספר סירות שהביאו עולים צפון אפריקאים. בין האנשים היה רב מרוקאי שהיו לו ארבע נשים".  כלומר, בספינה 'ארבע החירויות' היו יותר ממעפיל אחד משנמצא במאגר.

ב'שבתאי לוז'ינסקי' נמצא במאגר מעפיל מוגרבי אחד בלבד, שעלה ברבע הראשון של שנת 1947 . בדוח שכתב אחד ממעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' פורטו תלאותיו בספינה ואפשר היה להתעלם ממעפיל צפון אפריקאי בודד על הספינה. יש אפשרות שנתון זה מתעלם ממעפילים מוגרבים שהיו בין 357 מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' שהצליחו להישאר בארץ אחרי הנחיתה בחוף ניצנים ו'מעפילים' בני הארץ באו לסייע בידם ולהבריחם לקיבוצים השכנים נעצרו וגורשו לקפריסין, אך שמות הצפון אפריקאים לא אותרו ברשימות הקיימות בארכיונים.

ראובן אהרני ציין שבין מעפילי 'יחיעם' היו 251 מצפון אפריקה שעברו אליה מהספינה 'נחשון'. הוא הוסיף שבין האירופאים לצפון אפריקאים היו בעיות סדר ומשמעת. במאגר נמצאו כ- 200 שמות של מעפילים מוגרבים שהעפילו ב'יחיעם'. בראיון אישי עם מלווה של 'יחיעם' הוא לא הזכיר כלל שבספינה היו במעפילים מצפון אפריקה. בספינה 'מולדת' העפילו 14 מעפילים מוגרבים. גם מהספינות שהפליגו מנמלי איטליה הורדו כ- 30 מעפילים חולים וכאלה שנפגעו במאבק עם הבריטים, ללא ציון שמותיהם, בנמל חיפה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

השושלת הסעידית, שהייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי, שלטה על מרוקו בשנים 1554 – 1659 , ובתקופתה היה אפשר למצוא במדינה יהודים שמילאו תפקידים כלכליים ומדיניים. יחסה של השושלת הסעידית ליהודים היה חיובי, וביהודים שמונו לתפקידים בממשל ובדיפלומטיה היה השגריר היהודי דון שמואל פאלאג'י, שחתם בשם הסעידים על הסכם עם הולנד. הסכם זה היה ההסכם הראשון של מרוקו עם מדינה אירופית. הסעידים העבירו את עיר הבירה של מרוקו למרקש ובנו בה מלאח ליהודים. לצד הפתיחות כלפי היהודים הכבידה עליהם השושלת הסעידית את נטל המס ומעמדם נשאר כשל ד'ימי, בני חסות של שלטון האסלאם.

עד לגירוש הגדול מספרד ב- 1492 היו מרוקו וספרד יחידה גאוגרפית אחת, והיה ביניהן מעבר כמעט חופשי והגירה פנימית. כשהתחילו רדיפות היהודים עוד לפני הגירוש עצמו עברו יהודים מספרד לצפון אפריקה:"כשגדלה והלכה מצוקתם של יהודי ספרד התחילו עוברים למדינת ברבריה שממנה באו רבים מאבותיהם לפני מאות שנים".  על הקשר הבלתי אמצעי בין היהודים בספרד ליהודי המגרב כתב הירשברג כי על פי הגניזה הקהירית, יהודי ספרד היו במקור יהודים מצפון אפריקה שבגירוש חזרו למקום שממנו באו. לפי אומדנים, מתוך כשלוש מאות אלף הגולים מספרד ומפורטוגל רק שלושים–ארבעים אלף התיישבו במרוקו, שהגיעו אליה דרך נמלי סאלי, אספי, לארש וארזילה. מגורשי ספרד הגיעו לערים הגדולות וגם לכפרים באטלס והתרכזו באזור החוף, שממנו יכלו לקיים קשרי מסחר עם אנגלייה וספרד, בדרום המדינה, ששם הייתה השפעה חזקה של הברברים והיהודים עסקו ברוכלות ובחקלאות, ובמרכז המדינה, ושם התפרנסו ממסחר קמעונאי וממלאכה זעירה.

את הקשיים, ההשפלות והייסורים שהיו מנת חלקם של מקצת המגורשים שהגיעו לפאס ולסאלי תיאר רבי אברהם אדרוטיאל, שכתב כי בנות ישראל חוללו ורבים בפאס מתו בצמא: "ומהם אכלו האריות ושאריות הפליטה באה לפאס ונאספו שם כל העדרים יחד גדולים כקטנים חכמים ונבונים".  ואולם אדרוטיאל מרעיף תשבחות על המלך מולאי מנסור, שעזר ליהודים להגיע לפאס, ומכנה אותו "חסיד אומות העולם".

המאה השש עשרה במרוקו התאפיינה באירועים דרמטיים שהשפיעו השפעה חדה על יהודי מרוקו הוותיקים. כאמור, עשרות אלפי יהודים היגרו למרוקו מספרד ומפורטוגל, ומאבקי השליטה בבית המלוכה הביאו עימם הטלת מיסים דרקוניים. היהודים חיו במעמד של בני חסות, "ד'ימי",  והוטלו עליהם מגבלות על אורח החיים: בלבוש, באיסור רכיבה על סוס ובחיוב לבישת בגד מזהה. במקומות מסוימים כמו בפאס היו ניסיונות לאסלם יהודים בכוח ולגרשם מערים ומכפרים. הבצורת, הרעב והמצוקה הכלכלית והחברתית היו אפוא כר נרחב לתסיסה משיחית-קבלית, וברבות השנים גרמה התסיסה לתנועה השבתאית לתקוע יתד במרוקו.

אירוע מכונן בתולדות מרוקו באותה התקופה היה קרב שלושת המלכים. הקרב נערך בקסר אל כביר שבצפון מרוקו ב- 4 באוגוסט 1578 בין מלך פורטוגל סבסטיאן, שרצה דריסת רגל במרוקו וכרת ברית עם השליט המודח של מרוקו אבו עבדללה מחמד השני, ובין סולטאן מרוקו עבד אל מלכ הראשון. את הקואליציה של מלך פורטוגל והשליט המודח הביס צבאו של עבד אל מלכ הראשון, ובקרב נהרג אבו עבדאללה מחמד. גם מלך פורטוגל נהרג, והסולטאן המכהן עבד אל מלכ מת בקרב מוות טבעי. על מרוקו הומלך אפוא סולטאן חדש: אחמד אל-מנסור, בן משפחתו של הסולטאן שנהרג. אחמד אל-מנסור מלך עשרים וחמש שנה  (1578 – 1603), וכונה אל-מנסור המנצח. על קרב שלושת המלכים וסיומו בהצלחה לטובת היהודים נכתב בספר "דברי הימים" של רבי שאול סיררו מפאס: "והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לרח' אלול ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא בקרוב".  התקופה שקדמה לשנת עלייתו של אל-מנסור לשלטון הייתה סוערת ולוותה באנדרלמוסיה גדולה ובמאבקי שליטה בתוך בית המלוכה שגרמו לפגיעות ביהודים ולהטלת מיסים ומגבלות על חיי היהודים בכלל. לעומת זאת הייתה תקופת שלטונו אחת התקופות היפות של יהודי מרוקו, כמו שכתב בר אשר: "משנת 1578 עד שנת 1603 תחשב מלכותו הארוכה של אחמד אל מנצור כנוה מדבר ליהודים ]…[ לעיתים נדירות ידעה מרוקו שקט ושגשוג כאלה שידעה תחת שלטונו".

לאחר מותו של אל-מנסור בשנת 1603 החלו מאבקי שליטה בין יורשיו, והם עוררו מחדש את האלימות שנרגעה בתקופת שלטונו. מלחמת הכול בכול פרצה: מכל עבר צצו מנהיגים דתיים, נלחמו ביניהם וזרעו הרס וחורבן. נוסף על השבטים הברבריים גם השבטים הערביים השתתפו בקרבות, וזו הייתה תקופת האנרכיה הקודרת ביותר שידעה מרוקו. בתקופה זו גם ערים מבוססות ושלוות בדרך כלל, כמו פאס, היו טרף לקבוצות אלימות. הפילוג בין יורשיו של אל-מנסור לווה במלחמת אחים ובירידה איטית של בית המלוכה, והן בישרו את קיצה של השושלת הסעידית: "לאחר מותו של המלך התחילה מלחמה על כיסא המלוכה בין בנו ויורשו מוחמד ובין שני אחי אביו, הקרב הזה לווה בהתקפות על היהודים, הטלת מיסים כבדים, גירוש של יהודים כפי שכותב רבי שאול סיררו בספר דברי הימים".

סיררו, כותב הכרוניקה של יהדות פאס, מתאר את השנים שס"ד–שס"ו  (1604 – 1606)( וכן שע"ד–שפ"ג -( 1614 – 1623)  כשנים של בצורת ורעב שהביאו למותם של שבעת אלפים איש. מחירי מצרכי מזון כמו חיטה האמירו והגיעו למחיר של שלוש מאות אוקיות. זה היה רצף של שנים קשות לתושבי מרוקו בכלל וליהודים בפרט, שמאות מהם מתו ברעב: "בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב, ויתר משש מאות אנשים נשים ובחורות בתולות שהמירו דתם".

בשנים אלו הייתה הגירה של יהודים מפאס בגלל המאורעות, ובהם היו רא"א ורבי סולימאן אוחנה, שעלו לארץ ישראל: "מספר רב של רבני המערב עזבו את ארצם ]…[ בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה חוכמת הקבלה קן, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר"י, אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טבול ורבי סולימאן אוחנה מפאס, בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יעקב צבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי".

בשנת שס"ט  (1609)  כבש השליט עבדאללה בן מולאי את פאס וגרם סבל רב ליהודי פאס. הוא העלה את מחירי המזון והוריד את ערך הכסף, וכך גורם הפסד גדול לבעלי הון ולאנשים אמידים, שמקצתם היו יהודים. סיררו כתב על שנת שע"א  (1611)  שהייתה קשה ליהודי פאס, ותיאר את הסחיטה של השליט את היהודים בדרישתו לשלם לו סכום עצום כמס שיוכפל אם יאחרו לשלם ביום אחד: "מולאי זיידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא הקצף מלפניו, בא השר הצורר ואמר שייתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות ]…[ ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים והתחיל לגבות ולא הספיק היום,למחר אמר שייתנו לו עשרים אלף אוקיות".  בשנים הללו גורשו היהודים גם מתרודאנט שבדרום מרוקו. רבי יעקב איפרגאן מתרודאנט, המקובל שכתב את הספר "מנחה חדשה", תיאר בהקדמה לספרו את הייסורים ואת הגירוש שעברו: "בימים ההם התקדרו עוד שמי יהודי מרוקו מפני סכסוכים מדיניים ומקרים רעים, בחבל שוש בעיר תארודאנט היו בשנת שנ"ח [ 1598 ] רעב ומגפה שמפניהם נאלצו יהודי העיר לגלות ממנה ילכו ויתישבו בעיר אקה".

פאס נחשבת לאחת מארבע הערים המקודשות לאסלאם. הייתה בה קהילה יהודית חזקה וגדולי הרבנים ישבו בה, ועימם כותבי הכרוניקה היהודית במרוקו, כמו רבי שאול סיררו, ומכאן התיאור הסלקטיבי של ההיסטוריה של יהדות מרוקו, שהתמקד בעיקר בקורות קהילה זו. לכן התמונה המתקבלת אינה תמיד אמינה בהכרח, כי היא צובעת את חיי כל היהודים במרוקו בגוונים שחורים על בסיס תיאור האירועים בפאס בלבד.

הירשברג מבקר את כותבי האירועים בפאס ומציין כי האירועים הקשים היו נחלת כולם, ולא רק היהודים סבלו: "בכולם התעללו השלטונות וגבו מהם את המחיר של מאבקי הירושה ]…[ תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על מה שקורה במרוקו היו על ידי אנשי פאס ששמו את המיקוד על מה שקורה בפאס". לדעת הירשברג, אנשי פאס התעלמו מהקורות את היהודים במקומות אחרים, והאנרכיה ששלטה במאה השש עשרה, עם שלטון השריפים, פגעה בכולם, ערבים, ברברים ויהודים.

מארמול, היסטוריון ספרדי ששהה במחצית המאה השש עשרה בצפון אפריקה, העריך שמספר היהודים בפאס היה עשרת אלפים נפש ואבחן את רובם כמגורשי ספרד. הוא מתאר את יהודי פאס כמושפלים שהמוסלמים פוגעים בהם ותוקפים אותם ברחוב, ומציין כי נאסר עליהם לנעול נעלי עור, אבל היהודים נחשבים משכילים והמלך מפקיד בידיהם את ניהול ענייני בית המלוכה.

לסיכום, המצב הכלכלי-חברתי-דתי של יהודי מרוקו הושפע ממאבקי שליטה תכופים מצד הטוענים לכתר. מאבקים אלו לוו בהטלת מיסים דרקוניים על היהודים, ואפליה וגזרות על חיי הדת של היהודים מאפיינות את מצבם ברוב הזמן. השנים 1603 – 1612 , שלדעת החוקרים היו השנים שבהן עזב רא"א את פאס, מאופיינות במצוקה כלכלית, בבצורת וברעב, בכאוס ובמאבקי שליטה.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"