ארכיון יומי: 13 באוקטובר 2019


הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי

המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי

העיון בתעודות שלהבא — מועט־שבמועט מתוך שפע החומר המצוי בעין — יש בו גם כדי להביך. איך יכלו קיבוצי־אנוש לשרוד לאחר דיכוי שכזה, גם אם (כפי שהטעמנו) לא בכל מקום ולא בכל זמן הופעל באותה צורה ובאותה דרגה? בתיאור מצבם של היהודים בהרי־האטלס של מארוקו ב־1901 העלה סופר צרפתי את הסברה הבאה:

תמיהה היא שתחת שלטון־עריצים מעין זה יכול היה עם לשמר ללא פגם את האמונה שהביאה עליו את הייסורים האלה. עדיין יכול אתה לצייר לך בדמיונך את השנאה המפעמת את הכובשים בעמדם מול התנגדותם של עלובים אלה ואת השחיטות החוזרות־ונשנות שעשו בהם שפטים."

אין ספק שהבעיה מורכבת מכדי שנוכל להמציא לה מענה משביע־רצון במסגרת המחקר הזה. לכל היותר יכולים אנו לנסות ולהעמיק בה על־ידי שנציג אותה בצורת שאלה.

קודם־כל יש מקום לשאול אם אמנם הדברים אמורים בקיום, או שמא שארית־הפליטה הנוכחית של אותן אוכלוסיות פורחות־לשעבר של המזרח הקדמון אינה אלא אוד עשן ששרד ממדיניות רצחנית, שיור המעיד על חדלון ולא על המשכיות. יש היסטוריונים המגדירים שרידים אלה כתרבויות מאובנות. לשון ״רצח־עם״ אין משמעה חיסול פיזי דווקה אלא גם עריקת ציבורים גדולים של נוצרים וזורואסטרים, שהרי אין להעלות על הדעת שבלי לחצים מבחוץ יהיה עם נוטש את תרבותו שלו מרצונו החפשי וממיר אותה בזו של הכובש. מחמת השתיקה האופפת את שתי המאות הראשונות לכיבוש הערבי־המוסלמי נאלצים אנו להסתפק בהשערות.

כלום אפשר לטעון שהיתרונות העצומים שנפלו בחלקם של הכובשים, בחומר ובכבוד, היו מן הסיבות העיקריות לנהירה ההמונית אל האסלאם? יש לזכור כי המרות־דת המוניות באו תמיד לאחר תקופות של רדיפות קשות. מכאן שלשון ״רצח־עם״ מרמזת על כליונו הפיזי או התרבותי של קיבוץ, בלי הבדל מה אמצעי־הכפירה המופעלים נגדו. חטיפת ילדים והמרת־דתם הכפויה של ילדים נוצרים (דֶבְשְִׁירְמֶה) הן דוגמות לכפייה שאינה כרוכה בשמד פיזי.

מתוך האינטרנט:
דבשירמה
 שיטת ה"איסוף" כבסיס קבוע לגיוס חיילים. ילדים נוצרים מתוך האוכלוסיה הנכבשת בסטטוס עבדים, עברו הכשרות נרחבות, אוסלמו, ולאחר מכן הופכים לעמוד השדרה של המערכת

 

אם אמנם היתה כאן שרידה, אפשר למוֹד אותה בשתי אמות־מידה: כמותית ואיכותית. הצד הכמותי נוגע בשימור תכונותיו האפייניות של עם: היסטוריה, לשון, ספרות, חוק ומשפט, והכרתו של לאום בעברו כמו גם בשאיפותיו־לעתיד. הרבה גורמים קובעים את שיעור הניכור שפקד כל אחת מן הקבוצות. העדה הקופטית והלאום הארמני, למשל, רואים עצמם מאוחדים על־ידי תרבות והיסטוריה המיוחדות להם, בעוד היוונים־האורתודוקסים מגדירים עצמם כמיעוט דתי בלבד. העמים הלא־מוסלמיים היחידים במזרח התיכון שהשיבו להם את עצמאותם המדינית בדורותינו הם ישראל, ובמידה ידועה — הנוצרים הלבנונים; אך בעוד שבישראל קמה העברית לתחייה כלשון הלאומית, הלבנונים עודם מדברים בלשון כובשיהם הערבית. תחייתה הלאומית המוצלחת של ישראל יש לה שלושה טעמים עיקריים: זכרון היסטורי, שימורם של מוסדות דתיים־לאומיים, ופיזור הגלות. יכול אדם לגלגל בהשערות בנוגע לגורמים שבתנאים יוצאי־דופן כאבדן הטריטוריה הלאומית וכפיפות למעצמה זרה איפשרו לקבוצות מקומיות טרום־ערביות לשמור על תודעה אתנית כלשהי. הנושא רחב ומורכב כל־כך, והתנאים שונים כל־כך בכל מקרה בפני עצמו (המארונים בהר־לבנון, למשל, הוסיפו להחזיק בנשקם, ומעולם לא התייחסו אליהם כאל ד׳ימים), לא נוכל אלא להעלות כאן סברות אחדות, תוך שנכיר בקיומם ובחשיבותם העליונה של גורמי ליכוד וסולידאריות פנימיים.

 

קשרים עדתיים

בקרב העדות היה הליכוד הקיבוצי פועל־יוצא ממבנה מוצק שקישר את בני העדה בתחושה של ערבות הדדית, שאף זכתה להכרה מטעם השלטונות. מוסדותיה השונים של הקהילה דאגו לצרכי דת, חינוך, צדקה ובריאות. תשלום הג׳זיה בשעת הצורך בשביל הזקנים, החולים והנזקקים, כמו גם היטלים מיוחדים והכסף הדרוש לכופר־נפשם של אנשי הקהילה — בני־ערובה יהודים ונוצרים — שולמו מקופת הקהילה. חלוקת מזון, מעות, לבוש, וטיפול רפואי חינם לנזקקים, זקנים, אלמנות ויתומים, אף הם סופקו ממקור זה עצמו, ששימש גם למתן סיוע לעוברי־דרכים ולקהילות השרויות בצרה.

מורכבים יותר היסודות בתחום הפסיכולוגיה הקיבוצית. דומה כי שנים מהם מכריעים במשקלם. רעיון הגאולה באמצעות הסבל, המובע בעצמה כה רבה בספרות הנבואית שבמקרא ולאחר־מכן באוונגליון, היה בבחינת מקלט רוחני ליהודים ולנוצרים, אף שבמישורים שונים השפיע על כל מיעוט ומיעוט. ספק אם בעיניהם של שני קיבוצי ד׳ימים אלה היה שלטון־העריצות, שהושג וקוים בכוח הנשק, נראה עליון על הערך הרוחני של תרבותם־הם, שאותה הוסיפו לטפח למרות הדיכוי לצורותיו — ובפרט אמורים הדברים ביהודים, שתרבותם נשארה חיונית יותר. הד׳ימים נשענו על הכרה פנימית שעליבותם, הכפויה מבחוץ, לא די שאינה גורעת מכבודם אלא היא חרפה למי שאכפו אותה, והם הפיקו מגורלם ממד של רוחניות ועצמה שחיזק את כוח־ההתנגדות המוסרי שלהם וכיוון את חייהם. במרוצת הדורות ודאי ראו עצמם בחינת התגלמות חזונו הצורב של ירמיהו הנביא:

כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו.

  כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.  

ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

(איכה ג, 30-28)

הרעיון המעודד של תקומת המושפלים והנדכאים, האפייני כל־כך לספרות המקראית, פירנם את התנגדותם הסבילה של הד׳ימים במרוצת הדורות והעניק להם זהות רוחנית עמוקה, למרות החילוקים התיאולוגיים שבינם לבין עצמם. החכמים הם שקיבלו עליהם את הנחלת המורשה הלאומית: דת, לשון, היסטוריה. אך בגלל השפלתם וביזוים של נציגי הדתות הנקלות החלו החכמים לסמל בהדרגה, בעיני אותם ד׳ימים השואפים להתבולל בתוך הרוב, את המשך קיומו המביש של מצב שנוא.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986 המשמעות הקיומית של מעמד הד׳ימי- עמוד 134

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 – דרך גביית הג׳זיה

דרך גביית הג׳זיה

ביום התשלום יתאספו במקום ציבורי כגון השוק. בעמידה עליהם לחכות שם במקום הנמוך והמזוהם ביותר. הפקידים המייצגים את החוק יוצבו מעל להם ויעמדו כמאיימים, למען יחשבו בלבם, הם וזולתם, כי מטרתנו להשפילם בהעמידנו פנים כאילו יורדים אנו לנכסיהם. הם יבינו כי(שוב) חסד אנו עושים עמהם מידיהם את הג׳זיה ונניח להם (בכך). אחרי כן יגררום אחד־אחד (אל הפקיד הממונה) לקבל תשלום. בעת התשלום יקבל הד׳ימי מהלומה ויידחף הצדה למען יחשוב כי ניצל מן החרב בזכות (עלבון). זה כך ינהגו ידידי האל, בני דורות ראשונים ואחרונים, עם אויביהם הכופרים, כי לאללה העוז, לנביאו ולמאמינים. (עמ׳ 811)

אל־מע׳ילי(נפ׳ 1504), אחכּאם אהל אל־ד׳מה, אצל ואידה, ״כתב פולמוס״

 

ביום שנקבע לדבר חייב הד׳ימי — בין נוצרי ובין יהודי — להתייצב בגופו ובעצמו, ולא על־ידי סוכן (וַכִּיל), בפני האמיר האחראי לגביית הג׳זיה. זה האחרון חייב לשבת על כיסא גבוה בצורת כס־מלכות; הד׳ימי יצעד קדימה והוא נושא את הג׳זיה באמצע כף־ידו, וממנה יקחנה האמיר בהיות ידו מלמעלה וזו של הד׳ימי למטה. אחרי הדבר הזה יכה האמיר את הד׳ימי על ערפו באגרופו; איש יעמוד ליד האמיר לגרש את הד׳ימי חיש־מהר; אחרי־כן יצעדו(ד׳ימי) שני ושלישי קדימה למען יעשו להם כאשר עשו לקודמם, וכמוהם כן כל הבאים אחריהם. הכל יורשו להתענג על המחזה הזה. אף אחד (מן הד׳ימים) לא יורשה להסמיך צד שלישי לשלם את הג׳זיה על מקומו, כי חובה עליהם לשאת את ההשפלה הזאת בעצמם: כי אולי סופם להאמין באללה ובנביאו ובכך ייגאלו מן העול המאוס הזה.

אל־עדאוי, משפטן מוסלמי מצרי(נפ׳ 1772)

 

מסורות ועמדות כלפי הד׳ימים (המאה ה־18)

מִצְר (קאהיר העתיקה) המוסלמים הם שיסדוה. כדברי בדר [בדר אל־וין מוחמד אל־קארפי(1601-1533), בעל החיבור ההלכתי דורר אל־נפאיס]. בספר אל־דורר אל־נפאיס, משמו של אבו־עוּביד:[ אבו־עוביד אל־קאסם אבן סלאם (נם׳ 838), חכם שקבע מושבו בעיראק]. ייסודן של ערי האסלאם שונה בהתאם לתנאי המקום. כך, למשל, במדינה, טאיף ותימן הושגו חוזי־שלום במשא־ומתן; שטח לא־נושב שהותוו תחומיו ונושב על־ידי מוסלמים, כדוגמת קאהיר, כּופָה, בצרה, בגדאד, ואסט; כל כפר שנכבש בכוח הזרוע ולא ראה הח׳ליף לנכון להחזירו לאנשים שמהם נכבש. אלו ערי מטרופולין מוסלמיות שאין בהם בני־החסות רשאים להציג בהן לראוה אף לא אחד מסמליהם הדתיים, למשל, להקים כנסיות, להביא יין או בשר־חזיר, או להשמיע במקוש. שום כנסיה, בית־כנסת, תא של נזיר או מקום עצרת־תפילה חדשים משלהם אינם מותרים בערים האלו, על־פי הסכמתם הכללית של חכמי־הדת. נאמר למעלה כי עירנו קאהיר היא עיר מוסלמית, שראשיתה לאחר כיבוש מצרים, בימי שלטונם של הפאטמים. לכן אין להקים בה כנסיה, בית־כנסת וכיוצא באלה. עם המצהירים כן נמנה המופתי של האסלאם, החנפי המלומד, השיח׳ קאסם בן קוטלובע׳א, [קאסם בן קוטלובע׳א(1474-1399), מחשובי האסכולה החנפית במצרים]תלמידו של אבןאל־המַאם.[ כמאל אל־דין מוחמר אבן אל־המאם (נפ׳ 1457), חכם־הלכה מצרי]  ספרי האסכולה (החנפית, מ.ש.) אוסרים פה־אחד להקים כנסיות וכיוצא בהן בבעלותם של ד׳ימים בשום שטח מוסלמי. איך ייתכן אפוא להרשות זאת ביישוב המוסלמי הזה, בעיר שמעולם לא היתה בה שליטה לכפירה, מאז ראשית העיר? אמר הנביא, עליו השלום והברכה: ״אין סירוּס ואין כנסיה באסלאם״. המלה ״סירוס״, חִ׳צא, היא מגזרת פ׳עאל, כשם־הפעולה של ח׳צא, ״לסרס״. הקשר בין ״סירוס״ ל״כנסיה״ הוא בכך שהקמתה של כנסיה על אדמה מוסלמית משמעותה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל, ממש כמו שבחיי־המעשה הסירוס הוא ביטול הגבריות בבעל־חיים, הגם שהוראת המלה בהקשר שלנו היא פרישות מנשים על־ידי הצטרפות לכנסיות. הזיקה ברורה. באמרו ״אין כנסיה״ התכוון הנביא לכך שלא תיבנה כנסיה, כלומר איסור על בניית כנסיה כלשהי על אדמה מוסלמית, לפי שהקמתה של כנסיה חדשה על אדמה מוסלמית משמעה ביטול הגבריות אצל יושבי החבל ההוא. דבר שאין להרשותו, ממש כמו שאין להרשות את ביטול גבריותו של גבר על־ידי סירוס. (עמ׳ 21-20)

 

אף־על־פי שאפשר להבין אי־אלה נתונים מן האמור למעלה, דע כי ממש כמו שאסור לד׳ימים לבנות כנסיות גם דברים אחרים אסורים עליהם. אסור להם לסייע לכופר כנגד מוסלמי, בין שהוא ערבי בין שאינו ערבי; ולא להורות לאויב על נקודות־התורפה של המוסלמים, כגון חוסר־כוננותם של המוסלמים לקרב. [המחבר משתמש בשביל האויב במונח חו־בי, כלומר תושב דאראל־הרב—משכןהמלחמה—בו יושבים הכופרים ]אסור לד׳ימים לחקות את המוסלמים בלבוש, ללבוש מדי צבא, לעלוב במוסלמי או להכותו, להרים את הצלב בעצרת מוסלמית; להוציא חזירים מבתיהם לחצרותיהם של מוסלמים; להניף דגלים בחגיהם שלהם; לשאת נשק בחגיהם, או לשאתו בכלל, או להחזיקו בבתיהם. אם יעשו איזה מן הדברים האלה, ייענשו וכלי הנשק יוחרמו. לא יהודי, לא נוצרי ירכבו על סוס, עם אוכף או בלעדיו. מותר להם לרכוב על חמורים חבושי־מרדעת. לא ילבשו.קַבַאא: (אדרת עליונה), בגדי משי, צניפים, אך מותר להם לחבוש קלנסווה(מצנפת חרוטית), תפורה בתפר־כסתות גס לראשם. אם יעברו על־פני עצרת של מוסלמים עליהם לרדת מרכובם, ומותר להם לרכוב רק בשעת־חירום כגון מחלה או יציאה אל מחוץ־לעיר, ויש להצר את שבילם. לא יחקו את לבושם של אנשי חכמה וכבוד, גם לא ילבשו בגד־מחלצות, משי, או, דרך־משל, אריג עדין. עליהם להיבדל מאתנו בלבוש, כמנהג הנוהג בכל איזור, אך בלי הידור, למען יעיד הלבוש על השפלתם, הכנעתם וקלונם. לא יהיו שרוכי־נעליהם כשלנו. במקום שנועלים נעליים סגורות ולא שרוכות תהיינה נעליהם גסות, דוחות בצבען (ללא קישוט). החברים (לנביא) הסכימו ביניהם על הדברים האלה כדי להוכיח את בזיונו של הכופר ולהגן על אמונתו של המאמין החלוש. שהרי אם יראה אותם בקלונם לא יהיה נוטה לאמונתם, ולא כך אם יראה אותם בשררה, בגאוה, או בלבוש־מחלצות, שהרי כל הדברים האלה מניעים אותו לכבדם ולנטות אליהם, בשים לב למצוקתו ודלותו שלו. וכיבוד הכופר הוא כפירה.

 

בספר אל־אשבאה ואל־נט׳איר נאמר:

[שורה של כרכים על ״המבנה השיטתי של החוק המפורש״. כאן הכוונה אולי לחיבורו של אבן־נוג׳ים (נפ׳ 1562), חנפי שחיבר ספרים מסוג זה.]

כיבוד הכופר הוא כפירה. מי שדורש בשלומו של ד׳ימי מתוך כבוד, חוטא בכפירה. מי שאומר לאמגושי ״הוי רבּי״ מתוך כבוד, חוטא בכפירה. וזאת משום שהם אויבי אהובנו, אדון־השליחים; והנוהג כבוד באויבו של אהובו, משפיל את אהובו. לכן אין אתה רשאי למנות כופרים למשרות ממשלתיות. המניח להם להשתרר על מוסלמי על־ידי שהוא מייפה את כוחם להכותו, לכלאו או לדכאו כדי להוציא ממנו כסף, הופך את הכופר למי שגובה מסים ממוסלמי וכל זאת מטעמו של ראש או נכבד אשר, בשל עניינים של העולם־הזה ובהתעלם מעונש בעולם־הבא, אינו מתיירא ממה שיבוא עקב מתן שררה לכופרים על מאמינים. אם כך נהג הכופר הרי הפר את הברית עם המוסלמים כאמור למעלה, והעונש הצפוי לו מיתה.

כמאל אל־דין אבן אל־המאם (נפטר 1457) אומר: ״הכופר הד׳ימי המתנשא על המוסלמים עד כדי רברבנות, רשאי הח׳ליף להרגו״.

אסור לתת להם מקום של כבוד במושב של מוסלמים, לנהוג בהם ידידות, לברכם בשלום.

אם בירך (מוסלם) בשלום אדם שנראה לו מוסלמי ונמצא למד כי הוא ד׳ימי, טוב שיאמר ״שלומי ישוּב אלי״. אם אחד מהם מברך לשלום, משיבים לו ״עליכם״ או ״ועליכם״. אם מתכתבים עם אחד מהם, אומרים ״שלום להולך בדרך־הישר״. אבל צריך להימנע מלאחל להם איחולים, לנחמם באבלם או לבקר את חוליהם, אלא אם כן מצפים לכך שהאדם שמבקרים אצלו יתאסלם. אם אמנם לכך מצפים צריך לבקר אצלו ולהציע לו את האסלאם.

[לפי המסורת המוסלמית נקבע המנהג לענות לברכת שלום של ד׳ימי במלה ״עליכם״ או ״ועליכם״ (עם ו) לפי שהיהודים נהגו לומר למוסלמים במקום ״אל־סלאם עליכם״(השלום עליכם) ״אל־סָאַאם עליכם״(מיאוס עליכם)].

 

אסור לכופרים להקים בנין גבוה מזה של שכן מוסלמי, אפילו ביתו של המוסלמי שפל מאד והמוסלמי משלים עם בניינו הגבוה של הכופר. אסור להם לקנות ספר קוראן, או ספר בדיני האסלאם או של מסורת הנביא, או לקחת ספר כזה כמשכון. לא זה אף לא זה יסכון. אין לקום לכבודם ולא להתחיל לברכם בשלום, כאמור למעלה. אם מוסלמי מתלווה אל הכופר שאותו ברכו בשלום, יכוון את הברכה אליו, ואל יפליג בלשון ״כיצד השכמת וכיצד הערבת, ואיך אתה, ומה מצב־בריאותך?״ רשאי אתה לומר, ״יכבדך אלוהים וידריכך בדרך הישר״, שפירושו לעבר האסלאם. רשאי אתה לומר, ״יתן לך אלוהים אריכות־ימים, רוב עושר וצאצאים״, שמשמעו התשלום של הרבה מסי־גולגולת.

כמו שחייבים מוסלמים להיבדל תכלית־הבידול מן הכופרים בחיים, כך גם קבריהם חייבים להיבדל בבירור מקברי הכופרים, ועליהם להיות רחוקים מהם. (עמ׳ 57-55)

אל־דמַנהוּרי (נם׳ 1778), אִקאמת…

 

פיטורי פקידים נוצרים במצרים (1419)-הד'ימה-בת יאור 1986 – דרך גביית הג׳זיה

עמ' 173

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר