ארכיון יומי: 28 באוקטובר 2019


מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

ואכן, רק אנשים אוהדים ומעורבים בעצמם בתחושה המשכילית ובחדוות החוויה הסוחפת שבעיסוק החדשני בספרות החכמה וההשכלה יכלו להבין לרוחו ולהיות שותפים להתרגשותו הרבה. את חוויתו המשכילית תיאר ר׳ דוד אלקאים כהיסחפות מרוממת, מבטיחה ומשרה בטחון:

"אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָהבִּגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִּי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי [מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ [אוֹר זוֹרַחַת?
בְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָּהּ חָשַׁבְתִּי / בַּקָּשָׁתִי וּמָצָאתִי; / לוּלֵא כִּי [יַעֲרָהּ עִיר נִדַּחַת.
יוֹמָם וְלַיְלָה תֹּךְ יַעְרָהּ טַבַּעְתִּי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִּי, / תִּקְוָתִי בִּי [רָקַח מִרְקַחַת.. (שם עמ׳ 164.

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא, ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

"יוֹמִי וְלֵילֵי טָפַחְתִּי רִבִּיתִי, / כְּשׁוֹשַׁנָּה יָרַחְתִּי, / קְרָאתִיהָ לֵב מְשַׂמַּחַתנַפְשִׁימִמַּרְבִת אַהֲבָתָהּנַתֲלֵיתִיוְעָלֵי עַרְשִׂי נִרְדַּמְתִּי, / כָּלְתָה רוּחִי, [רַבָּה נִזְנַחַת.
וְאִם רְחוֹקָה הִיאבָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי; / אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: / מְקוֹר הָבֵין [אַיֵּה לָקַחַת?
רוּחַ שַׁדַּי רִחֲפָה בִּמְרוֹם שִׁבְתִי, / עָלִי נַפְשִׁי רִוְיָתִי, / כְּשֶׁמֶן הַמּוֹר [בּוֹ נִמְשַׁחַת. [……. ]
דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּינִיב מְפָרֶשֶׁתגַּם רוּחִי וְנִשַּׁמְתִּי רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁתוְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי כְּבַת יוֹרֶשֶׁת. (שם).

ברם, מבוכתו זו לא היתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה אשר אף העלילו עליו — כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד — שחדל לקיים את התורה והמעוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

"לֹא זוֹ אַף זוֹשָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי, / רֶגֶל זָרִים עָלַי פּוֹסַחַת.
לְאַל חָשְׁבוּ מִלָּתִי וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת". (שם).

לגבי דידו, לא היתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוף ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה, הרי הוא לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את כושר ביקורתו ואת מפוקחותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:


"
קַיָּם חַי לָעַדיוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי, / צֵל הָיְתָה לִיאֹהֶל נִמְתַּחַתתּוֹרָה הָיְתָה חוֹטֵר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחַקֵּה לֹא הֵפַרְתִּי, / נִצָן תִּקְוָתִי תּוֹךְ [לֵב עוֹמַחַת,
מִלִּבִּי וּמִפָּנַי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוֹת עֲבוֹדָתִי, / אֲחַבְתִּיָה בְּעַיִן נִפְקַחַת". (שם).

מלבד המבוכה הרבה שהוא חוה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו, הרי גם לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו. שכן, בעולם בו הוא חי, אין מכבדים את החכמה אלא את הממון. בהיותו עני, אין חכמתו נחשבת. ״פיוט זה, כותב הוא בכתובת שבראש שיר נוסף, מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון — נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם; והמסכן — לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכן, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר ר׳ דוד אלקאים בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דָּת יָצְאָה כִּי נִמְעֲטָה קָטֳנִי / מִמָּתְנֵי רַבֵּי זְמַן עָפוּ,
הָס מִלְּהַזְכִּיר חַכְמַת הֶעָנִי, / כִּמְעַט קָט פַּסּוּ יָדָיו רָפוּ,
מִנִּי נִבְצְרָה מַחֲשַׁב זְמַנִּי, / בַּעַל הוֹן וּכְסִיל — טוֹב מַרְעָפוֹ. (שם, עמ׳ 167).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכילמאת יוסף שיטרית

פרשת נח-אעירה שחר כרך א' –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידא סי' מזמור לדוד קאים.

פרשת נח

דָּם רֹבִּיחָסְנִי נֶחְסַן / לִימִבְטָחִיוַיַּחְמֹל —
נֶפֶשׁ נְקִיָּה / הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:


מִדּוֹר לְדוֹר בְּכַחְשָׁם / רִגְזוּדָּהֲרוּ אֶל מוּל —
גֵּו מַאְפֵּלְיָה / זָקֵן נַעַר וְעוֹלֵל:

כנפי שחר

דם רובי — נדם ופסק המבול היורה בי. חסני חסן לי — ה' מעוזי וחזקי היה לי למעוז. הוציא יקר מזולל — הציל הצדיק ולא נספה עם הרשע. בכחשם רגזו — הכעיסו הי בכזבם. דהרו… — רצו כסוס אל תוך האופל. זמה… — נפשם, תאותם רק לשחת דרכם.

 

זִמָּהוְשַׁחֵת נַפְשָׁם / דַּרְכָּם הִשְׁחִיתוּוּגְמוּל —
לָהֶם לֹא נִהְיָה / וְעוֹד לִבָּם מִסְתּוֹלֵל:
מִשֹּׁרֶשׁ גֶּזַע שָׁרְשָׁם / יָצָא צַדִּיקוַיַּעְמֹל —
לִבְנוֹת אֳנִיָּה / בְּאִמְרַת כָּל מְחוֹלֵל:
וּבְתַעֲלוּלִי בָּאְשָׁם / נִכְּלוּ יָמִין וּשְׂמֹאל
דּוֹר זִעוּמֵי יָהּ / בְּרֶשַׁע לְהִתְעוֹלֵל:
רָם עַל כָּלרָמִים הִשָּׂם / מֵחַכְמָתָם וַיָּמֹל
כִּסְלָתָם חִיָּה / וּבִינָתָם מְחוֹלֵלדַּם:

 

לוֹ אַף יְיָ יֶעְשַׁן / יִמְחֶה פִּשְׁתָּה תּוֹךְ גִּבְעוֹל
בָּנֶיהָ וּבְרִיָּה / רַק אִם אֹמֶר יְמַלֵּל :
דַּרְכֵי כָּלאִישׁ כְּכוֹשָׁן / יִלְמוֹד לֹא יָסָף לִמְעֹל
בְּחֵטְא רְמִיָּה / רֶשַׁע סוֹבֵא וְזוֹלֵל:
וְנֹחַ יָשַׁן נוֹשָׁן / וְלֹא עָמַד בְּמִשְׁעוֹל
רַק נַפְשׁוֹ חִיָּה / לֹא עָמַד לְהִתְפַּלֵּל:
דִּבְרִי יוֹצְרוֹכִּמְדֻשָּׁן, / שָׁמַע וְנָשָׂא בְעֹל
קוֹרֵא בַּצְּדִיָּה / מַבּוּל רַב עוֹד יְחוֹלֵל:
קוֹל כִּשְׁמוּאֵל בְּבֵית שָׁאן / אֹזֶן נָעֲלוּ נָעוּל
כָּלנֶפֶשׁ חָיָה / זֵכֶר וּנְקֵבָה תַּכְלֵלדָּם:

 

אֵין עוֹד אֵזוֹר לְחַבְּשָׁם / וַעֲוֹנָם לֹא אֶסְבֹּל
יָדִי נְטוּיָה / אַרְאֶה חֶטְאָם בַּעֲלִיל:
יָדְךָ תְּמַלֵּא אָסָם / מִנִּי אֹכֶללֹא תִבּוֹל —
נֶפֶשׁ וּגְוִיָּה / חִנָּךְ עֲלֵיהֶם הַצְלֵל:

כנפי שחר

רק לשחת דרכם. לבם מסתולל — אוחז באותה מסלה. כול מחולל — ה׳ יוצר הכל. ובתעלולי באשם — במעשיהם המגונים. נבלו… — זממו לעשות רע בכל אשר יפנו. השם מחכמתם וימול — השכיח והכחיד מהם חכמתם. בסלתם חיה… — טפשותם הגביר ובינתם הרג, החליש. בניה ובריח — ארץ ויושביה. ככושן… — הרגילו עצמם לעשות רע בלי הפסק ככושן רשעתים (שופטים ג, ח). ונח ישן… — נרדם ולא עמד בפרץ. במדושן — כמאושר שינצל. ונשא בעול — עשיית התיבה. קורא בצריח… — קריאתו ״מבול רב עוד יחולל״ היתה בקורא בחלל ריק. בצדיה — לי נצרו עריהם מבלי איש (צפניה ג, ז). יחולל — יוריד, ל׳ על ראש רשעים יחול (ירמיה בג, יט). קול בשמואל… — קולו של נח היה בקולו של שמואל,כמו שלא שמעו לשמואל (שמואל־ א ח, יט), (אך לא מצאתי שהיה זה בבית שאן). נעלו — אטמו, סתמו. כל נפש חיה… — כולל זכר ונקבה, יביא אל התיבה להחיות. אין עוד אזור… — תחבושת, כבר אין תרופה למכתם. בעליל — בגלוי. אסם — אוצר. לא תבול נפש… — שלא תכחד נפש וגויה, אדם ובהמה, ברעב

מִן בְּהֵמוֹת שָׂא רֹאשָׁם / שִׁבְעָה שִׁבְעָה לֹא תַּחְבּוֹל —
נֶפֶשׁ דּוּמִיָּה / הִשָּׁמֵר פֶּן תְּחַלֵּל:
חָיָה וָעוֹף מֵרִבְצָם / בָּאוּ מִמֵּי הַמַּבּוּל —
חַדְרֵי שְׂכִיָּהָ / מִיץ בְּמִינוֹ מִתְבּוֹלֵל:
זֶרֶם מַיִם הֶחְלִישָׁם / בִּרְאוֹתָם כִּי מִזְּבּוּל —
שְׁמֵי עֲלִיָּה / גֶּשֶׁם כַּבִּיר יְחוֹלֵלדָּם:

 

קוֹל הָרַעַם כְּנָסָם / מַיִם רַבִּים בַּהֲמוֹל —
עֹז פְּלִילִיָּה / קוֹל הַסַּעַר מִתְחוֹלֵל:
בָּאוּ מַיִם עַד נַפְשָׁם / נִמְחָה כָּלהַיְּקוּם מִמּוּל —
רַב עֲלִילִיָּה / אַךְ נח כְּמִתְהַלֵּל:
עַד אַרְבָּעִים יוֹם עִשָּׂם / תָּפְתֶּה עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל
שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה / רַק יְשִׁימוֹן יְיֵלִיל:
בְּחֶמְלַת צוּר שֶׁעָשָׁם / זָכַר אוֹתָם וַיַחְמוֹל
וּבְעֵין צוֹפִיָּה / רָזַם לִתְהוֹם וַיְמוֹלֵל:
מַעַיְנוֹת סָכְרוּ מִכְסָם / חֲרוֹן אַף קָמַל קָמוֹל —
גֶּפֶן פּוֹרִיָּה / לֹא יוֹסִיף עוֹד לְקַלֵּלדָּם:

 

הוֹצִיא הַיּוֹנָה מִשָּׁם / כִּיצִיאָתָהּ מִן הַלּוּל
פָּרְחָה בִּצְדִיָּה / טָרְפָה נוֹף וַתְּהַלֵּל:
וּבְיוֹם בּוֹ נִתַּן חֲפָשָׁם / פֻּקְּדוּ בְּתַעֲלוּל —
פְּרִיָּה וּרְבִיָּה / הִקְרִיב עוֹלָה וְכָלִיל:
בְּרַךְ אוֹתָם וְהִרְשָׁם / בְּהֵמָה עַד שַׁבְּלוּל
אַיָּה וְדַיָּה / תַּחַת יָדָם יִתְגּוֹלֵל:

 כנפי שחר

חינך… — פרוש עליהם חן חמלתך. לא תחבול… — ל׳ חבלה. נפש דומיה — בעלי־חיים שאינם מדברים. השמר… — פן תפר את הצווי. חדרי שביה — כאן: חדרי המחסה. מתבולל — דבק, מעורב רק במינו. גשם כביר — רב. יחולל — יוריד ה׳, ל׳ רוח צפון תחולל גשם (משלי כה, בג); או: כביר — תואר לה׳, בהמול עוז… — בתוקף הדין הסער הסתובב כבמחול. עישם — מעך אותם כעיסה. תפתה — גיהנם. רזם לתהום — רמז. וימולל — התיבש, לי ימולל ויבש (תהלים צ, ו). סברו מכסם — מנעו חלקם מלירד. קמל — נחלש. פרחה בצדיה — בחלל הריק, כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. טרפה נוף — חטפה עלה זית מצמרת, מגובה העץ. פוקדו… — נצטוו על מעשה פריה ורביה. והרשם… — התיר להם הכל באכילה. שבלול — שרץ רכיך. יתגולל — יתבוסס בדמו, ישחט.

 

שֶׁבַע מִצְוֹת קִדְּשָׁם / הֶרֶגנֶפֶשׁ וַיִּכְלוֹל —
גַּם מִיָּד חַיָּה, / אִם הָרְגָהדִּין יְעוֹלֵל:
קַשְׁתּוֹ בֶּעָנָן רָשַׁם / לִזְכֹּר בְּרִית בַּעֲלוֹל —
שַׁעֲרוּרִיָּה / אִם אֱנוֹשׁ דָּתוֹ חִלֵּלדָּם:

 

נֹחַ מַרְפֵּא חֲרִישָׁם / חָרָשׁ זֶרַע בַּעֲמוֹל
כֶּרֶם פּוֹרִיָּה / שָׁתָה יַיִן הִתְחוֹלֵל:
בָּנָיו סַבּוּבְּפָרְשָׁם / הַשִּׂמְלָהאָחוֹר אֶל מוּל —
זָקֵן יְדִידְיָה / הַצָּעִיר עָוֹן פִּלֵּל:
לִשְׁנֵי בָּנָיו הוֹרִישָׁם / בִּרְכַּת שִׂיחַ בְּחָמוֹל
כֹּוסָם רְוָיָה / רַק חַם הַקָּטָן קִלֵּל:
הִפְרִיד אוֹתָם וּפָשָׁם / בַּתֵּבֵל יָמִין וּשְׂמֹאל
שָׁכְחוּ יְרֵא יָ /הּ– בָּנוּ מִגְדָּל לְהַלֵּל:
שָׂפָה אַחַת הִיא רַחְשָׁם / עֲזָרָתַם בְּמַסְלוּל —
מִגְדָּל בַּצִּיָּה / אַךְ צוּר שְׂפָתָם בִּלַּל:

 

מִשָּׁם הָאל הֱפִיצָם / כָּלעַם וְעַם תְּבַלּוּל
אֶרֶץ נָכְרִיָּה / תָּעוּ וְעָבְדוּ אֱלִיל:
עַד זֶרַח נָגַהּ שִׁמְשָׁם / מִמִּזְרָח קָם הֲנִמּוֹל
דּוֹר עֲשִׂירִיָּה / קִיֵּם עוֹלָם וַיְפַלֵּל:
דָּם רֻבִּיחָסְנִינֶחְסַן / לִימִבְטָחִיוַיַּחְמֹל
נֶפֶשׁ נְקִיָּההוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:

שבע מצות… — דינין, ברכת הי, ע״ז, ג״ע, ש״ד, גזל ואבר־מן־החי. הרג נפש… — עונש ש״ד חל גם על החיה. בעלול… — בבואו לעשות כליה. נח… — היה תרופה לחרישם (ראה רשי׳י-ה, כט). בעמול — ביגיעה. התהולל — נטרפה דעתו. הצעיר… — חם, בנו הצעיר, עשה עון חמור. לשני בניו — שם ויפת. ברכת… — שיח־שדה בחמלתו עליהם. ופשם — ברבם לפרות ולרבות, מה שגרם להם למרור. ירא י-ה — נח. רחשם — דבורם. עזרתם… — אחדות שפתם עזרה אותם לבנות מגדל גבוה. במסלול — לי סלסלה ותרוממך(משלי ד, ח). בלל — בלבל. תבלול — כאן: בליל עמים. עד זרח… — אברהם. דור עשיריה — עשרה דורות מנח ועד אברהם.

פרשת נח-אעירה שחר כרך א' –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988

בעודו מחלים בביתו, באו ערב אחד לבקרו חבריו, שאותם ארגן באגודה. מטרת האגודה הייתה לעורר את בני הקהילה לקיים חזון שיבת־ציון בימיהם ולעלות לירושלים הקדושה. חברים אלו, שכמה מהם ניצלו ממוות משום מעשה גבורתו של עמי שמעון, היו לחברה אחת שאהבת־ציון והערגה לגאולה, איחדה אותם ומסירותם למטרת אגודתם, משאת נפשם, הייתה רבה. עמי שמעון היה המנהיג והרוח החיה של האגודה. הקרבתו העצמית וטוהר מידותיו קרבוהו וחיבבוהו עליהם. הם התפעלו משכלו החד ומחכמתו העמוקה מני ים, והתפלאו מאין שאב את הידיעות הרבות שהשמיע ! אוזניהם. הם נוכחו לדעת שהערכותיו על המצב במדינה היו תמיד אמת, כי ! חושו ידע את הנעשה בה. בפגישה הראשונה אמר להם שהמלחמות התמידיות בין השבטים השונים, מרד הקבילים בצפון, מלחמות מולאי חפיד באחיו, הריגת הנוצרים בידי הקנאים בקזבלנקה, מרד בוחמארא ועוד מאורעות שנתארעו בימיהם, רק יגבירו את התערבות המדינות הזרות, ובראשן צרפת, בענייני המדינה. ואמנם כך היה. מנהיגי הקהילה נהו עם הזרם ובאזלת ידם השלימו עם המצב הקשה שבו הם נמצאים.

 פירמנים ודהירים לטובת היהודים נשארו על הנייר. דורות של גלות השרישו מורך לב באנשי שלומנו — היה אומר — פרט ליחידי סגולה. הפחות לא נשמעים למלך ועתידנו פה בין המוסלמים ועכשיו בין הכובשים החדשים מצרפת, לוט בערפל ותמיד נהיה בני־חסות מושפלים. מנהיגי הקהילה ראו בו וברעיונותיו הנועזים איום על שמירת השלום והשקט בקרב הקהילה. הוא התבדל מהם והם התעלמו ממנו. הוא וחבריו, יצאו לעזרת קהילת פאס שסבלה מהתריטל(התנפלות) שלא ידעו כמוהו לפנים. לפאס הגיעו בדרך לא דרך כיוון שדרך המלך הייתה סגורה ומסוגרת על ידי משפחות בני מטיר, בני עלאהם, איית־חסין ואיית־מרגי, שמרדו במולאי חפיר, המלך החדש. אין יוצא ואין בא בטענה שהמלך נתן יד לנוצרים הכופרים. כשבאו לפאס, מצאו את המללאח הרוס. עשרות הרוגים ומאות פצועים. הם הגישו את עזרתב למוכי גורל אלה וביניהם מצאו משפחות שביקשו להצטרף לקבוצתם ולעזוב את הגולה. משבאו חבריו לבקרו בביתו, ישבו על השטיחים והמרבדים הפרושים בחדר. אשתו ואמו הגישו להם כיבוד כנהוג ודיברו על תכניתם לעלות לירושלים. הוא חיזק את רוחם ואמר להם:

 — יא כוואני לעזאז (אחי היקרים), נדודַי הרבים, שבהם חיפשתי מפלט מדכאוני ומאזלת היד בה אנו נמצאים, השכילוני בינה ולימדוני הרבה מהלכות החיים ומסְבך בעיות הקיום עלי אדמות. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום. איני רואה מוצא לקיומנו באדמת הגלות. בימים שבהם שכבתי על ערש דווי הפכתי במוחי את כל העניין ובאתי למסקנה, בעיקר אחרי התריטל האיום שנערך בפאס שבעקבותיו נשמדה כמעט כליל קהילתה המפוארת בידי המרצחים צמאי דמנו, שדרכנו היא היחידה וממנה לא נזוז ימין ושמאל. לולא חיילי צרפת כי אז כל קהילת פאס המהוללת הייתה נופלת ביד עריצים ועינינו כלות לישועה. צבאות ספרד פלשו למלילא וקבעו מושבם בתיטואן. חיילי צרפת האדירה הולכים וכובשים את יתר חלקי המדינה. תאניה ואניה שוד ושבר, כמאמר הכתוב ״ירתיח כסיר מצולה, ים ישים כמרקחה״, ואנחנו צאן קדושים נטחנים ונבלעים בין שני אריות. מולאי חפיד הוגלה לצרפת ואחיו הצעיר מולאי יוסוף, הוכתר למלך הודות להשפעת צרפת. פרעות ומעשי שוד שלא ידענו כמותם עד כה תכפו עלינו, לולא ה׳ שהיה לנו, אזי חיים בלעונו. מי יקום ויקונן על בתולות ישראל? הרג וחורבן היו מנת חלקנו. דאר־לבידא, זטאט, ספי ויתר הערים נתקפו בידי הרשעים, שונאי ישראל, דמנו ניגר כמים. הלעולמים יזנח אדוני ולא יוסיף לרצות עוד ? האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור דור? רבונו של עולם! אולי סימן הוא מן השמים, שנקום ונלך מפה! ה״רומיים״(אירופיים) נטעו פה אוהלם ומכאן לא יזוזו. נעמו לחיכם אוצרותיה של המדינה ואנחנו תמיד נשמש פיתוי וקרבן לשיניהם החדות של שכנינו הנבערים. אנחנו כלי למקח ולממכר. טחו עינינו מראות את הנעשה. קיימנו את הכתוב: אהבתי את אדוני, לא רוצים לצאת לחופשי. מה טוב לנו פה? אונסים את נשינו לעינינו ואין מכלים, גוזלים אותנו לאור השמש ואסור לנו להרים קול. אנו מצווים ללכת בראש מורכן ולפנות דרך למוסלמי ולעמוד לפניו בפיק ברכיים ולפנות אליו בקול רועד ובתחנונים. אנו מצווים לכרוע ברך בעומדנו למשפט לפני הפחה. האחרון שבהם, נחשב בעיניהם יותר טוב מהטוב ביותר שבנו. כל זה כדי להכריחנו להתאסלם! כמה נבזות! כמה רשעות! כמה מעשי רצח בוצעו בנו ללא חמלה בידי בני בליעל אלו. עד היום רוצחים את בנד עמנו הרוכלים בכפריהם ואין מי שידרוש את דמם מידי המרצחים המגואלות בדם. גלות זו מלאה שיקוצים וגילולים. אתם רואים איזה עתיד פה ?

היהדות לימדה אותנו שמותר להתמרד למען הצדק והיושר, שחובתנו לשאול שאלות כיסוד היסודות ועמוד החכמות. כדי לחזק את אמונתנו, מותר לבוא בטענות, להביע ספקות ולהתדיין אפילו עם בוראנו, לא כל שכן עם בני תמותה. נוכל להתדיין עם הבורא יתברך אבל לא עם בני עוולה, שכנינו, אשר לא .ידעו ולא יבינו. בחשכה יתהלכו. חמסנים אלו פלשו לאדמה זו בה חיינו לפניהם, השליטו את דתם בכוח הזרוע ובלהב החרב והורידו את מעמדנו למעמד פחות מזה של בהמה. כל זה מפני שהפכו אותנו לד׳ימי(בן־חסות) ועלינו לשלם ג׳זיה, מס גולגולת, כופר נפשנו, אנו קונים מהם זכות קיומנו, קונים את חיינו דור אחרי דור. כל הרדיפות הללו־מפני שדבקנו בדתנו הקדושה. מתעללים בנו, רומסים את כבודנו עד עפר. אפילו מתינו אינם יכולים לשכב בשלום בעפרם, מוציאים את עצמותיהם כדי לשרוף אותם כסגולה לריפוי מקניהם ממחלות. הם מעודדים את ילדיהם למשוך בזקן זקנינו, בועטים בהם ויורקים עליהם באין מוחה, להנאתם של המבוגרים שבהם, אנחנו שלמדנו, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. אנחנו שלמדנו לכבד כל אדם באשר הוא אדם, שנברא בצלם אלוהים, אנחנו שנצטווינו להיזהר אפילו בצערם של בעלי חיים.

ואילו שכנינו הורידונו בגסות למדרגה של בריה טמאה רק משום יהדותנו. הם תובעים בעלות על הטהרה, ודומים לטובל ושרץ בידו. עושים מעשה זִמרי ותובעים שכר כפנחס. כל תרבות או דת, הרומסת ברגל גסה, חוקי מוסר וצדק, אין לה זכות קיום בעולם הזה ולא בעולם הבא. אין פלא שאין להם רגש או רחמנות. אין פלא שהרצח והגזל היו לחם חוקם, חלק מישותם. הטוב שבהם אינו יודע מיתה טבעית. עד מתי רשעים אדוני? עד מתי רשעים יעלוזו? יתאמרו כל פועלי אוון? אנחנו בעלי הנשמה היתירה, מה שבענו מגלותנו שצריכים לחכות למשיח צדקנו בגלות? אין פה דחיקת הקץ! אנחנו צריכים לקרב את הגאולה על ידי בניית ארצנו בעמל כפינו. זה לא חטא! ואין זה מנוגד לתורה. כל הצדקה להאריך את ישיבתנו בגולה הנה הוכחה שעול הגלות השכיח מאיתנו את תורתנו. שנו בשם רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מצווה לדור בארץ־ישראל אפילו בעיר שרובה נוכרים ורבותינו שנו שכל הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה וכאילו עובד עבודה זרה. ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. רבים עלו לפנינו מעיר זו ומערים אחרות. נעלה גם אנחנו ונחדש בריתנו עם אדמת אבותינו. פה אין לנו יותר חיים. איבה שוררת בכל. מהומות, התנפלויות, ידידי מבין הגויים מתנכרים לי. אני יודע שלבם אינו כתמול שלשום.

משטמה בינם לבין עצמם, קמים אחד על השני ואין עוד שלווה. אני החלטתי ללכת בעקבות אלה מאבותינו שקמו ועלו לארץ־ישראל. יש לנו קרובים בירושלים, חברון, צפת וטבריה. המשיח רק ישמח לדעת שאנו כבר במקום המיועד לנו. ואם צריכים לסבול פורענות, אזי אני מעדיף פורענות בירושלים הקדושה עד שהקדוש ברוך הוא ישלח לנו משיח צדקנו. נקום ונעלה ונכונן עפרה של ארצנו ונתקע בה יתד לדורות הבאים ומי יודע ? יביט עלינו ה׳ מלמעלה ברחמיו הרבים ויקבץ פזורינו מבין הגויים ויחזיר העטרה ליושנה…

חבריו של שמעון הקשיבו ברעדה ובדממת קודש לדבריו. תמיד בא ברעיונות נועזים שלא ציפו להם והדבר הביא אותם במבוכה. תמיד צפן להם הפתעות ועכשיו הרגישו בדבריו את פעמי המשיח המתדפק על דלתם. עת לעשות! ככה נמשכה השיחה שעה ארוכה. אחר נדברו לארגן את קבוצתם ולהתכונן לצאת לדרך מיד כשיחזור השקט למדינה, אז יעלו בשיירה לאלז׳יריה עד תוניסיה ומשם ימשיכו באוניה למצרים וממצרים ליפו.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ'-42

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

שקדנו מאוד על לימודינו, ואהבנו מאוד את מה שלמדנו. הלימודים האלו חיזקו את נפשנו ורוממו את מצב רוחנו. הדמויות שלמדנו נצטיירו בעינינו כדמויות חיות וחלפו בדמיוננו כמו סרט חי. משה – בשבילנו היה ממשי, רואים אותו לנגד עינינו ומרגישים אותו, סובלים בסבלו ושמחים בשמחתו. היינו רוצים שיבוא אלינו ויכה את שונאינו כמו שהכה את המצרי, או שיגן עלינו מילדי הנוצרים כמו שהגן על בנות יתרו מהרועים הרעים. באופן האמור קשרנו בין מה שלמדנו, למצבנו בין הגויים. אדם כמו משה מילא אותנו גאווה והיווה עבורנו דמות חיה. המדרש על מותו הביא אותנו לכדי בכי של ממש. לא עזר לו כמה שהתחנן להיכנס לארץ ישראל. לא עזר! כמה שביקש לא למות טרם שידרוך על אדמת הקודש, לא עזר. כנראה שכל בן תמותה, גם אחד כמשה, איננו יכול לחיות לעולמים. ההתדיינות של משה עם ה׳ בעניין מותו המחישה לנו שאין מנוס מהמוות, לא חשוב כמה גדול או כמה מיוחד וחשוב בן האדם. לא אהבנו – לא את דתן ולא את אבירם, ולא את המרגלים חסרי האמונה שגרמו רק צרות לבני ישראל. אנחנו לא ראינו את עצמנו כחגבים, אלא גאים בעבר עמנו. לפעמים דור המדבר, כדור שלנו – הגלות שברה אותו, אם כי רק לנוכח 'הגויים שהשפילו אותו מזה דורות וכופפו את קומתו, אבל בינינו לבין עצמנו תמיד הרגשנו עליונות רוחנית על כל הגויים הסובבים אותנו. ידענו שאנחנו העם הנבחר והעתיד להיגאל בנסים ובנפלאות של ימות המשיח. או אז העליונות שלנו תיראה לעיני כל העולם שיבין כי אנחנו העם החכם והנבון שבו בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה וכי ״מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״. גדול היה כאבנו, כי לא ידע איש את מקום קבורתו של משה. אמא סיפרה לנו על הסנוניות שבנו את הקן שלהן בכניסה לביתנו, שהן ציפורים מופלאות. הן מתאבלות על מות משה, היא סיפרה, ובגלל זה הן שחורות. ומה עוד סיפרה לנו אמא? שהעפר שממנו הן בונות את הקן הוא עפר מיוחד שהן מביאות ממקום קברו של משה. לכן היו הציפורים מוגנות בינינו ואף פעם לא הרסנו את הקן שלהן או פגענו בגוזלים שבקן. משתוקקים היינו לעוף אתן ולגלות את מקום קבורתו של משה. הדמות שהייתה אהובה עלינו ביותר היא דמותו של שמשון. שכן הוא היה עושה שפטים בפלשתים. גם את הברברים שבמרוקו, שהיו מתנפלים על המללאח וטובחים ביהודים, כינינו פלשתים. לא אחת היינו רוצים שיהיה לנו שמשון. הוא היה מפיל בהם חללים. אנחנו לא היינו קושרים אותו ומוסרים אותו לידי הגויים. אנחנו היינו הולכים סביבו ונלחמים לצדו, הוא היה מגן עלינו נגד דורשי רעתנו.

סיפורי התורה עם מדרש רבה, שופטים, מלכים ונביאים, נתנו תוכן לחיינו ומילאו אותנו גאווה כיהודים. למדנו שהיו לנו שורשים חזקים, שאנחנו בני עם חשוב, אשר מנה אנשים גדולים וחשובים, ושעוד יבוא המשיח לגאול אותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, כמו שהתפללנו יום יום. על כך חלמנו ואף פעם לא התגנב ללבנו הספק, או חלילה איבדנו את התקווה. האמנו כי עוד יבוא הקץ לרדיפות ולעינויים משכנינו. חכמינו אמרו שכל הסבל הזה אנו סובלים כדי לכפר על עוונותינו הרבים, וכי כך אנו קונים את מקומנו בעולם הבא, טהורים מעוון. לפעמים שקענו כל כך בחלומותינו, עד אשר מכת מקלו של הרבי עוררה אותנו בבהלה. רק אז חזרנו למציאות ממנה חמקנו לרגעים. אפילו ערים, עדיין ראינו בדמיוננו את החלום המתוק של גיבורי עמנו, חלום שליווה אותנו כל הזמן. זו הייתה נחמתנו בחיינו האפורים וזה חיזק את רוחנו. ראינו את עצמנו במרוקו כעוברי אורח, כגרים בארץ זרה וכאורח נטה ללון. לא הוטרדנו בגין השאלה כמה זמן זה יימשך. ידענו שגאולתנו בוא תבוא, ואם תאחר – נמתין לה בחיוך. אמונתנו איתנה הייתה ועמוקה בתוך נפשנו. הייאוש לא היה חלק מחיינו. קיבלנו כל דבר באהבה. על כל צרה שבאה עלינו, למדנו לומר ״לא תקום פעמיים צרה״ או ״גם זו לטובה״. אם נענשנו בגלות ארוכה, הרי זה בגלל עוונותינו הרבים. כל פורענות שבאה עלינו, היו אומרים: ״בעוונותינו הרבים״. אף פעם לא הבנתי למה יש לנו כל כך הרבה עוונות ומתי נגמור לכפר עליהם. הרבנים אמרו – הייסורים ממרקין עוונותיו של אדם. אבותינו אף סבלו יותר מאתנו בארץ זו. לאחר שהתוודעתי לכל הסיפורים אודות המוסלמים שהתעללו ביהודים באכזריות נוראה, נמלאתי פליאה על כי נשאר בכלל יהודי אחד חי – וכל סבלותם ספגו, כדי לשמור על יהדותם. כל ההיסטוריה שלנו הייתה מלאה פורענות אחר פורענות, צרה ומצוקה, מועקה בוקה ומבולקה עד ששקטה הארץ עם בוא הצרפתים. לפעמים היו שורפים יהודי חי ללא סיבה, ואחר כך היו דורשים כופר כדי להרשות לקהילה לקבור אותו. אף ערבי לא נענש על הריגת יהודי או על התעללות אכזרית ביהודי.

באשר לתפילה, הרי שזו הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו. וכי אפשר לו ליהודי להתקיים בלי תפילה ? ובפני מי נשפוך את שיחנו ואת מרירות לבנו שתוכפים עלינו חדשות לבקרים, משכנינו הרעים? איך נחזק את רוחנו, אם לא בתפילה? השמש היה עובר ברחוב וקורא לאנשים בשמם לקום ל״שחרית״. הולך וצועק ״שחרית! שחרית!״, וכל האנשים נענו. ובכן – אם להודות על האמת – לא כולם. היו שלא קמו. אחי, למשל, לא היה קם. הוא לא הלך בדרכי. רק התחיל לגדול, הפסיק להתפלל כמו רבים אחרים ולא מפני שהלך ל״אליאנס״. דבר לא עזר, לא שכנוע ולא איומים. ברם, התנהגותו לא השפיעה עליי כהוא זה. אני קמתי כי אהבתי את זה. לא קמתי בשביל מישהו אחר ולא היה אכפת לי מה אחרים עשו. היו גם מבוגרים שלא קמו. אני – ברגע ששמעתי את השמש, מיד קמתי בשמחה לקיים את אשר אמר יהודה בן תימא: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״. מיד עם קומי ואחרי שהתרחצתי, הרגשתי כבר ארשת רצינית ותחושה רוחנית נסוכה הייתה עליי ועוטפת אותי. שיננתי ברגש ובכוונה רבה: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״. הלא נאמר שהשינה היא אחד משישים במיתה. לכן, כל יום שקמנו לחיים הוא יום של שמחה ושל הודיה לה' בגלל זה קראנו קריאת שמע על המיטה, לפני שישנו. אני שמח בחלקי שאני חי ובריא וממשיך לשנן ״אלוהי נשמה שנתת בי טהורה…״. כל הנוהג הזה הוסיף עומק והערכה למנת החיים שניתנה לנו. לטפל בעצמנו, להיות נקיים ובריאים – זוהי מצווה, כפי שאמר הלל. הרחובות עוד שרויים באפלת מצרים, חושך שאפשר היה לחתוך בסכין, ואני, בצעדים בטוחים, הולך. כאייל העורג לאפיקי מים, כן ״נפשי תערוג אליך אלוהים״.

היה לי פנס שעליו הייתה גאוותי. קראנו לו ״לפנאר״. אני לא זוכר איך הגיעה לידי מציאה כזו. אני סבור שאבא קנה לי אותו כדי שלא אלך בחושך. צורתו כקופסה מלבנית ואנכית, סגורה, עם זגוגיות צבעוניות ודלת בצד שאפשר לפתוח ולסגור. ראש הפנס נגמר בצורת פירמידה, העשויה אף היא מזגוגיות צבעוניות. מעשה ידי אומן. בראש הפירמידה הזו הייתה טבעת לתוכה הייתי משחיל את אצבעי ומנדנד ככה את הפנס בלכתי, ואני הולך ומשנן לעצמי בשקט ״לדוד ה׳ אורי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד. בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו… הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור. אל תתנני בנפש צרי…״. וכן: ״יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, אומר לה׳ מחסי ומצודתי אלוהי אבטח בו. כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות. באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה… לא תירא פחד לילה מחץ יעוף יומם. מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים… לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. כי מלאכיו יצוה לך לשמורך בכל דרכיך. על כפיים ישאונך פן תגוף באבן רגלך…״. היה זה כנגד השדים, שמא יזיקו לנו בחושך. זה חיזק את רוחי… עד היום אם אני חפץ לגרש מראשי מחשבות הטורדות את מנוחתי, אני משנן מזמור זה. אגיד לכם את האמת, מזמורי תהלים מתנגנים בראשי כל הזמן, בכל שעה ובכל מקום, וזה מרגיע. זה טבעי אצלי. באמת שירה נשגבה שאם אתה מכירה בעל פה, תמצא תמיד מזמור מתאים לשעה, לזמן ולמצב הרוח. זה ממש נפלא!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ'-31

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר