מורשת יהדות מרוקו

ואכן, רק אנשים אוהדים ומעורבים בעצמם בתחושה המשכילית ובחדוות החוויה הסוחפת שבעיסוק החדשני בספרות החכמה וההשכלה יכלו להבין לרוחו ולהיות שותפים להתרגשותו הרבה. את חוויתו המשכילית תיאר ר׳ דוד אלקאים כהיסחפות מרוממת, מבטיחה ומשרה בטחון:

"אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה, בִּגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִּי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי [מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ [אוֹר זוֹרַחַת?
בְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָּהּ חָשַׁבְתִּי / בַּקָּשָׁתִי וּמָצָאתִי; / לוּלֵא כִּי [יַעֲרָהּ עִיר נִדַּחַת.
יוֹמָם וְלַיְלָה תֹּךְ יַעְרָהּ טַבַּעְתִּי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִּי, / תִּקְוָתִי בִּי [רָקַח מִרְקַחַת.. (שם עמ^׳ 164.

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא, ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

"יוֹמִי וְלֵילֵי טָפַחְתִּי רִבִּיתִי, / כְּשׁוֹשַׁנָּה יָרַחְתִּי, / קְרָאתִיהָ לֵב מְשַׂמַּחַת; נַפְשִׁי, מִמַּרְבִת אַהֲבָתָהּ, נַתֲלֵיתִי, וְעָלֵי עַרְשִׂי נִרְדַּמְתִּי, / כָּלְתָה רוּחִי, [רַבָּה נִזְנַחַת.
וְאִם רְחוֹקָה הִיא, בָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי; / אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: / מְקוֹר הָבֵין [אַיֵּה לָקַחַת?
רוּחַ שַׁדַּי רִחֲפָה בִּמְרוֹם שִׁבְתִי, / עָלִי נַפְשִׁי רִוְיָתִי, / כְּשֶׁמֶן הַמּוֹר [בּוֹ נִמְשַׁחַת. [……. ]
דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּי, נִיב מְפָרֶשֶׁת, גַּם רוּחִי וְנִשַּׁמְתִּי רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁת, וְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי כְּבַת יוֹרֶשֶׁת. (שם).

ברם, מבוכתו זו לא היתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה אשר אף העלילו עליו — כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד — שחדל לקיים את התורה והמעוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

"לֹא זוֹ אַף זוֹ, שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי, / רֶגֶל זָרִים עָלַי פּוֹסַחַת.
לְאַל חָשְׁבוּ מִלָּתִי וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת". (שם).

לגבי דידו, לא היתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוף ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה, הרי הוא לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את כושר ביקורתו ואת מפוקחותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:

"קַיָּם חַי לָעַד, יוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי, / צֵל הָיְתָה לִי, אֹהֶל נִמְתַּחַת; תּוֹרָה הָיְתָה חוֹטֵר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחַקֵּה לֹא הֵפַרְתִּי, / נִצָן תִּקְוָתִי תּוֹךְ [לֵב עוֹמַחַת,
מִלִּבִּי וּמִפָּנַי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוֹת עֲבוֹדָתִי, / אֲחַבְתִּיָה בְּעַיִן נִפְקַחַת". (שם).

מלבד המבוכה הרבה שהוא חוה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו, הרי גם לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו. שכן, בעולם בו הוא חי, אין מכבדים את החכמה אלא את הממון. בהיותו עני, אין חכמתו נחשבת. ״פיוט זה, כותב הוא בכתובת שבראש שיר נוסף, מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון — נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם; והמסכן — לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכן, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר ר׳ דוד אלקאים בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דָּת יָצְאָה כִּי נִמְעֲטָה קָטֳנִי / מִמָּתְנֵי רַבֵּי זְמַן עָפוּ,
הָס מִלְּהַזְכִּיר חַכְמַת הֶעָנִי, / כִּמְעַט קָט פַּסּוּ יָדָיו רָפוּ,
מִנִּי נִבְצְרָה מַחֲשַׁב זְמַנִּי, / בַּעַל הוֹן וּכְסִיל — טוֹב מַרְעָפוֹ. (שם, עמ^׳ 167).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

פרשת נח

דָּם רֹבִּי, חָסְנִי נֶחְסַן / לִי, מִבְטָחִי, וַיַּחְמֹל —
נֶפֶשׁ נְקִיָּה / הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:

מִדּוֹר לְדוֹר בְּכַחְשָׁם / רִגְזוּ, דָּהֲרוּ אֶל מוּל —
גֵּו מַאְפֵּלְיָה / זָקֵן נַעַר וְעוֹלֵל:

כנפי שחר

דם רובי — נדם ופסק המבול היורה בי. חסני חסן לי — ה' מעוזי וחזקי היה לי למעוז. הוציא יקר מזולל — הציל הצדיק ולא נספה עם הרשע. בכחשם רגזו — הכעיסו הי בכזבם. דהרו… — רצו כסוס אל תוך האופל. זמה… — נפשם, תאותם רק לשחת דרכם.

זִמָּה–וְשַׁחֵת נַפְשָׁם / דַּרְכָּם הִשְׁחִיתוּ, וּגְמוּל —
לָהֶם לֹא נִהְיָה / וְעוֹד לִבָּם מִסְתּוֹלֵל:
מִשֹּׁרֶשׁ גֶּזַע שָׁרְשָׁם / יָצָא צַדִּיק, וַיַּעְמֹל —
לִבְנוֹת אֳנִיָּה / בְּאִמְרַת כָּל מְחוֹלֵל:
וּבְתַעֲלוּלִי בָּאְשָׁם / נִכְּלוּ יָמִין וּשְׂמֹאל
דּוֹר זִעוּמֵי יָ–הּ / בְּרֶשַׁע לְהִתְעוֹלֵל:
רָם עַל כָּל–רָמִים הִשָּׂם / מֵחַכְמָתָם וַיָּמֹל
כִּסְלָתָם חִיָּה / וּבִינָתָם מְחוֹלֵל: דַּם:

לוֹ אַף יְיָ יֶעְשַׁן / יִמְחֶה פִּשְׁתָּה תּוֹךְ גִּבְעוֹל
בָּנֶיהָ וּבְרִיָּה / רַק אִם אֹמֶר יְמַלֵּל :
דַּרְכֵי כָּל–אִישׁ כְּכוֹשָׁן / יִלְמוֹד לֹא יָסָף לִמְעֹל
בְּחֵטְא רְמִיָּה / רֶשַׁע סוֹבֵא וְזוֹלֵל:
וְנֹחַ יָשַׁן נוֹשָׁן / וְלֹא עָמַד בְּמִשְׁעוֹל
רַק נַפְשׁוֹ חִיָּה / לֹא עָמַד לְהִתְפַּלֵּל:
דִּבְרִי יוֹצְרוֹ, כִּמְדֻשָּׁן, / שָׁמַע וְנָשָׂא בְעֹל
קוֹרֵא בַּצְּדִיָּה / מַבּוּל רַב עוֹד יְחוֹלֵל:
קוֹל כִּשְׁמוּאֵל בְּבֵית שָׁאן / אֹזֶן נָעֲלוּ נָעוּל
כָּל–נֶפֶשׁ חָיָה / זֵכֶר וּנְקֵבָה תַּכְלֵל: דָּם:

אֵין עוֹד אֵזוֹר לְחַבְּשָׁם / וַעֲוֹנָם לֹא אֶסְבֹּל
יָדִי נְטוּיָה / אַרְאֶה חֶטְאָם בַּעֲלִיל:
יָדְךָ תְּמַלֵּא אָסָם / מִנִּי אֹכֶל, לֹא תִבּוֹל —
נֶפֶשׁ וּגְוִיָּה / חִנָּךְ עֲלֵיהֶם הַצְלֵל:

כנפי שחר

רק לשחת דרכם. לבם מסתולל — אוחז באותה מסלה. כול מחולל — ה׳ יוצר הכל. ובתעלולי באשם — במעשיהם המגונים. נבלו… — זממו לעשות רע בכל אשר יפנו. השם מחכמתם וימול — השכיח והכחיד מהם חכמתם. בסלתם חיה… — טפשותם הגביר ובינתם הרג, החליש. בניה ובריח — ארץ ויושביה. ככושן… — הרגילו עצמם לעשות רע בלי הפסק ככושן רשעתים (שופטים ג, ח). ונח ישן… — נרדם ולא עמד בפרץ. במדושן — כמאושר שינצל. ונשא בעול — עשיית התיבה. קורא בצריח… — קריאתו ״מבול רב עוד יחולל״ היתה בקורא בחלל ריק. בצדיה — לי נצרו עריהם מבלי איש (צפניה ג, ז). יחולל — יוריד, ל׳ על ראש רשעים יחול (ירמיה בג, יט). קול בשמואל… — קולו של נח היה בקולו של שמואל,כמו שלא שמעו לשמואל (שמואל־ א ח, יט), (אך לא מצאתי שהיה זה בבית שאן). נעלו — אטמו, סתמו. כל נפש חיה… — כולל זכר ונקבה, יביא אל התיבה להחיות. אין עוד אזור… — תחבושת, כבר אין תרופה למכתם. בעליל — בגלוי. אסם — אוצר. לא תבול נפש… — שלא תכחד נפש וגויה, אדם ובהמה, ברעב

מִן בְּהֵמוֹת שָׂא רֹאשָׁם / שִׁבְעָה שִׁבְעָה לֹא תַּחְבּוֹל —
נֶפֶשׁ דּוּמִיָּה / הִשָּׁמֵר פֶּן תְּחַלֵּל:
חָיָה וָעוֹף מֵרִבְצָם / בָּאוּ מִמֵּי הַמַּבּוּל —
חַדְרֵי שְׂכִיָּהָ / מִיץ בְּמִינוֹ מִתְבּוֹלֵל:
זֶרֶם מַיִם הֶחְלִישָׁם / בִּרְאוֹתָם כִּי מִזְּבּוּל —
שְׁמֵי עֲלִיָּה / גֶּשֶׁם כַּבִּיר יְחוֹלֵל: דָּם:

קוֹל הָרַעַם כְּנָסָם / מַיִם רַבִּים בַּהֲמוֹל —
עֹז פְּלִילִיָּה / קוֹל הַסַּעַר מִתְחוֹלֵל:
בָּאוּ מַיִם עַד נַפְשָׁם / נִמְחָה כָּל–הַיְּקוּם מִמּוּל —
רַב עֲלִילִיָּה / אַךְ נח כְּמִתְהַלֵּל:
עַד אַרְבָּעִים יוֹם עִשָּׂם / תָּפְתֶּה עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל
שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה / רַק יְשִׁימוֹן יְיֵלִיל:
בְּחֶמְלַת צוּר שֶׁעָשָׁם / זָכַר אוֹתָם וַיַחְמוֹל
וּבְעֵין צוֹפִיָּה / רָזַם לִתְהוֹם וַיְמוֹלֵל:
מַעַיְנוֹת סָכְרוּ מִכְסָם / חֲרוֹן אַף קָמַל קָמוֹל —
גֶּפֶן פּוֹרִיָּה / לֹא יוֹסִיף עוֹד לְקַלֵּל: דָּם:

הוֹצִיא הַיּוֹנָה מִשָּׁם / כִּיצִיאָתָהּ מִן הַלּוּל
פָּרְחָה בִּצְדִיָּה / טָרְפָה נוֹף וַתְּהַלֵּל:
וּבְיוֹם בּוֹ נִתַּן חֲפָשָׁם / פֻּקְּדוּ בְּתַעֲלוּל —
פְּרִיָּה וּרְבִיָּה / הִקְרִיב עוֹלָה וְכָלִיל:
בְּרַךְ אוֹתָם וְהִרְשָׁם / בְּהֵמָה עַד שַׁבְּלוּל
אַיָּה וְדַיָּה / תַּחַת יָדָם יִתְגּוֹלֵל:

 כנפי שחר

חינך… — פרוש עליהם חן חמלתך. לא תחבול… — ל׳ חבלה. נפש דומיה — בעלי־חיים שאינם מדברים. השמר… — פן תפר את הצווי. חדרי שביה — כאן: חדרי המחסה. מתבולל — דבק, מעורב רק במינו. גשם כביר — רב. יחולל — יוריד ה׳, ל׳ רוח צפון תחולל גשם (משלי כה, בג); או: כביר — תואר לה׳, בהמול עוז… — בתוקף הדין הסער הסתובב כבמחול. עישם — מעך אותם כעיסה. תפתה — גיהנם. רזם לתהום — רמז. וימולל — התיבש, לי ימולל ויבש (תהלים צ, ו). סברו מכסם — מנעו חלקם מלירד. קמל — נחלש. פרחה בצדיה — בחלל הריק, כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. טרפה נוף — חטפה עלה זית מצמרת, מגובה העץ. פוקדו… — נצטוו על מעשה פריה ורביה. והרשם… — התיר להם הכל באכילה. שבלול — שרץ רכיך. יתגולל — יתבוסס בדמו, ישחט.

שֶׁבַע מִצְוֹת קִדְּשָׁם / הֶרֶג–נֶפֶשׁ וַיִּכְלוֹל —
גַּם מִיָּד חַיָּה, / אִם הָרְגָה, דִּין יְעוֹלֵל:
קַשְׁתּוֹ בֶּעָנָן רָשַׁם / לִזְכֹּר בְּרִית בַּעֲלוֹל —
שַׁעֲרוּרִיָּה / אִם אֱנוֹשׁ דָּתוֹ חִלֵּל: דָּם:

נֹחַ מַרְפֵּא חֲרִישָׁם / חָרָשׁ זֶרַע בַּעֲמוֹל
כֶּרֶם פּוֹרִיָּה / שָׁתָה יַיִן הִתְחוֹלֵל:
בָּנָיו סַבּוּ, בְּפָרְשָׁם / הַשִּׂמְלָה, אָחוֹר אֶל מוּל —
זָקֵן יְדִידְיָה / הַצָּעִיר עָוֹן פִּלֵּל:
לִשְׁנֵי בָּנָיו הוֹרִישָׁם / בִּרְכַּת שִׂיחַ בְּחָמוֹל
כֹּוסָם רְוָיָה / רַק חַם הַקָּטָן קִלֵּל:
הִפְרִיד אוֹתָם וּפָשָׁם / בַּתֵּבֵל יָמִין וּשְׂמֹאל
שָׁכְחוּ יְרֵא יָ /הּ– בָּנוּ מִגְדָּל לְהַלֵּל:
שָׂפָה אַחַת הִיא רַחְשָׁם / עֲזָרָתַם בְּמַסְלוּל —
מִגְדָּל בַּצִּיָּה / אַךְ צוּר שְׂפָתָם בִּלַּל:

מִשָּׁם הָא–ל הֱפִיצָם / כָּל–עַם וְעַם תְּבַלּוּל
אֶרֶץ נָכְרִיָּה / תָּעוּ וְעָבְדוּ אֱלִיל:
עַד זֶרַח נָגַהּ שִׁמְשָׁם / מִמִּזְרָח קָם הֲנִמּוֹל
דּוֹר עֲשִׂירִיָּה / קִיֵּם עוֹלָם וַיְפַלֵּל:
דָּם רֻבִּי, חָסְנִי, נֶחְסַן / לִי, מִבְטָחִי, וַיַּחְמֹל
נֶפֶשׁ נְקִיָּה/ הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל:

שבע מצות… — דינין, ברכת הי, ע״ז, ג״ע, ש״ד, גזל ואבר־מן־החי. הרג נפש… — עונש ש״ד חל גם על החיה. בעלול… — בבואו לעשות כליה. נח… — היה תרופה לחרישם (ראה רשי׳י-ה, כט). בעמול — ביגיעה. התהולל — נטרפה דעתו. הצעיר… — חם, בנו הצעיר, עשה עון חמור. לשני בניו — שם ויפת. ברכת… — שיח־שדה בחמלתו עליהם. ופשם — ברבם לפרות ולרבות, מה שגרם להם למרור. ירא י-ה — נח. רחשם — דבורם. עזרתם… — אחדות שפתם עזרה אותם לבנות מגדל גבוה. במסלול — לי סלסלה ותרוממך(משלי ד, ח). בלל — בלבל. תבלול — כאן: בליל עמים. עד זרח… — אברהם. דור עשיריה — עשרה דורות מנח ועד אברהם.

פרשת נח-אעירה שחר כרך א' –רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל

שקדנו מאוד על לימודינו, ואהבנו מאוד את מה שלמדנו. הלימודים האלו חיזקו את נפשנו ורוממו את מצב רוחנו. הדמויות שלמדנו נצטיירו בעינינו כדמויות חיות וחלפו בדמיוננו כמו סרט חי. משה – בשבילנו היה ממשי, רואים אותו לנגד עינינו ומרגישים אותו, סובלים בסבלו ושמחים בשמחתו. היינו רוצים שיבוא אלינו ויכה את שונאינו כמו שהכה את המצרי, או שיגן עלינו מילדי הנוצרים כמו שהגן על בנות יתרו מהרועים הרעים. באופן האמור קשרנו בין מה שלמדנו, למצבנו בין הגויים. אדם כמו משה מילא אותנו גאווה והיווה עבורנו דמות חיה. המדרש על מותו הביא אותנו לכדי בכי של ממש. לא עזר לו כמה שהתחנן להיכנס לארץ ישראל. לא עזר! כמה שביקש לא למות טרם שידרוך על אדמת הקודש, לא עזר. כנראה שכל בן תמותה, גם אחד כמשה, איננו יכול לחיות לעולמים. ההתדיינות של משה עם ה׳ בעניין מותו המחישה לנו שאין מנוס מהמוות, לא חשוב כמה גדול או כמה מיוחד וחשוב בן האדם. לא אהבנו – לא את דתן ולא את אבירם, ולא את המרגלים חסרי האמונה שגרמו רק צרות לבני ישראל. אנחנו לא ראינו את עצמנו כחגבים, אלא גאים בעבר עמנו. לפעמים דור המדבר, כדור שלנו – הגלות שברה אותו, אם כי רק לנוכח 'הגויים שהשפילו אותו מזה דורות וכופפו את קומתו, אבל בינינו לבין עצמנו תמיד הרגשנו עליונות רוחנית על כל הגויים הסובבים אותנו. ידענו שאנחנו העם הנבחר והעתיד להיגאל בנסים ובנפלאות של ימות המשיח. או אז העליונות שלנו תיראה לעיני כל העולם שיבין כי אנחנו העם החכם והנבון שבו בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה וכי ״מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״. גדול היה כאבנו, כי לא ידע איש את מקום קבורתו של משה. אמא סיפרה לנו על הסנוניות שבנו את הקן שלהן בכניסה לביתנו, שהן ציפורים מופלאות. הן מתאבלות על מות משה, היא סיפרה, ובגלל זה הן שחורות. ומה עוד סיפרה לנו אמא? שהעפר שממנו הן בונות את הקן הוא עפר מיוחד שהן מביאות ממקום קברו של משה. לכן היו הציפורים מוגנות בינינו ואף פעם לא הרסנו את הקן שלהן או פגענו בגוזלים שבקן. משתוקקים היינו לעוף אתן ולגלות את מקום קבורתו של משה. הדמות שהייתה אהובה עלינו ביותר היא דמותו של שמשון. שכן הוא היה עושה שפטים בפלשתים. גם את הברברים שבמרוקו, שהיו מתנפלים על המללאח וטובחים ביהודים, כינינו פלשתים. לא אחת היינו רוצים שיהיה לנו שמשון. הוא היה מפיל בהם חללים. אנחנו לא היינו קושרים אותו ומוסרים אותו לידי הגויים. אנחנו היינו הולכים סביבו ונלחמים לצדו, הוא היה מגן עלינו נגד דורשי רעתנו.

סיפורי התורה עם מדרש רבה, שופטים, מלכים ונביאים, נתנו תוכן לחיינו ומילאו אותנו גאווה כיהודים. למדנו שהיו לנו שורשים חזקים, שאנחנו בני עם חשוב, אשר מנה אנשים גדולים וחשובים, ושעוד יבוא המשיח לגאול אותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, כמו שהתפללנו יום יום. על כך חלמנו ואף פעם לא התגנב ללבנו הספק, או חלילה איבדנו את התקווה. האמנו כי עוד יבוא הקץ לרדיפות ולעינויים משכנינו. חכמינו אמרו שכל הסבל הזה אנו סובלים כדי לכפר על עוונותינו הרבים, וכי כך אנו קונים את מקומנו בעולם הבא, טהורים מעוון. לפעמים שקענו כל כך בחלומותינו, עד אשר מכת מקלו של הרבי עוררה אותנו בבהלה. רק אז חזרנו למציאות ממנה חמקנו לרגעים. אפילו ערים, עדיין ראינו בדמיוננו את החלום המתוק של גיבורי עמנו, חלום שליווה אותנו כל הזמן. זו הייתה נחמתנו בחיינו האפורים וזה חיזק את רוחנו. ראינו את עצמנו במרוקו כעוברי אורח, כגרים בארץ זרה וכאורח נטה ללון. לא הוטרדנו בגין השאלה כמה זמן זה יימשך. ידענו שגאולתנו בוא תבוא, ואם תאחר – נמתין לה בחיוך. אמונתנו איתנה הייתה ועמוקה בתוך נפשנו. הייאוש לא היה חלק מחיינו. קיבלנו כל דבר באהבה. על כל צרה שבאה עלינו, למדנו לומר ״לא תקום פעמיים צרה״ או ״גם זו לטובה״. אם נענשנו בגלות ארוכה, הרי זה בגלל עוונותינו הרבים. כל פורענות שבאה עלינו, היו אומרים: ״בעוונותינו הרבים״. אף פעם לא הבנתי למה יש לנו כל כך הרבה עוונות ומתי נגמור לכפר עליהם. הרבנים אמרו – הייסורים ממרקין עוונותיו של אדם. אבותינו אף סבלו יותר מאתנו בארץ זו. לאחר שהתוודעתי לכל הסיפורים אודות המוסלמים שהתעללו ביהודים באכזריות נוראה, נמלאתי פליאה על כי נשאר בכלל יהודי אחד חי – וכל סבלותם ספגו, כדי לשמור על יהדותם. כל ההיסטוריה שלנו הייתה מלאה פורענות אחר פורענות, צרה ומצוקה, מועקה בוקה ומבולקה עד ששקטה הארץ עם בוא הצרפתים. לפעמים היו שורפים יהודי חי ללא סיבה, ואחר כך היו דורשים כופר כדי להרשות לקהילה לקבור אותו. אף ערבי לא נענש על הריגת יהודי או על התעללות אכזרית ביהודי.

באשר לתפילה, הרי שזו הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו. וכי אפשר לו ליהודי להתקיים בלי תפילה ? ובפני מי נשפוך את שיחנו ואת מרירות לבנו שתוכפים עלינו חדשות לבקרים, משכנינו הרעים? איך נחזק את רוחנו, אם לא בתפילה? השמש היה עובר ברחוב וקורא לאנשים בשמם לקום ל״שחרית״. הולך וצועק ״שחרית! שחרית!״, וכל האנשים נענו. ובכן – אם להודות על האמת – לא כולם. היו שלא קמו. אחי, למשל, לא היה קם. הוא לא הלך בדרכי. רק התחיל לגדול, הפסיק להתפלל כמו רבים אחרים ולא מפני שהלך ל״אליאנס״. דבר לא עזר, לא שכנוע ולא איומים. ברם, התנהגותו לא השפיעה עליי כהוא זה. אני קמתי כי אהבתי את זה. לא קמתי בשביל מישהו אחר ולא היה אכפת לי מה אחרים עשו. היו גם מבוגרים שלא קמו. אני – ברגע ששמעתי את השמש, מיד קמתי בשמחה לקיים את אשר אמר יהודה בן תימא: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״. מיד עם קומי ואחרי שהתרחצתי, הרגשתי כבר ארשת רצינית ותחושה רוחנית נסוכה הייתה עליי ועוטפת אותי. שיננתי ברגש ובכוונה רבה: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״. הלא נאמר שהשינה היא אחד משישים במיתה. לכן, כל יום שקמנו לחיים הוא יום של שמחה ושל הודיה לה' בגלל זה קראנו קריאת שמע על המיטה, לפני שישנו. אני שמח בחלקי שאני חי ובריא וממשיך לשנן ״אלוהי נשמה שנתת בי טהורה…״. כל הנוהג הזה הוסיף עומק והערכה למנת החיים שניתנה לנו. לטפל בעצמנו, להיות נקיים ובריאים – זוהי מצווה, כפי שאמר הלל. הרחובות עוד שרויים באפלת מצרים, חושך שאפשר היה לחתוך בסכין, ואני, בצעדים בטוחים, הולך. כאייל העורג לאפיקי מים, כן ״נפשי תערוג אליך אלוהים״.

היה לי פנס שעליו הייתה גאוותי. קראנו לו ״לפנאר״. אני לא זוכר איך הגיעה לידי מציאה כזו. אני סבור שאבא קנה לי אותו כדי שלא אלך בחושך. צורתו כקופסה מלבנית ואנכית, סגורה, עם זגוגיות צבעוניות ודלת בצד שאפשר לפתוח ולסגור. ראש הפנס נגמר בצורת פירמידה, העשויה אף היא מזגוגיות צבעוניות. מעשה ידי אומן. בראש הפירמידה הזו הייתה טבעת לתוכה הייתי משחיל את אצבעי ומנדנד ככה את הפנס בלכתי, ואני הולך ומשנן לעצמי בשקט ״לדוד ה׳ אורי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד. בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו… הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור. אל תתנני בנפש צרי…״. וכן: ״יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, אומר לה׳ מחסי ומצודתי אלוהי אבטח בו. כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות. באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה… לא תירא פחד לילה מחץ יעוף יומם. מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים… לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. כי מלאכיו יצוה לך לשמורך בכל דרכיך. על כפיים ישאונך פן תגוף באבן רגלך…״. היה זה כנגד השדים, שמא יזיקו לנו בחושך. זה חיזק את רוחי… עד היום אם אני חפץ לגרש מראשי מחשבות הטורדות את מנוחתי, אני משנן מזמור זה. אגיד לכם את האמת, מזמורי תהלים מתנגנים בראשי כל הזמן, בכל שעה ובכל מקום, וזה מרגיע. זה טבעי אצלי. באמת שירה נשגבה שאם אתה מכירה בעל פה, תמצא תמיד מזמור מתאים לשעה, לזמן ולמצב הרוח. זה ממש נפלא!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ'-31