Benichou-Benisso
BENICHOU
Nom patronymique d'origine hébraïco-berbère, francisation de Ben Isso qui est le diminutif berbère du prénom biblique Yossef, Joseph, prénom votif donné par Jacob à son premier fils avec Rachei afin Dieu lui "en ajoute" d'autres. "Le Seigneur se souvint de Rachel: il l'exauça et donna la fécondité à son sein. Elle conçut et enfanta un fils; et elle dit: "Dieu a effacé ma honte. Elle énonça son nom Joseph, en disant que Dieu veuille encore me donner un second fils". ( La Genèse, 30: 23-24). Ichou ou Isso est aussi le diminutif berbère de Yéhoshua, Josué, prénom biblique qui a pour sens délivrance de Dieu. Le nom est attesté au Maroc et en Algérie dès le XVIème siècle. Le nom de cette famille s'est particulièrement illustré au XlXème siècle à Oran. Autres formes: Benissou,
Benisso Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté en Algérie (Oran, Alger, Mascara, Constantine, Sidr Bel-Abès, Tlemcen, Alger, S aida, Mostaganem, Sahara), beaucoup moins en Tunisie (Tunis) et au Maroc (Midelt, Tafilalet, Agadir).
- DAVID BEN ISSO: Rabbin enterré dans le vieux cimetière d'Oufran dans le Sous, au sud du Maroc ayant vécu sans doute au XVIème siècle.
- YEHOUDA: Rabbin né au Maroc qui exerça à Tlemcen puis à Oran au début du XIXème siècle, héros d'une aventure incroyable qui aurait pu tourner au tragique, rapportée par rabbi Yossef Messas. Après plusieurs années à Oran, il décida de monter en Terre Sainte. Toute sa famille périt au cours du tremblement de terre de 1837 qui détruisit la capitale de la Galilé, la ville de Safed. Il fut le seul survivant avec sa petite fille. Il décida alors de retourner en Algérie et obtint un passeport du consul français à Jaffa. Mais le capitaine du bâteau grec au lieu de le mener à bon port, l'enleva dans l'intention avouée de se venger de ce "Judah qui a vendu le Christ". Il fixa l'exécution pour le jour anniversaire de la crucification. En attendant, il l'affama et le tortura chaque jour, le tenant enfermé dans son grenier, tandis que que sa petite fille lui servait de bonne. Un jour, un voisin vit la petite fille pleurer et lui en demanda la raison. Elle lui raconta les tortures dont ils étaient victimes elle et son père. Le voisin se rendit alors chez le tortionnaire, mais au lieu de délivrer le malheureux, exigea de le lui vendre en expliquant que son rêve avait toujours été de se venger sur un rabbin portant le nom maudit de Judah. De crainte d'être dénoncé, le tortionnaire accepta le marché. Le prisonnier changea de mains – mais pas de mauvais traitements. Un jour que son nouveau maître, l'avait envoyé vider les ordures dans la rue, il fut reconnu par un habitant d'Oran de passage dans le port grec, qui alerta aussitôt le consul français.
Ce dernier envoya ses hommes le libérer. Le géôlier fut puni comme il le méritait et rabbi Yéhouda put continuer sa route et retrouver son poste de rabbin à Oran. MOSES: Commerçant né à Tétouan qui s'installa à Gibraltar en 1788.
ABRAHAM : Président du consistoire d’Oran, il fut à la fin du siècle dernier, un des combattants contre la "colonisation" de l'Algérie par les rabbins de France et un opposant déterminé au magistère de rabbi Lazare Cohen d'Alsace, entre 1848 et 1851.
SADONI: Poète et conteur à Oran à la fin du siècle dernier. On lui doit une qsida en arabe dialectal sur l’affaire du crime passionnel qui défraya la chronique, l'affaire Bensoussan, qsida di ben shoushan (voir Soussan).
- MESSAOUD: Rabbin à Tlemcen milieu du XIXème siècle. Auteur de commenatires talmudiques publiés par ses descendants sous le titre de "Avi Shar Shalom".
HAYIM: Le chef incontesté de la communauté juive d'Oran au cours de la seconde moitié du XIXème siècle. Il fut le premier Juif élu au Conseil Municipal de la ville, maire-adjoint et sénateur. Il s’engagea avec fougue dans la vie politique locale et sa vie passionnée a inspiré à la baronne de Voisins un roman qu'elle a intitulé "L'innamovible" et qu'elle a signé Pierre Coeur. Grand ami du sénateur Crémieux qui descendait chez lui quand il visitait la ville, il fut le premier juif conseiller-général d’Oran. Au sein de la communauté, il était considéré comme le chef du clan des progressistes favorables à l'assimilation plus rapide à la France et dans ce but à la venue de rabbins de France en Algérie pour relever le niveau moral et spirituel des masses. C'est ainsi qu'il fut un des plus enthousiastes soutien du rabbin Charleville et qu'il s'opposa au Président du Consistoire Simon Kanoui. Contre ce dernier et la majorité de la communauté encore très conservatrice craignant que l'éloignement du milieu familial ne porte atteinte à la pratique religieuse, il fut en 1876 le plus ardent partisan de l'enrôlement des jeunes Israélites dans l'armée française. Simon Kanoui se présenta contre lui en 1870 aux élections départementales et lui ravit son poste de conseiller général. Le clan des Bénichou conserva de cette défaite une amère rancune et plusieurs de ses membres s’engagèrent dans la lutte anticonsistoriale qui caractérisa les années 1880-1890 à Oran.
MARDOCHEE: Fils de Haïm. Il hérita de son père le goût de la vie publique et fut à la fin du siècle dernier conseiller municipal et conseiller général. Unanimement apprécié à Oran, non seulement parmi les Juifs mais également parmi les Français et les Musulmans pour ses qualités humaines. C'est ainsi qu'après l'échec de leur révolte, les indigènes du Sud Oranais lui demandèrent d'être leur médiateur auprès des autorités françaises. Au cours de la grande vague d'antisémitisme qui déferla sur Oran dans les années 1895-1898, il en attribua en partie la responsabilité au manque de maturité des électeurs juifs subjugués par Simon Kanoui et votant en bloc selon ses consignes, faussant ainsi le jeu démocratique. Soucieux de ramener la paix civile, il alla jusqu'à proposer que les Juifs cessent de voter jusqu'à leur émancipation complète de l'influence trop exclusive du Consistoire et de son chef. Sa proposition ne fut naturellement pas retenue.
MENAHEM: Surnommé El Ghali, fils de Shalom, il succéda à son père à la tête de la communauté, poste qu'il occupa pendant 30 ans jusqu’à sa mort en 1922. il fut longtemps adjoint au maire d'Oran.
MAKHLOUF: Président de la communauté de Sidi Bel-Abes dans les années trente.
ADELAÏDE BENICHOU-AZOUBIB:
Femme de lettres et militante sioniste à Alger. Elle publia en 1917 "En méditant les Livres Saints", accueillant avec enthousiasme dans sa préface la Déclaration Balfour par laquelle l'Angleterre se disait favorable à l'établissement d'un Foyer National juif en Palestine.
RAYMOND (1890-1955): L'intellectuel par excellence et la conscience du judaïsme algérien au XXème siècle. Sans occuper aucune position officielle, il fut le conseiller écouté aux heures difficiles, fournissant la réponse juive aux problèmes intellectuels et spirituels de son temps. Descendant de deux des plus illustres familles du judaïsme algérien, par son père du célèbre rabbin Simon Ben Sémah Duran, et par sa mère, Adélaïde de la famille Azoubib. Né à Alger, il passa son enfance à Oran la ville natale de son père, Mordekhay. Mobilisé en 1914 il fit la Première Guerre comme officier dans l'artillerie. Après une année d'études au séminaire rabbinique, il obtint la licence es lettres, et l'agrégation de philosophie, Toutefois, il ne put jamais enseigner dans un établissement public en raison de sa santé fragile. Il publia des dizaines d'articles et d'études dans les revues scientifiques et philosophiques. Il lutta particulièrement contre l'enseignement du mépris propagé par l'Eglise, comme dans son étude parue en 1952; "La nostalgie de la Genèse chez les premiers Chrétiens. Une source de l'anti-judaïsme religieux."
Défenseur passionné des droits de l’homme, il fut avec Elie Gozlan, un des animateurs les plus passionnés de l’Union des Croyants Monothéistes regroupant Juifs, Chrétiens et Musulmans luttant pour une Algérie fraternelle et égalitaire contre des forces qui devaient s'avérer en fin de compte bien plus fortes. Il mourut avant de voir son rêve d'entente des trois religions voler en éclats au moment de la guerre d’Algérie. Sur le plan communautaire, il fiit un des militants de l'association pour la diffusion du patrimoine juif et de la promotion du Sionisme, "Kol Aviv" et un des collaborateurs réguliers de "L'Information Juive" dès sa parution. Conférencier de talent, ses conférences attiraient toujours les foules. Ses écrits sur les questions juives ont été réunis dans un recueil publié à sa mort: "Ecrits juifs – Les Juifs algériens et la vie publique" (Alger, 1957).
BERTHE BENICHOU-ABOULKER:
Epouse de Raymond. Auteur d'une pièce de théâtre en trois actes et sept tableau en vers. "La Kahéna, reine berbère" (Alger, 1933), racontant les hauts faits de la reine juive des Aurès qui arrêta un moment l'invasion arabe, retardant la conquête de l'Algérie et du Maroc par les Arabes à la fin du VIIème siècle, et d'un recueil de poésies "Pays de flammes" (Paris, 1935).
JULIETTE: Ecrivain française née en Algérie. Auteur d'un roman autobiographique "Colle la paille dans le vent" (Paris, 1997).
MARCEL: Fils de Raymond, né à Alger en 1931, président depuis 1991 du conseil d'Administration de l’Office National Français d’Etudes et de Recherches Aérospatiales. Il fit de brillantes études à l’Ecole Polytechnique et à l’Ecole Supérieure d’Aéronautique de Paris.
FABRICE: Boxeur français d’origine algérienne, né à Madrid en 1965, dans une famille originaire d’Algérie. Deux fois champion du monde des super-coqs, championnat qu’il a disputé 7 fois. Il remporta en 1992 le titre de champion d’Europe.
JACQUES: Fils de Joseph. Ingénieur français né à Constantine en 1922. Ancien élève de l’Ecole Polytechnique de Paris et de l’Ecole Nationale Supérieure d’Aéro- nautique, il a fit carrière dans l’Admins- tration qui le le conduisit au poste d’ingénieur en chef de l’Air du cadre de réserve. Président directeur général de la Société Nationale d’Etude et de Construction de Moteurs d׳Aviation, la SNECMA. Président d’Honneur du groupement des Industries Françaises Aéronatiques et Spatiales.
PIERRE DANIEL: Fils d’André Benichou. Journaliste né à Oran en 1938. Ancien rédacteur à "Paris Jour", grand reporter à "Jours de France". Rédacteur en chef adjoint de la revue "Adam". Directeur adjoint de la rédaction du "Nouvel Observateur" depuis 1985.
Benichou-Benisso-page 192
הספרייה הפרטית של אלי פילו-חזן בבית מרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו
חזן בבית המרחץ
אשר כנפו
מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו
בימת קדם-2010
מכוא
הפנינה הספרותית הזו מאת אשר כנפו – "חזן בבית-המרחץ", אילצה אותי לאכול את הקסקט שלי על שהעזתי פעם לקבול על-כך שהמרוקאים חסרי הומור.
לפנינו חמישים ושתיים מהתלות מחורזות, כמספר השבועות בשנה, כל שבוע וה״פרשה" שלו.
המכלול הזה יוצר תמונת פסיפס של חיי היהודים במרוקו מלפני מאה שנה. יש בו הכול: הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. יש רמיזות על אירועים היסטוריים, התמודדות כמיעוט המוקף אוכלוסיה שלעתים היא ידידותית ולפעמים עוינת. אבל מה שיש כאן בעיקר – נשמה גדולה. ההומור הכנפואי שופע תמימות, רגש ואהבה. הוא נעדר אותה ציניות מרירה הנוכחת לעתים בספרות הישראלית. על הסיפורים משוך חוט של חסד, מה שאינו מחליש את ביקורתו הנוקבת לעתים של המחבר כלפי דמויותיו. אהבת המחבר אל אותם יהודים מהמגרב היא אבהית ולא פטרונית, ומשפיעה גם עלינו הקוראים. קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד כמטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל, בין אמונה לערעורה, ובעיקר כל מה שביניהם. חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט על מצבם החומרי והרוחני בעין מפוקחת וקורצת ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם.
גם יחסו לקורא מיוחד ואינטימי. כנהוג במזרח, מזמין אותנו המחבר אל עולמו מתוך הכנסת אורחים רחבת לב, אבל אין הוא מתחנף לקורא. כשם שאינו מבטל את עולם דמויותיו מפני עולמנו, אין הוא מנסה להעמיד לפנינו תמונה ורודה-מתקתקה של עולם כביכול אידיאלי שהיה ואיננו. החרוזים הקלים מכסים לעתים על מציאות קשה, אבל על כל פשעים תכסה אהבה, אהבתו המידבקת של המחבר.
סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום-עליכמי.
איוריו של אלברט אלמוזנינו כמו נולדו ביחד עם הסיפורים ומתאימים להם ככפפה ליד. במשיכות קולמוס מהירות וזריזות הוא מחייה את הדמויות ומקנה לסיפורים ממד של אותנטיות ויזואלית משובבת. כיהודי שומר מצוות, עוסק אשר כנפו ביצירת גשרים בין העולם הדתי והעולם החילוני, עד שלעתים, מיטשטשים הגבולות המלאכותיים שהוצבו ביניהם. בפעילותו הברוכה כמחייה המסורת היהודית והנכחתה אל העכשווי, היה בין מייסדי ה״תזמורת האנדלוסית הישראלית" שהגישה את הפיוט שי לתרבות המתהווה בישראל. כמו-כן מקדיש שנים כעורך הביטאון "ברית", המעלה בסיפור, מאמר ושיר הוויה ׳הודית-מחקאית. גם שני הרומנים פרי-עטו שראו אור עד כה – "התינוק מאופראן" ו״הפ״טן, השתקן ומספר הסיפורים" מגלים לנו פנים שונות של יהדות מרוקו. דוגמה מרתקת למלאכת האיסוף הבלתי- נלאית שלו – אוסף הכתובות המרהיב המופיע באלבום "חתונה במוגדור". כיום, עוסק אשר כנפו גם במחקר ואיסוף של הלצות ודברי שנינה מפיהם של יהודי מרוקו על כל גווניהם.
אנו בבימת קדם שמחים וגאים להביא את יצירתו אל הקהל הרחב. לאחר שהתאהבנו בסיפורים, החלטנו גם להפיח בהם חיים על בימת התיאטרון. וכדברי המשורר ארז ביטון בשירו, נציע גם אנו – לנו ולכם:
"מ' שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,
הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס
בָּא כַּנֵּס
אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה
שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם."
בעצם, לא רק מי שלא היה, אלא גם מ׳ שהיה ורוצה עוד פעם. למה לא?
יצחק גורמזאנו גורן, עורך ראשי בימת קדם – הוצאת ספרים
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834
SIMHA s'est trouvée plusieurs fois enceinte… a avorté naturellement plusieurs fois… et a perdu des enfants en bas âge. Sarah, sa fille aînée a survécu et a fini par épouser le fils d’un commerçant de Salé qui l'a emmenée chez lui. Ses nouvelles sont devenues rares, mis à part les quelques brèves rapportées par les commerçants slaouis. Le petit Issachar a survécu, lui aussi.
Simha a porté Sol alors que le pays vivait une longue période d’épidémies, de troubles et de désordre. Une lutte sanguinaire opposait Moulay Slimane et ses neveux Moulay Brahim et Moulay Saïd fils de Moulay Yazid. Moulay Slimane avait perdu son prestige et, en fin de compte, son trône dans des batailles meurtrières contre les Berbères Ait Ou Malou. Ces derniers avaient mangé son armée et orné leurs tentes de ses armes, meubles, matelas et montures. Le sultan s’était également disqualifié dans son action injustifiable contre les esclaves Boukharis qu’il avait réunis et livrés en pâture aux tribus du Gharb, eux, leurs enfants, leurs chevaux, leurs fusils et leurs biens. Entre-temps, Fès vivait des querelles opposant deux partis de faquihs et cadis. Les partisans du cadi Taoudi, qui avaient prêté serment à Moulay Brahim, affrontaient ceux du mufti Doukali restés fidèles à Moulay Slimane. Pendant ce temps-là non loin de Tanger, à Tétouan, des mutineries portaient au trône Moulay Saïd. Les troubles ne s’arrêtèrent qu’après la destitution de Moulay Slimane et son remplacement par son neveu Moulay Abderrahmane, fils de Moulay Hicham.
Ceci n’empêcha pas Simha d’avoir des envies pendant sa grossesse. Elle eut surtout envie de dattes et de grenades de la variété sefri. Elle s’instaura reine, à la tête d’un royaume sans frontières et surtout, sans limites à ses désirs.
Elle se coiffa, mit sa robe de mariée, sa couronne, noua sur le côté de son caftan une petite poche contenant de l’alun, des graines de nigelle et du sel. Elle l’attacha avec un collier de perles noires au bout duquel pendait une main de Fatma ornée en son milieu d’une étoile à six branches.
La même étoile qui illustre les pièces frappées à Fès et à Tétouan. La même étoile qui scelle les décrets sultaniens délivrés aux familles de notables respectés, les sauf- conduits utilisés par les commerçants pour traverser les territoires makhzen et les lettres de reconnaissance aux personnels dévoués.
Simha, chaque fois que la couleur sépia s’emparait de sa tête, lançait un regard noir et criait :
Je suis entre deux âmes, bonnes gens…
Tout l’entourage avait peur que le nouveau-né arrivât avec une tâche sur le visage, une grenade ou une datte au milieu de la figure. Mais où trouver une grenade en ce début de printemps ?
Depuis l'annonce de la grossesse de Simha, les craintes de Haïm grandissaient à la mesure de son attachement â sa femme et aux petits soins qu’il lui prodiguait. Au point qu’on commença à jaser et à incriminer sa jalousie. En réalité, ce qu’il craignait c’est quelle désirât ce qu’il ne pourrait lui offrir, et que son regard tombât sur des visages que lui ne supportait pas ; celui, entre autres, de Menahem le porteur d’eau.
Chaque fois que tintait la cloche de Menahem et que s’élevait sa voix éraillée semblable au son d’un seau rouillé, Haïm hurlait comme un loup et descendait l’escalier à grands bonds pour éloigner l’intrus.
Les enfants taquinaient le pauvre Menahem qui portait et vendait l’eau. Ils l’avaient surnommé Menahem tête de cigogne, à cause de son interminable nez pointu. Ils chantaient à tue-tête en le désignant :
Menahem s'est envolé
Menahem est revenu
Son œil noir
Son œil tordu
Son bec, lame pointue…
Il les chassait et les arrosait avec son outre, alors ils s’éparpillaient comme les hirondelles de la casbah. Puis, il s’en allait finir sa tournée.
Un jour, il avait lavé sa djellaba noire et l’avait étendue sur la terrasse pour quelle sèche. Un vent fort souffla et arracha la djellaba. Menahem n’essaya pas de la rattraper. Il se mit à prier et à remercier Adonaï. Tout le monde en fût amusé. Il s’étonna de leur étonnement :
– Dieu soit béni, si j’avais été dans ma djellaba, je me serais envolé avec…
Personne n'etait épargné par les moqueries. Haïm lui- même n’y échappait pas. Lui qui descendait de la grande famille Hachuel, avait vu son nom transformé en Touil, le long, probablement pour en simplifier la prononciation. Mais comme les mauvaises langues ne manquaient pas, on rajoutait: « Long et creux, tireur de gourdes. »
L’effet des années et des skhinas du shabbat sur son embonpoint avait fini par avoir raison des quolibets.
Le but de ce genre de boutades n’était pas toujours la moquerie et la dérision.
Parmi les histoires que le rabbin Tolédano répétait tout le temps, sans relâche, au point que tout l’auditoire la savait par cœur, sans que personne osât l’arrêter, il y avait celle d’Ichou l’aveugle qui habitait avec sa femme dans un ksar de l’Atlas méridional.
Le pauvre couple vivait dans une masure en adobe, mélange d’argile et de chaume. Ils n’avaient, en guise de meubles, que quelques nattes et tapis de laine, en plus d’une étagère en cèdre et d’une cheminée qui les protégeait du froid mortel qui sévissait d’octobre à avril.
Ichou se rendait régulièrement à une synagogue que ne distinguait du reste des maisons qu’une étoile à six branches tracée au charbon sur la minuscule porte en bois. À l’intérieur, quelques vieux bancs entouraient la teva, alors qu’une armoire creusée dans le mur conservait des rouleaux de la Torah emmitouflés dans des couvertures en velours brodé. Jamais, Ichou n’avait raté les prières de shaharit, de minha ni de maariv.
Il se contentait de prier, ne demandait rien à l’Éternel. Un jour, Elyahou Hanabi l’arrêta :
- Le Très Haut veut te récompenser. Fais un vœu, un seul, quel qu’il soit, il sera exaucé instantanément.
-Je ne m’attendais pas à une si grande chose, donne-moi un jour de délai.
Ichou repartit chez lui, informa sa femme et ajouta :
- Comme j’aimerais voir le monde, te voir toi, voir la terre, les fleurs, les arbres,les oiseaux, les hommes…
Sa femme réfléchit, puis lui répondit :
-Tu as peut-être raison, mais n’oublie pas que nous n’avons pas d’enfant et que notre misère en est plus grande…
Le mari voulut en parler au naguid, chef de la communauté qui lui dit :
- Vous oubliez que vous êtes pauvre et que ce qui vous manque c’est l’argent…
Le désarroi d’Ichou n’en fut que plus grand. Alors, il décida de dormir et de s’en remettre à l’Éternel.
Le matin, il alla à la synagogue, son bâton à la main heurtant murs et cailloux.
- As-tu réfléchi et choisi un vœu? lui lança Elyahou Hanabi. Ichou lui répondit calmement et sans hésiter: -Je veux regarder ma femme en train de donner à manger à mon fils avec une cuillère en or.
Quand le rabbin finissait son histoire, il s’esclaffait, laissait apparaître ses dents et son ventre plein se soulevait et tout l’auditoire riait.
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.Page 24
חזן בבית המרחץ -אשר כנפו -מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו – חֲתֻנָּה
חֲתֻנָּה
מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן
מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?
עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם
לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא
לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה
וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?
מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי
אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ
תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.
וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה
עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם
וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!
לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!
הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.
וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…
וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?
הרי היתה רק נערה?
אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ
וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!
מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן
מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?
עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם
לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא
לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה
וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?
מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי
אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ
תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.
וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה
עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם
וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!
לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!
הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.
וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…
וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?
הרי היתה רק נערה?
אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ
וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!