ארכיון יומי: 11 באוקטובר 2019


ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה רביעית(שער העלייה)

הפתרון הזמני של העברת העולים לשער העלייה נתפס כפתרון בעייתי מצד כל הגורמים המעורבים בפרשה. מצד אנשי מחלקת ההתיישבות הייתה בכך משום תקלה ביישום הרעיון של ״מהאניה לכפר״. דאגתם הייתה שהישיבה של העולים בחוסר מעש במחנה המעבר תחשוף אותם להשפעות שליליות שיובילו לסרובם ללכת להתיישבות. הייתה גם דאגה מהעלות הנוספת שנדרשה לצורך החזקת העולים במחנה, מבלי שהוגדר לכך תקציב מראש.

ביומיים הראשונים לשהות העולים בשער העלייה הם היו נתונים בסגר מוחלט, והוטל איסור חמור להכניס מישהו למחנה. הנימוק הרשמי היה מניעת הסתה. ברם נציגי המפלגות הצליחו בכל זאת להיכנס למחנה, והמשיכו בנסיונות השיכנוע של העולים, כשכל צד משמיץ את מקום הקליטה המיועד של הצד שכנגד. אחרי כמה ימים נכנסו למחנה גם עיתונאים אשר דיווחו לקוראיהם על הלך הרוחות בו, ומה עמדת העולים לגבי הסכסוך שנוצר בעניין מקום יישובם. רפאל בשן(מעריב) מצא במחנה עולים ממורמרים, מלאי כעס, שמתיחסים בחשדנות אל כל הבא עמם בדברים, תוך חקירת השתייכותו המפלגתית. על המאבק, שהתחיל עוד במרוקו, באשר לצביון הדתי של המקום העתידי שבו ייושבו, ועל רצונותיהם של העולים כתב:

״…מסתבר מדבריהם, ביקר אצלם שליח תנועת המושבים גרינקר ׳ולא היינו יודעים, אם הוא דתי או לא, אבל היה לו כובע על הראש׳. גרינקר אמר להם, כי יירשמו אצלו לעלייה ׳מפני שארץ ישראל פתוחה לכל היהודים׳. עולי דמנת אומרים כי מיהרו למכור את רכושם בזיל הזול ויצאו לקזבלנקה. ׳כל הזמן לא ידענו מי הוא גרינקר, אם הוא דתי או לא׳. בקזבלנקה נפגשו עם שליח הפוהמ״ז  ח. מויאל והחליטו כולם ללכת למושב של הפוהמ״ז. ו׳אמרנו לגרינקר שאנחנו באים רק לדתיים׳. העולים טוענים, כי גם במרסיי חזרו ואמרו שברצונם ללכת למקום דתי. לדבריהם ביקשו מהם שם לחתום על איזה ניירות, אולם הם אמרו: ׳אנחנו נחתום רק בארץ ישראל, אחרי שנראה את המקום שאנו חפצים בו׳…לדברי השוחט ר׳ משה, שהוא דובר העולים [ מדובר במשה בוזגלו], עשו להם ׳בלבול הדעת כל הדרך ושאלו אותנו כל מיני שאלות…׳מה אנו רוצים ? זה שאנו רוצים: מושב דתי עם בית כנסת והכל. ושיהיה רחוק מהגבול. ועוד אנחנו רוצים שיביאו את החברים שלנו שלקחו מאצלנו בנמל ואחר כך יצאו מפה שלושה ארבעה חברים לראות את המקום אם טוב, נלך כולנו. אם לא – נישאר פה. האחים שלנו במרוקו ישמעו מכל הענין ומה יגידו?׳״.

 גם העיתונאי עודד גור(פנים אל פנים) הביא מדבריו של משה בוזגלו, דובר העולים: ״שאלנו את משה: לאיזו מפלגה אתה משתייך? והוא ענה: ׳מה זאת מפלגה?׳. הוא לא שמע על שום מפלגה אבל הוא מצהיר כי הובטח לו ולבני עדתו לחיות ביישוב דתי, במדינת ישראל״.

ככל שגברה התעמולה של שתי המפלגות האחת כנגד רעותה, וככל שקיבלו העולים הצעות אלטרנטיביות להתיישבות במקומות סמוכים לעיר (אנשי מפא״י הציעו את המושב צרופה הסמוך לחיפה; אנשי הפועל המזרחי הציעו את צוריאל שבגליל) כך גברה ההכרה של העולים לא להסכים לצאת להתיישבות בנגב. העולים הציבו תנאי להסכמתם לעזוב את שער העלייה: ״יש לנו ועד המונה חמישה חברים ואנו מסכימים לסייר עם אנשי הסוכנות במושבים ולבחור במקום שימצא חן בעינינו ובו נתנהל״…״איננו רוצים לשבת ליד הגבול״.

״שניים אוחזין בדמנאת״ – מערכה חמישית(דיון בהנהלת הסוכנות)

ב־30 במאי 1955 התכנסה הנהלת הסוכנות לדון במציאת פתרון למשבר עולי דמנאת ומתיישבי המושב עוצם.לוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות והגזבר שלה, נאות להסכים לשינוי התפיסה הקיימת ולהכיר בזכותו של העולה לבחור בין התיישבות חילונית לדתית. הוא גם הסכים להעברתם של עולי דמנאת למסגרת התיישבותית של הפועל המזרחי אולם בתנאי שזה יבוצע בתוך מכסת 20% שהוקצתה להתיישבות הדתית. אנשי הפועל המזרחי סרבו לקבל הצעה זו. הנימוק המוצהר היה שכל המקומות המוקצים להם כבר משוריינים לטובת עולים הנמצאים במחנות המעבר מנסי ומשואה. ברם, הסיבה האמיתית לדחייה הייתה רצונם של אנשי הפועל המזרחי לפרוץ את מגבלת המכסה הקיימת, ולהגדיל משמעותית את מספר המשתייכים לתנועה זו בקרב העולים. הדיון נמשך גם למחרת ובסופו הוחלט שעולי דמנאת ומתיישבי עוצם יועברו להתיישבות של הפועל המזרחי ואילו לצורך החלטה על אופן הגדרת העולים החדשים ודרך קליטתם בהתיישבות (קרי, המכסות) תוקם ועדה אשר תגבש הצעות מעשיות תוך שבוע-שבועיים.

הערת המחבר:המושב עוצם היה המושב הראשון שיושב בחבל לכיש, ב־22 במאי 1955. עלו לשם 65 משפחות מאיית־בוגמז, שמרביתן הוכשרו קודם לכן בחרובית. פעילי הפועל המזרחי שהגיעו למקום יצרו תסיסה בקרב העולים על רקע טענות שהמדריכים החילונים מנהלים תעמולה אנטי דתית, וסייעו בידם להגיע לתל־אביב כדי לדרוש העברתם למושב דתי של הפועל המזרחי. ראה: יהדוה גרינקר, עלית יהודי אטלס, עמ׳ 95, וכן ״מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפוהמ״ז״, הצפה, 26 במאי 1955.

אנשי הפועל המזרחי טענו כי מכסות האחוזים הנהוגות להקצאת העולים לתנועות ההתיישבות השונות פסולות מעיקרן ואינן מציאותיות ביחס לעלייה הצפון אפריקאית, שהיא רובה ככולה דתית. ראו דבריו של ח״כ מיכל חזני מהפועל המזרחי חודשיים קודם לכן: ״הפוהמ״ז תובע הגדלת חלקו בהתיישבות חבל לכיש״, הצפה, 23 במרס 1955.ע"כ

המשך העלייה מדמנאת

ב־26 במאי 1955 הגיעה לנמל חיפה האניה ״ארצה״ ועליה 223 עולים, ביניהם עוד 11 משפחות שכללו 43 נפש מיוצאי דמנאת. כל 11 המשפחות נשלחו למחנה חרובית. לפנות ערב של יום חמישי ה־2 ביוני הגיעה לנמל חיפה ״גולדן איילס״ ועל סיפונה 422 עולים, ביניהם היו 16 משפחות שכללו 103 נפש מיוצאי דמנאת. משפחות אלו עתידות היו להקשר לדרמה שזכתה לכינוי ״מרד הדמנאתים״, שתפורט להלן.

״אנשי דימנאט ועוצם יעברו להתיישבות הפועל המזרחי״, הצפה, 1 ביוני 1955.

ברית מס' 36 – אביתר(תרי) שלוש פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 : ״שניים אוחזין בדמנאת״-עמ' 40

הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים

החומר העומד לרשותנו מלמד, שהצדדים המסוכסכים ניהלו את מלחמתם בצורה יסודית. אפילו אדם כמו עמאר משה, שהשקיע כסף רב ומאמצים בפיתוח קבר ר׳ דניאל השומר, הועמד עוד בראשית דרכו בפני הצורך לבסס את נשיאותו בועד המקומי. במשך הזמן, החלו הקהילות הגדולות שבסביבתן היה קבר של קדוש(מראכש, דמנאת, וזאן וכו') להתערב בנעשה ליד הקבר הקדוש ולתבוע מהועד המקומי חלק מן ההכנסות. זה היה מקור נוסף לסכסוכים שהיו מגיעים להתדיינות בין הצדדים, כמו בתביעות של אנשי דראע נגד הועד של ר׳ דוד דראע הלוי.

סכסוכים מספר, קשים במיוחד, דרשו את התערבותם של השלטונות הצרפתים והמוסלמים כדי להשכין שלום בין העסקנים היהודיים המעורבים בסכסוך, דבר שלא הוסיף להם כבוד.

ריבוי ועדים מקומיים והתעצמות פעילותם הביאו להקמת ועדה מרכזית למקומות הקדושים ולהילולות  בהתאם לתקנה ממשלתית מיום 23 באפריל 1947. מתפקידה היה לפקח על הועדים המקומיים ולקבוע סדרים, שיהיה בהם משום פתרון לסכסוכים שהתעוררו סביב חלוקת הכספים. המינוי היה לשנתיים ויצא מטעם היועץ של הממשלה השריפית. בראש הועדה הראשונה שבה היו ששה חברים, עמד הרב הראשי למרוקו, הרב שאול אבן דנאן. החלטות הועדה, כמו כל תקנות מועצת הרבנות, היו טעונות אישור ממשלתי.

למרות שמונתה באפריל 1947, קיימה הועדה המרכזית את ישיבתה הראשונה רק ב־8 במרץ 1949, וישיבה שנייה למחרת היום. כאשר פרץ סכסוך סביב חלוקת הכספים לא הצליחה הועדה, ובראשה הרב הראשי, לכפות את רצונה על הצדדים הניצים. מאוחר יותר נבחרה מטעם הועדה המרכזית ועדת ביקורת.

הערת המחבר: בין המסמכים הרבים הקשורים לסכסוכים אלה יש ברשותי שניים המאושרים על־ידי בית־משפט. הרי תוכן אחד מהם: ״אני הח״מ, אוחיון נסים, סוחר הגר ברחוב שטרסבורג בקזבלנקה, מאשר בזה שמנהגי הוא ללכת לקבר של ר׳ דוד דראע הלוי בכל חג שבועות. בשנה זו רציתי ללכת והכנתי הכל, ואז טילפן אלי מר ש״א וביקש ממני לא ללכת ואמר שהכביש גרוע מאוד ויהיו לי בעיות.לא נסעתי והצטערתי כי אלה שהיו סיפרו לי שחג השבועות עבר יפה מאוד וכן פגשתי בחברים אחרים שאמרו לי שנסעו לקדוש על אף ההזהרה הטלפונית של ש״א״.

בידי מסמך וזה תוכנו: ״האדונים החברים בועד של הקדוש ר׳ דניאל השומר והמעוניינים שמר משה עמר, הנשיא הנוכחי, ימשיך בתפקידו בקרב הועד, מתבקשים לחתום על מסמך זה. קזבלנקה, 7 במאי 1946 ; מאיר ביטון, שמעון יפרח, יוסף לוי, סעדיה בוהדנה, שלמה חיות, שלמה מדינה, דוד בן זגנים, חנניה אדראי, דוד דיין, מאיר אבגי, אשכנזי״. על מסמך זה חתמו חמישה מתוך אחד־עשר חברי הועד.

בידינו עדות שנרשמה מפי ר׳ מ״ג שהיה טוען רבני במרוקו והופיע מספר פעמים כטוען מטעם אנשי דראע נגד אנשי הועד.

מכתב מדמנאת (מתאריך 10.5.1951) הועבר על־ידי נשיא הקהילה שם למפקח על המוסדות היהודים באמצעות המושל האזרחי באיזור, ושם נאמר: "… מר י״א בא הרבה לדמנאת. ללא רשות. בעיקר בשבת בה האנשים משולהבים(במקור הצרפתי: surexcites). הוא מכנס את היהודים בבית־הכנסתכדי לנאום ולגרום למבוכה בקרב האנשים. פעם הוא מתקיף את הציונים, שהוא מאשימם שהם שייכים לתנועת ״דרור״, ופעם את חברת כי״ח ובתי־הספר שלה, כאשר הוא מבקש מהם לא לשלוח ילדיהם לבית־ הספר… פונה לאנשי הקהילה בעזרת שקרים מתועבים… פונה לאלה הרגילים לנסוע לקדוש כדי שלא יבואו יותר להילולה, כדי להוריד מההכנסות שלנו… ״יש בידי כמה מכתבים מן הקצינים והמושלים הצרפתים, שעליהם חותמת ”confidentiel“ (סודי ביותר), ובהם הם מתייחסים בלעג לסכסוכים אלה.

הועדה נקראה בצרפתית: ”La Commission des Sanctuaires et Pèlerinages israelites du Maroc“. ובמינוי לחברים שיצא מטעם היועץ היא קרויה: La Commission de Contrôle des Sanctuaires et“ ”Pèlerinages israelites du Maroc. בתעודות אחרות מופיעה הועדה בשמות שונים במקצת.

ואלה שמות החברים הנוספים בועדה הראשונה: מר יצחק אלמליח — תעשיין מקזבלנקה; מר לעסרי — נשיא הקהילה היהודית במראכש; מר אל־חדד — נשיא הקהילה היהודית בווזאן; מר ברדוגו —

נשיא הקהילה היהודית ברבאט; מר בן אודיס — נשיא הקהילה היהודית בסאלי; מזכיר הועדה — מר יוסף אלמליח. סופר בבית־הדין העליון הרבני. מינוים של כל חברי הועדה חודש לשנים 1953-1951 ונוספו להם עוד שניים: הרב מיכאל אנקאווה — סגן נשיא בית־הדין העליון הרבני; מר יצחק דהאן — המזכיר הכללי של מועצת הקהילות היהודיות.

  • בנוסח תקנות שנת תש״י(האסיפה השלישית) מופיע: Ces ‘Takanot’ ont e'te'soumises à la Direction des Affaires Che'rifiennes et ont reçu l’accord de Monsieur le Conseiller  du Gouvernment  Che'rifien suivant sa lettre no. 2301 du10.12.1951

הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים-עמ' 152

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

פעמים רבות מופיעה החיה' לא כמגינה על הקדוש, אלא כמענישה על פגיעה בכבודו. הקדוש לא רק מתגלה על־ידי הופעת החיות אלא הוא גם שולט בהן. סידי בליוט וסידי רחאל אצל המוסלמים ידועים כבעלי כוח הרגעה לגבי אריות, ואותה מסורת קיימת אצל היהודים לגבי ר׳ שאול נחמיאש. אחת מתמונות הקדושים המפורסמות ביותר בצפון־אפריקה היא זו המראה את ר׳ אפרים אנקאווה הרוכב על אריה, והמשתמש בנחש כבמושכות. השלמות של הקדוש מתבטאת אם כן לא רק ביחסיו עם בני אדם אלא גם עם החיות ועולם הטבע. בהקשר זה, קיים הבדל עקרוני בין היהודים והמוסלמים בצפון־ אפריקה בנקודה מסוימת: אצל היהודים לא קיימת כלל אמונה בחיות הנושאות באראכה ושהן קדושות כשלעצמן — החיות־מראבוטים שמזכיר דוטה— אלא יש התייחסות לחיה רק בקשר שיש לה לקדוש.

הערות המחבר: מזכיר את סירי מבארק מול אוליד, אב הבנים, אליו פונים כדי ללדת בן זכר, ובעמי 347 מתאר שחיטה ליד קבר של קדוש כל שהוא, במקרה שהילדים מתים בגלל השדה המכונה ״תאבעה״.

גלנר, עמ׳ 138, מתאר את הטיפול בנשים עקרות כאחד השירותים בעלי אופי דתי או טראנצנדנטלי המוצעים על־ידי הקדושים. כנען(רופא במקצועו) בספרו, עמי 118, מציין שעקרות וקדחת הן שתי המחלות בראש סולם הפניות לקדושים המוסלמים בארץ־ישראל.

על מקומו של האריה במיוחד, ראה ש׳ תודור, ״האריה במשלי בעלי־חיים״, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ג׳(בעריכת י׳ בן־עמי), ירושלים תשל״ג, עט׳ רכט-רעח.

יוצא מכלל זה ר׳ שלמה בן־לחנס, דהיינו, ר׳ שלמה בן הנחש. מסורות מסוימות מספרות שהשם בא לו מפני שהציל אדם מנחש, ומסורות אחרות מוסרות שאמו ילדה נחש. הצלתו היתה בכך שבחורה תתחתן אתו, ולא תגלה את סודו כשהוא משיל את עורו בלילה ומופיע כבחור. זהו מוטיב בינלאומי ידוע.

וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 160, סבור שהקדוש עצמו יכול להופיע בתור יונה או נחש. גם כנען, עמי 243, מביע אותה דעה. ובין החיות השונות קובע שיש יותר מקרים של ציפורים וכן נחש. על הקשר בין הקדוש ובין החיות ראה: ,A.van Gennep, Manuel de folklore français contemporain, Vol. III 1741 .Paris 1949, p

״במערה שהיה רשב״י י״ג שנה גוי גויה יעברו עברה שם ונחש המיתם, ואחר ימים ותבאש הארץ ותוציאם, ואחר כך ירדה אבן מההר על פי המערה ונסתמה עד עתה…״ ט׳ פרידמאן, לקוטות מתוךכתב־

נס קפיצת הדרך משותף לקדושים יהודים ומוסלמים. הם לא רק עושים זאת בעצמם, אלא גם מעבירים אנשים אחרים בין רגע למקומות רחוקים, כמו השליח שהועבר לירושלים על־ידי ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ובידו כיכר לחם חם. כך גם העביר מולאי עבדל קאדר עולה־רגל למכה, כשבידו כיכר לחם חם. אבל לא מצאנו אצל היהודים תופעה דומה לזו שמזכיר וסטרמרק, שקדושים העבירו מקומות קדושים ממכה למרוקו.

התערבות בכוחות הטבע משותפת לקדושים של שתי הקבוצות. בתקופת בצורת נהגו המוסלמים לפנות לקדוש המוסלמי, אך כפי שכבר ציינו, כאשר לא נענה הקדוש לבקשתם היו פונים ליהודים כדי שאלה יבקשו מהקדוש היהודי שיוריד גשם, תוך אמונה שהקדוש היהודי יצליח במה שהקדוש המוסלמי לא הצליח. לא מצאנו את התופעה ההפוכה, היינו שיהודים יפנו לקדוש מוסלמי בבקשה להוריד גשם. גם עצירת ים או נחל העולה על גדותיו מבצעים הקדושים המוסלמים והיהודים, וכן הם עוצרים את השמש בשמים, אלא שהקדוש היהודי עושה כך תמיד לפני מותו, ביום שישי, כדי שיוכל להיקבר לפני כניסת השבת בעוד שהקדוש המוסלמי עוצר את השמש למטרות כלשהן, כמו כדי לאפשר לאשה לחזור לביתה לפני החשיכה.

הגיע מספרד למרוקו בשנת קנ״א (1391), שהה זמן מה במראכש ועבר לאחר מכן לאלג׳יריה, שם הוא קבור בתלמסן. על קברו מתקיימת אחת ההילולות הגדולות בצפון־אפריקה. ח״ז הירשברג, מארץ מבוא השמש. מציין שזה כנראה הקדוש הראשון שזכה לפולחן ההמונים. עיין בחוברת ״הרב רפאל אנקאווה״

מאת ח׳ דהן, הוצאת ברית יוצאי מרוקו בישראל, ניסן תשל״ט.

על התמונה שצוירה על־ידי צייר עממי מופיע בעברית: ״יום בוא הרב זצ״ל לעיר־תלמסאן על אריה ובפיו נחש״ ובצרפתית: ”L’arrive'e du Rabb à Tiemcen“. ראה חוברת ״הרב רפאל אנקאווה״, עמ׳ 43

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 195

שרשים-יהדות מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

סוכות

סבא לוקח את נכדו לבית הכנסת. ביד הסבא לולב מקושט בחוטי משי צבעוניים, ומתחת לזרועו הטלית. ברקע — סוכות על גגות בתי היהודים ב״מלאח״.

SOUKKOT

Le père amène son fils à la synagogue? Le père porte un loulab décoré de fils de soie multicolores, et sous le bras le talit. A l’arrière-fond les cabanes élevées par les habitants du Mellah sur les toits.

 

SUKKOT

Father or grandfather takes his son/grandon to synagogue. In his hand the father holds a lulav decorated with colored silken threads, and under his arm he holds a tall it. In the background are sukkah booths on the roofs of the homes of the Jews in the "Malach".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר