ארכיון יומי: 16 באוקטובר 2019


מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

היאוש

המצוקה וחוסר התקוה התישו את כוחם של היהודים ״הן כשל כחי וסבלי מרב מצוקה״. זהו ביטוי לקוצר הרוח של העם. אחד הפיוטים מתאר בציורים עזים את מצבה של כנסת ישראל בגלות. המשורר משכים קום לבית־הכנסת להתלונן בפני הקב״ה על מצב העם בגולה ושופך לפניו את צער ליבו״

אל בית הנה קמתי לא אחרתי

נגדך אערוך תחנה ואכרעה

כי לך הישועה, עוטרה נא, ופדה נא לעגומה

בין שני הכפירים היא לעוברים

זה ישפיל זה ירים, נמחצה, וכדה על שכמה:

מעדו קרסוליה ונדחפה

וכי עוד ביד צר, נרדפה, ובארבע פנות עלמא:

הייתה לחרפה למשל ושלנינה

בין אומות נתונה, למגנה הוציאה ביד רמה

וכתגובה בא הבכי מרוב יאוש:


" דמעי כלו, צעיני יכלו

מיחל כלו, לך דדומייה"

 

פרק ה׳

כנסת ישראל מתוארת בגלות כנתונה בין שני הכפירים ־ אדום וישמעאל. המשוררים נתנו כינויים שונים לאויבי ישראל בגלות מרוקו: ״בן שפחה״, ״שה בן זאבים״, ״נין עמלק בין השאר הם מתוארים גם כשמות עמי כנען כמו ״גן יקשן… אוהלי כושן…דישן״, בפיוט ״שוכנת בשדה״ שחיבר ר׳ שלמה אבן גבירול. עם ישראל מתואר כאישה חלושה הנושאת כד על שכמה, ועול הגלות התיש את כוחה עד שרגלה מועדת. משורר זה מתאר תופעות שונית המאפיינות את הגלות וביניהן גם ההשפלה והחרפה ״היתה למשל ולשנינה״. הצלחה זו של אומות העולם ־ אדום ישמעאל־ נוגדת את מצבו הבזוי של עם ישראל בגולה, וזה מעורר את היהודי המצוי לתהות על מצב העם בגלות ועל אורך הגלות הנמשכת ואינה נפסקת.

דימוי נוסף של ה׳ ועם ישראל מופיע בפיוט ״על מי נטשתה הצאן?״. בפיוט זה מדמה המשורר את ה׳ לרועה הנוטש את צאנו. הצאן ״עם ישראל״ נמצא במצב קשה, כי אין כד שידאג לו ויכלכל אותו; הוא משוטט בצמא חסר כול לקראת מותו הצפוי. זהו מצבו של עם ישראל:

מרעיתם נפצה על מים, ואיך בצמא נצמתו,

אך אם יום או יומיים, תעמוד מלכת מותו, כל הצאן…

רועם רועים רועי רוח, בשדה צבעון וענה,

נפוצו נטשו אל כל רוחי".

״שדה צבעון וענה״ בפיוט הוא דימוי לאויבי ישראל.

אורך הגלות הוא נושא נוסף הנדון בפיוטים. כך אנו מוצאים מספר פיוטים ב״שירת הבקשות״ הקובלים בפני האל על הסבל בגלות ועל אורכה המתמשך. המחבר מדמה את עם ישראל ל״עדר תועה״ ובאחת הקצידות נשאלת שאלה:

יעד אן עדר תועה

יצאו עלי בני בליעל, מרד ומעל,

מלכותם נמשכה ואיפה הוא מרחם משחר ?"

הערת המחבר: רעיון זה של הצלחת אומות העולם כנגד עם ישראל המפוזר בגולה בא לידי ביטוי בדברי ר׳ שמואל בן זקן (1735־1670) האומר ״כי כן שאין משפיל לרשע עד יגביהו עד גרם המעלות ומשם יורידנו אלי׳׳. כונתו כי זוהי עליה של האומות לצורך ירידה כדי שהרשע, שהם אומות העולם, ירגיש את כאבה של ההשפלה, יש קודם כל להעלותו לרוב המעלה. ראה מנור עמ׳ 54־55.

בקצידה נוספת, כותב המשורר על התוחלת הממושכת לקראת הפסקת סבל הגלות והציפיות לגאולה.

308) — קצירה — להר״ ר מרדכי טרזמאן ז״ל

הערת המחבר: קצידה מס׳ 308 בא״ש נכתבה ע״י ר׳ דוד טרזמאן ומופיעה בפרשת ״ויחי״. קצידה זו המתארת את בדידותו של ישראל בין העמים מזכירה את דברי בלעם בספר במדבר כ״ג, ט׳ ״הן עם לבדד ישכון״. על ביטוי זה אומר הפרשן ר׳ אברהם אבן עזרא ״כי ראה (בלעם) בחכמתו שתעמוד זאת האומה לבדה ולא תתערב עם אחרת מתגברת עליה לעזוב תורתה כאשר עשו כל האומות״.בדידותו של העם ביחס לגויים אחרים נובעת מרצונו לשמור על תורתו, ודבר זה מרגיז את האומות המנסות לפגוע בעם ישראל.

 

ע״מ י־י הגאים ברובה

בשקל ״מאל גִ׳פני יבכי בדמוע ליל ונהאר״

מתוך אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצקו"ל

 

מָתַי אוֹר דּוֹדִי יִזְרַח וְיִנְהַר / מָתַי מַלְכֵּנוּ יֵצֵא כְּגִבּוֹר
מַתִּי רַגְלֵי מְבַשֵּׂרטוֹב בָּהָר / מָתַי אֲסִירִים תְּשַׁלַּח מִבּוֹר
מָתַי כְּאוֹר חַמָּה יָאִיר סַהַר / מָתַי עֹל אוֹיְבִי מֵעָלַי תִּשְׁבֹּר
מַתִּי בִּנְךָ מִכָּלטֻמְאָה יִטְהַר / מָתַימַלְכִּיסִיגִים תִּצְרֹף כַּבּוֹר
מָתַי הַמַּשְׂכִּיל יַזְהִיר כְּזֹהַר / מָתַי עַל כָּלפְּשָׁעַי תַּעֲבֹר:

מַדּוּעַ דּוֹדִי מִמֶּנִּי רַחַק / עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמַס שָׁמוּהָ
מַדּוּעַ עֲזָבָהּ שׁוֹכֵן שַׁחַק / בָּאוּ בָּהּ זָרִים וַיְחַלְּלוּהָ
מַדּוּעַ שֵׁבֶט יְהוּדָה בְּדֹחַק / בֶּןאַמָּה וְאָדֹם הִזִּילוּהָ
כְּשֶׂה .נֶאֶלְמָה בֵּין גּוֹזְזֶיהָ:

308) — הנושא: כמיהה ליעודי ה׳, עשר מכות, רשות ל״קדיש״.

דודי — כנוי חיבה לה׳ יתעלה, אהובי. וינהר — יאיר. מבשר טוב — אליהו הנביא ז״ל. מבור — מן הגלות. סהר — ירח. מתי סיגים… — מתי תזקק העולם מן הפסולת שבו כמו שמסיר כתמים מן הבגד ע״י הבורית? יונתו — כנוי חיבה לכ״י. מרמס שמוה — כנוי להשפלה ושעבוד. עזבה — שב אל ״יונתו״. ויחללוה — פגעו בכבודה. הזילוה — ביזו אותה. כשה נאלמה… — חסרת אונים.

קטע פיוטי זה מכיל את המרכיבים השונים המופיעים בפיוטי הבקשות:

על המצוקה החומרית כותב המשורר ״עול אויבי״ ו״כל טובי ממנה שדד״. המצוקה הרוחנית מתוארת במילים ״בדד, גולה ונדח…בן אמה…עלי משתורר בגאווה וחרפה״. הקטע מציין גם את אורך הגלות ואת הציפיות לגאולה ״מתי אור דודי יזרח…מתי עול אויבי מעלי תשבור… עיני תמיד כל יום לך צופה״.

הגלות המתמשכת מעלה תהיות אצל המשוררים ביחס למציאות הגלותית הקשה,כאשר המשורר כותב ״עד מתי״ הוא גם מעלה הד של מחאה על ייסורי העם שאינם באים לקיצם.

הפרעות שפרצו מעת לעת, נוסף על הייסורים שחלו על היהודים, זעזעו קשות את היהודים בקהילות השונות ורחשי ליבם של יהודי כל הדורות באו לידי ביטוי בפיוטים שכתבו המשוררים. אין להתפלא על כך, שחייהם של היהודים בגולת מרוקו היו רצופים באין סוף של פרעות ופגיעות. בפיוט אחר אנו מוצאים את הרעיון של הסתר פנים.

הערת המחבר: ר׳ מאיר די אבילה (1730 ־ ז) כותב על אורך הגלות ״שכבר נגזר עליה שתשאר בגלות יומו של הקב״ה שהוא אלף שנה״. אורך הגלות הביא לשיבוש ביחסי ה׳ ועמו כי אלף שנות הגלות כבר חלפו. אורך הגלות יביא בעתיד ספקות ביחס למעמדו של עם ישראל כעם נבחר. ראה מנור עמי 37־36.

על כך כותב המשורר:

למה ברחוק תעמוד, תעלים לעתות בצר ?

צוה ישועות גלמוד, קורא לך ממצר

ולחיק משנאיך תמד, שבע, הידך תקצר? "

ה׳ מתיחס באדישות ובחוסר עניין, כביכול, למצב העם בגלות. הוא כאילו מסתיר את פניו מהעם בעת צרתו. ובאין ברירה ברגע מלא יאוש נאלץ המשורר להמשיך במה שהוא מסוגל לעשות־להתפלל ולצעוק לגאולה:

" זמן פדות נתאחר, מיום ליום עד מחר

קנה גרוני נחר, בערב ובשחר"

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 56

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי- שבת קודש

בגדי שבת

לא הכול הקפידו על בגדים לבנים בשבת, אבל היו להם בגדים מיוחדים, היינו כסות נקייה ונאה לשבת.

יש שהקפידו ללבוש גלימות מיוחדות לבנות לכבוד שבת.

מרא דאתרא יש״א ברכה הקפיד על ארבעה בגדים לבנים לשבת.

נרות שבת

1 . בכל קהילות תאפילאלת נוהגים להדליק שני נרות לשבת.

הערת המחבר: בעניין מספר הנרות קיימות שלוש שיטות: שיטה א – להסתפק בנר אחד(רמב״ם, הלכות שבת, פרק ה, הלכה א: ׳ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק לשבת׳), וראיה לכך הוא נוסח ההדלקה: ׳להדליק נר שבת׳, וכן בבלי שבת לא ע״ב: ׳בנדה, בחלה ובהדלקת הנר׳; ׳עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר׳. שיטה ב – המקובלת אצל רוב הפוסקים – להדליק שני נרות, אחד כנגד ׳זכור' ואחד כנגד 'שמור׳(טור או״ח, הלכות שבת, סימן רסג; הכל בו, סימן כד; הראבי״ה, סימן קצט; ארחות חיים, הדלקת נרות, סימן ט; מהרש״א, חידושי הלכות שבת, לג ע״ב, ושער הכוונות, חלק ב, עט׳ נה צד ב). שיטה ג – שבעה נרות(מגן אברהם, ס״ק ב; מהר״י עיאש בשו״ת בית יהודה או״ח, סימן כא, ועוד), כנגד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך, כנגד שבעה עולים וכנגד שבעת ימי השבוע. השיטה הנפוצה בתאפילאלת היא שני נרות, כשיטת האריז׳׳ל.

אין מדליקים בנרות שעווה, אלא בשתי כוסות שמן הצף על פני המים שבהן ובפתילה הקבועה באמצע.

המנהג בריסאני להרבות בנרות שבת לנפטרים, ועל כל נר אומרים את הנוסח בערבית ׳רחמאת לאה א־כאלתי', ׳רחמאת לאה אלאלא רחל', ׳רחמאת לאה אבבא־ סי׳(רחמי ה׳ על דודתי, רחמיו על רחל, על משה)…

שמש בית הכנסת בריסאני היה מכין בערב שבת ארבעים כוסות נרות ובמוצאי שבת מדליק אחד אחד, ועל כל אחד אומר חרוזי ברכות.

מדליקים ואחר כך מברכים.

הערת המחבר: כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ לא סעיף ז; נתיבות המערב, עט׳ סח סעיף יג; עטרת אבות, פרק יד, סעיף יח; זוכר ברית אבות, עט' 64 סעיף ב). מנהג זה תואם לדעת הרמ״א סימן ־סג, סעיף ה: ׳ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשיה וכן המנהג', אבל מרן הרב עובדיה יוסף פסק לברך ואחר כך להדליק כדין כל ברכה שמברכים עובר לעשייתה (יביע אמר ח״ב, או״ח סימן טז, כדעת מרן שו״ע שם). ראה פירוט מקורות וטעמים, דברי שלום ואמת ב, עט' 56-52.

נוסח הברכה בתאפילאלת הוא ׳להדליק נר שבת׳, ולא ׳להדליק נר של שבת׳ כבשאר קהילות מרוקו.

[1]          וכן בקצר א־סוק(מפי ר' בנימין ב״ר אברהם לעסרי).

[1]          ראה ישראל סבא, שם.

:4 כמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ לא סעיף ז; נתיבות המערב, עט׳ סח סעיף יג; עטרת אבות, פרק יד, סעיף יח; זוכר ברית אבות, עט' 64 סעיף ב). מנהג זה תואם לדעת הרמ״א סימן ־סג, סעיף ה: ׳ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין, ואחר כך מסלקין היד וזה מקרי ע*בר לעשיה וכן המנהג', אבל מרן הרב עובדיה יוסף פסק לברך ואחר כך להדליק כדין כל ברכה שמברכים עובר לעשייתה (יביע אמר ח״ב, או״ח סימן טז, כדעת מרן שו״ע שם). ראה פירוט מקורות וטעמים, דברי שלום ואמת ב, עט' 56-52.

חלק ב: ליל שבת

מנחה ושיר השירים

ערב שבת לפני מנחה ניכרת תכונה מיוחדת לשבת: אנשים, נערים וילדים הולכים בזריזות לבית הכנסת לתפילת מנחה ולקבלת שבת כשהם לבושים בגדי שבת.

מתפללים מנחה, ואחר כך אומרים ׳לשם ייחוד׳ ו׳שיר השירים׳ במקהלה ובנעימה.

אומרים את הפסוק ׳הניצנים נראו בארץ׳ לפני ׳שיר השירים׳, ובסיום הקריאה חוזרים על הפסוק האחרון ׳היושבת בגנים׳ ואחריו אומרים ׳ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן׳ וקדיש ׳יהא שלמא׳.

ביום טוב שחל בשבת אומרים שיר השירים, ובמיוחד בפסח.

  1. קבלת שבת

אומרים שישה מזמורים: ׳לכו נרננה׳, ׳שירו לה״, ׳ה׳ מלך תגל', ׳מזמור שירו לה׳׳, ׳ה׳ מלך ירגזו עמים׳, ׳מזמור לתודה׳, וגם ׳מזמור לדוד הבו לה״ – הכול בישיבה, במקהלה ובקול רם.

הערת המחבר: כבשאר קהילות מרוקו(נתיבות המערב, עט׳ סט סעיף יט; עטרת אבות, שם סעיף כה; דברי שלום ואמת ג, עט׳ 219). טעמים שונים ניתנו לקריאת שיר השירים ערב שבת והם מפורטים בפירוש מקור אבות לעטרת אבות, שם סעיף כה, וכולם בהשפעת הקבלה. להלן אחדים מהם:

א. שיר השירים הוא שירו של הקב״ה, הוא שירם של מלאכי השרת, של האבות ושל הצדיקים (שה״ש זוטא, א). ב. גילוי רי״ו טעמים של שיר השירים על ידי ר׳ אליעזר הגדול לבנו הורקנוס כשחלה ר׳ אליעזר בערב שבת, וגילוי סודות עליונים לר׳ אליעזר כשבא לבקרו בערב שבת(זוהר מדרש הנעלם וירא צח ע״ב). ג. לעורר אהבת דודים למעלה (חמדת ימים, ירושלים תשס״ג,ח״א, דף לז ע״ד, פרק ה – שבת, עט׳ 172 צד ב). ד. סגולה להינצל מדינה של גיהינום (ר׳ חיים פלאג׳י, כף החיים, סימן כח, אות ב). ה. זכר ליציאת מצרים, זכר למעשה בראשית וזכר לעולם הבא, שהשבת מעין עולם הבא(פתח הדביר, רס ס״ק ח). מקורות נוספים הממליצים על קריאת שיר השירים בערב שבת ראה נתיבות המערב, שם, וראה גם דברי שלום ואמת ג, עט׳ 219, המציין את'חמדת ימים׳ כמקור משפיע למנהג קריאת שיר השירים בערב שבת.

  1. החזן אומר ׳אנא בכח׳ בקריאה קצבית מתונה של כל שתי מילים:

אָנָּא בְּכֹחַ   גְּדֻלַּת יְמִינְךָ   תַּתִּיר צְרוּרָה.  (אב"ג ית"ץ)

קַבֵּל רִנַּת   עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ   טַהֲרֵנוּ נוֹרָא. (קר"ע שט"ן)

נָא גִבּוֹר   דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ   כְּבָבַת שָׁמְרֵם. (נג"ד יכ"ש)

בָּרְכֵם טַהֲרֵם   רַחֲמֵי  צִדְקָתְךָ   תָּמִיד גָּמְלֵם. (בט"ר צת"ג(

חֲסִין קָדוֹשׁ   בְּרוֹב טוּבְךָ   נַהֵל עֲדָתֶךָ. (חק"ב טנ"ע(

יָחִיד גֵּאֶה   לְעַמְּךָ פְּנֵה   זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ. (יג"ל פז"ק(

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל   וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ  יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. (שק"ו צי"ת)

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

אחרי ׳מזמור לדוד׳ ו׳אנא בכח׳ קוראים ׳כל ישראל׳ ופרק ׳במה מדליקין׳ בנעימה של משניות.

אין אומרים ׳במה מדליקין׳ בלילי שבתות הבאים: בערב שבת שחל בו חג או ערב חג, בחול המועד, בחנוכה ובבית האבל.

בליל שבת שאין אומרים בו ׳במה מדליקין׳ אומרים ׳אמר ר אלעזר אמר ר׳ חנינא׳ וקדיש ׳על ישראל׳.

מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת שאחרי ׳במה מדליקין׳ שרים כל הקהל את הפיוט ׳בר יוחאי נמשחת אשריך׳ לר׳ שמעון לביא, ואחריו ׳אמר ר׳ אלעזר׳ וקדיש ׳על ישראל

׳הפיוט ׳לכה דודי׳ נאמר במקהלה ובישיבה, וכשמגיעים ל׳בואי בשלום׳ עומדים.

׳בואי בשלום… ברינה ובצהלה׳: נהגו לנקד ׳ובצהלה׳ חטף פתח בהא ולהגות אותה בתנועת קמץ גדול, ולא בניקוד חטף קמץ ובהגיית חולם .

בסוף'לכה דודי׳ אומרים ארבעה פסוקים משיר השירים, וסימנם יעק״ב:

ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין.

עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יביא דודי לגנו וייאכל פדי מגדיו.

קול דוך, הנה זה בא מדלג על ההךים מקפץ על הגבעות.

באתי לגני אחותי כלה אריתי מוך עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים.

אחר כך אומרים ׳מזמור שיר ליום השבת׳ בעמידה, ובסיומו יושבים.

יום טוב שחל בליל שבת מתחילים מ׳מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים׳.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי שבת קודש-עמ' 65

16/10/19

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר