ארכיון יומי: 31 באוקטובר 2019


הספרייה הפרטית של אלי פילו-אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

אלישע אחר השני

ד"ר דן מנור

תשע"ח-2018

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי. בשל דעותיו וסירובו ללמוד אידיש הוקיעו אותו אברכי הישיבה בכינוי: ״אלישע אחר״. השלבים הבאים: חילוצו מהישיבה, שירות צבאי, לימודים באוניברסיטה שאותם סיים בתואר דוקטור. בפרק האחרון מתואר מאורע טרגי והוא אחד מהתיאורים ברומן הטעונים מתח רב, וביניהם עליית הנערים לארץ שהייתה רצופה דרך חתחתים ותחבולות לעתים קומיות. חבלי הקליטה בקבוץ ועוד. הרומן חושף בפני הקורא מצבים ודמויות-עולם אחר – שהיה עלום עד כה. ומעל לכול מאגר של ניבים ופתגמים מאוצר היהדות.

ד״ר מנור חוקר, פובליציסט וסופר. פרסם שני ספרים ומאמרים רבים בספרות המחשבה של חכמי ספרד ומרוקו.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עיר נצורה

בליבה של מרוקו, בין יערות ארז מוריקים ומעיינות זכים, שוכנת העיר מקנס. אזור זה התברך באקלים ים־תיכוני נוח, ובבוא האביב היו השדות הסמוכים לעיר מתכסים במרבד ססגוני של פרחי בר, נרקיסים ואיריסים. עצי שקד, אלה ושסק לבלבו במלוא הדרם. פירותיו האדומים של עץ האשחר בצבצו בינות לענפים מרשרשים. ריחו המתקתק של צמח השומר נישא באוויר ודילג מעל חומת האבן הסובבת את השכונה היהודית(ה׳מלאח׳).

הניחוחות הרעננים התפשטו בין הסמטאות הצרות בהן התרוצצו ילדים בהמולה עליזה. חדרו לתוך בתי המדרש בהם ישבו תלמידי חכמים עטויי גלימות והתכנסו לתלמודם. בישמו את דוכניהם של רצענים וחייטים, של אמני הרקמה והצורפות, והגיעו עד לקיתונות הדלוחים ביותר של השכונה היהודית המתעוררת לחיים.

בתקופה זו של השנה היו נפתחים שערי העץ הכבדים של המלאח לכל מלוא רוחב שיעורם – לא בקמצנות ובחשדנות כבחודשי החורף הזעופים – אלא בהרווחה יתירה כיאה לימים בהם מתכונן עם ישראל לחג החירות. ראשונים לצאת היו הילדים שצווחות הגיל שלהם נשמעו למרחוק. הללו פרצו בצהלה לתוך המגרש הגדול המפריד בין המלאח לבין המדינה – העיר העתיקה של מקנס המוסלמית – ומשם נפוצו אל המרחבים הפתוחים. בעקבותיהם באו הנשים הכובסות ובידיהן גיגיות מתכת גדולות ובגדים שיש למרקם, לעמלנם ולגהצם לכבוד החג הקרב ובא. אחרונים באו נכבדי הקהילה שצעדיהם מדודים כיאה לתלמידי חכמים שדעתם מיושבת עליהם וכל הליכותיהם אומרות כבוד והדר.

גם בעיר המוסלמית הסמוכה היה האביב נותן אותותיו. חמָרים וגָּמָּלים בירכו את שכניהם היהודים בברכת ״סבאת אל ח׳יר״ [=בוקר טוב] ידידותית מהרגיל. אפילו השריפים חמוצי הפנים – אלה המוסלמים הקנאים המהדרים באיבתם ליהודים יותר משאר אחיהם – התעדנו והתרככו קמעא. רוח אביבית ומפויסת של אחווה וידידות חפפה על הבריות.

כך היה מדי שנה בשנה, אולם שונים היו הדברים בפרוס ימי חג הפסח של שנת תרס״ג(1903).

מאז ומקדם היו חייהם של יהודי מרוקו תלויים על בלימה. די היה בכל רוח שאינה מצויה כדי לתלוש את מסכת הידידות מעל פני שכניהם המוסלמים ולחולל פוגרומים עקובים מדם שכונו ׳תרִיתֵל׳. אחת בשנה נהגו שבטי הערבים והבֶּרְבֶּרים להתכנס בהמוניהם כדי לחגוג במקנס את יום אידם – ׳יום העיסאווא׳. היו אלה ימי פורענות ואימה שבהם הסתגרו היהודים בין חומות המלאח והמתינו לשוך המהומה. תשלומי שוחד מופלגים היו ניתנים למושל העיר על מנת שירחיק את ההמון המשולהב מהאזור היהודי. אף על פי כן גילו לא פעם היהודים בתום ימי החג כי חנויותיהם השוכנות באזור הערבי נפרצו ונבזזו וכל רכושם ירד לטמיון.

למציאות זו כבר היו היהודים מורגלים, ובחלוף הסערה העונתית היו חייהם שבים למסלולם. אלא שבשנה זו עמדה באוויר תחושת מועקה חריפה מהרגיל. רוחות של תמורה נשבו בעולם – ותמורות במרוקו תמיד בישרו רע ליהודים.

מרוקו הייתה שקועה בתסיסה עזה מחמת בחישתן של מעצמות אירופה הרחוקות: הגרמנים והצרפתים, הבריטים והספרדים. כולן ביקשו לעצמן השפעה בתוככי הממלכה המתפוררת. לבסוף הגיעו הדברים לכלל פיצוץ. בעיצומן של חגיגות העיסאווא הכתירו שבטי הברברים מנהיג בשם מולאי חפיד והכריזו על מרד בשלטונו של מלך מרוקו מולאי אָזִין, אותו האשימו במכירת הארץ לאירופאים.

היהודים הגיפו את שערי המלאח והמתינו בחשש לבאות.

עד מהרה התמלאו פאתי מקנס בהמון אדם. פרשים רכובים על גמלים, לוחמים עטויי רעלות, גברתנים חמושים בשבריות וברובי ענתיקה, אספסוף נושא קרדומים וכלי משחית למיניהם. תחילה פנה המחנה הגדול לעבר עיר הבירה פס, השוכנת מרחק יום רכיבה ממזרח למקנס, מקום משכנו של המלך.

אולם לוחמי ׳המשמר השחור' צבאו האישי של המלך, הדפו אותם לאחור. המורדים שינו כיוון וביקשו עתה לכבוש את מקנס, העיר השניה במלכות.

החרדה בתוככי המלאח גברה מיום ליום. היהודים לא לקחו צד במריבה זו שבין שני מלכים המתקוטטים על כתר אחד, ואולם בידוע הוא שבנפול מוסדות השלטון מזדרזים המורדים לפרוק את זעמם על היהודים. היהודי מעצם הגדרתו הוא ד׳ימי – בן־חסות נחות דרגה. כביכול כל קיומו נובע רק מההגנה שפורש עליו המלך. בדין הוא אפוא שכל המבקש לפגוע במלך יפגע תחילה בבני חסותו היהודים…

את ליל הסדר של אותה השנה, עשו היהודים בתפילה כי יזכו בקרוב לראות גאולה וישועה. לצאת מתחומי הרובע היהודי – לא העזו. את צרכי החג סיפקו להם סוחרים ערבים שהביאו את המוצרים עד פתח המלאח. כאשר הפציע אור השחר בבוקר יום השבת, ב׳ דחול המועד פסח, התממשו החששות הגרועים ביותר: נחשול ענק של מורדים צר על חומות העיר ומקץ לחימה קצרה חדר לתוכה. ״העיר בעלת מאה המינרטים״ [מינרט = בית תפלות] – כפי שכונתה מקנס – נפלה שדודה ורצוצה.

מהומת דמים פרצה בעיר. הפולשים הברברים שללו ובזזו כל שיכלו. אל האנדרלמוסיה הצטרף גם האספסוף העירוני שניצל את שעת הכושר כדי לבזוז את שלוש מאות החנויות של יהודי העיר. כל תכולתן נשדדה, ואפילו הדלתות ואבני הריצוף נלקחו. אבל הפורעים לא הסתפקו ברכוש. הם ביקשו גם את הנפש. סמטאות המלאח מלאו קולות נהי ויללה. מתוך בתי הכנסת הדהדו תקיעות שופר ונשמע קולם של היהודים הזועקים י״ג מידות ואומרים סליחות ותחנונים לביטול רוע הגזרה.

למחרת, בעוד היהודים מכונסים בבתי הכנסת לתפילת שחרית של חול המועד, פתח האויב בהרעשה ארטילרית על המלאח. השאון היה מחריש אוזניים. המתפללים התפזרו במנוסת בהלה. כדורי עופרת הלמו בבתים הישנים וחלקם קרסו על יושביהם. בחור אחד, יהושע פאריינטי הי״ד, נהרג מפגיעת פגז.

חבורת ברברים רעולי פנים התקרבו אל שערי המלאח וניסו לפרוץ אותם בקרדומיהם. מכת אש פתאומית ניחתה עליהם מעל החומות. היו אלה קומץ יהודים חמושים בכמה רובים עלובים שקמו לעמוד על נפשם. הברברים נסוגו תוך שהם מותירים ששה חללים, אך עד מהרה שבו בכוחות מתוגברים.

ביום השישי לחול המועד אזלה התחמושת במלאת. היהודים נקראו למסור את כלי העופרת שברשותם – כפות, מזלגות וכיוצא באלה – לידי הצורפים, שהתיכו מהם קליעים וכדורים. הברברים הסתערו על החומות לסירוגין אך נהדפו שוב ושוב. מי שלא נשא נשק הצטרף למתפללים שהתכנסו בבתי הכנסת וזעקו לרחמי שמים. צחנה חריפה של אבקת שריפה החניקה את הסמטאות הצפופות. האבק צרב את העיניים ותימרות עשן כיסו את עין השמים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 25

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

הפיוט הבא מביא דברי נוחם לעם ומציג את הימים הטובים העתידים:

מִמָּךְ גּוֹאֲלִי יוֹצְרִי / אֶשְׁאַל נָא גְּאֻלָּה
בָּא עֵת הַזָּמִירזַמְּרִי / אֶת עֵדָה סְגֻלָּה
תִּשְׁבָּחוֹת וָשִׁירעוֹרְרִי / וּתְנִי לוֹ תְּהִלָּה

(אעירה שחר פיוט מספר 45 כרך א')

עת הזמיר בפיוט הוא עונת האביב בו עם ישראל יפרח וישוב לימי זהרו, בכך שתושב עטרה ליושנה ויחזור לארץ־ישראל. מוסיף המשורר וכותב:

וּשְׁנַת הַדְּרוֹר קָרְבָה / חָלְפוּ הַנְּדוֹדִים

תַּם קֵץ הַנְּדוֹדהַלְלִי .
וּלְצוּר גּוֹאֲלֵךְ גַּדְּלִי

 

  • הערת המחבר: מדרש שיר השירים רבה ב׳ מסביר את ״עת הזמיר״ ואומר: ״עת הזמיר הגיע ־ הגיע זמנם של ישראל להגאל. הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמנה של מלכות אדום שתכלה…

״הדרור״ הוא קץ הגלות בו יתמו נדודי העם בגלויות השונות. ״אני אפקוד שאר צאני״ ־ ה׳ יזכור לטובה את צאנו המפוזר וגם בארצו יזכה לחופש. כאשר המשיח הגואל יגיע יבוא הקץ ליאוש שבו שרוי העם בגלות והוא עצמו, המשיח, יתקבל בשמחה וברצון רב:

שָׁלוֹם לְךָ, דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן,
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן,

יש כאן פניה של המשורר, כנציגה של כנסת ישראל, אל המלך המשיח המתקבל בשמחר רבה. המלך המשיח מתואר כ״צח״ ־ נקי וחף מחטא וכ״אדמון״, והוא נצר מדוד המלך הידוע כאדמוני ויפה עיניים.

בפיוט אחר מדגיש המשורר את השמחה המצפה לעם עת יבוא המשיח ״בן דוד הנביא צמח/ בימיו נגיל ונשמח״. בפיוט אחר אנו מוצאים את תאורו של המשיח ואת תכונותיו:

יָרוּם וְנִשָּׂא / גָּבַהּ מְאֹד / וְיַשְׂכִּיל עַבְדִּי….

וְנָחָה עָלָיו / רוַּח חָכְמָה / וְהוֹד כְּבוֹדִי

תפקידו הראשון של המשיח הגואל יהיה לקבץ את עם ישראל המדומה כאן לצאן ויפתח את שערי הכלא הסגורים בפני בני העם באשר הם ה״דוים״ ־ הכואבים את כאב

הגלות:

ר׳ חיים בן עטר מציג את תפקידו הצבאי של המשיח. המשיח ילחם בגויים ויגבר עליהם ומסתמך על הכתוב בברכת יעקב לבניו ״אסרי לגפן עירא׳׳ (בראשית מ״ט, י״א). ״עירא״ הם הגויים שיאסרו ע״י המשיח. ר׳ אליהו הרוש(בן המאה ה־ 19) מציג את המלך המשיח כמלך רב עצמה וכוח השולט על עמים רבים. ראה מנור ״גלות וגאולה׳׳ בעמי 205־104.

פיוט מס׳ 11 בא׳׳ש חובר ע״י המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה ומופיע בפרשת ״בראשית״.

הוּא עַבְדִּי צֶמַח / פְּדוּת יַצְמַח / יִקְבֹּץ צֹאן יָדִי
שְׂעָרִי פְּדוּת / מַהֵר יִפְתַּח / מִבְּלִי סוֹגֵר
יִפְדֶּה אֶת דָּוִים / לוֹ מְקַוִּים / בָּאוּ עַל מַסְגֵּר

לאחר קיבוץ הגלויות ימלוך המשיח על ישראל ויבצע את תפקידו:

 "ושפט בצדק דלי אביוני

ונחה עליו רוח ה'"

הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.

אחרי קיבוץ הגלויות יגיע שלב הבניין, הארץ חרבה, והנה הגיע הזמן שבו תיבנה הארץ מחדש ותחדש את פניה כמקדם:

"קוֹמֵם אֶת כַּרְמִי / נֶחְרַב וְנִתְרוֹקָק

תִּבְנֶה חָרְבוֹתַי / וְתִרְצֶה בִשְׁבָחָי"

פיוט מס' 205 אעירה שחר, חובר על ידי המשורר שמואל ארוליו ומופיע בפרשת "וישב"

״הכרם״ הוא ארץ־ישראל, כמו בישעיהו ״כרם היה לידידי בקרן בן שמן״ המשל הידוע המדבר על עצי הכרם ־ עם ישראל שהכזיבו את הכורם שהוא ה'.

הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמוד 61

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר