ארכיון חודשי: נובמבר 2019


חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-המתכון אצלי

חתול בבית

וכך מתנהלים חיי בני הזוג הצעירים, האישה הנערה עוד לא למדה דבר. מה הם החיים? מהו גבר? מהי אישה? איך מנהלים בית? היא יודעת רק שיש לה חובות: עליה לדאוג לכול! אמרו לה שהיא צריכה לשמח את בעלה, לנקות את הבית, לכבס את בגדיו, לצחצח את נעליו, להכין לו אוכל! אוכל? איך מכינים אוכל? בבית הוריה, אמה עשתה את הכול, כיבסה, בישלה הכול, הכול! הבעיה היא שהיא שכחה להראות לה איך מבשלים! לבעל הטרי יש סבלנות, אבל לכל דבר יש סוף וגם לסבלנות שלו!

הַמַּתְכּוֹן אֶצְלִי
הַכַּלָּה הַצְּעִירָה
מַבִּיטָה בַּקְּדֵרָה:
מָה תְּבַשֵּׁל לַחֲתָנָהּ
שֶׁלֹּא יִבְרַח מִמֶּנָּה!
רַק אֶתְמוֹל רַב עִמָּהּ
שֶׁלֹּא לָמְדָה בִּשּׁוּל מֵאִמָּהּ:
מָה אָכַלְתִּי עַד עַכָּשׁו ?
דִּבְרִי הֶבֶל וָשָׁוְא!
יוֹם אַחַר חֲבִיתָה,
לְמָחֳרָת סָלָט בַּפִּתָּה,
אֵיזֶה מַרְק קָדוּחַ
אוֹ יֶרֶק דָּחוּחַ!

מָה יִהְיֶהשׁוֹאֵל אֲנִי,
עַד מָתַי נֹאכַל לֶחֶם עֹנִי
אִם יֵשׁ בְּלִבֵּךְ רַחֲמִים,
בַּשְּׁלִי מָחָר מַשֶּׁהוּ טָעִים,
אֹכֶל שֶׁל מַמָּשׁ

 אַחֶרֶת עוֹרִי יִכְמַשׁ!
אֲהוּבִיאוֹמֶרֶת הַכַּלָּה
אִם זֹאת הִיא הַמִּשְׁאָלָה
לָמָּה נְחַכֶּה לְמָחָר?
עוֹד הַיּוֹם נֹאכַל בָּשָׂר!
לְךָ אֶל הַקַּצָּב יַקִּירִי,
וּקְנֵה בָּשָׂר טָרִי,
בַּקֶשׁ מִמֶּנּוּ בָּשָׂר צְלִי,
שֶׁיַּסְפִּיק לְךָ וְגַם לִי.
אֲבָל שָׁמַע נָא לַעֲצָתִי
וְאַל תִּהְיֶה פֶּתִי
דְּרֹשׁ מִמֶּנּוּ מַתְכּוֹן
שֶׁיַּסְבִּיר לָנוּ אֶלנָכוֹן
אֵיךְ מֵהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
מְבַשְּׁלִים מְנַת בָּשָׂר הֲגוּנָה.
רָץ הֶחָתָן בְּמֵרְץ
אֶל הַקַּצָּב יִחְיָא פֶּרֶץ

שֶׁהִנִּיחַ נֵתַח בָּשָׂר בְּיָדוֹ
וּמַתְכּוֹן מְפָרֵט בְּצִדּוֹ.
אֶל בֵּיתוֹ חוֹזֵר חֲתָנֵנוּ
בָּשָׂר טוֹב נֹאכַל אָנוּ,'
חוֹשֵׁב הוּא בְּלִבּוֹ;
מַנִּיחַ הַבָּשָׂר בַּמִּטְבָּח,
וְקוֹרֵא בְּקוֹל שָׂמֵחַ –

 אִשְׁתִּי הַיְּקָרָה
הָכִינִי הַקְּדֵרָה!
בַּעֲלֵךְ הַמֻּכְשָׁר
הֵבִיא לְךָ בָּשָׂר!
אֶלָּא שֶׁהֶחָתוּל– שֻׁנְרָא,
לֹא יֵחַת וְלֹא יִרָא,
עַל הַמְּצִיאָה קָפַץ
וְנָטַל הַבָּשָׂר הַנֶּחְפָּץ.
רוּץצוֹעֶקֶת בְּבֶהָלָה
הַכַּלָּה לְבַעֲלָהּ,
קַח מִמֶּנּוּ הַבָּשָׂר
לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר!
– 
שֶׁיִּבְרַחהֶחָתוּלשֶׁיִּבְרַח
אוֹמֵר הֶחָתָן בְּקוֹל מְבֻדַח'
מָה יַעֲשֶׂה הַמִּסְכֵּן בַּצְּלִי
אִם הַמַּתְכּוֹן נִשְׁאַר אֶצְלִי ?

 

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-המתכון אצלי

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-מלחמת הקוסמים

ג. מלחמת חקוסמיס

היה האל בכל מקום ואתר ועד קצווי ארץ אורו לא חסר ומעשה בעשיר אחד שגר בארץ רחוקה ולו בן יחיד. והעשיר אהב את בנו ופינקו מאוד. גדל הבן והיה לעלם יפה תואר שזוהר פניו האיר כלבנה.

יום אחד אמר הבן לאביו: ״הנה בגרתי ומלאכה אין בידי. הרשה נא לי, אבי, ואבחר מלאכה כלבבי״.

הסכים העשיר, והבן הלך לתור אחר מלאכה ברובע המלאכות המסורתיות. עבר על פתח חנות החייטים, אך מלאכה זו לא מצאה חן בעיניו. כך היה אצל חרשי העץ והנפחים, הצורפים וחרשי הברזל אך שום מלאכה ממלאכות הרובע לא נשאה חן בעיניו. לבסוף הגיע לחנות ריקה שבה ישבו ארבעה אנשים בטלים על מחצלת, בוהים איש בפני רעהו, לא נעים ולא זעים. שלושה מהם לבשו גלימות צהובות, והרביעי ־ גלימה שחורה. על ראש כולם התנוסס כובע קוסמים עגול. התפלא בן העשיר פליאה רבה למעשיהם וביקש לדעת מה פשר מלאכתם. הוא אזר עוז, חלץ נעליו ונכנס לאותה חנות, בירכם לשלום ושאל: ״מה המלאכה שאתם עוסקים בה?״ ״תר אני אחר מלאכה שתשבה את לבי ומכל מלאכות הרובע לא נשאה אפילו אחת חץ בעיני״. ״אלמדך מקצוע זה״, ענה האיש בגלימה השחורה, והוסיף: ״אך יהיה עליך להתחייב לשמור על סודות המקצוע והנחיותיו״. ״אני מוכן״, השיב בן העשיר. ״יפה!״ ענה האיש בגלימה השחורה, ״עתה אמור: הנני נשבע באשמדאי למלא את כל הוראותיך. לאחר מכן אמור שבע פעמים: מעשה שטן מצליח״. לאחר שאמר בן העשיר את אשר צווה, שאל בסקרנות: ״ומהו המקצוע?״ השיב לו עוטה הגלימה השחורה: ״מלמד אני את תורת הקוסמים ואלה הם תלמידי. כעת לן לך לדרכך, מחר אתפור עבורך גלימה, ותתחיל בלימוד המלאכה״.

למחרת, כפי שנדברו ביניהם, חזר בן העשיר לאותה חנות, לבש את הגלימה החדשה והחל ללמוד. יום רודף יום והם יושבים ועוסקים בלימוד המלאכה מזריחת החמה ועד שקיעתה, והקוסם היה שולח לביתו את אחד מתלמידיו להביא להם את ארוחת הצהריים. בהגיע תורו של בן העשיר, הלך גם הוא לבית הקוסם, ובהיכנסו צדה עינו עלמה יפהפיה וגם היא צדה בעיניה את העלם יפה התואר ובחולפו על פניה לחשה לאוזנו: ״מצאת חן בעיני, עלם מחמדים, אך צר לי עליך״.

תמה בן העשיר על דבריה ושאל: ״מה רמז יש בדבריך עלמתי הצעירה?״ השיבה לו: ״אם ברצונך לדעת, בוא אחרי, ואגלה לך״. בהגיעם לפינה חבויה מעין אדם, פתחה העלמה דלת נסתרת של מרתף אפל ואמרה: ״במרתף זה נוהג אבי האכזר לקבור חיים כל תלמיד שמסיים ללמוד את תורת הקסמים״. ועוד הוסיפה לספר לו ולא הכחידה דבר למקטון ועד גדול. ומשכלתה לספר אמרה: ״תמיד רציתי לדבר עם אחד מתלמידיו, אך לא מצאתי מתאים לכך כמוך״. או אז נפלה לזרועותיו והתייפחה. הרגיעה בן העשיר ואמר: ״מתחייב אני לדאוג שלעולם לא יקרה כדבר הזה עוד״. נטל את סעודת הצהריים, חזר לחנות, והמשיך בלימודו בשקדנות רבה. כאילו לא ארע דבר. נקפו הימים, עד שיום אחד נעלם אחד התלמידים המצטיינים, כאילו בלעה אותו האדמה. בן העשיר, שכבר ידע את תורת הקסמים על בוריה, אך הסתיר זאת מעיני הקוסם, החליט שהגיעה העת לפעול. הלך הוא למרתף, פתח את דלת הסתרים ושחרר את חברו לחופשי. משנודע הדבר לקוסם, אץ בזעם לביתו. ועוד בטרם שהגיע, הסתיר בן העשיר את חברו, לחש לחשים והפך עצמו לחמור. משהגיע הקוסם לביתו ולא מצא דבר לבד מחמור העומד ומלחך עשב, הבין מיד מיהו החמור. הוא ניגש אליו, שם רסן בפיו, קרא דבר לחש וקסם ואמר: ״כל עוד רסן זה בפיך, לעולם תישאר חמור״. אז ציווה על כל עבדיו שיעבירו את החמור בעבודה קשה, והזהירם לבל יסירו את הרסן מפיו. כך במשך חודשים רבים, לילות כימים, הוא משך בעול וסבל יסורים רבים עד שיום אחד כרע, נפל באפיסת כוחות וביקש את נפשו למות. עבדיו של הקוסם הזדרזו ולקחוהו להשקותו ולהשיב את נפשו. ומרוב שעסקו בהשבת נפשו לחיים, נשתכחה מהם מצוות הקוסם לבל יורידו את הרסן מפיו. והם, כדי להקל עליו את השתיה, הסירו את הרסן. בו ברגע קרא בן העשיר לחש קסמים, והפך מחמור לדג, קפץ למקווה המים ונעלם. מהרו העבדים התמהים לאדונם וסיפרו לו את הקורות אותם. בהגיע הידיעה המרה לאוזניו, צעק צעקה גדולה, וחיש מהר רץ אל מקווה המים. בהגיעו, הטה ידיו על מקווה המים, אמר לחש קסמים ומיד התייבש המקווה. בן העשיר הפך לרימון שהתגלגל במהירות לעבר אחד מעבדיו. נבהל העבד, תפס את הרימון והשליכו ארצה. הרימון התפקע, וגרעיניו התפזרו סביב. באותו הרגע לחש הקוסם לחש רחש, הפך עצמו לתרנגול והחל מלקט את גרעיני הרימון. משבלע את הגרעין האחרון, נתארך הלה בתוך גרונו והפך לסכין. הסכין ביתר את צוואר התרנגול וממנו בקע עלם יפה תואר, הוא בן העשיר. שלח בן העשיר את העבדים לחופשי ונשא את בת הקוסם היפה לאשה. בהונו הרב של הקוסם תפר גלימות וחילק אותם לאנשים תמימי דרך. וכך חיו להם השניים שנים רבות, כשצדק ומשפט ומתן צדקה נר לרגליהם.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-מלחמת הקוסמיםעמוד 49

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- La création de la Misguéret-Isser Harel

 

La création de la Misguéret

Isser Harel

Isser Harel était le patron légendaire du "Mossad". Né en 1912 comme Isser Halperin à Vitbesq en Russie Blanche. Son père était un rabbin. A la fin de ses études secondaires, il s'est joint à un groupe de pionniers dans une ferme de préparation près de Riga et un an plus tard il débarquait à Jaffa. Un des fondateurs du kibboutz Shfaïm, où il devait rencontrer son épouse, Rivka.

Comme membre du kibboutz, il s'engagea dans la Hagana et trouva sa voie dans le service de renseignements clandestin (Le Shaï). En 1947, il fut nommé chef des Services de Sécurité au district de Tel-Aviv.

En juin 1948 il fonda le Chabak (D.S.T.) et en septembre 1952 il accéda au commandement du Mossad et du Chabak.

En 1963 il devait rencontrer Méir Knafo et accepter de l'aider à renforcer l'organisation qu'il venait de créer en Israël avec les anciens de la clandestinité et d'en être le guide spirituel.

Depuis les premiers jours de l'Etat d'Israël, et surtout depuis ma nomination à la tête du Mossad, j'ai été le témoin attentif de l'évolution des relations entre le peuple juif et l'Etat juif. Quelles sont leurs obligations réciproques? Les juifs de la diaspora sont censés, naturellement, monter en Israël et participer à sa construction, alors que les juifs d'Israël se doivent de les accueillir et de les intégrer avec joie jusqu'à ce qu'ils ne forment qu'une seule entité. Mais jusqu'à ce que la majorité des juifs montent dans leur pays, quel sera le sort des communautés juives dans les zones de danger et de détresse? Quel est le devoir de l'Etat juif envers eux? Doit-il rester sur la touche ou se porter à leur secours de toute manière possible? Ma réponse était que l’Etat d'Israël ne pourra jamais rester indifférent en cas de tel danger et de telle détresse.

Ces idées, je les ai exposées au début des années cinquante aux deux chefs du gouvernement sous lesquels j'ai servi, David Ben-Gourion et Moché Sharet. Tous les deux étaient absolument d'accord avec elles et avaient adopté ma position de fixer parmi les fonctions du Mossad de telles missions nationales.

Le chef de la junte militaire égyptienne, le colonel Abdel Nasser, s'était imposé comme le chef du monde arabe, du monde islamique et du continent africain.

Il n'avait épargné aucun moyen pour arriver à ce but. Son slogan – qui à ses yeux devait lui permettre d'atteindre l'objectif visé – était la destruction de l'Etat d'Israël. Et c'était bien son intention. Sa propagande virulente contre Israël était arrivée jusqu'en Afrique du Nord. Au Maroc, sa propagande était relayée par le parti nationaliste extrémiste de l'Istiqlal. L'hostilité à Israël, s'était muée, sous l'impulsion de Nasser, en une campagne contre les juifs du Maroc, qui ne cachaient pas leur lien et leur sympathie pour l'Etat d'Israël. Cette communauté était forte en 1954 de quelques 200,000 âmes.

Le pouvoir au Maroc était entre les mains des Autorités Françaises, mais toutes les parties menaient leur politique dans la perspective de l'indépendance jugée à terme inéluctable. Comme je connaissais bien les tendances de Nasser et ses combinaisons, j'étais arrivé à la conclusion qu'avec l'indépendance, la grande communauté juive marocaine pourrait se trouver confrontée à un danger physique. Dans le temps qui restait à notre disposition jusqu'à cette indépendance annoncée, nous avons décidé de prendre les mesures nécessaires pour y faire face. Il fallait d'abord vérifier de près et de manière approfondie deux questions: les juifs d'Afrique du Nord – et les juifs du Maroc en particulier – avaient-ils le même sentiment du danger potentiel? Et dans l'affirmative, y avait-il une infrastructure suffisante au sein de la jeunesse juive pour construire une force d'auto défense? Je décidai d'envoyer en Afrique du Nord, un homme compétent pour mener cette enquête. Son séjour en Tunisie, Algérie et au Maroc dura plusieurs mois et est revenu avec des conclusions positives sur les deux questions. D'abord, il y avait bien dans ces communautés un sentiment d'appréhension et de crainte de ce qui suivra le départ des Français. Secondo, il y avait bien dans ces pays une excellente jeunesse sur laquelle il sera possible de construire le programme d'auto défense. Cette seconde réponse était particulièrement importante et encourageante.

Sur la base de ces données, j'ai décidé de préparer l'équipe israélienne avec pour mission de poser les bases de l'organisation d'auto défense. Vingt volontaires ont été sélectionnés, tous anciens de Tsahal, avec un passé de combattants et l'expérience de l'activité clandestine, parlant français, certains originaires des pays arabes. Au cours de l'année 1955, après un entraînement intensif, ils étaient dépêchés en Afrique du Nord, la majorité au Maroc, et là ils se sont attelés à poser les bases de la Misguéret (nom de code donné à l'auto défense).

Début 1956, l'activité pratique de la Misguéret a commencé. Des jeunes volontaires locaux ont été recrutés, au départ essenciellement parmi les membres des mouvements de jeunesse sionistes.

Des cadres ont été désignés et envoyés suivre des cours, au début en France, puis en Israël, en profitant des vacances d'été. L'accent était mis sur la clandestinité et la jeunesse locale devait faire preuve d'une maturité et d'une discipline exemplaires. En Israël les recrues ont subi un entraînement intensif – dans le cadre du Mossad et de Tsahal – incluant une préparation militaire et l'usage des armes, le travail dans la clandestinité, parallèlement à des activités éducatives et idéologiques. Tous les instructeurs ont été impressionnés par la qualité et le niveau des volontaires. A ma demande, le chef du gouvernement David Ben-Gourion, devait accepter de venir parler devant eux, ce qui devait leur causer une grande émotion. Ben-Gourion de son côté, devait être impressionné du projet et de ce qu'il avait vu. A leur retour dans leurs villes, ils devaient insuffler leur enthousiasme à leurs camarades. Malgré la clandestinité, la création de la Misguéret ne devait pas rester un secret parmi les communautés juives, ce qui devait accroître leur sentiment de sécurité et de fierté. Ainsi était atteint, déjà à ce stade, l'objectif de base pour lequel avait été créée l'organisation d'autodéfense.

Début 1956, les Français quittaient le Maroc, et au milieu de l'année, les autorités marocaines donnèrent l'ordre de faire cesser la Alyah officielle. Les juifs du Maroc se trouvaient d'un coup coupés de l'Etat d'Israël. Dans le monde juif, et plus particulièrement en Israël, ce fut une grande inquiétude quant à leur sort. La décision de faire sortir les juifs du Maroc par tous les moyens possibles fut donc prise en Israël. La responsabilité de l'application de cette décision fut confiée au Département de la Alyah de l'Agence Juive et à celui qui était à sa tête, Zalman Shragaï.

Après maintes recherches et bien des hésitations,

Zalman Shragaï s'est adressé à moi et a proposé que le Mossad se charge de cette mission. Je n'ai pas hésité à lui répondre positivement et avec enthousiasme. Nous avons conclu entre nous que le Département de la Alyah sera l'instance suprême et exclusive sur le plan politique, et le Mossad le responsable exclusif de l'application sur le terrain.

Il devait s'avérer que c'était le meilleur arrangement possible entre deux organismes partageant le même objectif sacré: tout faire pour sauver les juifs du Maroc et les faire monter en Israël.

En Shragaï j'ai trouvé le partenaire idéal sur tous les plans: il était passionné pour

la Alyah, il aimait les olim, dévoué à la cause et de plus un homme fidèle et loyal. Un lien aussi rare devait beaucoup contribuer au succès de toute l'opération.

Les hommes de la Misguéret au Maroc accueillirent avec enthousiasme la nouvelle mission. L'heure était arrivée pour eux de mettre en pratique ce qu'ils avaient appris à faire en cas de danger. Cela devait être le début de l'une des opérations les plus extraordinaires et les plus passionnantes, une opération qui devait durer neuf ans et produire des fruits incomparables: la sortie de plus de 100,000 juifs – hommes, femmes et enfants – et leur arrivée au pays de leur rêve et de leur choix: Israël. Au départ, on se servit de passeports déjà utilisés et adaptés par nous aux nouveaux besoins et aux nouveaux candidats. Cette méthode était par nature limitée à quelques individus et il fallait trouver les voies pour la sortie de milliers de juifs. La solution fut trouvée dans la ville de Tanger qui avait encore un statut international – et dans les deux présides espagnoles de Ceuta et Mélilia. Alors commença le passage clandestin d'immigrants vers ces villes, par voie de terre et de mer, et on y établit des centres de transit temporaires dans lesquels ils furent logés jusqu'à leur départ vers la colonie britannique de Gibraltar ou l'Espagne. Les autorités anglaises et espagnoles étaient disposées à apporter leur aide à cette opération secrète, malgré les protestations des autorités marocaines. Aussi bien à Gibraltar qu'en Espagne, les autorités devaient faire preuve d'un grand humanisme, sans obstacles bureaucratiques, permettant ensuite aux olim de partir pour Marseille et de là vers Israël, par voie aérienne ou maritime.

Une des missions principales de la Misguéret était d'établir le contact avec les candidats au départ, de les préparer, d'assurer leur transport et de les infiltrer dans les enclaves. Il n'y avait aucune difficulté à recruter ces candidats. Au contraire; l'aspiration au départ pour Israël était supérieure aux possibilités de la Misguéret de la mettre en pratique. C'était une sorte de mouvement messianique, sans calculs, sans conditions, sans exiger de préavis plausible pour liquider les affaires. Et il faut se souvenir qu'il ne s'agissait pas d'individus isolés, mais de familles entières avec leurs personnes âgées et leurs enfants.

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo La création de la MisguéretIsser Harel-page 98

Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites

 

DOCUMENTS

Révélations inédites!!!

[Une partie des documents qui apparaissent ici sont dévoilés pour la première fois. La chose sera précisée dans le titre de chaque document]

Le naufrage du bateau Egoz

Michel-Méir Knafo

Le Mossad se préoccupa de la destinée de la communauté juive du Maroc, et investit beaucoup de forces et de réflexion dans la défense des communautés juives et leurs institutions ainsi que dans l'organisation de l'immigration clandestine. Ces comptes-rendus nous montrent que le "Mossad" fit en sorte d'arriver à la vérité maximale dans l'enquête du naufrage du bateau Egoz.

A quel point ses agents réussirent-ils à réunir toutes les informations sur cette tragédie, il est difficile de le savoir, comme il est difficile de savoir si nous possédons tous les comptes-rendus à ce sujet.

  • Après le naufrage d'Egoz et à ce jour, il n'y eut aucune initiative du "Mossad" d'effectuer des recherches et de localiser l'endroit du naufrage, je pense que ce n'est pas la fonction du "Mossad" – il ne peut être qu'un facteur d'assistance et de stimulation.
  • C'est pourquoi j'ai pensé qu'il était juste de m'adresser à deux officiers anciens des commandos de la marine expérimentés dans des recherches de ce type. Nous avons même trouvé un financier, dont l'unique condition était l'obtention d'une autorisation pour les recherches délivrée par les autorités marocaines, par l'intermédiaire du gouvernement israélien.
  • Ces officiers, ayant pris conaissance des documents et cartes géographiques en ma possession, dressèrent un programme de travail et son coût – programme qui reçut l'approbation de la marine israélienne, dans une rencontre triangulaire qui eut lieu avec le représentant du bureau du premier ministre et un des deux officiers de la marine. Lorsque je dis autorisation, je pense à une autorisation d'un programme professionnel, sans entrer dans son coût – car ce ne sont pas les affaires de la marine.
  • Le bureau du premier ministre prit sur lui d'arriver à une entente avec le royaume du Maroc, qui permettra des recherches pour localiser l'endroit du naufrage d'Egoz.
  • Nous, de notre côté, nous mîmes en action de la façon la plus discrète qu'il soit un homme, fidèle et fiable, qui visita plus d'une fois la région du naufrage du Egoz et vérifia des données particulières, à la demande des professionnels. Ces vérifications nous amenèrent presque avec certitude à l'endroit du naufrage.
  • Après que nous ayons obtenu un programme d'action fiable et aussi un financier, il nous manquait encore l'autorisation du royaume du Maroc et ceci resta sous la gestion du bureau du premier ministre.
  • Dans les contacts que nous avons eus avec ce bureau nous n'avons entendus à aujourd'hui que des explications du type: "nous sommes encore en train de vérifier', "le moment n'est pas encore venu", "on verra après les élections (de juillet 99)", "le sujet se trouve en traitement" et bien d'autres explications…
  • Au moment où sont écrites ces lignes, il n'y a aucun changement des autorités marocaines quand à l'obtention des autorisations exigées pour entamer des recherches. Je suis sûr qu'à leur obtention, la marine israélienne accepterait d'y participer.
  • DOCUMENTA Première révélation
  • Compte-rendu sur l'affaire "petit poisson'
  • 16 novembre 1958 à: Issar Harel
  • de: Dov (Bertchik) Maguen
  • Fin septembre 1958, j'ai reçu l'ordre du Mossad d'arriver à Gibraltar dans le cadre de l'opération "petit poisson"
  • Un homme qui nous était connu a acheté un moyen de navigation du genre "bateau de débarquement', et qu'il désire transporter des juifs du Maroc à Gi­braltar à un prix raisonnable.
  • D'après les données, tout était valable et en règle, et il m'incombait de vérifier ce bateau du point de vue de la conformité à la tâche assignée, la sécurité en mer. le nombre de passagers à chaque voyage, la météo et tout ce qui était lié a l'opération du point de vue maritime.
  • La date supposée pour le début de l'opération a été fixée pour le 11-12 octobre. Je suis arrivé à Gibraltar dans la nuit du 7 au 8 octobre. La première rencontre avec le propriétaire de la dite embarcation, a eut lieu le 11 octobre, pendant laquelle j'ai reçu des renseignements sur le bateau par l'homme qui tenait en main une lettre descriptive avec des données. Ce n'était pas un bateau ne débarquement mais des détails sur un bateau à moteur rapide qui a servi au sauvetage de pilotes en service à la R.A.F. Après avoir discuter sur différents détails il fut convenu, que l'homme arriverait avec le bateau à Gibraltar le 20 octobre, autant pour des réparations que pour la vérification. Après cela, et seulement alors, dans le cas où le bateau conviendrait, on examinerait les autres détails et engagements mutuels.
  • La date supposée pour le début de l'opération fut repoussée à la nuit entre le 26 et le 27 octobre.
  • Jusqu'à la date à laquelle nous avons attendu l'arrivée du bateau à Gibraltar, selon l'accord passé, j'ai cru en l'homme et en ses paroles – dans la mesure où on l'avait recommandé – mais le bateau n'arriva pas à Gibraltar comme convenu, non plus après d'autres accords pris lors de rencontres supplémentaires.
  • Il y avait différentes raisons: au début des difficultés pécuniaires et finalement à cause d'un manque d'attestations de vente et de propriété. Déjà le 23-24 octobre avait cessé ma confiance en cet homme, en raison de son comportement fuyant et son manque de sérieux, donc la possibilité de l'acquisition du bateau, n'existait qu'en théorie. J'ai continué à être en contact avec cet homme jusqu'à fin octobre. De par la puissante volonté d'agir, nous nous sommes bercés d'illusions, et c'est pourquoi je ne m'étais pas pressé de rompre le contact sans en connaître les raisons ultimes et claires. Notre annonce finale était: "Le bateau n'arrivera pas en raison d’un manque d'attestations de vente et de propriété".
  • Conclusions: j'ai quitté Gibraltar sans voir le bateau, sans savoir s'il existait seulement un bateau qui était la propriété de cet homme. Il n'y eut aucune étape à laquelle nous aurions pu être sûr de cette opération, sans que nous n'ayons vu en fait le bateau. Je ne connais pas la base sur laquelle les préparatifs de cette opération ont reçu une diffusion même à l'extérieur du cadre des hommes qui s'en occupaient directement. Je ne me suis pas étendu sur les détails du processus de négociations et la réflexion qui ont conduits aux décisions telles que nous les avons prises, car en fait il n'y eut aucun résultat.
  • Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites
  • Page 421

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

באזור סוס הדרומי-מזרחי של מרוקו משתרעים שני כפרים מקבילים. אחד בשם אגמאד שתושביו מוסלמים, ואחד בשם תילין המאוכלס יהודים. שניהם שוכנים על שיפוליהן של שתי גבעות כשערוץ צר מפריד ביניהם. השם תילין הוא מונח גיאוגרפי בלבד, כי השם השגור בפי היהודים הוא מללאח. אפילו המוסלמים מן הכפר שממול מכנים אותו ״אִיגֵמָּה וּדֵאיִן״(הבית היהודי) בשלוחית המדוברת. בין שתי האוכלוסיות שררו יחסים חברתיים. המוסלמים (ערביי מרוקו מכונים מוסלמים בפי היהודים. זה הכינוי השגור גם בפי הערבים עצמם. למעט הצרפתים שהשתמשו בכינוי ערבי). נהגו לבקר בתמידות במללאח בשעות הערב, במיוחד בערבי הקיץ. הם חוברים לכמה יהודים יושבי קרנות ומנהלים שיחה קולנית מתובלת בדברי לצון. מדי פעם זוקפים את ראשם ומישרים מבט לעבר הגגות שעליהם יושבות נשים כדי לפוש מעמל היום, נשים צעירות ויפות גוררות מיד קריאות ייחום. אף שלשון הכפריים באזור סוס היא שלוחית המדוברת גם בפי היהודים, הרי במפגשים אלה מדברים ערבית יהודית. תושבי הכפר אגמאד הם היחידים מכל גויי האזור שדיברו ערבית יהודית על כל ניביה העבריים, כמו: ״שבח לאל״, ״השם יצילנו״ ״יימח שמו״, ״חס ושלום״, או למשל כשילד נתקף בהלה ממשהו, האימא מיד משננת: ״אל שדי" כסגולה להרגעה. וכן: "פסח הוא לה׳״ על מנת להסיר דאגה כלכלית מהלב ועוד. הם הכירו כמה ממנהגי ההווי היהודי וידעו את שמות כל החגים. לעומת זאת, היהודים מדירים את רגלם מהישוב המוסלמי. השם אגמאד הוא סמל להתאסלמות. "הלכת לאגמאד?״, מטיחים כלפי יהודי שחטא בעבירה כלשהי.

שני מבואות צרים חוצים את הישוב היהודי מצפון לדרום, ומבתרים אותו לשלושה גושים. במזרח גוש של בתים שפלי קומה בנויים מאבן וטיט, שאותות הבלייה ניכרים בהם, לעומתם בגוש האמצעי והמערבי מזדקרים בתים בנויים מאבן צור מסותתת. וחזיתם חרוטה תבליטים הבוהקים בצבעם הכחול. בין התבליטים נמתחת שורה של קערוריות בצבע אפור – מעשה ידיו של גלף, המשמשות מקום קינון לציפורים. בצד האחורי של הבית שבשני הגושים האלה משתרעת חצר מגודרת אבנים, או שיחים קוצניים המשמשת מקום למשחק ילדים, לתרנגולות המשוטטות כבני חורין ומנקרות כל שבא בדרכן, וחלק ממנה מוקצה לגינת ירק שצמחייתה העיקרית היא כל מיני תבלינים. החצר נקראת בעגה המקומית אגנוי, אולי שיבוש של השם גן נוי. הבתים בשני הגושים הם בני שלוש דיוטות. הדיוטה התחתונה מחולקת לשניים. החלק הפנימי כולל חדר הריחיים, מרתף חשוך וקריר שבו מאחסנים פירות יבשים ושמן בתוך כדי חרס, ומחייה (ערק) בכדים מזכוכית. והחלק החיצוני משמש כמעין טרקלין המכונה ״אסאראג״ שבו חוסים בימות הקיץ מפני החום הלוהט. הדיוטה השנייה היא מדור המגורים העיקרי וכוללת כשישה חדרים, לרבות חדר הנפישה. היא בנויה בצורת מלבן, ומוארת דרך צוהר רחב שבתקרה. למעלה ממנה הגג הגדור מעקה בגובה קומת אדם, ובו חדר עלייה, מטבח ומתקן כביסה. הגג משמש כמקום נופש ומרגוע בלילות הקיץ.

ההבדל הזה שבין הגוש המזרחי הישן לגוש המערבי החדש ניכר גם במבנה של בתי הכנסת. זה שבאזור המזרחי בנוי בקצה הגוש ומוקף שיחי צבר. ההיכל והתיבה עשויים מעץ פשוט שלא הוקצע, ספרי תורה כתובים על גוויל גס ודהוי. הכול טבוע בחותם של קדמות. בעבר הרחוק זה היה בית כנסת יחיד, כך מספרים. אלא, שבמרוצת הזמן התגלעו חיכוכים בקרב הקהילה, שהניעו את תושבי הגוש המערבי לייסד בית כנסת משלהם. הם החליטו שהחלקה בין ביתו של יצחק ישראל למקווה מתאימה לכך. זה היה שדה נטוש שבו צמחו עשבי בר, קוצים וברקנים למיניהם. יצחק ישראל שש על הזכות שנפלה בחלקו והביע את רצונו לשאת בכל ההוצאות. הוא טרח להביא בעלי מקצוע מהעיר הקרובה כשהם מצוידים באבני גזית, בעץ מהגוני, סיד, מלט וצבעי שמן, ותוך זמן קצר עמד בית הכנסת על מכונו. הם קבעו את הבימה בחלק הקדמי של המבנה במרחק שווה משני הקירות, וליד כל אחת מזוויותיה הציבו עמוד גלילי מן הרצפה עד התקרה, ומירקו את העמודים בצבע שמן חום. הבימה נועדה כמקום ישיבה לנכבדי הקהילה. בין שני עמודים ניצבת התיבה מעץ מהגוני שלידה מתפלל שליח ציבור. בחזית בית הכנסת מתנוססת כתובת בהאי לישנה: ״בית הכנסת ״אוהל שם״ הוקם על מכונו בראש חודש אלול בשנת: ׳ותפ״ק לרעב נפשך (ישעיה, כה, י) לפ״ק׳. לימים שככו המריבות בין הצדדים, העוינות נדחקה מפני יחסי אהבה ורעות שהתעוררו בעקבות קשרים משפחתיים, והוחלט לשים קץ לפילוג מבלי לפגוע במעמדו של אחד מבתי הכנסת, באופן שכל בית כנסת ישרת את הקהל במשך שבועיים לפי התור. בו בזמן בית הכנסת הישן ישמש חדר לימוד לילידים.

לא שפר חלקו של הכפר לזכות בבתי ספר שבהם לומדים השכלה כללית. האליאנס ייסדה בתי ספר כאלה בערים בלבד. גם הציביליזציה הצרפתית פסחה על הכפרים. לכן, החינוך בכפר היה תורני, ותו לא. שנת הלימודים מתחילה אחרי סוכות ומסתיימת בערב ראש השנה. החודשים תשרי וניסן הם ימי פגרה מלימודים. בחדר לומדים תורה לפי מחזור הפרשיות החל מפרשת בראשית וכלה בפרשת ברכה. ספרי נביאים וכתובים אינם זוכים ללימוד אינטנסיבי לא בחדר ולא בישיבה, הללו נלמדים מתוך ההפטרה, או מקריאת חובה לפני תפילת מנחה של שבת. משבת ״בראשית״ עד שבת ״זכור״ קוראים פרקים מספר שמואל, בשבת זכור מגילת אסתר. ״בשבת הגדול״ שיר השירים, בשבתות שבין פסח לשבועות ספר משלי, בין שבועות לט׳ באב ספר איוב, ובין ט׳ באב לראש השנה ספר דניאל. שאר המגילות נקראות בהתאם למועד. רות סמוך לשבועות, איכה סמוך לט׳ באב וקהלת סמוך לסוכות. זהו המגע היחיד עם נביאים וכתובים. ילדי החדר לומדים תורה בליוויו שראה (תרגום ערבי), שנועד, כביכול, להקל על הילד את הבנת הנקרא. אלא, שהלהג הערבי המדובר בפי קהילה זו שונה לגמרי מלשון השראת כלשון ערביי המזרח, ומבחינה זו השראה מחטיא את מטרתו, אך לימודו התקיים כחובה דתית. משהילד מסוגל להבין את פרשנות רש״י לתורה, הוא עובר לישיבה. הפרשנות של רש״י הנלמדת על פי הדיאלקטיקה של קושיות ותירוצים מכינה את התלמיד לשלב הגמרא. לעתים מסתייע המלמד גם בפירושו של החיד״א – ״חומת אנך״. וכשתלמיד מגיע לרמה של הבנת הפירוש בכוחות עצמו הוא נספח לתלמידי הגמרא. רב הישיבה נוקט סלקציה קפדנית, ללא עוררין. משום כך מגיעים ללימוד התלמוד בודדים בלבד. המסכתות העיקריות הנלמדות בישיבה כפרית זו הן: ברכות, שלוש הבבות, גיטין וחולין.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 10

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

בחודש אייר תר"ן – 1890 -, ירדו גשמי זעף , נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו מחוסרי כל ללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצל ממות באותו ליל שבת. בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדישה "רשב"י" של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – הייתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי הפרי ובצמחיה. המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע. הקהל הוצרכו להעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו " לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל ". דבר זה פגע גם בשכבה הבינונית, שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר … ובעלי בתי נתמוטטו.

בשנת תרנ"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון. החכם רבי משה מרציאנו מדבדו ייסד ישיבה כולל "וזאת ליהודה" לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמרא שנדבר עליו להלן. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופוסקים – כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן עזר, במגמה להכשיר דיינים ומורי הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים רק בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היו מור זקני רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפטר בשנת תרס"א.

בימיו באחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד 1894, שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את הילך החוקי של מטבעות ה "דורוס" הספרדים. עד אז נהנו כל מטבעותיהם של מדינות אירופה, כאנגליה, צרפת, גרמניה וספרד, מהילך חוקי במרוקו. וככל שהמסחר עם מדינות אלה הלך והתפתח, כך נתרבו מטבעותיהם במחזור. צו זה הביא אזרחים וסוחרים רבים במבוכה, כיוון שברשותם היה מלאי גדול של מטבעות אלו, ובן רגע ירד לטמיון. מושלי הערים בעצה אחת עם הסוחרים, שינו את הצו מצו פוסל לצו המפחית מערך המטבעות. אחר כך הודיעו למלך על השינוי, והוא אישרו. איננו יודעים מה היו מניעיו של המלך בפסילת מטבעות אלו, אם מתוך סכסוך עם מלכות ספרד או מפני שמטבעות אלו היו משומשים ומשופשפים. על כל פנים מעשה זה מעיד על חוסר ראיית הנולד של המלך ומבליט את חולשתו.

בשנים 1895 – 1896 פרצה הקולירה. בפאס היו קורבנות רבים. בצפרו נפגעו שבע נפשות מן המחלה. בסוכות תרנ"ד הייתה שריפה גדולה במללאח בפאס ונשרפה שכונה שלמה "הנוואויל". הרבה יהודים נשארו מחוסרי כל, ללא קורת גג. משלחת מצפרו בראשות הרב שלום אזולאי יצרו לנחם קהל פאס, והגישו להם עזרה סך חמישים דורו ספניול.  

השנים תרנ"ה-תרע"ח- 1895 – 1918.

בראש חודש טבת של אותה שנה הייתה רעידת אדמה חזקה אבל לא נגרמו אסונות.חמש עשרה השנים, ממות מולאי חסאן עד כניסת הצרפתים למרוקו, הם שנים של תסיסה ומאבק. קשרי המסחר עם ארצות אירופה , עשו את המדינה פתוחה יותר לקבלת השפעות מן החוץ. אירופאים רבים שהו בה. אורח חייהם קסם לרבים מהסוחרים ואנשי המעמד האריסטוקראטי. גם המלך הצעיר עבד לעזיז, נמשך לצורת חיים מפונקת זו.לאירופאים היו מהלכים בחצר המלכות ואחדים מהם אף הגיעו למעמד בכיר בחצר המלוכה. סגנון החיים בחצר נקבע במידה רבה על פיהם. דבר זה לא מצא חן בעיני ההמון הערבי, ובעיקר בעיני אנשי הדת הקנאים שהתנהגותו של המלך הרגיזה אותם. הם הטיפו לשנאת הנוצרים. מתיחות נוצרה בין המלך לבין העם, מרותו של המלך נתרופפה ומרידות מקומיות נתרבו. הדבר השפיע כמובן על מצבם של היהודים, שמעתה נתונים היו במידה רבה לשבטם או לחסדם של השליטים המקומיים.

בימים הם שימש כשר  העיר צפרו הקאיד "לעסכרי" ,. אהב שוחד ורדף שלמונים. פעם יועצו היהודי אמר לו, רצונך לקבל כסף רב, טול את נגיד היהודים ותנהו בבית הסוהר, והיהודים חזקה עליהם שיתנו כל כופר שיושת עליהם כדי לפדות את הנגיד. וכך עשה. מצא לו עילה ונתן את הנגיד מרדכי צבע בבית הסוהר. כשבאו הקהל לשחררו קבע להם סכום גדול כקנס. הם הסכימו בדעתם לשלמו ובלבד שישוחרר הנגיד. אך מרדכי הנגיד הזהירם לבל ישלמו עבורו אפילו פרוטה של נחושת. "אם יראה השר שזו הדרך להעשיר עצמו, יכניס מדי פעם אחד ממנהיגי הקהילה כדי לקבל עבורו כסף", אמר להם : אינני מרשה לכם לשחררני בכסף כלל. אלא לכו והגישו קובלנה למלך בפאס.  הלכו וקבלו לפני המלך ואף על פי שהוציא צו לשחררו של הנגיד, היה השר דוחה את הביצוע בטענה שהדבר בטיפול. ומאסרו נמשך עד שהלכו מנהיגי העדה ושבתו שביתת שבת באורוות המלך בפאס. הדבר נודע למלך, מיד ציווה להביאם לפניו. אמרו לו אדוננו המלך לא נזוז מכאן עד שישוחרר נגידנו. סיפרו לו את פרטי העלילה שהשר העליל עליו. המלך שלח רץ מיוחד לשר, כדי לשחררו. השר ששמע בינתיים על כך, שלח את אחד ממשרתיו לנגיד בבית הסוהר.

הלה הציע למרדכי שישלם קנס סמלי כי כיוון שיצא הדבר מפי השר, אין זה מכבודו לחזור בו, ואף אם אנוס הוא לשחררו על פי מאמר המלך, ימשיך לדחות את הביצוע. הנגיד השיבו, כסף אין לנו שניתן לשר. מה שנוכל לעשות לכבוד השר הוא שאשתי וחברותיה, ועוד כמה נשות נכבדי הקהל יבואו להתחנן ולהתנפל לפני השר שישחררני, וזה יהיה בשבילו מוצא של כבוד. השר קיבל את עצתו, וכך עשו, הנגיד שוחרר בטרם בוא שליחיו המיוחד של המלך. עם זאת ראשי הקהל נשארו בפאס ודרשו החלפת השר. המלך נענה לבקשתם ומינה בצפרו השר עומר מאיית יוסי (שבט ברברי). כאמור משרה זו ניתנה לו כפרס על שעזר למלך לדכא את מרד השבטים הברברים. השר הזה ששמו נזכר לרעה בתולדות קהילת צפרו, הטיל על היהודים מסים כבדים ורבים, העבידם בבניין הארמון הגדול והמפואר שהקים לעצמו. רבי שלום אזולאי, שהיה רבה של צפרו לאחר פטירת רבי רפאל משה אלבאז, הלך הוא וראשי הקהל לשר, וביקשוהו להקל את עולו מעל היהודים. השר דחה את בקשתם ואף איים להורגם. רבי שלום נאלץ לברוח לפאס.כשנודע לשר על בריחתו הגביר את עולו על היהודים. אילצם לחלל את השבת ולעבוד בשבילו בחינם. היהודים אמנן התלוננו לפני המלך, ואף השיגו צו מלכותי, בו פקד עליו לא להטיל עליהם הטלות החורגות מן המקובל ולא להעבידם עבודות כפייה, אך השר המשיך בשלו, מעמדו היה איתן, והמלך נאלץ להעלים עין ממעשיו.

 

המצב בצפרו הלך והחמיר, כאשר קאייד עומר נסע למראכש ובהיותו שם, מרד בו שבט "איית חללי" שהיו כפופים אליו, ומינו על עצמם שר חדש, ונתעורר מאבק קשה בעיר בין מצדדי עומר ומשפחתו, ובין שבט איית חללי ותומכיהם. העיר הייתה סגורה ומסוגרת, והמלחמה התמידה על החומות ועל המגדלים, והקולו המבהילים יעומם ולילה לא ישבותו. ואנשי העיר, ערבים כיהודים, נאספו ברחובות אין יוצא ואין בא, ויש להניח שכשחזר ממראכש דיכא את משפחות איית חללי. 

 

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 164

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

אומות העולם 1 — ummöt ha'olam העמים מחוץ לעם ישראל: 1) נתכל ונכרז קדאם לקייאד די אומות העולם ־ אכנס ואצא לפני שרי אומות העולם .

2) כאן ואחד לגיאר כביר לישראל מן זיהת אומות העולם (אדום) = היה צער גדול לישראל מצד אומות העולם (אדום) / ש״צ הביטוי העברי אדום הוא תמורה לצירוף אומות העולם.

3) כאנו יזיו אוה״ע מללכר דניא.. = היו באות אומות העולם מסוף העולם… / מ״ב, פתיחה ב, עמי 13. [חסידי אומות העולם]

2 גויים, לא יהודים: יטייחך ש״ית פדאר ליהוד גיר פדאר אומות העולם = [לא היית ראוי] שהשי״ת ישים [מילולית: יפיל] אותך בבית של יהודים אלא בבית של אומות העולם [־גויים], [ולכן לא יכולת לאכול כשר].

 

אונאה – הונאה: לכדיעא פיהא זוז דלחואייז קבאח… תאנייא סרקא ולאונאה ־ הרמאות, יש בה שני דברים רעים…,• [הדבר] השני [הוא] גנבה ואונאה ..

 

אונסהכרח: אידא בן אדם כאן ענדו סי אונס… = אם בן אדם היה לו איזה אונס [כלומר הכרח כלשהו שמנע ממנו לקרוא קריאת שמע]…

 

אור גדול – עילוי: ידזבאד מנך אור גדול ־ יצא ממך [דהיינו יוולד לך] אור גדול [־תלמיד חכם גדול] .

אור שכינה or sixina – כינוי לשכינה: 1) מן כתרת לקדושה דייאלו נאזל עליה אור שכינתו יתברך = מרוב הקדושה שלו [של הבעש״ט] יורד עליו(…)

2) וכא ירא אור שכינה כא יקרא ־ [המלך הלך לראות את רבי חיים בן עטאר בגוב האריות] ו[הנה] הוא רואה אור שכינה [עליו, והוא]

אוראחים – ראה אורח.

אורבן – ראה קורבן.

אורח] loriyah,oriy ah, בריבוי 1 :lorahim)

כאן יזיב לדארו לאורחים = היה מביא לביתו אורחים / .

2) כאן יתככל לאוראחים בזזאף ־ היה מכניס אורחים הרבה / ש״צ ב 14.

3) לעאדא דלוראחים ־ מנהג האורחים.

4) ינזלו פדאר לאורחים ־ dar lorahim ירדו ב׳׳בית האורחים׳׳ [־פונדק לעניים הבאים מחוץ לעיר]  [בעל אורחים (־מארח), הכנסת אורחים]

 

אורך – אריכות: הדרנא עלא האדסי באורך פמנחה בלולה ־ דיברנו על זה באריכות ב[ספר] מנחה בלולה .

אורך ימים. [שפע ואורך ימים]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 105

טובה בארי-החזן הגדול אשר בבגדאד-פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני-לך לך

ספר זה מביא לפני הקורא לראשונה את מכלול שיריו של יוסף בן חיים אלברדאני, ראשון פייטני בבל הגדולים. אלברדאני פעל לפני למעלה מאלף שנים, במחצית השנייה של המאה העשירית, בבגדאד, ושימש חזן בבית הכנסת הגדול של העיר. כל שיריו, למעלה משלוש מאות קטעים, הם מתנת הגניזה המפורסמת של קהיר. הם נדפסים כאן לראשונה במקובץ, על פ׳ כ-450 כתבי יד.

יוסף אלברדאני היה פייטן פורה ומוכשר ויוצר בעל תודעה עצמית בלתי רגילה. יצירותיו, פרי מסורות קדומות וממוסדות, מכסות את מפת סוגי הפיוט של ימיו בשלמותה, ומציגות מהם דוגמאות מרגשות ביופיין. הן עשויות להפתיע גם את הקורא המודרני אנין הטעם, בלשונן העשירה והגמישה, בסגנונן הקליל והשקוף ובתבניותיהן המהוקצעות. בבל, שנודעה מאז כמסויגת מן השירה הפייטנית ואף כעוינת לה, מצטרפת אתן כשותפה שוות מעלה למקהלה המפוארת של שירתנו הקדומה.

  • לך לך / מצדר

מקור: כ״י פריס כי״ח 379 1\ c(נ). אחריו מצדרים של ברדאני לוירא וחיי שרה.

סימן: יושף חזן.

לך לך

יָצַר מְאֹרוֹת וְכַדּוֹק סִדְרָם
וְחָלַק לְעַמִּים בְּתֵבֵל מֵאוֹרָם
שִׂגֵּב יִחוּדוֹ מִכֶּשֶׂד וְאוּר כ[…]
פְּרָחָיו וּמָה יָפוֹ שְׁבִיעִי בְּנָצְרָם
חָשְׁקוּ זָבְדוּ נְצָרוֹ בְּלֶכְתּוֹ מֵחָרָן

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם [."] קָדוֹשׁ

ביאור: 1 וכדוק סדרם: פיזר את המאורות על יריעת השמים. השווה יש׳ מ, כב. אולי צ״ל: ובדוק. כלומר, בשמים. 2 לעמים בתבל: לכל יושבי הארץ. 3 שגב: רומם. ייחודו: צ״ל כנראה: יחידו, והוא כאן כינוי לאברהם אבינו. מכשד ואור: מאור כשדים. כ[…]: אולי יש להשלים כ[הורם]. כלומר, כשנלקח. 4 פרחיו: צאצאיו. כלומר, ישראל. ומה: צ״ל: מה. שביעי: את יום השבת. 5 חשקו: אהבו, הקב״ה את אברהם (דב׳ י, טו). זבדו: העשירו במתנות. 6 ויאמר וכו׳: התחלת הפרשה (בר׳ יב, א).

טובה בארי-החזן הגדול אשר בבגדאד-פיוטי יוסף בן חיים אלברדאני. עמוד 203

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-״הספרדים הליטאים"

 

ה״ועד״. דוד שניאור כותב בספרו:

״אז מען רעדעלט, בלאזט דך נישט״, זו היתה התשובה שענה אחד מגדולי תלמידי הסבא מנוברדהוק זצ״ל, רבי דוד בליאכער לגאון הדור רבי איסר זלמן, בשעתו כאשר הלה שאלהו ״מהו עניין הועדים״ שאתם עושים בישיבות נוברדהוק? ולביאור העניין. המילה ועד המסמלת ישיבת תלמידים בעיגול סביב ראש הועד, ראש החבורה ומחנכה, נאמרת באידיש:״רעדל״. מאידך ״רעדל״ באידיש מציין גם את המערוך העגול שבו משתמשים לרדד את העיסה לבל תתנפח. ובכן זו היתה התשובה הגאונית לשאלת הגאון: ״כאשר מגלגלים, זה לא מתנפח״. התשובה משתמעת לשתי פנים – מחד במשל, כאשר מגלגלים את העיסה, היא לא עולה ולא מתנפחת. מאידך בנמשל, כאשר התלמידים משתתפים בועדים אלו, הם לא עולים בגאוה וזה מכניע אותם.

״ההידברות״ בשניים נעשית לשיפור כוח הדיבור שהחניכים קראו לה ״בירז׳ה״. בתקופת ״הסבא״ כונתה צורת דיבור זו בשם ״נאווארידאקער בירזשע״ משום שהיא מזכירה את הדיבור בשוקי הבורסה. ההיגוי האידישיסטי היה קשה לתלמידים יוצאי מרוקו והם קיצרו את המושג והפכו אותו ל״בירז׳ה״. כך מונחל המושג ולאורו מתחנכים הדורות הבאים.

״פארברענגען״. מצב בו כל תלמידי הישיבה, כל המחנכים, הר״מים וראשי הישיבה מסובים יחד עם ראשי הוועדים סביב ראש הישיבה. זוהי חוויה קבוצתית שבמהלכה כל אחד מהמשתתפים מתוודה בדברים אישיים ובאינטימיות רבה עם כולם. באמצעות ה״פארברענגעך משיגים התלמידים התעלות רגשית ומוסרית עצומה, שרישומה ניכר במשך כל תקופת הלימודים, ולעתים אפילו במשך כל החיים. התלמידים יוצאי מרוקו לא היו מודעים כלל לתוכנה של המילה ולא ידעו כיצד לבטא אותה כראוי. יוצאי מרוקו הזמינו את חבריהם לפברינגן, או פבריגן או אפילו פברינגי. כך הם חונכו וכך הנחילו ומנחילים הווי זה לדורות הבאים.

״בירור המצב״. מטרתו להביא את התלמיד לכך שיתבונן בנבכי נפשו ויגלה את נקודות התורפה המפריעות לו לתיקון מידותיו. במסגרת זו נהוג היה לכתוב פתקאות זה לזה. גם כאן אומץ המינוח ביידיש, והוא ״קויטלך״.

״תקופת האמיצות״. זוהי תקופה בה עשו האברכים פעולות נועזות הכרוכות באובדן כבוד, ופעולות מגוחכות ובלתי מקובלות אשר מטרתן לחשל את הפרט בפני ביזיון, כגון: להיכנס ללא בושה לבית מרקחת ולבקש מהרוקח שימכור להם מסמרים.

קטעי הווי אלו הם חלק מעולמם של חניכי נוברדהוק ממוצא מרוקאי. סיפורי המופת שלאורם התחנכו ומחשבתם גובשה מביאים דימויים ושפה שאינם לקוחים מעולם בית ההורים.

תנועות המוסר נחלשו לאחר ש״המוסר ניצח״ והפך לנורמטיבי ומקובל כחלק אינטגרלי מחיי השגרה בישיבות, והחלוקה לזרמים השונים הולכת ומיטשטשת. אף על פי כן קהילות שלמות של יוצאי מרוקו התארגנו סביב הישיבות השייכות לזרם זה, והן כאמור ממשיכותיו הבלעדיות של זרם המוסר הנוברדהוקי.

קבוצה גדולה של יוצאי נוברדהוק שעזבה את צרפת אחרי פטירתו של הרב ליבמאן, נקלטה בקהילה החרדית ״קריית ספר״ שליד מודיעין. ראש הכולל בה הוא הרב אברהם אברג׳יל. עדיין ממשיכים שם את ההווי הנוברדהוקי המיוחד, ״עושים יער״ ו״פארברענגעך וכו'. גם בישיבות בארמנטייר, ובבוסייר שבצרפת הווי זה עדיין מתקיים.

בשיחות שגרה יומיומיות משוחחים תלמידי ישיבה אשכנזים לא אחת על ישיבות נוברדהוק. מקובלת ביניהם הדעה שסגנון זה ״קשה מדי״ לאשכנזים אך מתאים לספרדים, והם מוסיפים לכך הסבר: ״בגלל שפלותם של הספרדים״. כוונתם היא שמידת הענווה וההתבטלות קרובה יותר לאופיים של הספרדים מאשר לאופי האשכנזים, ולכן אך טבעי בעיניהם שהספרדים הם הממשיכים את הזרם הצנוע והסגפני באופיו.

הערת המחבר: ביטוי השגור בפיהם של רבנים אשכנזים שמטרתו לבטא מצב נחות של הספרדים. לטענתם, הספרדים עצמם האמינו שחסר להם ידע בתורה לעומת היהודים האשכנזים, או שתפיסת הדת שלהם פחות קנאית, או שהם תמימים ולא יודעים לעמוד בניסיונות קשים, ואין בהם רוח קרב. תפיסה זו עומדת ברקע הפטרונות שהפגין הרב שך כלפי ש״ס והספרדים בהערתו מיום ה־12 ביוני 1992, שעדיין אין הם ראויים להנהיג.

חלוקת התלמידים בין הזרמים והישיבות היתה מקרית, בעניין זה לא היתה הכוונה מיוחדת ממרוקו או צורך בהכשרה ייחודית. רבים נשרו מהישיבות עקב קשיים פיזיים, אך רבים עוד יותר נשרו בשל קשיים פסיכולוגיים ומנטאליים. בראיונות שערכתי עם בוגרי ישיבות מהזרמים השונים, הם תיארו קשת של תחושות מהערצה טוטאלית לליטאים ועד שנאה עזה כלפיהם.

גם בקרב אלו שאימצו את אורח החיים הליטאי לא נוצר טיפוס אחיד, ומצויים בתוכם אנשים בעלי סגנונות שונים. דוד שניאור, מדבר על מסורות הלימוד והתפילה של אביו וסבו: אצלי, וזה יוצא דופן, הצלחתי לשמר את נוסח התפילה ממרוקו. אחי הרב שניאור ראש ישיבת פובליענס בצרפת לא יודע להתפלל בנוסח מרוקו. כשהוא מגיע אלי לירושלים לחגים, אני הולך לבית כנסת ספרדי והוא הולך לבית כנסת אשכנזי. דרך לימוד התורה של חכמי מרוקו לא נשתמרה בכלל, רוב בני התורה של היום הגיעו בגיל 14-12 לישיבות הליטאיות וכל מה שלמדו זה דרך הלימוד של חכמי ליטא. הם לא הביאו אתם מסורות מרוקאיות ובוודאי שלא המשיכו, כי כל מה שהם יודעים זה מה שלמדו בישיבה. לא זוכרים כלום מבית אבא וגם התפילות אצל רובם בניגון אשכנזי.

תלמידי הישיבות (כל אחד בהתאם לאישיותו, צרכיו ועוצמתו הפנימית) אימצו ועיצבו לעצמם סגנונות מעורבים. אחדים בעת הלימודים בישיבה, ורבים בתקופת בגרותם. מספר הרב יהושע ברקת, כיום ראש ישיבת ״שערי רחמים״ בסנהדריה בירושלים, ובעבר תלמיד ישיבת סלובודקה:

"בישיבה התפללתי בנוסח ספרד, זאת אומרת הברה ספרדית. כשהייתי שליח ציבור הייתי מתפלל בנוסח אשכנזי. זה היה הקו של הישיבה, הרבנים היו אשכנזים והקו של הישיבה היה בנוסח אשכנז אבל עם הברה ספרדית".

הרב ברקת מעיד על עצמו, שכאשר התבגר חזר בכוחות עצמו לספרות של חכמי צפון אפריקה. כמורה וכמרצה הנפגש עם ציבור במשך שלושים שנים חש שהוא זקוק לשורשים. הישיבה שבראשה הוא עומד מוגדרת כישיבה ספרדית, אולם השיטה ותכני הלימוד מתנהלים על פי מסורת שקיבל מהרב חייקין מאקס לה בן, ומישיבת סלובודקה בה למד. הוא משלב גם את חכמי ספרד, הריב״ש והרשב״ץ, ומחדיר מנהגים הזכורים לו מצפון אפריקה. למרות שלמד לימודי חול

ריב״ש – ר׳ יצחק בר ששת (1408-1326): רשב״ץ – ר׳ שמעון בר׳ צמח דוראן (1444-1361).

בישיבת אקס לה בן, בישיבה שבראשה הוא עומד במדינת ישראל אין לימודי חול כלל.

מתי דגן רואה עצמו במערכת התרבויות ספרדית־אשכנזית כמי שעומד על קו התפר. להגדרתו הוא שייך לשתי תרבויות. הוא מתפלל בנוסח אשכנז וזה הנוסח היחיד בו הוא חש את התפילה. דגן יסד שני בתי כנסת אשכנזים בירושלים ומשמש בהם כגבאי. לעומתו הרב א. כ., ראש ישיבת ש. בבני ברק, שגם הוא בוגר ״אור יוסף״ בצרפת, מתפלל בנוסח מרוקו. תלמידיו מתפללים בנוסח אשכנז בניגון מרוקאי, והוא מלמד גמרא רק כפי שלמד בנוברדהוק ובשיעורי המוסר המבוססים על הספרים מדרגות האדם וחובת הלבבות.

הרב א. כ. מגלה, שבישיבה שבראשה הוא עומד, הוא מלמד בסתר מעט מתמטיקה. הוא רוצה מאוד להנהיג לימודי חול כמתמטיקה ושפה זרה, והוא מצטער על חסרונן. ליבו נכמר על התלמידים שייצאו לחיים בלי מינימום השכלה כללית, אך אין הוא מעז לקבוע חידוש כזה.

הערת המחבר: מתי דגן (חותה לשעבר) ראש מינהל החינוך הדתי הציוני במשרד החינוך והתרבות, בשנים 2000-1989. יליד מרוקו מהעיר צפרו, שלמד ב״אור יוסף״, מזרם נוברדהוק בצרפת. בשנת 1948 עזב את הישיבה בגלל דעותיו הציוניות ועלה לישראל. ראיון שנערך ב־17 באפריל 2000 בירושלים.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004״הספרדים הליטאים" עמוד 139

רבי דוד אלקים-קסידה לשבת הבקשות-  לך לך-מתוך אעירה שחר-קצידה מס 79 כרך א'

פרשת לך לך

(79) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

ע״מ י-ז-י הגאים בבתים

ז-ה — באזור

בשקל ״ליל זפא ולפגד צעב צהירו״

 

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר
הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:

קָבַל אֶת דִּבְרִי אל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר
אַרְצָהּ כְּנַעַןשָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:

אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָבדָּר —
בְּאָהֳלָם קִנֵּןכֹּחוֹ אָזוּר:

 

הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹפִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת רָר
"
אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:

שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר
בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּחכִּי כֵּן גָּזוּר:

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר

 

נְכוֹתוֹ הִרְבָּהכַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר
עֶבֶד וְשִׁפְחָהגַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:

צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיקגָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר
נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:

קָרְאוּהוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר ?
מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!

 

כנפי שחר

הנושא: מתוך פרשת לך־לך.

אדיר… — גבור עטור תהלה. הביע לקחו… — הפיץ האמונה בא-ל אחד, שהיתה תרופה לנגע האליליות. קבל… — לצאת מחרך יבזור — יפזר, יגלה. אוילים שבו… — לקחוה כשבויה, אבל מיד תצא משם בכבור. תנער — מראה נוער היה לה. נכותו… — השפיע לו דברי חפץ לרוב וכסף וזהב. גדר… — הגץ בעדו ושמר אשתו. כותל ושור — קיר וחומה. תאטר — תסגור. בכישור — ביחס נאה וכשר. שפרירו —אהלו

 

קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר
פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בְּכִישׁוֹר:

מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁםוְשָׂם מִשְׁטָר
בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַר
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר
לְבֶןאָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:

הָרִיק חֲנִיכָיוחַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר
הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:

מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר
הֵבִיא אֶשְׁכָּרוַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:

 

רְכוּשׁ קַחמִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָלאִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר
אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:

קָפַץ נִשְׁבָּעקִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר,
לֹא אֶקַּחמִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר
"
אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:

 

כנפי שחר

שחה… — השתחוה, עשה סדר עם לוט ותחם גבול, כאילו אין מעבר לזה אל זה אלא באמצעות גשר. בר לבב… — שרתה עליו שכינה לאמר כי לו ולזרעו יתן את הארץ. הועד — נשפך, הגיע, לי עד יערה עלינו רוח ממרום (ישעיה לב, טו). אחוז… — זכה בחבל מדתה. וסער — כסערה שאין מי שיעצור אותה. הריק… — סיפק נשק לחניכיו והתאזר בעוז. חתר — רדף. ויעצור — משל, נצח. מלך רם… — מלכי־צדק קפץ מכסאו והביא מנחה. משורו עד חמורו — של הרכוש. בתר — חלק כרצונך. אנצור — אשמור, אקח. חוט נסתר — דק שאינו נראה. עד הצור — דבר קל ערך באבן אדמה. במשורה — בצמצום. אנשי צורה — ענר אשבול וממרא. במשער — בשיעור הראוי. ביהרה — בגאוה, ביהירות. שמעה… — רוחו והתחזקה כצור.

 

אֵ-לִיעֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?
בֶּןמֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?

לִי הִבְטַחְתָּכִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר,
יוֹצֵא חֲלָצַילוֹ הוֹנִי נְצֹר:

מִמְּרוֹם דִּבְרִיאל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר
הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:

כְּדִבְרִיבָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹעוֹד לוֹ סָר,
אַךְ בִּירֻשַּׁתאֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

 

מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / שדַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַחוְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹלאֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:

 

אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר
וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר

שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵלמוּסָרוֹאָמְרָהדְּבָרוֹ יָשָׁר
נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָהכִּי רַחְמָהּ עָצוּר:

אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר
אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:

הָגָר הָרְתָהכְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר
שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:

 

כנפי שחר

העבד… — האם עבדי ימשול ויקח את רכושי? אל יוסר — לא ת!/-טל הבטחתך. על מצור — מבצר גבוה. בצור — בהשי׳ית. שלש עגלה — קח שלשה עגלים (ובן שלוש עזים ושלשה אילים). בבחירה — חילקם לשני חלקים. גוזל נער — בן־יונה קטן. ואל תערער — אל תבוא בטענות. לעם מצור — מצרים(ישעיה לז, כה). תחרוש — כנוי ל״ביאה׳־. תקצור — תשא פרי, תעמיר זרע. ותשר — ל׳ שררה. גאתה… — גבה לבה כמו הר. וצרורה — עגונה. נאר — גרש, זנח אותה. גזעה… —זרעה מקולל

 

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
יָצְאָהבָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּוּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —
אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:

גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר
כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

 

שׁוּבִישִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר
יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר —
כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:

חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר
יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

 

כנפי שחר

שער דמעה כעתר — מה עתר זה מהפך התבואה בגורן ממקום למקום בך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב״ה ממרת רגזנות למדת רחמנות(יבמות סד.); עתר — מלגז. ישור — יביט. לא נותר…ויבצור — לא נשאר ולא חסר אף אחד שלא מל; ל אתו רבנן ובצרי חרא (מכות כב:).

רבי דוד אלקים-קסידה לשבת הבקשות-  לך לך

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- הרב דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט

פאס וחכמיה

הרב מוהר״ר יעקב בן נאיים המחבר ספר זרע יעקב שו״ת וספר ישועות יעקב דרושים הוא מעיר פאס, וז״ל הרב בהקדמתו לספרו הנ״ז על ספר חקה חקקתי אשר גמלני בצאתי את העיר עיר גדולה נאוה תהילה עיר של חכמים ושל סופרים רבתי בדעות הן חכמה והן תבונה מתא פיס יע״א, יכוננה עליון בהדרי הדרים מבין ברכי מורי ורבי לראשי עטרת פז, הרב הגדול המקובל האלקי עיר וקדיש כמוהר״ר אפרים מונסוניגו נר׳׳ו, חונה מלאך ה' הן היום בעיר תיטוואן יע״א, שר בשרים יצא יעקב איש וביתו ריקם לג׳׳ש (לגזירה שווה) לעלות ולראות אל הר ה׳ וכו׳ ע״ש, כי נתקבל לרב בעי״ת ארגיל יע״א ומשם הלך לעי״ת ליוורנו יע״א שנת מבש״ר. (1780)

בימים ההם ובזמן ההוא היה מוהר״ר אברהם מאנסאנו זצ״ל, כי הוא דרש על מוהר״ם בן זמרא זצ״ל שנת תקל״ח (1778) כנז׳ למעלה. והניח אחריו קובצים גדולים דרושים מסודרים וספר אחד כרך גדול קרא שמו מאה שערים וגם הוא דרשות, ומתוך ספריו ניכר שהיה מקובל ומליץ גדול, והוא תלמיד מהרב מוהר״׳ש בן אלבאז הנ״ל.

מוהר״ר ישם טוב בן אמוזיג זצ״ל כפי הנשמע הוא מבני ישיבתו של הרב מוהר״ש בן אלבאז זצ״ל. וכבוד עשה לו כבוד הרב מוהרר״ח בן עטר זצ״ל בבואו לכאן, כי בחקירה ראשונה תירץ לו קושיא עצומה, ויש בשי ספר כתב יד דרושים ממנו.

המאה השביעית לאלף הששי

רבני העיר והדיינים אשד הכרנום הם הרב מוהר״ר רפאל אהרן מונסוניגו זצ״ל, שנתבש״ט שנת ת״ר (1840) יום ט׳ באב, והיה פסקן ודרשן ומליץ ומשורר, וזכה לגבורות ויותר. והרב מוהר״ר יעקב סירירו זצ״ל, שנתבש״ם תרי״א (1851) כנזכר לעיל. והרב מוהר״ר יעב״ץ האחרון זצ״ל שדברנו ממנו למעלה שנתבש״ם שנת תר״י (1850). והרב מוהר״ר חיים אברהם הצרפתי שנתבש״ם ערב ר״ח אדר א׳ יום שני בשבת שנת ת״ר (1840) והוא אחיו של מר זקני כהרש״ל, וגם הוא אדוני חמי. והרב מוהר״ר ראובן סירירו זצ״ל שנתבש״ם שנת תרט״ו (1855). והרב כמוה״ר רפאל יעקב בן סמחון זצ״ל שגתבש״ם שנת תרי״ז (1857). והרב מוהר״ר חיים דוד רחמים אבן זמרה זצ״ל שנתבש״מ שנת תר״ח (1848) כנז״ל, והרב עטרת ראשי הרב אבא מארי כמוהר״ר וידאל הצרפתי זצ״ל, שנתבש״ם אב תרי״ו (1856) כנז״ל, והרב מוהר״ר ידידיה מונסוניגו זצ״ל בכמוהרא״ם הנ״ז שנתבש״ם שנת תרכ״ח (1868) ערב ר״ח כסלו. והרב מוהר״ר מתתיה סרירו ה׳ יאריך ימיו. והרב מוהד׳׳ר שאול אבן דנאן זצ״ל שנתבש״ם שנת תרל״א (1871). והרב מוהר״ר שלמה אליהו אבן צור זצ״ל, שנתבש״מ שנת תרל״ג (1873) כנז״ל, וכמוהר״ר רפאל אבן צור הי״ו, ואנכי איש צעי״ר הי"ו אכי"ר.

27 הסכמת הרבנים האלה על פסק אהד מהרב ידידיה מונסוביגו הנז׳ הובאה באשר לשלמה בן דנאן במע׳ הדינים אות ב׳.

מה נעים גורלנו אשר זכינו וראינו אור נוצץ, החסיד הקדוש המעוטר בכתר תורה ובכתר כהונה ועושר וכבוד, כמוהר״ר יהודה הכהן סקלי זצוק״ל׳ שקידתו בתורה להפליא, גבאי צדקה ולא מחלק, רץ כסוס לפרנסת העניים מה נאמר לאדוני אם באתי לספר תרומות מדותיו צריך ספר מיוחד, רק זה אומר הלא טוב אמנ״ה כי בעת שהייתי רואהו, ובפרט בעת התפילה, הייתי מתלהב ונכנסה יראת שמים בלבי בהפלגה, ופעם אחת, עוררני כמדהר״ר אהרן בוטבול זלה״ה אמר לי הידעת כי מוהרי״ך אינו שח שיחת חולין בלל. ונומיתי לו לאו אדעתאי ומן היום ההוא והלאה שמרתי אורחות דרכיו ומצאתי שכדבריו כן הוא שאינו מדבר כי אם בחפצי שמים. ואמרו לי בני ישיבתו כי בעת שהיה מוכרח להתבטל מלמודו כרגע למכור רקועי הזהב שהיה מסחרו שבו היה מתפרנס, היה נאנח בהפלגה על ביטולו, וממעט בדיבור כל מה שאפשר. ונתבש״ם בשנת תרי״א (1851) אשריו ואשרי חלקו, אשרי יולדתו. והניח אחריו ברכה פקידה לטב כמוהר״ר יעקב הכהן הי״ו, אחז צדיק דרכו בהתעסקו עם הציבור לשם שמים.

החכם החוקר כמוהר״ר אליהו בן אמוזיג המדפיס בליוורנו בזמן הזה, אבותיו מפאס, וכן כתב הוא עצמו בהגהותיו לספר חומת אנך שהדפיס בשנת בנ׳י ישרא׳ל. הנה בפרשת וישב על פסוק ויראו אותו מרחוק. וז״ל הרב חומת אנך ויראו אותו מרחוק, פירוש, ויראו את יוסף לעתה רחוק מעבודת האל ׳מצד עגלי ורבעם, ובטרם יקרב זה יתנכלו, הרב הגדול מוהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפירוש כתב יד, וזה שנים רבות שאני הדל כיוונתי לדעת עליון יותר בהרחבה בס״ד (בסייעתא דשמיא) (א״א עיין מה שפירשתי בעניותי בספר פנים לתורה יעל פסוק הרחק כמטוחי קשת ותראה שכוונתי קצת לדעת קדושים, וחד מנייהו עיר וקדיש בן עיר אבותי מהרר״ו הצרפתי מעיר פאס יע״א זיע״א ע״כ.

גם בזמנינו זכינו וראינו אור כי יה׳ל החכם הכולל תורה וגדולה ומילי דחסידותא כמוהר״ר ישראל מאימראן זצ״ל, שנתבש״ט כ״ד לחדש ניסן משנת התרל״ג לבריאה (1873) אשריו ואשרי חלקו, והניח אחריו שני בני היצהר זוגא דרבנן כמוהר״ר רפאל וכמוהר״ר יהונתן הי״ו.

כמוהר״ר סעדיה רבוח הי״ו, לעת כזאת רב ומורה צדק בעיר תהילה אספי יע״א אבותיו מעיר פאם והוא עצמו נולד בפאס.

התושבים שבפאס בזמן הזה לקוטאי נינהו, יש מהם מן המגורשים והמה מעטים, אבל הם המשפחות המיוחסות ׳כאשר נבאר, ובשם הם שרדי דמתא. ומן התושבים שהיו קודם הגירוש לא נשארו כי אם משפחות מעטות כי הרפתקאי דעדו עלייהו כאשר נבאר כלו ובלו רח״ל (רחמנא ליצלן) ורוב העיר הם !הבאים משאר המדינות יש מהם הם או אבותיהם מצפרו, ויש ממקנאס ויש מתאזא ויש מדבדו ויש מתיטוואן ויש מכפר אריף ויש ממרקש וכו׳ וכו׳ משפחות הכהנים הבאים מדבדו ונשתלים בפאס מוציאים נטיעותיהב פירות גנוסר. והחסיד הקדוש כמוהר״ר יהודה הכהן זצוק״ל שהזכרנו למעלה מר אביו כההר״ר יעקב ז״ל; הוא מדבדו. ונטיעות של קודש אשר הם חיים עדינה ה׳ יאריך ימיהם בטוב. ידידות נפשינו מראשי מנהלי עדתינו שכולו מלא צדקות, חכמה יש כאן שכל טוב תורה וגדולה כמוהר״ר חיים הכהן הי״ו שנולד שנת תק״ץ (1830) אשר הוא ורעהו הטוב בדומה לו על ידם נשלחו שאלות אלו כמובא למעלה מר אביו מתהלך בתומו צדיק החכם כהה״ר אהרן זלה״ה הוא ®־בדו.

וידידות נפשינו החכם הכולל בכל, מבחירי צדקייא כמוהר״ר חיים הכהן הי״ו בכהה״ר יוסף ז״ל אבותיו מדבדו.

מספר הבתים והחצרות אשר בעי״ת פאס יע״א.

באב למללאח ושוק.         דרב לפאסיין

7

דאר מרדכי אפלאלו

בתים

 

3

ספלי די דאר מרדכי

15

דאר בן עדאדא

3

דאר יעקב בוטבול

8

דאר בן דנאן לכבירא

1

דאר יוסף לפילאלי

11

דאר רבי אלעזר

9

דאר בן לגזזאר

8

דאר סלילם

6

דאר רבי ישראל

6

דאר יעקב הלוי

4

דאר זריוול

4

דאר יצחק בן אדיב

5

דאר חיים אפלאלו

4

דאר חיים ברוך

8

דאר בן איקוראן

11

דאר משה בן סמחון

7

דאר עיוש בן אמוזיג

6

דאר בן לקארותי

7

דאר בן שלאל

3

דאר חיים דנאן

 

 

3

לפוקי די עכו מימון

 

דרב לפוקי

3

דאר בן אמיגו

4

דאר הלל

6

דאר אזאמע

8

דאר משה כהן

13

דאר לחאז חמאן

8

דאר בן חאסון

5

דאר אדרדאייבה

4

דאן מימון מאמאן

5

דאר בן לבהר

10

דאר בן סמאס זדידא

6

דאר רבי יצחק וואעקנין

9

דאר למא לכבירא

3

דאר רבי רפאל אבן צור

2

דאר למא סגירא

 

 

 

דאר יפה            9

דאר דבאנא        4

דאר לחסיד        6

דאר בן אסמאס לקדימא   6

דאר אדלמא       2

דאר יסיספאת     2

דאר מאיר לבאז  5

דאר בן טויסר     4

דאר בן עייאש     6

דאר מבוהוס      7

דאר בן אמיגו     6

דאר לחכם         8

דאר רבי שם טוב            2

דאר רבי משה אלבאז       4

דאר רבי שאול   5

דאר בן דנאן דלמעדא       6

דאר בן דאנן די קדמהא    5

דאר בן גרימו לכבירא      8

דאר יעקב אלעלוף           5

דאר מסעוד חמו  7

דאר רבי אהרן מונסוניגו  8

דאר לחסיד        6

דאר חאגת         8

דאר בודווארא   9

דאר בוסתא        7

דאר מבטיטו       6

דאר בן צבאח     8

דאר רבי יצחק מאנסאנו   4

דאר רבי שאול סרירו      9

דאר בן שוואפא  5

דאר בן לפסתאלי 9

דאר בן סאמון     14

דאר חיים יוסף    4

דאר בן יבא        11

למסרייא דנצראני            2

דאר בן טרזמאן   7

דאר רבי ישראל  לכבירא  10

 

אצאבא דלקוואם ודרב אדוך

דאר בן נדאם                  15

דאר רבי שלמה, לעלוף    21

דאר רפאל מאמאן סגירא  5

למסרייא דדוך               5

דווירא די קדאם למסרייא הנז׳       2

דאר די קדמהא               5

דאר די לוזהא                 6

דאר רפאל מאמאן           7

דאר שלאל דלקוואס        12

 

אצאבא דייקא

דאר רבי עיוש    12          

דאר עוואלי בבת אשדריקי            6

דאר בן יהודה                4

דאר בן שניוור               4

דאר רבי יעקב בן יצחק     6

דאר יוסף ביטון   3          

דאר די קדמהא   2          

דאר בוטבול                  8

דאד מנשה הכהן            9

דאר עמירן         8          

דאר סאלם בן ששון         4

דאר לקונקי       8          

דאר שמואל בן ששון       5

דאר בויקא         9          

דאר רבי חיים סירירו       7

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- הרב דוד עובדיה-ירושלים תשל"ט-עמ' 127

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה

לעומר היה יהודי מלשין, שגילה לו את סודות הקהילה. מסר לו על היקף רכושם של היהודים העשירים. הלא היה מזמינם לארמונו. בטרם הגיעם, דאג לזמן " עדול (סופרים) והקאדי, בנוכחותם הציע סכום מועט ליהודי עבור קרקעו. וביקוש למכור לו. היהודי מפחד, נאלץ להסכים. הסופרים כתבו שטר הודאתו במקום, והקאדי אישר את חתימתם. תוכניתו האחרונה הייתה להרוג את מנהיגי הקהל הבולטים הלא הם מרדכי צבע, הנגיד, אהרן אזולאי, אהרן מאמאן ואלישע אג'יאני.

בהיותו חונה במחנה בקרבת צפרו על מנת להילחם עם משפחות ברבריות (כנראה איית חללי) שמרדו בו, הזמין את היהודים הנ"ל לבוא אליו למחנה תוך שבוע. הוא פקד על חמישה מאנשיו לארוב להם בבואם ולהורגם. כך יוכל לומר שנהרגו על ידי לסטים מזוינים. שניים משכירי החרב הנ"ל, היו ידידים לאחד מן היהודים ובאו והודיעו לו מה שפקד עליהם השר, והזהירום לבל ילכו לפגישה שנקבעה. המנהיגים הנ"ל נבוכו. אם ילכו לפגישה, בטוחה מיתתם בידי האורבים, אם לא ילכו תהיה זו אמתלה לשר, ויוכל להורגם בפומבי כמורדים בו. קמו ונסעו לפאס ליטול עצה מחכמיה. בפאס זומנה ישיבה של מנהיגי העיר בבית הכנסת של רבי רפאל אבן צור, באמצע הישיבה קם רבי רפאל וניגש לארון הקודש ופתחו. בכה ואמר רבונו של עולם בניך אלה באו ליטול עצה מאתנו מה עליהם לעשות. שימנעו מללכת, סכנה נשקפת לחייהם. יהי רצון מלפניך שימות השר ולא יצטרכו ללכת. בדמעות בעיניים ענו כל הנוכחים, אמן.

הדבר היה ביום חמישי. למחרת בערב שבת, חזרו ממוני צפרו הנ"ל לעירם. וכל העיר נחרדה לקראתם. הם החליטו ללכת ביום ראשון לפגישה אליה זומנו ומה שיהיה יהיה. בו ביום הכינו צוואות לבני משפחותיהם. הנגיד מרדכי שבנו יחידו הגיע למצוות, החליט לערוך חגיגת הבר מצווה של בנו באותה שבת, בטרם ימות. הוא הזמין חכמי העיר ונכבדיה לסעודת צהרים חגיגית ביום השבת. באמצע הסעודה יצא מרדכי לבית הכבוד לעשות צרכיו. פגע בו ערבי אחד ממכריו. הלה לחש לאזניו "השר עומר ליוסי נהרג בקרב". מרדכי לא האמין למשמע אזניו . משחקר ובדק נוכח שהדברים כנים, וחזר לביתו לבשר למסובין רת הבשורה המשמחת. השומעים לא האמינו לו. עודם מדברים והנה התפרץ לבית בהלה היהודי המלשין חברו של עומר. ושניים יהודים רודפים אחריו עם נשק להורגו, גם מרדכי מיהר אל נשקו כדי להקדים ולהורגו כי נקעה נפשם ממנו. אך המלשין נאחז בחתן הבר מצווה כבקרנות המזבח. אֵם החתן התחננה בפני בעלה שלא יתן להם להורגו. מיד פורק הנשק, הכניסו את המלשין לחדר מיוחד שלא יעשו בו שפטים, ובמוצאי שבת הבריחוהו לעיר פאס, בו ביום החזירו את רבי שלום אזולאי מפאס ועשו הודאה כל העיר ורבי שלום חיבר שיר הודאה לכבוד המאורע. קבעו אותו יום, יום כ"א סיום תרס"ד, ליום פורים וחוגגים אותו משפחות הניצולים בכל שנה ושנה. (את הסיפור הזה, שמעתי מפי חתן הבר מצווה בעצמו והוא יצחק צבע בן מרדכי הנ"ל).

לאחר מות השר הנ"ל, קבלו הקהל לפני המלך עליו שהוציא מהם רכושם, חנויותיהם ואדמותיהם, במרמה ואונס, וכיוון שהחוק קובע ששר שמת רכושו לאוצר המדינה, נתפשרו הללו עם המלך, והוחזר להם חלק מרכושם. בני השר הצורר נשארו מחוסרי כל, והיו מוציאים קורות ודלתות מארמון אביהם ומוכרים אותם כדי לקיים את נפשם. השר הנ"ל מת בסיון תרס"ד – 17/ 05/ 1904. אחריו מונו בצפרו ה "כלאייף", הסגן של הפאשאה שכיהן בפאס אזדיד. ביניהם כליפא סעיד.

בתשרי תרס"ג – 1903 – החל מרד זילאלי בוחמארא נגד מולאי עבד לעזיז. המרד החל בתאזה ובצפון. בוחמארא הצליח ללכד סביבו רבים שהתאכזבו מהמלך המכור לנוצרים. מדי פעם היה יוצא למלחמה נגד גדודי המלך ומנצחם. הוא שנא יהודים. ומשום כך פחדו הללו שמא יצליח לתפוס את השלטון. תחום השפעתו התרכז בעיקר מתאזה צפונה, אך זה הספיק להתסיס אף שבטים ברברים אחרים שמעולם לא ראו בעין טובה את המלך.

ותסיסה בארץ כמו מרוקו, אין לדעת מה יהיה בסופה, במיוחד כשהשלטון רופף, בדבדו, התעלל ביהודים. את רבי משה מרציאנו, מייסד הישיבה "וזאת ליהודה" בצפרו, כבל בשלשלאות "היה מניחו כל היום נגד חום השמש עד שחלה ונפטר" כך נהג בוודאי עם אחרים שנפלו בידו. עבד לעזיז לא הצליח להכניעו.

בשנת 1907 התחילו המהומות בעיר הנמל קזבלנקה. אירופאים רבים נרצחו בידי שבטים מתמרדים בשאווייא. התקפות רצחניות היו גם על מושבות הצרפתים בסמוך לנמל, כתגובה על התקפות אלה, הפגיזו הצרפתים את העיר מאניות מלחמה, ואז חזר הסדר על כנו. לשמע החורבן שגרמו הצרפתים, המליכו במראכש, את אחי המלך, מולאי חפיד, במקום מולאי עבד אל עזיז בתשרי 1908. בצפרו ובפאס היהודים היו בפחד מחמת התסיסה המתמדת, וההתמרדויות התכופות של שבטי הברברים שבסביבה. עזיז יצא לרבאט להלחם נגד אחיו חפיד, ונוצח בשדה הקרב.בחודש שבט 1908 המליכו גם בפאס את מולאי חפיד. בסיון של שנה זו, נכנס המלך חפיד לפאס בכבוד גדול. אז חזר הסדר על כנו לתקופה מוגבלת, היהודים שבסביבות פאס ומכנאס וצפרו הביאו מתנות למלך. יהודי צפרו הגישו לו כשי "לבבא" (צוארון) של זהב.

מולאי חפיד מינה כבאשבה בצפרו סיד ארביע (מפקד צבאי) לחאז חראזם. מולאי חפיד שם כל מעייניו לדכא את מרד בוחמארא. על מרידות מוגבלות מקומיות לא נתן את דעתו. שבטי הברברים שהיו בסביבות צפרו ניצלו עובדה זו. כשהיו באים לצפרו ביום בשוק היו משמיעים איומים לפלוש למללאח, והיהודים נאלצו להתפשר אתם במתן ושלמונים כדי למונעם מלבצע את זממם. על שר העיר לא יכלו לסמוך, ולשבת בחיבוק ידיים. אחריו נשלח לצפרו השר "לחאז לערבי"

בימיו של שר זה נוסדה במרוקו תנועת חיבת ציון. ביום ז' חשון תרס"ט – 1909 -, נפתח בצפרו סניף החברה, אהרן אזולאי, מנכבדי העיר היה היו"ר. מנהלי הסניף קיבלו כחברים רק בעלי בתים אמידים ומשכילים שיכלו לתרום כסף. כיוון שתנועה זו הייתה מרכזה באירופה וכל כולה הייתה " מוצר של יבוא " במרוקו, חבריה שהיו אנשים של צורה, נחשבו בעיני הבאשה כאזרחים שאינם תחת שלטונו.

כתוצאה מכך כיבדם וחיפש את קרבתם. וממילא היה הבאשה הזה ידיד ליהודים. אלה שלא נתקבלו כחברים בתנועת חיבת ציון ייסדו חברה אחרת " האחדות , שפעלה נגד חיבת ציון. בראשה עמד יהודה ורפאל בן סמחון. כנראה הייתה היא רק סניף, למרכז שהיה בפאס.

בשנה זו מרד שריף אחד מוחמד לכתאני בן סי לכביר במלך מולאי חפיד בטענה שגם הוא הולך אחרי הנוצרים. והלך לשבט הידוע בשם "בני מטיר" בקרבת צפרו והתסיסם. מולאי חפיד שלח גדוד נגדו ותפסו. בשנת תרס"ט עלה בידי מולאי חפיד לכתר את המורד בוחמארא ותפסו חי. הם הביאוהו לפאס והושיבוהו בכלוב של ברזל והניחוהו בכיכר העיר שליד ארמון המלך על אצטבא גבוהה וכל העם מקצה הוזמנו לראותו ומכללם גם היהודים. רבי ראובן זיני חיבר קצידה בערבית, בה תיאר את השתלשלות מרד בוחמארא..בשנת 1904 מונה מור אבי (המחבר) הרב ישמח עובדיה לגזבר העיר, ולעוזרו נתמנה הגביר שלמה בן יעיש. עם כניסתו לתפקיד בימים רעים אלה, לא היו כמעט הכנסות לקופת הקהל, וקרקעות הקהל היו ממוכנים ברובם בידי אחרים, ושאריתם היו רעועים ומוזנחים ואינם ראויים להשכרה.מהכנסות המעטות היו יכולים להגיש עזרה רק לתמידי חכמים ולאלמנות ויתומים. הגזבר היה מוסר הנאת חנות או חצר בידי כמה תלמידי חכמים והם השכירוה לאחרים וגלגלו עם השוכר. מן ההכנסות פרנסו עצמם בדוחק. כשנכנס מור אבי לתפקיד השתדל קודם כל לפדות את המשכנתות. נמצאו משכנתות שבעצם כבר נפדו אך איש לא נתן לבו להוציאם מרשות בעלי המשכנתא. כמו כן שיפץ וחיזק את שזקוק שיפוץ ותיקון. הוא שיכנע את יחידי הקהל לקבוע נדבה נוספת בחודש טבת כדי לספק צורכי העניים בחודשי החורף. כמו כן נקבעה נדבת הסתיו לפני המועדים בחודש תשרי. מלבד הנדבה הקבועה ל " קימחא דפיסחא ".

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה –עמוד 167

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010- Presence diplomatique de l'Angleterre

 

Quelle fut l'attitude du gouvernement espagnol envers les Juifs?

Rappelons que l'inquisition fut abolie par durant la période napoléonienne par Joseph Bonaparte. Elle fut rétablie dans la Constitution de Cadix de 1810 dans laquelle il fut affirmé que la religion espagnole « est, sera, éternellement, la catholique, apostolique et romaine, seule vraie.» L'inquisition fut abolie au Mexique en 1813 et en Espagne en 1834. En 1855, les protestants furent autorisés à célébrer des offices privés et à acquérir des cimetières et on confirma dix ans plus tard que cette autorisation s'étendait aux Israélites. La Constitution espagnole de 1869 approuva la liberté de culte bien qu'elle s'engageât à soutenir le culte catholique. En 1876, le parti ultramontain promit d'expulser les Protestants et les Juifs s'il arrivait jamais au pouvoir, mais perdit aux élections. La liberté de culte fut confirmée durant la constitution républicaine de 1873 tout en prohibant la dotation du clergé. En 1881, le roi Alphonse XII lui-même offrit asile aux Juifs de Russie victimes de pogroms.

RÔLE DÉTERMINANT DES FLOTTES NAVALES EUROPÉENNES

Les flottes françaises et britanniques bénéficièrent d'avancées technologiques substantielles alors que les marines marocaine et ottomane stagnèrent. La nouvelle génération de vaisseaux de guerre plus rapides mus à la vapeur et de cuirassés armés de canons puissants donna un avantage déterminant aux forces navales franco-britanniques dès les premières décennies du XIXe siècle. Les interventions humanitaires des puissances européennes en faveur des captifs chrétiens ou les opérations de représailles se transformèrent en interventions politiques et militaires de plus grande envergure qui grugèrent systématiquement l'Empire ottoman. La France occupa le Péloponnèse en 1828, Alger en 1830. Puis il y eut le débarquement franco-britannique à Gallipoli et l'invasion de la Crimée en 1854, l'invasion de Chypre par les Britanniques en 1878 et l'invasion anglo-indienne de l'Égypte en 1882. Il y eut également des interventions ponctuelles à St-Jean d'Acre en 1840, à Tanger et à Mogador en 1844, au Monténégro en 1858, en Syrie en 1840 et en 1860. La supériorité navale de la France et de l'Angleterre facilita l'occupation croissante de territoires de plus en plus importants en Afrique, au Moyen-Orient, en Inde et dans le Sud-est établissement de grands empires coloniaux.

Quelle fut la réaction dans les pays de la Méditerranée?

Il y eut des réactions xénophobes qui se traduisirent par le massacre des Chrétiens libres ou des Juifs dans les pays musulmans : en Algérie en 1816 et en 1871, à Mogador en 1844, à Sfax et à Sousse en 1864, à Smyme en 1821, à Alexandrie en 1882. L'opposition des autorités locales à ces massacres ne parvint pas à créer le sentiment de sécurité des minorités dans les pays musulmans. La France fit de la protection des chrétiens du Levant un pilier de sa politique étrangère et il en fut de même pour l'Angleterre qui s'investit du droit de protection des missionnaires protestants et des Arméniens. Par extension, cette protection s'étendit à l'ensemble des communautés menacées et notamment les communautés juives. Ainsi, les bâtiments de guerre français et anglais évacuèrent les Juifs de Tétouan vers Gibraltar et Oran lors de la guerre hispano- marocaine de 1860. Aux yeux du grand public européen, la défense des minorités opprimées dans les pays arabo-musulmans donna aux interventions française et britannique une caution morale certaine. En outre, la défense des protégés consulaires européens finit par constituer un second pilier majeur de la diplomatie franco-britannique.

La réalité était que les pays arabo-musulmans n'avaient plus les moyens de s'opposer à la pénétration de la France et de l'Angleterre.

Le traitement des Européens au Maroc connut un changement radical suite aux batailles de Tanger, de Mogador et d'Isly en 1844, puis à celles de la guerre hispano-marocaine de 1860. Du temps de la piraterie, les Chrétiens n'étaient qu'une marchandise maltraitée vendue aux enchères aux représentants européens. Quand la piraterie cessa, les Chrétiens ne furent pas mieux traités que les Juifs quand il s'agit de porter des accusations sur des méfaits ou de réparer des torts. À la suite de ces défaites militaires marocaines, s'attaquer à un Chrétien pouvait avoir des conséquences sérieuses : des demandes de réparations substantielles, voire même des menaces militaires de la part des forces navales européennes.

Par ailleurs et dans un autre ordre d'idées, l'introduction des bateaux à vapeur dans la marine marchande européenne au milieu du XIXe siècle a stimulé le commerce, car la durée des voyages entre les ports marocains et les ports européens passa de près d'un mois à près d'une semaine.

PRÉSENCE DIPLOMATIQUE DE L'ANGLETERRE

Quelle a été la nature des relations entre l'Angleterre et l'Empire chérifien?

Les contacts diplomatiques entre l'Angleterre et le Maroc remontent au règne d'Élizabeth Ie (1558-1603) par l'entremise d'intermédiaires juifs. Le sucre marocain était échangé contre des tissus et des métaux. Les archives anglaises montrent que les décisions erratiques du sultan Al- Mansour rendaient fort difficile la tenue d'échanges normaux. Le Comte Henry de Castries fit état d'un rapport anglais dans son ouvrage Les sources inédites de l'histoire du Maroc de 1530 à 1845 : « Le Juif est mauvais débiteur. Souvent le Souverain les force à livrer leur récolte de sucre à un autre et ils font banqueroute. Le chérif les dépouille à son gré.» Entre 1437 et 1684, la ville de Tanger fut occupée par les Espagnols, les Portugais et les Anglais. En 1704, le rocher de Gibraltar fut capturé par les Anglais et la souveraineté anglaise sur le rocher de Gibraltar fut reconnue au traité d'Utrecht en 1713. Ce traité servit de modèle pour les ratifications ultérieures de 1734 et de 1751. Depuis, l'approvisionnement de Gibraltar s'est fait par le Maroc et les Juifs jouèrent un rôle important. Lorsque les Anglais chassèrent les Juifs de Gibraltar en raison de l'entente avec l'Espagne de 1713, Moulay Ismaïl s'éleva contre cette mesure. Les Juifs eurent un droit de séjour de 30 jours pour mener leur commerce à Gibraltar mais dans les faits, ils s'y installèrent. Des synagogues furent bâties à Gibraltar : Ets Hayim en 1760, Sha’aré Shamaïm en 1799 et Nefoutsoth Yéhouda en 1800. Moïse Ben Attar négocia un traité de paix entre Moulay Ismaïl et Georges Ie en 1721.

La puissance maritime anglaise lui donnait un grand avantage sur le plan du commerce avec le Maroc. La France venait de perdre le Canada et avait été obligée par l'Angleterre de démolir les fortifications maritimes du port de Dunkerque au terme du traité de Paris en 1763. Le sultan Mohamed III se méfiait des Anglais. La réciproque était vraie et beaucoup d'envoyés anglais craignaient de se rendre dans la capitale marocaine de peur de devenir des otages. Bien que l'accord de 1734 se fut conclu par la libération d'esclaves anglais du temps du sultan Abdallah son père, la rançon pour la libération des captifs n'avait jamais été payée. Mohamed III accusait les Anglais et notamment les autorités de Gibraltar, de se livrer à la contrebande et d'armer des villes rebelles telles Arzilah, Tétouan et Tanger. En 1760, l'Angleterre paya la rançon due, soit 225 000 piastres. Les dictats de Mohamed III poussèrent la diplomatie anglaise à la circonspection et jamais la confiance ne régna réellement entre Marocains et Anglais sous son règne. Abraham Benidar fut ambassadeur du Maroc à Londres et son fils Jacob Benidar fut Vice- consul d'Angleterre à Tanger, Tétouan, Salé, Mogador, Safi puis Agadir.

Durant le règne bref de Moulay Yazid, l'Angleterre ne fut plus considérée comme un pays ennemi. L'Angleterre garda un intérêt commercial pour le Maroc. En dehors de ses représentants officiels, elle y fut représentée par des marchands abolitionnistes, des organisations de missionnaires et des organisations philanthropiques juives.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010 Presence diplomatique de l'Angleterre -page 153

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 181 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר