ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית
מדינת ישראל, העלייה החשאית וגיוון פעילות המחתרת — ׳המסגרת׳ מן ההיבט המבצעי
רקע כללי
כמו שצוין בפרקים הקודמים העוסקים בסוף העידן הקולוניאלי, לאחר שהשתחררה מרוקו משלטון צרפת והייתה למדינה עצמאית, התנהלה הפעילות המחתרתית, כבשאר חלקי המגרב, באמצעות ׳המסגרת׳. בפרק השישי העוסק באלג׳יריה נאמר ש׳המסגרת׳ הייתה הנציגות של ׳המוסד לתפקידים מיוחדים׳ בצפון אפריקה, ארגון חשאי שטיפל בהגנתם של יהודי המגרב. להבדיל מאלג׳יריה, ששם יכלו יהודים לצאת את המדינה גם לאחר עצמאותה, ומתוניסיה שתחת נשיאות חביב בורגיבה העניקה להם חופש תנועה אף היא, בגלל סירובם של שלטונות מרוקו להעניק חופש תנועה ליהודים התפצלה פעילות ׳המסגרת׳ לעוד כמה שלוחות, והעיקרית עסקה בעלייה חשאית. כעיקר, בהשראת ׳המסגרת׳ במטה ׳משואות׳ בקזבלנקה (כינוי אזור הפעולה של מרוקו בשפת המחתרת) ובמרכז העצבים במטה בפריז(כינויו ׳סאלון׳) נעשתה עבודת המחתרת בחסות חמש שלוחות:
שלוחת העלייה(׳מקהלה׳) הייתה השלוחה הפעילה מכולן, והיא שיתפה פעולה עם שלוחת ההגנה העצמית ׳גונן׳ או ׳לביא׳. כוח האדם שלה היה מורכב משלוחת תנועות הנוער המחתרתית ׳באלט׳ ומגיוס מיוחד בחודשי הקיץ בקרב פעילים מתנועות נוער ומצופים יהודים בצרפת.
שלוחת ההגנה העצמית הכשירה נוער מקומי להגן על הקהילות מפני פגיעות, וגויסה לפעולות העלייה החשאית לאחר שהתבדו החששות לפגיעות פיזיות ביהודים.
שלוחת המודיעין עסקה בגיוס צעירים יהודים מקומיים לשתי מטרות: לאסוף מידע בעוד מועד על כוונות השלטונות ועל המהלכים שעמדו לנקוט בחשיפת פעילות ציונית, ולמעקב אחר המתרחש בקהילות היהודיות.
- שלוחת ׳הבָּאלט׳ פעלה בקרב תנועות הנוער החלוציות, ורכזיה הישראלים ארגנו פעילות ציונית בדירות מבטחים ובמועדוני מחתרת של ׳בני עקיבא׳, ׳דרור׳, ׳השומר הצעיר׳, ׳הבונים׳ ו׳הנוער הציוני׳. מיטב חניכי התנועות הופרדו משלוחה זו וגויסו לשלוחות האחרות של ׳המסגרת׳, לרבות בתחום העלייה.
- שלוחת ׳העורף הציבורי׳, הידועה בכינויים שונים בשפת המחתרת, ובהם ׳מדרש׳. אנשיה היו מבוגרים יחסית, והם שימשו גשר בין ׳המסגרת׳ לקהילות היהודיות, וסייעו להשיג הגנה משפטית לפעילי הארגון שנעצרו בידי השלטונות.
כאמור שלמה חביליו פיקד על ׳המסגרת׳ במטה הכללי בצרפת בשנים 1960-1955; אפרים רונאל היה מפקד ׳המסגרת׳ בשנים 1964-1960. מפקד ׳המסגרת׳ היה כפוף ישירות לראש ה׳מוסד׳ בישראל, איסר הראל עד 1963 ומאיר עמית בשנים 1968-1963. שלמה יחזקאלי היה המפקד הראשון של ׳המסגרת׳ במרוקו, אחריו פיקדו על ׳המסגרת׳ כמה אנשים, והבולטים שבהם היו יאשקה אליאב ואלכס גתמון.
שלוחת העלייה
שלוחת ׳מקהלה׳ הייתה היחידה מכל שלוחות ׳המסגרת׳ שאורגנה בשותפות בין איסר הראל מן ה׳מוסד׳ לשלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות. כל עוד הסוכנות המשיכה לכוון את העלייה ה׳נסבלת׳ באמצעות ׳קדימה׳, ולמרות החששות כי זו עומדת להיעצר, לא ננקטו צעדים מרחיקי לכת. ואולם עם החלטת ממשלת מרוקו באביב או בקיץ 1956 להפסיק את העלייה המאורגנת ולסגור את מחנה העלייה ליד קזבלנקה, חבר ה׳מוסד׳ למחלקת העלייה בסוכנות. מקיץ 1955 ועד קיץ 1956
הקים ה׳מוסד׳ במרוקו את שלוחת ׳המסגרת׳ להגנה עצמית, ועסק בעוד כמה משימות שאפיינו את עבודתו במישור הקהילתי, אבל בלי לחדור לתחום ארגון העלייה שנותרה נחלתה של ׳קדימה׳. הדברים השתנו בקיץ 1956. ב-31 ביולי, בעיצומו של המשא ומתן בין הקונגרס היהודי העולמי לממשלת מרוקו להתרת היציאה של העולים שהצטופפו במחנה ׳קדימה׳, נפגש שרגאי עם איסר הראל, והשניים סיכמו כי שיתוף פעולה חשאי בין מחלקת העלייה של הסוכנות ובין ׳הגוף השני׳, קרי ה׳מוסד׳, ייכנס לתוקף ברגע ש׳קדימה׳ תחדל לפעול, ועד אז ׳שום גוף לא יכנס לפעולה׳.
לגוף שיקום לטפל בעלייה ויפעל במחתרת יהיו שלושה מטות — בירושלים, בפריז ובקזבלנקה. כל מטה יורכב מבאי כוח ה׳מוסד׳ ומחלקת העלייה שיחלקו ביניהם את התפקידים. סוכם שבמטה בירושלים ישמשו איסר הראל וברוך דובדבני(אז מנהל מחלקת העלייה בישראל), ובפריז — שלמה חביליו
מטעם ה׳מוסד׳ ואפרים שילה שישמש קצין עלייה ונציג מחלקת העלייה. כזכור מן הפרק השלישי על מצרים, שילה היה מאנשי המוסד לעלייה ב׳ לשעבר בפריז. ב־ 1959מונה במקומו השליח נפתלי בר־גיורא. המטה בקזבלנקה(בכינוייו השונים ׳אירמה׳, ׳אנטואן' ו'ונסאן׳) היה צריך לקום ביזמת המטה בפריז.
בהצעת הסדר העלייה במתכונת החדשה נקבע כי מנגנון העלייה החשאי יפעל באזורים שונים ברחבי מרוקו, במרוקו הצרפתית לשעבר, במרוקו הספרדית, בטנג׳יר (׳טינו׳ ו׳אדום׳ בכינויי המחתרת) שעדיין שמרה על סטטוס של עיר בין־לאומית, בגיברלטר (כינויה ׳קדרון׳) ובכל תחנת מעבר עד להבאת העולים לחוף מבטחים (נאפולי או מרסיי). נאמר כי כל השליחים של הסוכנות שישוגרו לפעולות ה׳מוסד׳ ׳יושאלו׳ לזמן פעולתם בחו״ל ל׳מוסד׳, וישרתו בהתאם לתנאים המקובלים בו. דרגתם תיקבע בתיאום בין הסוכנות ובין ה׳מוסד׳. סוכם כי כל ההחלטות הנוגעות לעלייה או למשא ומתן על העלייה הנעשות בידיעת או בהסכמת השלטונות המקומיים יהיו באחריות הבלעדית של מחלקת העלייה, ואולם מטעמי ביטחון הן יצריכו תיאום הדוק עם הזרוע שתטפל בפעולות המיוחדות.
ההסכם הרשמי הוכן ב־16 בספטמבר 1956, ובו פירט הראל את עקרונות העבודה בינו ובין שרגאי. צוין שהאחריות המדינית לעלייה ולמשא ומתן עם שלטונות מרוקו לריכוך עמדתם, שיימשך גם בעידן העלייה החשאית, אכן תהיה בידי הנהלת הסוכנות. את הפעולות המבצעיות להברחת היהודים יעשו פעילי ה׳מוסד׳. מן הראוי להדגיש שבמרוצת הזמן לא נשארו הכללים התאורטיים הללו נוקשים. אנשי מחלקת העלייה גויסו למבצעי עלייה מסוכנים, וסייעו למגויסי ה׳מוסד׳, ואנשי ה׳מוסד׳ נרתמו, בסופו של דבר, למשא ומתן המדיני לריכוך מדיניות העלייה של מרוקו. הוחלט שמחלקת העלייה בהשגחת שרגאי וסגנו, דובדבני, תקבע אם יש לבצע עלייה מיוחדת ומתי לעשות זאת; היא תהיה אף זו שתאשר את צורות העלייה, ותקבע את סדרי העדיפויות של המועמדים לעלייה.
מה היו המקורות למימון העלייה החשאית? שלא כמו בראשית עידן ׳קדימה׳, בו בזמן שהג׳וינט מימן את העלייה ישירות עד שהסוכנות נטלה עליה את המשימה הזאת, את היציאה המחתרתית מסוף 1956 מימנה הסוכנות מכספי ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ בארצות הברית שהוקצבו לה; הן הג׳וינט הן הסוכנות קיבלו את ההקצבות הכספיות שלהם מן ׳המגבית היהודית המאוחדת׳ כל אחד על פי צרכיו — הסוכנות ליעדי עלייה וקליטה, הג׳וינט לצורכי עבודה סוציאלית וסיוע לקהילות במצוקה. לעתים ויתר הג׳וינט על חלק מן ההקצבה שלו מן ׳המגבית׳ לטובת הסוכנות, כך היה בעידן המחתרת, אך אין פירושה של מדיניות וו שהג׳וינט מימן את העלייה החשאית. ככל הנראה, הג׳וינט המשיך לסייע מכספו לטיפול בערירים ובקשישים שלא הועלו בסיוע ׳מקהלה׳, משום שלא היה בכוחם של האנשים האלה לצאת בדרכי מחתרת, או מפני שלא הייתה להם תמיכה משפחתית.
העבודה המעשית בארגון העלייה החשאית כבר נעשתה בסוף 1956.
לאחר שפנו הפעילים, צעירי ׳באלט׳ מתנועות הנוער החלוציות במחתרת שצורפו לעבודת ׳מקהלה׳ וותיקי ׳מקהלה׳ בעצמם, אל המועמדים לעלייה בשכונות היהודיות ובכפרים, וביררו מי הם המעוניינים לעלות, פנו צעירים אחרים אל המועמדים לעלייה, והודיעו להם על מועד היציאה, על סדרים מוסכמים ועל מקומות המפגש. היה מקובל שאין הפעילים פועלים באזור שבו הם מתגוררים באותו הזמן כי אם באזורים שאין מכירים אותם, ואף הם אינם מכירים את שכניהם, כדי למנוע מן המשטרה להתחקות על עקבות הפוקדים. במועד שנקבע, על פי רוב בלילה, היו המשפחות יוצאות בחשאי עם מטען קל לדרך, ואת המטען הכבד שלחו הפעילים אחריהן. בעדותה של מדלן בניסטי, ילידת קזבלנקה משנת 1939ופעילת ׳המסגרת׳ מטעם תנועת ׳דרור' היא מספרת כי גויסה בסוף שנות החמישים להתקרב אל עולים פוטנציאליים, וכך אמרה:
העברנו רשימות של משפחות שרצו לעלות לישראל. חברי הקבוצה ביקרו אצל המשפחות ודיברו אתם על העלייה. הם אספו מהם תמונות ופרטים אחרים. בלילות היינו מעבירים אותם למקום מפגש [ובזה הסתיים תפקידנו].
במקום המפגש המתינו להם פעילים נוספים, שדאגו להעבירם לספינות או לחצות את הגבולות היבשתיים. משפחות מסוימות חששו לשתף פעולה, אך במרבית המקרים הסכימו מרצונם החופשי. אותם עולים נטלו עמם 3-2 מזוודות והשאירו את רכושם מאחוריהם מהפחד שהשלטונות יגלו את כוונותיהם לעזוב את מרוקו.
ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמוד 425
Un cierge à la mémoire des quarante-quatre qui immigrèrent clandestinement mais dont le voeu n'a pas été exaucé Yoël RON
Un cierge à la mémoire des quarante-quatre qui immigrèrent clandestinement mais dont le voeu n'a pas été exaucé
Yoël RON
Une nuit… c'était une nuit comme les autres, les cieux étaient ensemencés de myriades d'étoiles scintillantes et brillantes, et c'était comme si chaque étoile rivalisait avec la suivante, en faisant des clins d'œil à la lune claire et sereine.
Une nuit d'espoir, une nuit d'amour. La mer est silencieuse et calme, tranquillement les vagues s'approchent de la plage, ici et là, s'élèvent au dessus de la mer des rochers à l'apparence de créatures vivantes, que les vagues viennent lécher amoureusement.
C'était une nuit comme toutes les autres nuits. Des dunes découvertes, ici ou là des taches sombres, arbustes dispersés et clairsemés. Ici et là, se dressent des arbres nus tels des créatures malheureuses, les branches étendues vers le ciel, telles des mains de personnes qui prient et demandent miséricorde et aide. C'était une nuit comme toutes les autres nuits. Un vent silencieux souffle, des hommes assis près de la route, bande noire et brillante, de temps à autre regardent leur montre, et un tremblement d'impatience traverse leur corps. Tension et attente, on entend le rugissement des voitures au loin, les hommes se dispersent chacun à sa place, prêts à l'action. C'était une nuit comme toutes les autres nuits. A intervalles réguliers, s'approchent les voitures, scintillement des phares, des portes qui s'ouvrent, des formes humaines qui sortent à l'extérieur et disparaissent dans la nuit.
Un vieil homme marche en Djellaba blanche, habits de fête, le visage rayonnant et joyeux et ses yeux rivalisent avec les étincelles des étoiles du firmament. Dans l'une de ses mains, il porte ses maigres affaires, et dans sa seconde main il tient le plus petit de ses fils, et sa femme, qui est dans ses derniers mois de grossesse, se traîne derrière lui et encourage avec délicatesse les autres enfants – pendant que dans leur cœur se mêlent l'espoir, la peur et l'anxiété.
C'était une nuit comme toutes les autres nuits, ils sont assis maintenant sur la plage. Ici un grand-père qui caresse la tête d'un enfant, là une grande sœur qui enlace le petit frère et là, une mère qui allaite son bébé. Silence absolu.
Y a-t-il un poète qui pourrait exprimer dans une poésie l'émotion qui étreint le cœur de ces gens-là? Y a-t-il un écrivain qui trouverait les mots et l'expression des espoirs et des pensées qui traversent leur tête?
L'attente est longue, les yeux sont tournés vers la mer, quand viendra le bateau? Réussirons-nous à y monter?
C'était une nuit comme toutes les autres nuits. Soudain à l'horizon des lumières s'allument, bleu, blanc, sont-ce les battements du bateau, ou est-ce une étoile qui embrase la mer?
La tension est grande, difficile à supporter. A nouveau des lumières, cette fois-ci, c'est évident. Les corps se redressent et les formes se relèvent. La souffrance se termine et l'exil prend fin. De loin, déjà, la terre promise et la patrie font des clins d'œil.
C'était une nuit comme toutes les autres nuits.
Non, ce n'était pas une nuit comme toutes les autres nuits! De lourds nuages
recouvraient les cieux, la foudre des éclairs et le fracas du tonnerre transgressaient l'harmonie de la nature. La mer rejoignait la colère des cieux, et des vagues immenses jouaient avec le bateau Egoz, jusqu'à son fracassement contre les rochers de la côte, sentence divine. La colère et la foreur ne serviront à rien, le bateau a fait naufrage et ses passagers se sont noyés.
Non, ce n'était pas une nuit comme toutes les autres nuits.
[Tiré du feuillet du kibboutz /Ifat]
אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית- קצידה:תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם-פיוט מס 26 כרך א'
שבת בראשית…..
אעירה שחר
(26) — קצירה — סי׳ רפאל משה אלבאז חזק
ע״מ י־-י הגאים במחרוזת א׳
ט-ט — במחרוזת ב׳ י
בשקל ״אס מן עאר עליכום א־רג׳אל לכנאס״
צָמְאָה נַפְשִׁי לְאֵ–ל תָּמִים דֵּעִים/רָם נִשָּׂא כְּסָה שָׂמִים הוֹדוֹ
אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ, כִּי מַה נָעִים/בִּטְחִי בּוֹ, אֲשׁוּרִי לֹא יִמְעֲדוּ
אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים וְשׁוֹעִים/בְּתִתָּם אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ
נִדְמוּ לָךְ כְּאוֹהֲבִים וְרָעִים/וּבְקִרְבָּם מַשָּׂא כָּבֵד יִכְבָּדוֹ
נִדְבָתָם לְךָ מְעַט וְרָעִים /לַשָּׁוְא פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ
הוֹן עָשִׁיר מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל יַתְעֵם/לְשִׂכִּים וְלִצְנִינִים בְּצִדּוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים / מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
לֹא יוֹעִילוּ כִּי תֹּהוּ הֵמָּה/חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ
בּוֹטֵחַ בָּם יְהִי לֵשַׁמָּה/לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ .
תְּכַסֵּהוּ בּוֹשָׁה וּכְלִמָּה/מַן הַמֵּצַר אֵין עוֹזֵר לוֹ
וְלָמָּה זֶה הֶבֶל תֶּהְבָּלוֹ:
רָאִיתִי אוֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים/דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמוֹ וְאִמְרֵי פִּיהוּ
פָּנָיו יְחַלּוּ יוֹם יוֹם תְּאֵבִים/ חוֹשְׁקִים לִרְאוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ
פֶּתַח בֵּיתוֹ הֵן יָצְאוּ נִצְבִּים/תָּמִיד אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ
אַךְ יְמֵי עָנִי רַבִּים מַכְאוֹבִים/וְגַם כָּל–אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ
לֶחֶם אָכְלוּ לֶחֶם הָעֲצַבִּים/פַּת בַּמֶּלַח יֹאכַל, כִּי לָחֲמוּ הוּא:
לִלְבוּשׁוֹ יָכִין לְבוּשׁ קְרָעִים/בֶּגֶד עִדִּים כְּסוּתוֹ לְבַדּוֹ
לָחֲשׁוּ וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים/גַּם קְרוֹבָיו מֵרָחוֹק עָמְדוּ
חָבַל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
כנפי שחר
(26) הנושא: תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם.
צמאה נפשי… — שאפה להתקרב לה׳ כעמא למים. תמים דעים — סמל השלמות. בטחי בו — בטחוני. אשורי… — רגלי לא יתמוססו. ושועים — עשירים. משא — כמשא. הון… — הממון מטה אותם מדרך הישר. לשכים — קוצים דוקרנים. תעתועים — רמאות. לא יועילו — לא יצילו. חשבו מזמה… — וגם אם יחשבו להזיק לא יוכלו. לא יעשר — ישאר עני. חילו — מזלו. פניו יחלו — יחניפו לו. איש לבצעו — לטובת עצמו. מקצהו — ללא יוצא מן הכלל. רש — עני. לחם העצבים — הבא בעמל ועצב. בגד עדים — בגד בלוי, שמסירים אותו. סר, בארמית, עדה. לחשו — קולו הנמוך, השבור. אל עמק שוה — אותו הקבר לעשיר ולאביון בשוה.
אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעׇשְׁרוֹ/עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן אֶל עֵמֶק שָׁוֶה
כִּי לֹא יִתֵּן לֹא–לֵהִים כָּפְרוֹ/בְּבוֹא אֵלָיו חֲלִי וּמַדְוֶה
בָּאוּ עָדֶיהָ וְיֶחְפָּרוּ/לֹא יוֹעִיל הוֹן, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה
אַךְ טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה:
מָה יִתְאוֹנֵן אָדָם יְלוּד אִשָּׁה/קְצַר יָמִים לֹא בְּכֹחַ יִגְבָּר
שְׁנֵי חַיָּיו כִּמְלוּנָה בְּמִקְשָׁה /בְּשֶׁצֶף קֶצֶף וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר
הֲבֵל הֲבָלִים חֶרְפָּה וּבוּשָׁה/מָה יַעֲנֶה בַּיּוֹם שֶׁיֻּדְבַּר
אֵיךְ יִתְגָּאֶה, כַּאֲרִי יִתְנַשֵּׂא/יַצְרִיחַ וְעַל אוֹיְבָיו יִתְגַּבֵּר?
לְיוֹם עֲבֵרוֹת נַפְשׁוֹ יְבֵשָׁה/כָּל טוֹבוֹ וְיָפְיוֹ חָמַק עָבַר:
בִּקְרוֹב עָלָיו בּוֹגְדִים עִם מְרֵעִים/יַהֲפֹךְ עָלָיו לְמַשְׁחִית הוֹדוֹ
אָז יִתֵּן חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל–פְּשָׁעִים/אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ:
הוֹי חֲכָמִים נֶגֶד פְּנֵיהֶם/וּלְשׁוֹנָם עֵט שֶׁקֶר סוֹפְרִים
חֵמָה עַזָּה בְּהֶבֶל פִּיהֶם/דָּרְכוּ קַשְׁתָּם קֶשֶׁת גִּבּוֹרִים
כְּלֵי חָמָס מִכְרוֹתֵיהֶם/כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע נִמְהָרִים
לַחֲצֹב לָהֶם בְּאֵרוֹת נִשְׁבָּרִים:
אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ/ בַּמֶּה נֶחֱשָׁב? תּוֹלַעַת קְטַנָּה!
יִתְבּוֹנֵן מוֹצָאוֹ וּמוּבָאוֹ/מֵעֵבֶר מָאוּס עָבַר וְשָׁנָה
מַיִם סְרוּחִים מִמֶּנּוּ יָצְאוּ/יִתְפַּעֵם אִם עֲקָצַתּוּ כִּנָּה
יִדַּל כֹּחוֹ לִרְעָבוֹ וּצְמָאוֹ/וְעַל פַּת לֶחֶם פָּנָיו נִשְׁתַּנָּה
אֵיךְ יָרוּם וְנִשָּׂא לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ/אִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה אֵלָיו לְמָנָה?
לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת וְיָרְאוּ/ מָה אַחֲרִיתָם רֹאשׁ וְלַעֲנָה:
כנפי שחר
כפרו — פדיון נפשו מחולי וממיתה. באו עדיה… — עמדו חסרי אונים בפני המיתה. מה יתאונן — למה יתעצב? לא בכוח יגבר — על קוצר ימיו להאריכם. כמלונה במקשה — בסוכת לינה לשומר במקשאה, העלולה לנפול ברוח מצויה. בשצף קצף… — אשר במעט רוגז הריהו אבוד. הבל הבלים… — תארי נחיתות לארם. שידובר — שיתבקש לתת דין־וחשבון. איך…יצריח — ירעים בקול ניצוח? בוגדים — מלאכי חבלה. מכרותיהם — במגוריהם. שיאו — מעלתו. מוצאו — מטפה סרוחה. ומובאו — למקום עפר רמה ותולעה. מעבר מאוס… — אותו עבר בצאתו מבטן אמו ושנה בו בבואו לבטן האדמה. יתפעם — תקצר רוחו. ידל — יחלש. ראש ולענה — כאן: חיי עמל וכעס. משפט כתוב — חרוץ. דנו ומעידו — הוא הדיין הוא העד
מִשְׁפָּט כָּתוּב חֲבוּרוֹת וּפְצָעִים/ מֶלֶךְ אַדִּיר דָּנוֹ וּמְעִידוֹ,
גֵּאִים וְרָמֵי קוֹמָה גְּדוּעִים/יַעֲלוּ בַּתֹּהוּ וְיֹאבְדוּ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
הוֹי, גִּבּוֹרִים לַחֲקֹר מִמְסָךְ/אוֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים
מַעֲשֵׂיהֶם יְהִי בְּמַחְשָׁךְ/מוֹשָׁב לֵצִּים שִׁירֵי עֲגָבִים
אַחֲרִיתוֹ כְּנַחַשׁ יִשָּׁךְ/יָדִיחַ יַחְטִיא אֶת הָרַבִּים
וִילַמְּדֵם חֻקִּים לֹא טוֹבִים:
אַשְׁרֵי אִישׁ שָׂחָה לְעָפָר נַפְשׁוֹ/נִבְזֶה בְּעֵינָיו רוּחַ נִשְׁבָּרָה
זָרַח בַּחֹשֶׁךְ הֵאִיר אוֹר שִׁמְּשׁוּ/א–ל חָנוּן מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה
חֶסֶד וֶאֱמֶת אֵלָיו נִפְגָּשׁוֹ/לוֹ נָאֶה זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה
זַרְעוֹ לִבְרָכָה בָּאָרֶץ, דּוֹרְשׁוֹ/ זֶרַע קֹדֶשׁ אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה
קַרְנוֹ תָּרוּם וְשׂוֹנְאָיו יֵבוֹשׁוּ/יִצְנְפֵם כַּדּוּר אֶרֶץ גְּזֵרָה:
כְּצֹאן לִשְׁאוֹל שָׁתוּ מָוֶת יִרְעֵם/בִּלְעָדָיו לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ
יְיָ בְּאַפּוֹ יִבַלְּעֵם/וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
הוֹרַנִי, אֵ–ל, דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ/-מִצְוֹתֶיךָ, כִּי תַּרְחִיב לַבִּי
הוֹצִיאַנִי מִתּוֹךְ הֲפֵכָה/רוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
יָדַעְתִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרְךָ/נְחֵנִי כׇל–עוֹד נִשְׁמָתִי בִי
נָא צָרְפָה כִּלְיוֹתַי וְלִבִּי:
לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וּמִזִּמָּה/לָצוּד צַיִד לְיוֹם חֲלִיפָתוֹ
יָשׁוּב הַיּוֹם בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה/ כִּי לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ
יִבְחַל בְּהַבְלֵי הַזְּמַן, עַד מָה/ זָר מַעֲשֵׂהוּ וַעֲבוֹדָתוֹ?
יִבְחַר בְּתוֹרַת הָא–ל תְּמִימָה/וּבְלוֹמְדֶיהָ תִּגְדַּל אַהֲבָתוֹ
חִילוּ וְאוֹנוֹ לַהֶבֶל דָּמָה/יְשְׂכִּיל וְיָבִין לְאַחֲרִיתוֹ:
כנפי שחר
גדועים — שבורים. לחקור ממסך — לבחון מזיגת היין. אשישי ענבים — קנקני יין. שירי עגבים — שירי חשק ופריצות. שחה לעפר — כאן: מתנהג בענוה. דורשו… — במחיצתו ישנם רק אנשי צורה. יצנפם… — יזרוק אותם ככדור לארץ ציה ושממה, כלומר יתבטלו מפניו. כצאן לשאול… — כמו ששמנונית הצאן מובילה אותם למיתה כמו־כן הגאים, בעלי ההון השונאים את העניו. מזמינים את המות לרעות אותם, לקחתם. בלעדיו — זולתי העניו. יבלעם — ישחיתם. הפכה — מהומה ומבוכה. ומזמה — תבונה. לצוד ציד… — להכין צידה בטרם יחלוף מן העולם. ישוב היום… — שמא ימות למחר. יבחל — ימאס. עד מה זר… — עד מתי יהיה מעשהו זר לרוח הי?
יִזְכֹּר יוֹם כָּל חֲפָצָיו נִמְנָעִים/תֶּמֶס יַהֲלֹךְ כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ
יוֹם עָמְדוּ לִפְנֵי אַבִּיר הָרוֹעִים/רֵיקָם, אֵין כָּל–מְאוּמָה בְּיָדוֹ
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים/מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבְדוּ:
מָה אֶעֱנֶה יוֹם הַתּוֹכֵחָה?/כִּי יִפְקֹד אֵ–ל מָה אֲשִׁיבֶנּוּ?
וּמָה אָשִׁיב בְּעֵדֶן רִתְחָא/מִפַּחְדּוֹ וְהָדָר גְּאוֹנוֹ?
מָה יַעֲנֶה טִפָּה סְרוּחָה?/אִם עֲוֹנֵנוּ עָנוּ בָּנוּ —
אַל בְּקִצְפְּךָ תּוֹכִיחֵנוּ:
שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ/אֶל עִיר צְבִי אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה
וּלְעָבְדֵּךָ טַהַר אֶת לִבְנוֹ/כִּי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה
אוֹצָר מַתְּנַת חִנָּם חָנֵּנוּ/מִיָּדְךָ הַמְּלֵאָה וּגְדוּשָׁה
לְבָשָׂר וָדָם אַל תַּצְרִיכֶנּוּ/לִבָּם חָזָק וּמִצַּחָם נְחוּשָׁה
בֶּן–פֶּרֶץ יָבוֹא כְּגֶשֶׁם לָנוּ/וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה:
נִפְלָאוֹת שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם/עוֹד יוֹסִיף יְיָ שֵׁנִית יָדוֹ
עִם, גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם/יָשִׁירוּ יוֹדוּ לֵייָ חַסְדּוֹ
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ, יָפֶה אַף נָעִים/תִּנַּשֵּׂא מַלְכוּתוֹ, יָרוּם הוֹדוֹ:
כנפי שחר
תמס יהלוך — הלוך ילך ונמס, אפיסת הכוחות. בעש חמודו — גופו החביב עליו יתמסמס כבגד אכלו עש. בעידן ריתחא — בעת הזעם. אוצר — מאוצר. המלאה וגדושה — יתר על המרה. לבם חזק… — קמצנים ואכזרים. בן פרץ… — משיח יחיינו כגשם המחיה את הזרעים. האבן הראשה — כנוי לישראל.
אעירה שחר- רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל- חלק א'-בראשית- קצידה:תוכחות מוסר למתגאים בעשרם ולבוטחים בם