ארכיון יומי: 29 באוקטובר 2019


Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton-page 106

Le colonel Taupin rend compte que le bataillon Philipot et deux pelotons de cavalerie sont partis à notre secours à une heure et demie, et qu’il a envoyé deux compagnies du bataillon Fellert, deux pelotons et une section d’artillerie à Dhar Mahrez –  Colline située à proximité de Dar Dbibagh au Sud de Fès, sur laquelle il y avait d'ailleurs un cimetière juif –  pour couvrir leur flanc droit. Il ne lui reste à Dar Dbibagh, pour garder le camp, les approvisionnements, les munitions, les vivres, les bêtes de transport, que deux compagnies, une section de génie, une section d’artillerie et une section de mitrailleuses.

Cependant aucun assaut sérieux n’est tenté contre notre quartier. Les émeutiers, incapables de résister à leurs instincts de rapine s’attardent au pillage des établissements européens et surtout du mellah qui subit un pogrom en règle avec toutes ses atrocités. Dix mille juifs affolés de terreur se précipitent vers le dar el-makhzen qui leur ouvre ses portes.

Cependant, autour de nous, la fusillade et les glapissements des femmes redoublent d’intensité, et les secours de Dar Dbibagh se font attendre. Enfin,

 la voix du canon se mêle au crépitement de la fusillade. La section d’artillerie du commandant Fellert, installée sur les hauteurs de Dhar Mahrez se met à bombarder les quartiers occupés par les émeutiers et, vers cinq heures, trois compagnies du bataillon Philipot, fortes de 370 hommes, pénètrent en ville et dans notre quartier par Bab el-Hadid – «Porte de fer», située au Sud-ouest sur la rive des Kairouanais. Cf. Le Tourneau, Fès, p. 123.

Parti de Dar Dbibagh depuis plus de trois heures, le bataillon était arrivé sans encombre jusqu’à la muraille de l’Aguedal, mais de là, assailli par derrière et sur sa droite par les tabors de cavalerie révoltés et les cavaliers des tribus, fusillés de gauche par les émeutiers installés sur les remparts du mellah, il n’avait pu avancer que pied à pied, dans le lit de l’Oued El- Ahdem – Oued al-a'zâm «la rivière des os», située au Sud de Fès – et de l’Oued Ez-Zitoun – La rivière de l’olivier», située au Sud de Fès  , faisant face de tous les côtés et subissant de grosses pertes. Une compagnie et deux pelotons de cavalerie, laissés en arrière pour couvrir sa marche, en avaient été coupés et avaient fini par se replier sur Dar Dbibagh.

Il s’agit maintenant, non plus seulement de défendre notre quartier mais de porter secours aux Européens domiciliés en dehors qui peuvent encore être sauvés. Des reconnaissances partent en tous sens; elles ont à soutenir des combats de rues meurtriers mais réussissent à ramener plusieurs compatriotes vivants, dont trois correspondants de journaux assiégés depuis midi dans une maison des Talâa, et plusieurs cadavres horriblement mutilés. Les quatre télégraphistes, après s’être défendus héroïquement jusqu’au soir, ont fini par succomber. Un seul d’entre eux est ramené par une patrouille, vivant mais grièvement blessé et brûlé,

  • Le 18 avril

Dès le lever du jour les tirailleurs complètent et renforcent la ligne de défense autour du quartier protégé. Les patrouilles qui la franchissent sont fusillées du haut des terrasses et subissent des pertes sensibles. Elles ramènent encore une vingtaine de rescapés, tous ceux de l’Hôtel de France, et un certain nombre de corps dont quelques-uns décapités. La plupart de nos compatriotes ont été sauvés par des Fassis souvent au risque de leur propre vie. Quelques-uns ont été recueillis par le pacha de Fez Jdid et conduits au dar el-makhzen, puis, de là, pendant la nuit, à Dar Debibagh.

Nos barrages tiennent bon, mais tout autour la lutte continue. Un grand nombre de bédouins des tribus voisines et surtout du Lemta – Tribu berbère dont le territoire est situé au Sud de Fès – se sont joints aux émeutiers pour piller le mellah abandonné par ses habitants. Ils commencent maintenant à s’en prendre aux boutiques de leurs coreligionnaires. Les bourgeois de Fez, terrorisés, se sont barricadés dans leurs maisons.

Le capitaine Normand, qui tient toujours à Tamdert avec le tabor du génie resté fidèle, assailli de tous côtés, demande des renforts qu’il est impossible de lui envoyer.

Le 19 avril

Après une nuit relativement calme, vers six heures du matin, la fusillade recommence. Un combat violent se livre autour de Bab Fetouh. Le tabor Normand, qui a fait une sortie, réussit à opérer sa jonction avec les troupes envoyées au-devant de lui par le commandant Fellert et se retire avec elles au camp de Dhar Mahrez.

Le caïd Si Aïssa Ben Omar nous amène encore deux lieutenants et deux vétérinaires qui s’étaient réfugiés dans les égouts où ils ont passé trente-six heures aux prises avec les rats: ils ont l’air de sortir d’un cauchemar. On ramène également la veuve et la fillette d’un capitaine tué hier, au cours d’une sortie, sans savoir ce qu’elles étaient devenues.

Dans la soirée arrivent de Meknès un bataillon mixte et une compagnie montée de la légion étrangère avec une section de mitrailleuses et un peloton de spahis, sous les ordres du commandant Doudoux. Nous commençons à respirer plus à l’aise.

Depuis hier soir je suis privé de tabac, et le thé ne vaut rien comme succédané. Voyant mon ennui, mon domestique me demande un laisser- passer pour nos postes. Il revient au bout de deux heures avec une demi- douzaine de paquets provenant du pillage de l’entrepôt. Jamais je n’ai fumé de meilleur tabac.

Le 20 avril

Après soixante heures de tumulte, il y a aujourd’hui une sérieuse accalmie. La plupart des maisons ont hissé sur leurs terrasses de petits drapeaux blancs ou tricolores pour éviter d’être bombardées, et l’Oued Fez charrie des quantités d’objets provenant du pillage dont les gens se débarrassent de crainte de représailles. Les askris mutinés se sont en grande partie dispersés. Ceux qui restent et la populace qui fait cause commune avec eux tiennent encore quelques quartiers de Fez Jdid et le mellah. D’autres viennent faire leur soumission et sont utilisés pour la garde de certains points que la faiblesse de nos effectifs ne nous permet pas d’occuper.

Quelques chorfa, oulama et notables, en majeure partie amis personnels de notre consul, se sont réunis chez M, Régnault et s’emploient maintenant à rétablir le calme. Le pacha et son khalifa tentent d’établir un service d’ordre et d’organiser la défense des quartiers. Grâce aux troupes amenées par le commandant Doudoux, secondées par celles de Dhar Mahrez, on arrive à dégager les environs immédiats et à réoccuper les fortins au nord et au sud de la ville.

Le 21 avril

Ce matin, avec MM. Biamay et Castells, je suis allé au Palais et au mellah. La ville étant toujours interdite, nous n’avons pu y arriver qu’en escaladant les murs de Batha – Dâr Batha, résidence d’été du sultan – .  et en traversant les jardins de Bou Jeloud. A Bab Dkaken – Bâb Dakakin, “la porte des boutiques“, située au Nord de Fès-Jadîd –  nous avons demandé à des mokhaznis du Palais de nous conduire auprès du sultan. Nous avons trouvé Moulay Hafid dans un de ses magasins, affalé sur un amas de ballots, inquiet, le regard fuyant, renfermé dans un mutisme farouche.

Toute la population du mellah, une dizaine de mille âmes, est entassée dans les cours du dar el-makhzen où elle commence à mourir de faim malgré les distributions de pain que lui fait faire Moulay Hafid. Pour les mettre à l’abri de la pluie, on a logé les femmes et les enfants dans les cages inoccupées de la ménagerie où ils voisinent avec les singes et les fauves affamés. C’est un spectacle à la fois grotesque et pitoyable.

La grande rue du mellah n’est plus qu’un monceau de ruines, de meubles éventrés, d’ustensiles de ménage brisés parmi lesquels gisent des cadavres d’hommes, de femmes, d’enfants hideusement tuméfiés et mutilés entourés de bandes de rats. Le long des murs effondrés, quelques chiens, trop repus pour bouger, se contentent de nous montrer leurs crocs. Un rouleau de la Loi, déchiré et souillé, traîne dans une flaque noire de sang coagulé qui répand une odeur épouvantable.

Quelques juifs se sont enhardis à nous suivre et commencent à ramasser leurs morts. Au moment où nous débouchons sur le cimetière, nous sommes salués par un obus de 65 tiré du Dhar Mahrez, trop court heureusement; un mouchoir agité à bout de bras met fin à ce bombardement.

A notre retour en ville nous apprenons que le général Moinier vient d’arriver à marches forcées de Tiflet, amenant avec lui 9 compagnies, une batterie, une section de mitrailleuses et deux pelotons de cavalerie. Nous disposons maintenant de cinq bataillons et demi, deux batteries dont une de 75 et une de 65, trois sections de mitrailleuses, une section du génie et deux escadrons, sans compter les soldats chérifiens que les caïds reha [chefs de camp] restés fidèles rassemblent à la kasbah des Cherarda.

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton-page 106

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות

פרק שני

תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על פול

  • ״תפארת החתימה״ בפיוטו של ידידיה מונסונייגו

 

נוֹרָא קָדוֹשׁ חַי וְקַיָּם / לָהּ יִשְׁאוּ נְהָרוֹת דָּכִים

תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ יָם / וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ

 

שירו של מונסונייגו מפתיע באיכויותיו ובייחודיותו, הן ביחס לשירים האחרים שכתבו על סול, הן ביחס למסורת בכתיבת הפיוט בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. הפיוטים נחתמו בדרך כלל בתפילה לגאולה מהגלות, לבואו של המשיח ולבנייתו של בית המקדש בירושלים, כל שכן הפיוטים שעיקרם צרות הגלות ומוות על קידוש השם. התופעה הזאת ניכרת היטב בפיוטים ובקצות על סול. שירו של מונסונייגו, שחובר ביום השלושים להוצאתה להורג, בוחר בדרך שונה עד מאוד מן המקובל. הבית האחרון מעלה בפנינו תמונה של הרוגת המלכות היושבת בנוף טבע עשיר במים ובצמחייה. העצים ששורשיהם הנטועים עמוקות מגיעים אל הים והנהרות הנושאים את קולותיהם אליו – הנוף הזה מסמן את הווייתה של סול לאחר מותה. הרוגת המלכות שראשה נכרת בעולם הזה תזכה כמו עץ השדה להכות שורשים בגן עדן. ההשתרשות תביא שלום ואחדות בין איתני הטבע בגן עדן. הרוגת המלכות תיטיב לשלוח שורשים אל הים ואת יונקותיה אל הנהרות. אפשר לומר שתמונת הסיום, הנראית לנו ייחודית כחתימה, מתגלה כמשקפת את מהלך השיר כולו ואולי מכוננת אותו. אפשר לומר שהחתימה יונקת את השראתה לא רק מיחזקאל יז, כב, אלא מפרק אחר שעיקרו משל ונמשל על חורבן ירושלים, על גלות בבל ועל השבת בנים לגבולם. ספר יחזקאל רצוף במשלים הלקוחים מהטבע – נטיעת הכרם והשבחתו, השחתתו ולבסוף הבראתו גם כתוצאה מנטיעה חדשה במקום אחר. נוסף על כך מעלה הנביא תמונות של מים היוצאים מן המקדש ומבריאים את העצים ואת הצמחייה, מפריחים את השממה ושוטפים את כל הארץ בשפעם(שם מז, א-יג).

גולת הכותרת של הבראת הארץ ושל השבת הבנים היא חידוש הקרבת הקרבנות בהנהגתם של הכוהנים ושל הלוויים בני צדוק, אשר היטיבו לשמור את משמרת המקדש בעת שכולם תעו והתרחקו מדרך ה׳(שם מד, א-ג; מג, יג-כז). אפשר לומר שלשירו של מונסונייגו זיקה לכלל הנושאים של ספר יחזקאל: זעקת החמס, זעם על האי־צדק, על שרירות לבם של מושלים ומנהיגים, תיאור מצולות הגלות, התוחלת לגאולה ולהחזרת העטרה ליושנה(הקרבת הקרבנות במקדש) ותמונות הנחמה בעתיד שבהן ארץ ישראל, עם ישראל וכוהניו שוכנים בעולם שכולו גפנים ומים זורמים. תמונות אלה מצויות בפיוטו של מונסונייגו והוא כולל מערכת נושאים דומה. יתר על כן, בבית האחרון מתלכדות ההשראה מספר תהלים עם השראת הנבואה של ספר יחזקאל. גם בתהלים מתוארת גאולת ישראל כעקירת שורשי הגפן ממצרים ונטיעתם בארץ: "אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה. גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה […] תשלח קצירה עד ים ואל נהר יונקותיה״ (תהלים פ, ח-יב).

תמונה דומה חוזרת ביחזקאל יז, כב, באותם ההקשרים: ״כה אמר ה׳ אלהים ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה ונתתי מראש ינקותיו רך אקטף ושתלתי אני על הר גבה ותלול״.

לבית האחרון מצרף מונסונייגו עוד חלק מתהלים צג, א-ג: ״ה׳ מלך גאות לבש, לבש ה׳ עז התאזר אף תכון תבל בל תמוט. נכון כסאך מאז מעולם אתה. נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים״. הזיקה לפרק הזה, המהלל את תפארת האלוהות, מתבררת כחשובה לשיר כיוון שהיא מגדירה אותו מבחינת הסוגה. בפיוט של מונסונייגו מתגברים יסודות השבח וההלל על יסודות הקינה. הפיוט פותח בקריאה לזכור את אשת החיל ולספר את ״עזוז מראותיה״. לאישה נוראת עלילות יאה החתימה בפסוקים מתהלים צג. ובהקשר זה נציין גם את שיר השירים ד, יב-יג: ״גן נעול אחיתי כלה גל נעול מעין חתום. שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים״.

מצודת דוד ומצודת ציון מפרשים את ״שלחיך״ מלשון שליחות – צדיקים בעלי מעשים טובים ששמעם והשפעתם מתפשטים למקומות רחוקים. כך התמונה של קצירים הנשלחים עד הים מגלמת היטב את סגולתה של הרוגת המלכות העתידה ללמד זכות על ישראל עד השבת הבנים לגבולם ובניינו של המקדש השלישי. הרוגת המלכות הפכה לשליחתם ולנביאתם של ישראל.

על פי הבית האחרון בפיוט אפשריים שני דברים: שהנביאה, שנשלחה על ידי האל, שולחת ביזמתה את קציריה עד הים, או שהאל שולח את קציריה ואת יונקותיה של סול עד הים בעקבות תפילתו של האני השר. כך מלכד בו הבית האחרון של הפיוט את הפסוקים מתהלים פ ואת הפסוקים מיחזקאל יז. דרך זאת של שילוב הפסוקים וקטעי הפסוקים במארג השיר מצויה כבר בשירה העברית הקדומה, והיא דרך מקובלת במסורת שירתנו לתולדותיה. השימוש בציטוט מהתנ״ך הוא מעין אסמכתה לכך שהבטחות לגאולה שהובטחו כבר מפי הנביא חייבות להתקיים. כך שעניין הגאולה, שהיה צריך להיות גלוי בסוף הפיוט, מסתתר תחת תכסיס רטורי פיוטי המעוגן במסורת השירה העברית מקדמת דנה. פסוקים אלו, המשחזרים מאורעות היסטוריים מרכזיים, מפיחים רוח אפית בשיר המוקדש כל כולו לגיבורה היסטורית. הנימה האפית והטון הזועם המלחמתי מייחדים את פיוטו של מונסונייגו יותר מפיוטיהם של חלואה, של ברדוגו ושל אביחצירא. האם הסמיכות בזמן למאורע (טווח של חודש אחרי ההוצאה להורג) הביאה אותו להגיב ברוח קרבית? הדבר ייתכן.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-עמוד 30

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר