מורשת יהדות מרוקו

בדרך דומה לעליתם המהירה של האלמוראביטין, כיבושיהם ושלטונם, עלה שבט ברברי אחר כ־100 שנה לאחר מכן. בראשו עמד מוחמד בן תמורת. אדם זה נתחנך בבגדד אצל הפילוסוף אלעזאלי והיה לאיש מוסר קנאי. כאשר שב לשבטו הצפון אפריקאי, מצמודה, ראה עצמו כבעל שליחות עליונה, כמתקן. הוא הקים כת שעקרונותיה היו: קנאה דתית עיוורת, אורח חיים פשוט, ושנאה לשירה ולאומנות. שם הכת, אשר פרשה מהסוגים האורטודוכסים היה האל מוח׳דון [Al moachidin]בשמם הספרדי ״מונתאיסתים בעלי אמונת היחוד״. בכוח קנאותה כבשה הכת תוך זמן קצר את השלטון האלמורביטי.

מאזור סג'למסה הסתערו האלמוחידין בהתלהבות דתית ולאומית. במידה מסוימת היתה כוונתם לעצור בעד ההתפשטות הנוצרית. השלטון האלמורביטי לא היה יכול לעמוד בפניהם. התמוטטותו המוחלטת באה תוך שלוש שנים. הגורם הישיר לכך היה עבד אל מומין אבן־עלי (1094—1163), אשר המשיך בדרך מורו ומנהיגו מוחמד בקרב שנערך בעיר חיברן שבאזור תלמסן באלג׳יר, הביס עבד אל מומין את תאספין, המושל האלמוראביטי השלישי. הצבא האלמוראביטי הניח נשקו. מרוקו נכנעה למושל החדש.

הנפגעים הראשונים מפגיעת הכת השלטת היו היהודים. עבד אל מומין פרסם צו המחייב כל לא מוסלמי לקבל את הדת המוסלמית. על אותם שאינם מתעתדים להמיר את דתם לעזוב את הארץ תוך פרק זמן קצוב ואם לא כן — דינו מות. את תוצאות הפקודה הזאת, ניתן היה לשער מראש. רבים קיבלו אז את הדת החדשה, אולם לרוב היתה זו מסכת מגן שמתחתה קויימו כל מצוות היהודיות ודיניה. אחרים מיהרו להגר לספרד, לאיטליה ועוד.

הערת המחבר: ישנה סברה כי עבד אל מומין קבל על היהודים, שהבטיחו בזמנו למוחמד הנביא להמיר דתם תוך 50 שגה אם לא יבוא המשיח. כיון שהמשיח בישש לבוא והיהודים הפרו הבטחתם, חזה שליט זה ביהודים בעלי חוב שעליו לגבותו.

 אך לאורך כל ההיסטוריה לא נראה מוצא זה כרצוי לרבים, אלא עם בוא שעת הדחק הנוראה. גם הצלב באירופה לא הבטיח רבות. אי מלוי סעיפי הפקודה גרר במקרה הטוב ביותר המרת דת מאונס, ובדרך כלל הביא להרג. לא היתה זו התנכלות מכוונת ליהודים דוקא, שכן הצו הופנה אל כל תושבי מרוקו הלא מוסלמים. יתכן, שכוונת השלטון היתה ליצור ממלכה הומוגנית מבחינה דתית ומדינית ויתכן שהיתה זו קנאה דתית גרידא. אולם כך או כך פגע הדבר ביהודים. קהילות שלימות אבדו, הנדונים התמידיים המיטו חורבן על כל סדר חברתי וכלכלי. מסגרות חיים נותצו והשתבשו, ההתנכרות לדת מצד חלק מסויים הביאה במשך הזמן לאובדן ערכים ולחוסר אחדות בציבור היהודי. שליחי האלמוחידים מלאו ביסודיות אחר דברי שליטם. בתי כנסת ובתי מדרש נסגרו ובמקרים מסויימים אף נהרסו. חלק אחר ממוסדות קודש אלה הפכו למרבית הלעג לבתי מסגד למומרים או סתם מוסלמים.

קנאות חריפה זו לא דעכה אצל שליטי האלמוחידין המאוחדים יותר. לאחר 120 שנה שבה שלטה ממשלת זדון זו היה מצב היהודים חמור.

שינוי מה חל עם עלית השליט החמישי בשושלת, אבו יוסף יעקב אלמנצור (1293־1225). הוא ביטל מגזירותיו של עבד אלמומין את דין המות ליהודים (סעיף שבוצע עד כה בנאמנות). במקום גזר דין מוות, הוטל מיסוי כבד על כל אותם שסירבו להמיר דתם. שינוי אחר קבע מנצור ביחס למומרים החשודים בקיום מנהגי יהדות. עליהם ציוה לחבוש לראשיהם כובע גדול (תרבוש) בצבע שחור אשר ירד על אזניהם. בקצה הכובע הזה התנוסס בד צהוב לאות חרפה. על בני ישראל שלא המירו דתם ציוה ללבוש גלימה שחורה, רחבה מדי בתחתיתה. קנאתו

של אל מנצור פרצה גבולות נרחבים ונראה שלא רק ביהודים היא פגעה. הוא שרף ספרים של חכם ופילוסוף ערבי גדול באותה תקופה — איברהים אבן ראשיה כי מצא פסול דתי בכתביו.

ההתעללות לא פסה אף לאחר מות אל מנצור. תחתיו מלך עבדאללה בן מוחמד בן נאצר. גם הוא כקודמו ראה ביהודים דוגמנים למלבושים פרי תכנונו. הלבוש השחור הקודם נראה מיושן בעיניו. הוא העטה עליהם גלימה ארוכה אחרת ומצנפת צהובה חבש לראשם. יצירתו זו היתה ללבוש היהודי למשך דורות. בגללה נקראים היהודים עד היום ״צפפאר ליהודי״ (צפפאר — צהוב). מפעל אחר של שליט זה היה סגירת יהודי מחוז ריף (Rif) מאחורי חומה.

הערת המחבר: כנראה, שהן הטלאי הצהוב, והן ה״גיטו״, הם לא המצאה של ימי הביניים באירופה, אלא מקורם הוא, מחוז ריף.

בימיו של עבדאללה החלה ירידת האל־מוחידין. הוא הוכה בשני קרבות ע״י חיל הנוצרים. המפלות הללו, ומותו לאחר מכן (1214), סמלו את קץ ההצלחה האלמוחידית. בד בבד עם הכשלונות מחוץ, החלו מרידות בתוך הממלכה. השליטים הבאים: יוסף אל מנצור, לעדין אבו מוחמד, לעלה אל מומין, לא החזיקו מעמד. אזלת כוח השלטון עקב ריבוי הקשיים הפנימיים היטיבה את מצב היהודים. אמנם לעתים סבלו היהודים עקב אי היציבות המדינית, ונטלטלו מדי פעם ממקום למקום. ההרג שעשה מתמרד בשם יחיא הרי ביהודי מראקש, שנטו אחר לעלה אלמומין, היתה עדות לכך, אולם בדרך כלל החלה להסתמן עת יותר נוחה. האנוסים הרבים שבו אט אט בגלוי אל דת אבותיהם וכל תגובה רשמית לא באה. עם השיבה אל חיק היהדות, ניכרו הצעדים הראשונים של ביסוס החיים הקהילתיים ויצובם.

ההטבה היחסית במצב יהודי צפון אפריקה האנוסים, שהיוו רוב באותה תקופה הביאה גם להרפית המתח הפנימי אצלם. הכפילות הדתית שעמדו בה, היתה לאספקט חיצוני של פחד מפני השלטונות המשגיחים, שגרר אחריו מתח מתמיד של סכנה. אולם נקודת הראות בעלת חשיבות רבה יותר היתה נקודת ראות הדתית. יהודי שהמיר למראית עין את דתו, חייב היה לשאת בעול כמה מנהגים מוסלמיים שהיוו סתירה וכפירה בדת ישראל. אמנם כלפי חוץ בלבד, אך עם כל זאת גררה הסטיה הגלויה, וביודעין מחיי הדת (שהיו אז בעלי חשיבות ראשונית לכל יהודי) מתח פנימי ניכר. נתעוררה בעיה חריפה שהעלתה סערת רוחות בכל רחבי גולת האיסלם. גדול המקטרגים על מעשי האיסלם באותה עת, היה יליד פאם, יהודה הכהן אבן סוסאן. חכם זה נתפרסם בעיקר כידען התלמוד. ביחוד עלתה קרנו בעת המשבר הגדול שהביאו האלמוחידין על כל קהילות יהדות המערב, שכן הוא המשיך להרביץ תורה בישיבתו. רבי יהודה אבן סוסאן היה קיצוני וקנאי בגישתו לאנוסים. הוא טען בחריפות כי אותם יהודים מומרים עכו״ם הם על פי דין. כל המודה כי מוחמד נביא אלקים, גם אם מקיים הוא את כל תרי״ג מצוות, פסול לעדות ואין להתחתן בו. בזאת רמז כי כל יהודי אמיתי חייב למסור נפשו על קידוש השם. משנתפרסמה אגרתו, היא אך הוסיפה על סבלם הרב של יהודי צפון אפריקה. לא יפלא על כן כי רבים חשבו על פניה מוחלטת אל האיסלם בלאו הכי כופרים הם ואם כן לשם מה להם הסבל הרב.

באותו זמן בערך עלה על כס נציבות אנדולסיה קנאי דתי ששימש מאוחר יותר כשליט האלמוחידין — אבו יוסף יעקב (1148). מחוז זה שימש לו כר נסיונות. מצב היהודים הפך מהרה לבלתי נסבל. רבים עזבו את מקומותיהם ופנו לסביבה נוחה יותר יחסית. בין אלה היו גם ר׳ מימון ובניו ר׳ משה ור׳ דוד. שלוש שנים התגוררו בעיר החוף הספרדית אלמריה. משנכבשה ע״י השליטים החדשים, עזבוה ופנו לפאס. סיבה נוספת שמשכתם לשם, היתה ישיבתו של בן סוסאן ובית מדרשו המעולה. כפיית הדת נמשכה פה כבר תקופה של עשר שנים. ר׳ מימון השכיל לחדור לעומק המצב שבלבות האנוסים. צעדו הראשון היה חיבור אגרת מוסר ונחמה. במגמה להרגיע את יהודי צפון אפריקה ולנחמם. כעבור שנים מועטות, עם פרסומה של אגרת ר׳ יהודה אבן סוסאן, נדמה היה שעמל ר׳ מימון הוא לריק, אך הפעם עמד ליהודים המוסווים ר׳ משה בן מימון (הרמב״ם). הוא יצא נגד דעות מורו אודות ״העם טמא השפתיים״ (כפי שקרא ר׳ יהודה את האנוסים). בחיבורו ״אגרת השמד״ או ״מאמר קידוש השם״, הוקיע הרמב״ם את הקיטרוג הקשה. בדרך הגיונית בהירה הוכיח כי כל האשמות המוטחות אינן תופשות. לאמיתו של דבר היה זה מכתב התנצלות למעשה משפחת המימונים ועקב כך הסבר לכל מעשה האנוסים. עיקרה של האיגרת טוען כי ״אין השמד הזה דומה לכל השמדות… והנה מי שנהרג בכדי שלא יודה בשליחות איש (מוחמד), יש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו — מעלה עליונה. אבל מי שבא לשאול אותנו: יהרג או יודה? אנו אומרים לו, שיודה ואל יהרג״. אבל יש הבדל רב בין עבירה שבמעשה ובין עבירה שבדיבור.

את ספרו זה כתב הרמב״ם בערבית למען יהיה מובן לכל. הוא אף השכיל לסתור בהסתמך על התלמוד, את כל אשר בנה אבן סוסאן. הרמב״ם ומשפחתו חיו בצל המות. אבו יעקב יוסף מלא עתה את מקומו של עבד אל מומין. הגזירות חודשו במלואן והוקפד על ביצוען. בין ראשוני הנפגעים היו יהודה בן סוסאן שנהרג על קידוש השם (1165). מצב דומה היה מצבו של הרמב״ם אלא שהמשורר הערבי אבו אל ערב אבן מיישא תמך בו, ולא נתן לקיים את גזר דין המוות שנחרץ עליו מטעם הממשלה. כך עזבה משפחת המימונים את פאס ופנתה לעבר קהיר.

״אור ישראל כבה במערב״. כך ראה הרמב״ם את מצב יהדות צפון אפריקה בזמן השלטון האלמוחידין. כבר בתקופת האלמוראביטין התמעטו גדולים ביהדות על אף הרקע המדיני הנוח. עתה ודאי שלא נראה כל זיק מאיר ומבטיח. יתר על כן שלטון זה סימן למשך שנים רבות תבוסה ניצחת לחיי הרוח היהודית במערב. יהודי מרוקו איבדו את עמוד השידרה, את צביונם המיוחד. נטיתם מן השפה ולחוץ אל המוסלמים הצמיחה שורש לענה. מנהגים ערביים שונים מצאו להם מהלכים בקרבם. ההתבוללות הביאה לטמיעה. תורת הרי״ף נשכחה וכמוה יצירות רבות וחשובות. המקור הבריא של דרך מחשבה יהודית ניטשטש ובמקומו חדרו אלמנטים זרים שהביאו לתלישות, לחוסר בסיס תרבותי ולניתוק משאר יהודי אירופה ואסיה. באחת מאגרותיו לבנו כתב הרמב״ם ״שמור עצמך מקצת אנשים השוכנים במערב״ ומפרש מספר מנהגים משונים וסטיות שדבקו ביהודים אלה.

עם כל זאת קמו בתקופת שואה זו שני אישים אשר נתעלו מעל בני עמם והעפילו לפסגות רוחניות. הנודע ביניהם הוא רבי יוסף וועקנין, שנולד בעיר סווטא (Suta). הוא למד עד גיל 24 בהסתר מחשש שיתפש ע״י השלטונות. בעיקר השתלם בידיעת התלמוד, המתמתיקה והרפואה. משנתגברו הרדיפות על ידי אבו יוסף יעקב, עזב את הארץ ופנה למצרים, שם נתודע אל הרמב״ם, החל ללמוד אצלו ועד מהרה היה לטוב שבתלמידיו ולאהוב נפשו של המורה. ״מורה נבוכים״, ספרו של הרמב״ם, נראה ככתוב למען תלמידו זה שנקרא אז בפי כל רבי יוסף אלמגרבי. מפסטט שבמצרים פנה מאוחר יותר אל סוריה, בה נפטר.

החכם האחר שהאיר את עיני יהודי המערב היה רבי נחום מערבי, עליו אין לנו ידיעות מרובות. הוא שתרגם את ״אגרת תימן״ של הרמב״ם ואת הביאור לספר ״יצירה״ של ר׳ יצחק ישראלי. נראה, כי הוא תרגם עוד כמה ספרים שאינם ידועים כיום. גם רבי נחום נאלץ לעזוב את מרוקו ועבר לארצות המזרח.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 53

פרק רביעי

שבת קודש

חלק א: ההכנות לשבת

א. לחם, בשר ופרות

1-בכל קהילות תאפילאלת, הכנת הלחם לכבוד שבת נעשית בימי חמישי ושישי בבית המאפה השכונתי לפי תורנות ומשמרות.

2-קניית פֵרות וירקות בשוק לכבוד שבת נעשית ביום חמישי.

3-הבשר בארפוד נקנה בו ביום ומוכשר בבית על ידי הדחה ומליחה, ובקצר א־סוק שוחטים ביום שני.

4-יש הקונים את הבשר ביום שישי, במיוחד בימות החמה, שהרי אינו דומה בשר שנשחט היום לבשר שנשחט אתמול, קל וחומר כשמדובר באורח נכבד כמו השבת.

5-בריסאני היו שוחטים בשר ביום חמישי ומחלקים אותו ביום שישי.

ב. התבשילים לשבת

התבשילים לשבת נעשים ברובם ביום שישי ובמיוחד בימות החמה, ובכללם סלטים למיניהם, מעשי קדרה ותבשילי בשר.

ההכנות לשבת נעשות רובן על ידי נשים.

יש תלמידי חכמים שנטלו חלק בהכנות, ובראשם מרא דאתרא יש״א ברכה שנהג להכין הכול בעצמו בימי חרפו ולבסוף הסתפק בהשחזת הסכינים, וכך נהג גם אדוני אבי.

ג. הכנת קדדות החמין והתה לשבת

לסעודה של ליל שבת אין נוהגים להטמין קדרות בתנור השכונתי, אלא להשהותן על הכיריים בבית.

מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לא לעשות את החמין לכל מרכיביו בקדרה אחת כמקובל בערי המרכז במרוקו, אלא כל תבשיל נעשה בקדרה נפרדת. לפיכך, מספר הקדרות הממוצע למשפחה מגיע לחמש בנוסף לקנקני התה.

וזה מעשה הקדרות ומניינן: קדרה קטנה לביצים קשות בנפרד, קדרה אחת לתפוחי אדמה אפויים, קדרה לבשר עם רוטב, קדרה לגרעיני חומוס וקדרה לעדשים בקיץ או לגריסי חיטה (=להריסה) בחורף. תבשיל אחר נעשה בקדרה נפרדת לסעודה שלישית.

נוסף לקדרות מטמינים שני כדי חרס לתה: אחד לבוקר ואחד לצהריים. את התה מכינים מראש: בקנקנים שמים עלי תה משומשים רטובים מלפני שבת וממלאים במים, וכך אין חשש לשתיית תה חדש בשבת, שכבר נתבשל די צורכו בתנור.

בכל קהילות תאפילאלת אין שותים קפה בשבת.

מנהג ריבוי הקדרות – יש שעדיין מחזיקים בו גם בארץ, כגון משפחת שטרית מנצרת.

מספר הקדרות והסירים שמשפחה מטמינה לשבת מגיע, כאמור, לחמש עד שמונה. מספר הקדרות המוטמנות בתנור אחד לכל השכונה יכול להגיע עד למעלה ממאה.

אין מנוס מלסדר את הקדרות בשתי קומות. מעל הקדרות המונחות על קרקע התנור מניחים שורות של קדרות נוספות.

סדר הנחת הקדרות הוא באופן של כל הקרוב – קרוב קודם, וכך נמנע הצורך להוציא מן התנור ולהחזיר.

את הקדרות אורזים היטב על ידי חוטי מתכת דקים וכיוצא בהם, כדי שלא תישפך תכולתן, ואילו את פתחי קנקני החרס של התה ומכסיהם אוטמים בעיסה דביקה של בצק.

לאחר סידור הקדרות ועריכתן אוטמים את פתח התנור, והוא נפתח רק בבוקרו של שבת.

הולכת הקדרות, הטמנתן בערב שבת והוצאתן בשבת נעשית על ידי נשות הקהילה, ולא על ידי גוי כבשאר קהילות במרוקו.

ד. הכנת הפרשה והעירוב

יראים ותמימי דרך מהדרים לקרוא ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳ בערב שבת לאחר תפילת שחרית וקריאת ׳חיק לישראל׳, כשהם מעוטפים בטלית ובתפילין.

אחרים משלימים במהלך היום או בשבת.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לקרוא ׳שניים מקרא ואחד תרגום׳ ביום שישי בבוקר בעמידה מתוך ספר תורה כשר ומהודר, ואחד מתלמידיו היה מתרגם בחומש.

עירוב חצרות נעשה על ידי מרא דאתרא סמוך לערב שבת על כיכר לחם, מזכה על ידי שליח ובוצעו בסעודה שלישית.

ה. הכנות הגוף לשבת

הרחצה: הרחצה לכל הגוף נעשית בבתי המרחץ הפזורים בעיר. ⁰ הרחצה לגברים לכבוד שבת נעשית ביום חמישי ונמשכת עד מאוחר בלילה, ובריסאני ובקצר א־סוק הולכים ביום שישי אחר חצות.

התספורת: תלמידי חכמים, ובראשם מרא דאתרא יש״א ברכה, מקפידים לקבוע את זמן תספורת השער בערב שבת לפני חצות, אבל שאר העם מסתפרים ביום חמישי כמו בריסאני.

הטבילה במקווה: במהלך היום חסידים ואנשי מעשה, ובראשם חכמי אביחצירא, טובלים במקווה טהרה סמוך לחצות היום, וכן המנהג גם בריסאני ובקצר א־סוק.

סדר הטבילות וכוונותיהן הוא לפי החיד״א, ומרא דאתרא יש״א ברכה ערך כוונות לפי האריז״ל והבעש״ט.

רחיצת פנים, ידיים ורגליים: מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת שתלמידי חכמים ואנשי מעשה רוחצים פנים, ידיים ורגליים בחמין ערב שבת לפני מנחה, ואף על פי שכבר התרחצו לפני כן בבית המרחץ לכבוד שבת.

סדר הרחצה: ממלאים ערֵבה במים חמים, הרוחץ יושב על שרפרף ולידו הערבה, ועל כתפו מגבת. רוחץ את פניו תחילה ומנגבן, אחר כך רוחץ את ידיו ומנגבן ולבסוף רוחץ את רגליו ומנגבן, שכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי.

נטילת הציפורניים: מנהג תלמידי חכמים לגזוז ציפורניהם לאחר הטבילה במקווה ואחר כך להשמידן, והמנהג בריסאני לקצוץ ציפורניים לפני הרחצה והטבילה.

בערב שבת אוכלים רק סעודת עראי, ואנשי מעשה נמנעים מאכילה אחר חצות מפני כבוד השבת.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי– שבת קודש-חלק א: ההכנות לשבת-עמוד60