מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

ה׳ יחד את העם בהבטחתו לאבות ובבחירתו במעמד הר־סיני. המשורר מוסיף וכותב ״שוב וזכור לנו ברית האבות״. ברית זו נשענת בין השאר על ״בזכות נעקד במקום איל אחד תמיד, מן הצאן״, כדברי אחד המשוררים העם התפלל במשך הדורות לבורא עולם שיגאלו מצרות הגלות. התפילה היתה סם מרפא ששיכך את מכאובי העם, תקוותיהם של כל בני הקהילות משתקפות היטב בשירת הפיוטים. כך אנו מוצאים את הזעקה הבוקעת מאחד הפיוטים:

"ה' מָתַי יָבוֹא הַגּוֹאֵל / אֶל אֻמָּה עֲנִיָּה
וְיִגְאָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִיא שְׁבוּיָה..
שִׁשּׁוֹ צָהֲלוּ רַנְּנוּ / בָּא זְמַן הַיְּשׁוּעָה
וְקוֹלְכֶם שְׂאוּ וַעֲנוּ  / כְּשׁוֹפָר תְּרוּעָה"

(אעירה שחר פיוט 44 )

ביאת הגואל מלווה את העם במשך כל הדורות. הוא היה התקווה ואליו ערגו, קודם יבוא המבשר: ״רגלי מבשר/ חיש אל נערץ״. המבשר הוא כמובן אליהו הנביא. באחד הפיוטים שואל המשורר בשם העם:

מתי יבוא משיחי ויגאלנו?

אנא אלוקי, מהר ענני

וה׳ עונה ואומר:

"הנני אשלח מבשר לעניה

הוא התשבי אשר נקרא אליה

בזכות נעקד בהר המוריה"

אליהו הנביא המבשר זוכה לכינויים כמו ״ישר ותם״: ״כי הזמן עבר ותם, החש שלח ישר ותם״. המשורר מבקש ומתחנן כי הגאולה לא תתעכב ״ושלח נא את אליה רגלי משווה, בטרם מלאת שנה״. אחרי המבשר שהוא אליהו הנביא יבוא המשיח. במסורת חז״ל נתייחד משיח בן דוד כדמות אשר עתידה לגאול את ישראל מכל תפוצותיו ולקבצם בארץ־ישראל. הציפיות לימות המשיח היו חלק מרחשי הלב אצל יהודי מרוקו והן נסמכו על דברי חז׳׳ל שבימות המשיח אין שעבוד מלכויות. זמן הגאולה מתואר ע״י המשורר כ״עת דודים":

עֵת דּוֹדִים כַּלָּה בּוֹאִי לְגַנִּי.

 פָּרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵץ רִמּוֹנִי:


חָלַף הַגֶּשֶׁם הַסְּתָו עָבַר.

קוֹמִי רַעְיָתִי הַחֵשֶׁק גָּבַר.

נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִין בַּמִּדְבָּר.

 שָׁם אֶתֵּן דּוֹדִי לָךְ מַחְמַד עֵינִי:

בפיוט זה מתקיים דו־שיח בין ה׳ לכנסת ישראל המכונית כאן ״כלה״. בדברי נחמה אלה מתאר המשורר את זמן הגאולה ואת החזרה לארץ הקודש. ימות הגשם שהם ימים של הסתר פנים של הקב״ה מעמו חלפו, כך גם הסתו פינה את מקומו לימי האביב שבהם פריחה של הגפן והרימון משבעת הפירות שנשתבחה בהם ארץ־ישראל; ה׳ וכנסת ישראל יתחברו ויתאחדו באהבה אין קץ רק ב״שדה״ שהוא ארץ־ישראל.

מפיוט זה עולה כי הטבע משתתף בחוית הגאולה. הקשר בין הטבע הפורח לגאולה קיים גם בנבואות הנחמה. הנביא עמוס אומר כי בעת הגאולה ״והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה״. כאשר ישיב ה׳ את שבויי ציון גם ההרים ישאו קול רינה ועל כך אומר המשורר בתהילים ״הודיע ה׳ ישועתו, לעיני הגויים גילה צדקתו …הריעו לה׳ כל הארץ…ירעם הים ומלואו…נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו״.

הערות המחבר: חז״ל ציירו ימים אלה כימים שאין שעבוד של ישראל לעמים בפרט וימים בהם יחדול שלטון האדם באדם: ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד״ (שבת ס״ג א׳). מאמרים רבים מתארים את ימות המשיח וביניהם ניתן למנות את דברי הרמב״ם בהלכות מלכים י״ב, ד׳־ה׳: ״לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח… אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמה ולא יהיה להם נוגש ומבטל…״. עניין התורה והגאולה כרוכים זה בזה. ר׳ חיים בן עטר (1743־1696) קובע שלימוד התורה הוא תנאי לגאולה, עפ״י דבריו ״משה אינו חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה…ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה״. ראה דן מנור ״גלות וגאולה״ עמ׳ 148.

המדרש ב״שיר השירים רבה״ ב׳ מתייחס ונותן את הסברו: ״הגשם חלף הלך לו ־ זה השעבוד, כי הנה הסתו עבר ־ זו מלכות אדום, שמסיתה את העולם ומטעית אותו בכזביה…״. הסברים אלה מתיישבים עם כוונת המשורר אך להבדיל ממחבר הפיוט המזוהה כ״חיים״ שבדבריו הוא מתכוון לאומות ערב בקרבם חיים יהודי צפון אפריקה שם, כנראה, נכתב השיר. מחבר מדרש שיר השירים מכוון את דבריו לנוצרים שהם ״אדום״ שבמדרש, ששלטו בא״י והציקו ליהודים שישבו בה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"טעמ' 59

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר