חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017

 

בדורות האחרונים בהרבה בתי כנסת במגרב נהגו לקרוא את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום, כמקובל בהרבה מתפוצות ישראל. את המילה הזאת בתרגום אונקלוס ביטאו כצפוי [digurim]היינו בהגיית המילה בשעת קריאת התרגום השווא שבדל״ת מומש בתנועה [i], כמו כל שווא נע בעברית ובארמית, אבל בהגיית המילה שנשתקעה בערבית המדוברת השווא הנע ממומש כ־[a]. קיומה של המילה בכל אזורי מרוקו וגם במקומות מסוימים באלג׳יריה מלמד שמדובר בשאילה בזמן קדום.

אפשר לטעון, בצדק, שמשנשתקעה המילה בערבית, המירו הדוברים את הקריאה  digur-digurimבקריאה dagur dagurim בגלל גרֵרה אחר הצורות חֲמוֹר, חֲמוֹרִים, שכן היו מי שהשתמשו בכינוי הגנאי הכפול hamor dagur-hamorim dagurim עם זאת יצוין כי דווקא בפריפריה היו מקומות שהשתמשו בכינויים dagur-dagurim לבדם או עם בן הזוג בערבית  hmir dagurוברבים hmir dagurim ולא צירפו אליהם מעולם את המילה העברית. הרבה דוברים מאזורי הפריפריה הכחישו בתוקף את קיומו של הצירוף hamor dagur בערבית שלהם, ועמדו על כך שאצלם אמרו רק dagur  או hmar dagur

השימוש בביטוי כפול הוא תופעה מוכרת ורגילה במגרב. לשם הבעה מודגשת השתמשו בביטויים כפולים שמרכיביהם משתי שפות, כגון בנפכה ולגאווה (=בהרבה גאווה) – צירוף של מילה ערבית ומילה עברית; באש ישרף ובנורא יתוקד – ביטוי כפול בעברית ובארמית ששימש קללה נמרצת; בלערבייה ותאעראבת(=בפירוש שאין בלתו) – בערבית ובברברית.

מן הראוי לציין, כי הגיית השווא הנע כ־[a] כבר תועדה בצפון־אפריקה במסורת השמרנית של העיר ג׳רבה בקריאת העברית במקרא ובמשנה בתנאים מסוימים, כפי שהראתה קציעה כ״ץ, למשל בין שני עיצורים זהים: מרבבות- mirebabut פּוֹקְקִין –  poqaqin וגם יהודית הנשקה תיעדה אותה בכמה מילים משוקעות בערבית, כגון נוכְחם – noxahem  אורחים – orahem

נסכם את דברינו. ההגייה [sagur] תועדה מפי חכמים מוסרי שרה בני אזורים שונים במרוקו. המילים אורח-אורחים היו מצויות בכל קהילות היהודים במרוקו ובאזורי פריפריה שם ובאלג׳יריה; בכולם צורת הרבים נהגתה אורחים. המילים דְּגור-דְּגורים בהגייה [dagur-dagurim]היו מצויות בכל להגי הערבית היהודית במרוקו וגם

בלהגי גרדאיה באלג׳יריה. הצד השווה בשלושת היסודות האלה, ששימשו בערבית של השרה ובלשון המדוברת, שהם מלמדים על הגיית השווא הנע בכל אחד מהם כ־[a]

אדגיש שהתנועה a]] במילה דרוש (דארוש/דארוס) אינה שייכת לכאן. אין מקום להניח שמדובר בהגיית השווא [a]בצורה דרוש. לכאורה אפשר לטעון שכך אפשר לפרש את התנועה [a] בצורה דרוש באיטליה. שכן מצאנו שם שהשווא התממש כ־[a] לא רק לפני עיצורים גרוניים ולועיים, כגון שָׁחָטו(=שְׁחָטו), כפי שהראיתי במקום אחר. מיכאל ריז׳יק מצא לתופעה עדויות נוספות, והוא מצא לא מעט עדויות להגייה הזאת שם גם לפני עיצורים אחרים, במיוחד ביסודות עבריים שנכנסו ללשון האיטלקית, כגון magilla (=מְגִלָה). אך ברור לי שאין הדבר הזה חל בהכרח על המילה דרוש. מדוע נניח שהתנועה [a] במילה דרוש מייצגת שווא?

הלוא הצורה מתפרשת היטב כצורת בינוני פעול של דרש(!) גם בלי שנחבר אותה לצורות כתוב ופסוק, כפי שהיטיבה יהודית הנשקה להציע, וכפי שאמר מעצמו רבי משה מלכא.

עיקרו של הדבר, אין ספק שהצורות סֲגור, אורחים, דגור ודגורים הן יסודות מהעברית ומהארמית שחדרו לערבית היהודית במרוקו בתקופה קדומה. הדוגמות האלה עשויות ללמד לא רק על עצמן אלא מעבר לזה; הן מלמדות שבימי הביניים היו מקומות במרוקו שבהם הילכה גם (או רק?) הגייה של השווא כ־[a], אבל שרדו ממנה אך עקבות מועטים, כמה שמצאנו בתוניסיה. ברור, כי קביעת מסקנה גורפת דורשת יותר ממצאים.

חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017-עמ' 29

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 154 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר