ארכיון יומי: 12 באפריל 2020


כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה

כתר קדושה

"נהר – דעה,׳ עולה על גדותיו

״דבר בדוק ומנוסה לאדם שלומד תורתו באהבה וחיבה, יראה עצמו, וימצא שלבו נובע, ונפתחין לו דרכי חכמה״. (ספר משנת חכמים, לגאון ר׳ משה חאגיז זצ״ל [נכד הגאון ר׳ שמואל חאגיז מחכמי פאס] מעלה הרביעית, אות צ״ג).

בתיבות ספורות אלו, גנוז הפתרון לפרשה המופלאה של חידושי תורת ר׳ אליעזר וכתיבתם, ומן הדומה שקולמוסו מהוה הוכחה ניצחת לאימרה זו.

שהרי על אהבתו וחיבתו לתורה סיפרנו כבר, וממנה נבע לבו בחכמת התורה. נבע בשצף, ללא הרף, נביעה הולכת וגוברת. מבועי חכמה שפרצו מעמקי השכל הנעלם, ונהפכו לאשד אדיר של חכמה נגלית. גילוי על גילוי, עוד תירוץ ועוד מהלך, עוד הברקה, ועוד חריפות גאונית, ללא הרף, עוד ועוד.

לכל שטף החכמה הזו, נדרשו כלים – כלי קיבול שישמרו אותה, שיעבירוה הלאה, ולא יניחוה ליפול לתהום הנשיה. דפים, גליונות, קונטרסים, קולמוס, קסת, דיו, שולחן – ו… אדם שיאחד אותם.

אך לא די בסתם סופר או לבלר. לצמצם שטף אדיר של מחשבות עמוקות לתוך חלל קנה הקולמוס, ולהריקה עם טיפות הדיו, נצרך איש אשר רוח בו. איש המסוגל להכיל בשכלו את כל אותם רעיונות, להבין את תוכנם, ולצמצמם צמצום אחר צמצום, עד הכתיבה, ואין מי שיתאים לזה אלא בעל המחשבות עצמן, הלא הוא ר׳ אליעזר עצמו.

וכך הוא עשה. משנתו הט״ו ועוד סוף ימיו הקצרים, בכל עת שיכל, ישב וכתב. בכתב צפוף, מילא במהירות דף אחר דף. ממלא את קסתו, ומרוקנה במהירות בלתי נתפסת.

כך נתחבר גליון לגליון, ונעשה קונטרס. וקונטרס רודף קונטרס ונעשה ספר, ועוד ספר, וכך הלאה.

ולא רק על גליונות כתב, אלא בכל מקום אפשרי חרט רעיוניו. תיכף כשצצו, תר אחר מקום פנוי לכותבם, לבל יאבדו חלילה במרוצתם. על שולי ספרים, ועל כריכותיהם, בין הפרקים, ובין השיטין.

אולם, אליה וקוץ בה, כי בהיותו כותב בעצמו את חידושיו, מה יעשה ובעת שכותב חידוש זה כבר מתנוצץ במוחו החידוש הבא, אץ בדרכו לצאת לאויר העולם, כיצד ישמרנו? ומה גם, שכטבעם של החריפים בשכלם, עוד לא השלים כתיבת זה, וכבר ממשמשת ובאה הקושיא הסותרת את מה שכתב תחילה, ובעת יעלה דיחוי זה על הכתב, תיכף ינבוט יישוב נוסף, או אופן אחר.

לכך היה יושב ר׳ אליעזר וכותב, ותיכף מוחק, כותב ומוחק פעם אחר פעם. ואם לא הגיע לכלל מחיקה, היה כותב בצד הגליון, ובהעדר מקום, גם מעל השיטין או ביניהם.

הבה נראה כיצד מתאר תלמידו הנ״ל את גליוני חידושי התורה של רבו: ״קונטריסין ודפין באותיות מעורות זו בזו, ואותיות פורחות ביני שיטי, עד שלא היו קצת מן האותיות רישומם ניכר אלא ע״י הדחק, וכתב ע״ג כתב עד שלא היה אדם שקראו. ולו נמצאו כמה ענינים, והמה בכתובים, על ניירות ישנים, והדברים עתיקין, מילתא דשף מדוכתיה סחור סחור לכתבים, וצריך לימוד לדעת תנא אהיכא קאי״.

וכפי שכתב גם החיד״א בשם הגדולים: ״ומפי מגידי אמת שמעתי מהפלגת עיונו בעומק וחורפא וקלות הפלא ופלא, ולרוב עיונו היה כותב ואח״כ חוזר ומוחק וכיוצא, ולכן אינו ניכר מהספר גדולתו כל כך״.

כותב על השלחן…

וכל החזיון הנפלא הזה, מתוך דבקות בעומק העיון, במאמץ כביר, עד שהעידו עליו יודעיו, כי פעמים רבות בהיותו אחוז שרעפים, משוטט ברעיוניו, היה כותב וכותב, ולא ראה כי הניר שלמרגלות קולמוסו תם ונשלם, וכך המשיך לכתוב על השולחן שלפניו, וקידש אותו בקדושת כתבי הקודש…

אודות לכך, ברור מאליו כי יבולו התורני מבורך ביותר, על אף שימי חייו קצרים היו. ואלו הם חיבוריו: מגן גבורים על מסכתות הש״ס, ח״א על מסכתות בבא מציעא והוריות נדפס ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילה בשנת תקמ״א בליוורנו, והובא לדפוס ע״י ר׳ רפאל יהודה ישראל.

נדפס שוב במהדורה מצומצמת ירושלים תשל״ד, החיד״א בספרו עין זוכר מערכת כ׳ אות א׳ כותב: ״ואגב רהטאי זה חזיתי להרב המופלא נר המערבי כמהר״ר אליעזר די אבילה זלה״ה בספרו מגן גבורים חידושי מציעא״. גם בספרו פתח עינים סנהדרין קג. כותב: ״ועמ״ש הרב המפולפל מוהר״ר אד״א זלה״ה בספר מגן גבורים״. וראה עוד מה שכתב החיד״א בעמוד השער לקונטרס אחורי תרעא (הגהות לספרו שער יוסף עמ״ס הוריות), שמה שהביאו לחבר את הקונטרס הם ג' ספרים שיצאו מגדולי הדור על מסכת זו, ואחד מהם הוא "מגן גבורים להמאור הגדול רב אד״א זלה״ה״.

ח״ב על מסכתות כתובות וקידושין, נדפס ג״כ ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילה, והובא לדפוס ע״י נינו ר׳ יוסף דא אבילה בשנת  תקס״ו בליוורנו. שו״ת באר מים חיים, מעין גנים נימוקים על ד׳ חלקי הטור ושו״ע, מלחמת מצוה על סוגיות הש״ס, ובסופו קונטרס חסד ואמת דרשות. כל אלו נדפסו ע״י חתנו ר׳ שלמה דא אבילא, והובאו לדפוס בליוורנו בסביבות שנת תקס״ו ע״י נינו ר׳ יוסף דא אבילה, ששהה לצורך כך כשנה וחצי בליוורנו.49 שו״ת רב אד״א, מה שהשיב לשואליו בהלכה. וקונטרס אחרון, ביאורי תנ״ך, אלו עדיין בכת״י.

חתנו מספר כי בדעתו היה לעלות לארץ ישראל ושם להדפיס את חבוריו, אולם נטרפה השעה, ור׳ אליעזר נפטר בגיל צעיר, טרם הספיק להוציא את מחשבתו הזכה לפועל.

הצעה ובקשה מעניינת, מציע ר׳ יוסף דא אבילה (נינו של ר׳ אליעזר), המביא לדפוס את ספרי זקנו, לכל המעיינים באותם ספרים. לדבריו, מי שיש לו איזו השגה על דברי זקנו וכדומה, ישלחנה לרבאט, לישיבתם של נכדיו, אביו ר׳ משה דא אבילה, דודו ר׳ שמואל דא אבילה, ודודו ר׳ אליעזר דא אבילה (השני), והם בעוצם חכמתם בקיאותם וחריפותם, ישיבו דברי אמת לכל שואל, ויעמידו דברי זקנם על מקומם בשלום.

 פטירתו מן העולם

בבוקרו של יום שבת קדש, ג׳ אדר א׳ שנת תקכ״א, נפטר ר׳ אליעזר לבית עולמו, בהיותו בסך הכל כבן מ״ז שנה.

תלמידיו, בני עדתו, וכלל יהדות מרוקו, קבלו ידיעה זו בצער רב, ובכאב עצום, ונתנו סימן למועד פטירתו: ״אשכ״ר יקריבו״ (אשכר – דורון, רש״י תהלים עב,י. אשכר גימטריא: תקכ״א). במקומות רבים נשאו רבני המקום הספדים לזכרו, ועדות לכך נותרה לנו בספר

תהלה לדוד, ספרו של המשורר הנודע – הצדיק ר׳ דוד חסין זצ״ל, שקונן שלש קינות לפטירתו. וכפי שקדם לביאתו לעולם הזה סימן מופלא מן השמים, כך ליציאתו לעולם שכולו טוב קדם מעשה נורא.

באחד מימי החורף של שנת תקכ״א, יצאו בני הדודים הצדיקים, ר׳ אליעזר ור כליפא בן מלכא לשאוף אויר צח ברחובה של עיר. בעוברם בשוק, פגע בהם מכשף ידוע, ממשפחת מכשפים אילמים, שהיה מוכר היטב לאותם צדיקים.

ר׳ כליפא פנה ברמיזה לאותו מכשף (שהיה ג״כ אילם), ובקשו שאם קיצו של ר אליעזר ידוע לו, שיואיל לאומרנו לו. הגוי נרעד, ורמז לר׳ כליפא: דע כי בשנה זאת ימות. ר׳ כליפא התעצב אל ליבו מאד מאד, ולא ידע את נפשו מרב צער.

ר׳ אליעזר הבחין בכך תיכף, ומיד שאל את בן דודו מה ארע. בלשון רפה, סח לו ר׳ כליפא את דברי נבואתו של המכשף. לתמיהתו, החל ר׳ אליעזר לשמוח מאד, ואמר לר׳ כליפא: ״דע לך אחי ורעי! איני עצב על כך כלל וכלל, כי יודע אני שבודאי השגתי כבר את שלמותי״. אשרי הצדיקים אשר חשים בעומק ליבם את דברי חז״ל: ״הקב״ה יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלקן, והוא מסלקו״ (שיר השירים רבה ו,ב).

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – תולדות הגאון הנורא ר׳ אליעזר דא אבילה-עמ' 143

הפתגם הספרדי־היהודי בצפון מתקו-נינה פינטו-אבקסיס-פעמים 121

הפתגם הספרדי־היהודי בצפון מתקו

נינה פינטו-אבקסיס

תמר אלכסנדר־פריזר ויעקב בן־טולילה, מילה בשעתה זהב מעלתה: הפתגם הספרדי־יהודי בצפון מרוקו, ירושלים: מכון בן־צבי, תשס׳׳ח, 421+231 עמ׳

תמר אלכסנדר ויעקב בן־טולילה, חוקרים מובילים בתחומי הפולקלור והבלשנות, חברו יחדיו למפעל מחקרי לתיעוד וניתוח של הפתגמים של יהודי צפון מרוקו דוברי החכתייה. ניב זה של ספרדית־יהודית נחקר אך מעט, ותרבותן של קהילות דוברי החכתייה זכתה לדיונים מקיפים בודדים. לפיכך חשיבות ספרם של אלכסנדר ובן־טולילה גם בהרחבת החשיפה של לשון החכתייה, כפי שהיא מקובעת בפתגמים, ובניתוח רב רובדי של הסמנטיקה, הסוציולינגוויסטיקה והפונטיקה של לשון זו.

הערת המחבר: חוקריה המובהקים של החכתייה הם יעקב חסן, פול בנישו, חוסה בן־עוליאל ויעקב בן־טולילה. תיעוד חשוב של השפה יש בספריה של אלגריה בנדלק. ראו למשל: Alegría Bendayan de Bendelac, Diccionario del Judeoespañol de los Sefardíes del ,Norte de Marruecos, Caracas I995; Ídem, Voces Jaquetiescas Caracas I990. ראו גם: (2008) 2 El Presente. בגיליון זה של כתב־העת, בעריכתם של אלכסנדר ובן־סולילה, פורסמו מאמרים שעניינם תרבותם ולשונם של יהודי צפון מרוקו, והמבוססים על הרצאות שהתקיימו במסגרת סדנת מחקר בין־לאנמית שהתקיימה בשנת 2006 באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב. ע"כ

מחקר של תוצרי פולקלור בחכתייה אינו משימה פשוטה כלל ועיקר, משתי סיבות. סיבה אחת היא שקהילות צפון מרוקו הדוברות שפה זו היו סגורות בדל״ת אמותיהן, ובני קהילות אלה התקשו לפתוח את לבותיהם ואת בתיהם לפני חוקרים מתחומי דעת שונים. אך נראה כי במקרה זה המידענים מצאו נתיב אמין לשיתוף בחומרי הפולקלור היקרים שלהם: לא רק פתגמים, אלא אף אמרות ואנקדוטות רבות המהדהדות במאות הפתגמים המצויים בספר. גם ניתוח הפתגמים לא היה במקרה זה עבודת מחקר שגרתית: לאחר שנים של מרות האינקוויזיציה בספרד התרגלו יהודי מרוקו הספרדית לחיות את יהדותם בדיסקרטיות, ועל כן לשם ניתוח הפתגמים נדרש פענוח צפניה של הקהילה מבעד לחשאיות שאפפה אותם. הסיבה האחרת לקושי במחקר נוגעת ליחס שבין חברה לשפה: החכתייה נחשבה דיאלקט במשלב נמוך, ורוב דובריה הפנימו את נקודת המבט של נותן החסות הספרדי וקשרו את השימוש בשפה לבורות, לחוסר השכלה ולהשתייכות לרובד סוציו־אקונומי נמוך; האדרת הספרדית והשימוש בספרדית־היספנית תקינה ונטולת יסודות ערביים ויסודות חכתיים עמדו למול השימוש בחכתייה. החכתייה אף עשויה הייתה להפריד בין היהודים לספרדים־הנוצרים בתקופת הפרוטקטורט הספרדי בצפון מרוקו (1956-1912) ולמנוע מן היהודים להשתלב בתפקידי ממשל.

בנסיבות אלה נטו יהודי צפון מרוקו שלא לחשוף את החכתייה שבפיהם ואף לא להודות בידיעותיהם – הייתה זו השפה שאין מדברים בה; לא רק בנסיבות רשמיות, אלא אף בין כותלי הבית חל איסור מסוים להשתמש בחכתייה, ויחס של זלזול ואפילו בושה כלפי השפה טבוע כיום בקרב דוברי חכתייה רבים. מאמציהם של היהודים בטיטואן בתקופת הפרוטקטורט לאמץ את הלשון הספרדית – היא השפה הלגיטימית שיש לדבר בה במצבים רשמיים – מעידים על כושר ההסתגלות למצבים חדשים, הסתגלות שאפשרה להם התקדמות בסולם ההייררכי החברתי החדש. רק עם ההתרחקות בזמן ובמקום מן הכובש הספרדי והשחרור מכוחו הכלכלי־השלטוני והתרבותי יכלו יוצאי צפון מרוקו, בעיקר אלה החיים בישראל, לחזור טיפין טיפין ובגלוי אל החכתייה המודחקת. מן הבחינה הזאת תיעוד פתגמים של דוברי החכתייה ונוכחות נכבדה של פתגמים בלשון זו הם עדות להיותה חלק מזהותה של קהילת יהודי צפון מרוקו, בין במודע ובין שלא במודע; השימוש בפתגמים בחכתייה מעיד כי עדיין זוהי שפה ספונטנית המשותפת לאנשי הקהילה, הרואים בפתגמיהם כלי חינוכי ואוצר תרבותי שיש לשמרו ולטפחו.

הספר שלפנינו נפתח במבוא מפורט על לשון החכתייה ותולדותיה, מבוא המאיר את הקשר שבין הלדינו לחכתייה, ולמעשה את היותה של החכתייה ענף של הלדינו. בפרק זה המחברים משכילים לתת מענה לבעיה נוספת בחקר החכתייה – כתיב השפה. באופן מסורתי נכתבה החכתייה, ובעצם הלדינו, באותיות עבריות, כפי שמתועד בכתבי־היד המועטים שנשמרו עד ימינו. בין המסמכים החשובים בחכתייה שהגיעו לידינו נמנים הפרוטוקולים של קהילת טנג׳יר כפי שנרשמו בכתיבת יד בשנים,1875-1861 וכן מסמך אותנטי המתאר כרוניקה של החיים בטיטואן ובטנג׳יר. מתעדיה ודובריה המודרנים של החכתייה בחרו לכתבה באותיות לטיניות ובכתיב המבוסס על הכתיב הספרדי, שכן היא בעיקרה שפה דבורה ולא שפה כתובה, ובבואם להעלות אותה על הכתב הבחירה הטבעית הייתה להישען על השפה הספרדית, שהיא מרכיבה העיקרי. מחקר זה מתבסס על התעתיק הלטיני, אך חידושו הוא בהצעת סימנים דיאקריטיים המשקפים בצורה אמינה את הצלילים שאינם קיימים בשפה הספרדית, והוא מציג מצע אחיד שחוקריה ומתעדיה של לשון זו יוכלו להתבסס עליו מכאן ואילך.

א.פ-סִימָן דִּיאַקְרִיטִי )ובעברית: סִימַן הֶבְחֵן( הוא סימן אורתוגרפי המתווסף לאותיות כדי לשנות את דרך הגייתן או כדי להדגיש הבדל בין שתי מילים הנכתבות בצורה זהה.

הפרק השני הוא שער לתחום הפרמיולוגיה, חקר הפתגם, ובו סיכום ממצה של ההגדרות המקובלות בחקר סוגת הפתגם, תוך שימוש בדוגמאות מן הפתגמים בחכתייה. בפרק השלישי, החותם את המבואות לספר, מוצגת סקירה של המקורות בחכתייה, ובהם ספרי זיכרונות אישים וקהילתיים, ושל המחקרים על שפה זו. פרסומו של ספר זה ועבודת השדה שקדמה לו עודדו מידענים לא מעטים להוציא לאור חומרים חבויים שנשמרו בתודעתם. פרי ראשון של תהליך זה הוא ספרה של אסתרלה חלפון בן־טולילה ׳טיטואן של הספרדים׳, שבו הסברים על ביטויים, פתגמים ומנהגים שהיו מקובלים בעיר טיטואן, בירתה של צפון מרוקו.

חלקו השני של הספר מוקדש לבחינת הזיקות הבין־תרבותיות בין החכתייה, העברית, הספרדית־ההיספנית, הערבית־היהודית והלדינו. בפרק הרביעי נבחן הפתגם החכתי בהקשר של המקורות העבריים, ומנותחות הדרכים השונות שנעשה בהן שימוש בפתגמים עבריים: בתרגום של פתגם עברי לחכתייה, בעיבודים ובהיתוכים שונים של המקור ובהרהורים מן המקורות.

הפתגם הספרדי־היהודי בצפון מתקו-נינה פינטו-אבקסיס-פעמים 121 עמ' 147

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר