ארכיון יומי: 4 באפריל 2020


Memoires Marranes-Nathan Watchel-Un autre bout du monde

Memoires marranes

Memoires Marranes

Nathan Watchel

Un autre bout du monde

Plus nous comprenons les choses singulières, plus nous comprenons Dieu.

Baruch Spinoza, Ethique, V, 24.

Une mémoire marrane encore vivante se perpétue obsti­nément au Brésil, plus de cinq cents ans après la conversion forcée, jusque dans les terres arides du Nordeste, dans le lointain et mythique sertâo. Pourquoi partir à la recherche de traces des judaïsants d’autrefois, de vestiges d’un passé si ancien, si occulté, en cet autre bout du monde, en ces immenses déserts de broussailles et d’épines, prédestinés en quelque sorte à tous les exils ?

Entre mémoire et oubli, la condition marrane s’accompagne au fil du temps de représentations et réactions ambivalentes, tant positives que négatives, à l’égard de l’héritage juif: soit la foi du souvenir et la vénération des martyrs, soit le déni des ancêtres qui ont transmis à leurs descendants le stigmate de leur sang impur. – D’une part, en effet, nous savons que la mémoire marrane ne naît pas seulement du drame de la conversion forcée, mais quelle est en quelque sorte entre­tenue, pendant plusieurs siècles, par la répression implacable des judaïsants (arrestations, prisons, autodafés), c’est-à-dire par le fonctionnement même de la machine inquisitoriale fondée sur la logique des bûchers. D’autre part, l’appauvris­sement inéluctable de cette mémoire, au long des générations, ne résulte pas seulement d’un manque de contact régulier avec les communautés juives, ni de l’œuvre d’érosion progressive du temps; il s’agit aussi, le plus souvent, d’une volonté délibérée d’effacement parmi les nouveaux-chrétiens eux-mêmes, lesquels aspirent nombreux à s’intégrer pleinement dans la société globale et s’efforcent en conséquence de faire oublier leur origine. Mais ces tentatives de dénégation, de refoulement, de falsification, n’en sont pas moins des procédures mémorielles, elles aussi, quoique en négatif : spectre qui hante tant de familles obsédées par l’impérieuse nécessité de cacher des secrets estimés honteux. Cette hantise apparaît en définitive comme une autre manière de se souvenir, qui tout en s’oc­cultant elle-même contribue paradoxalement à faire subsister une certaine mémoire marrane, s’estompant dès lors dans le flou et la confusion pour devenir vague réminiscence, dissi­mulée à la claire conscience, telle une lueur évanescente.

C’est donc d’un double processus que se compose la mémoire marrane, de deux mouvements antithétiques (mais non exclusifs car ils peuvent fort bien coexister parmi les membres d’une même famille, voire chez le même individu) : d’un côté, fidélité persévérante malgré les bûchers, de l’autre, volonté de fusion et recherche de l’oubli (ce qui ne signifie pas disparition totale du champ de la mémoire). Or le Brésil, au cours de son his­toire, a offert et offre des conditions particulièrement favo­rables à l’un comme à l’autre phénomène.

Rappelons tout d’abord quelques données démographiques fondamentales : sur le continent américain, c’est au Brésil que les nouveaux-chrétiens portugais émigrèrent en plus grand nombre et y constituèrent, très probablement, par rapport à la métropole et aux autres territoires coloniaux, la population la plus dense. Il est vrai que divers édits royaux interdirent ou tentèrent de limiter, à plusieurs reprises, l’émigration des nou­veaux-chrétiens vers les Amériques, mais il existait bien des moyens de les contourner ou de les enfreindre, alors même que paradoxalement, au cours des xvie et xviie siècles, de nombreux  judaïsants étaient condamnés par les tribunaux de l’Inquisition à être déportés au Brésil ! Nous ne disposons certes pas de statistiques précises, mais, selon l’estimation des historiens faisant autorité sur la question du peuplement de la colonie portugaise, les nouveaux-chrétiens y « ont longtemps formé la majorité de la population blanche»; vers la mi-xviie siècle, ils en représenteraient globalement au moins le tiers, et dans certaines zones plus de la moitié. — L’afflux de ces migrants débordait même, pour ainsi dire, vers les territoires espagnols du Rio de La Plata, pour lesquels des recensements de rési­dents « étrangers » fournissent quelques données quantitatives : c’est ainsi qu’à Buenos Aires, vers 1620, le groupe des «Por­tugais» atteignait quelque 25 % de la population européenne. Relevons encore en ce point l’avertissement adressé au gou­vernement de Madrid, en 1602, par l’Audience de Charcas : « De nombreux Portugais sont entrés par le Rio de La Plata; ce sont des gens peu sûrs en la matière de notre Sainte Foi catho­lique, et dans la plupart des ports dans les Indes, il y en a de cette espèce […] .» Un peu plus tard, en 1619, les informa­tions mettant en garde contre ces immigrés indésirables sont encore plus explicites :

Nous tenons pour certain que doivent arriver de nombreux fuyards, des Juifs d’Espagne et du Brésil […]; il faut remédier à la facilité avec laquelle les Juifs entrent dans ce port et en sortent ; mais on n’y peut rien, car comme ils sont tous por­tugais, ils s’aident et se cachent les uns les autres.

José Toribio Medina, El Tribunal del Santo Oficio en las provincias de la Plata [1899], Buenos Aires, 1945, p. 158, lettre du commissaire de l’Inquisition à Buenos Aires, Francisco de Tajo, au tribunal de Lima (du 26 avril 1619) : « Tenemos cierto que ha de venir mucha gente huida, judíos de España y del Brazil […] que cierto pide remedio la facilidad con que entran y salen judíos en este puerto, sin que se pueda remediar, que como son todos portugueses, se encubren unos a otros. »

Si ces avis de vigilance s’avéraient inopérants dans les ter­ritoires hispaniques, on comprend à plus forte raison que les flux de nouveaux-chrétiens portugais ne rencontraient guère d’obstacles dans une colonie de l’Empire lusitanien telle que le Brésil.

L’intégration des nouveaux-chrétiens dans la société coloniale brésilienne s’opérait d’autant plus facilement qu’ils venaient renforcer, en l’occurrence, sa composante européenne, blanche, dont les membres ressentaient vivement le besoin de faire nombre face aux Indiens autochtones souvent hostiles, à la population croissante des esclaves africains, puis à la multi­plication des diverses catégories métisses : dans ce contexte, le stigmate de l’impureté de sang, à la différence de la métropole, pouvait se trouver relativement atténué. Bien plus : à la pré­sence massive des nouveaux-chrétiens s’ajoute leur rôle éminent à l’origine même de la colonie, de sa mise en valeur et de son peuplement.

Il suffit de rappeler ici quelques faits bien connus, et plus que symboliques. C’est ainsi que, dès 1502, la Couronne accorda au nouveau-chrétien Fernâo de Noronha (associé à un groupe d’autres marchands nouveaux-chrétiens de Lis­bonne) un contrat de monopole, renouvelable après trois ans, pour l’exploration de la côte récemment découverte et l'exploitation du bois-brésil, dont l’écorce fournissait un pré­cieux ingrédient de teinture. La première ressource de la colonie, pendant une vingtaine d’années, était procurée de la sorte par la forêt côtière. Autre cas suggestif, celui de l’un des plus anciens colons de la région de Bahia, Diogo Alvares, sur­nommé le Caramuru, probablement venu au Brésil dans le cadre du contrat de Fernâo de Noronha; sa figure est devenue quasi légendaire : après le naufrage de son navire, vers 1510, il vécut près de trois décennies parmi les Indiens Tupinambas, adopté par eux et menant le même mode de vie. Puis, grâce à ses liens d’alliance avec les autochtones, il devint un collabo­rateur efficace du premier gouverneur général du Brésil, Tomé de Sousa (1549-1553), fondant ainsi un noyau initial asso­ciant pouvoir politique et vastes domaines. Or ce n’est sans doute pas un hasard si une tradition recueillie entre autres par Simâo de Vasconcellos, dans sa Chronique de la Compagnie de Jésus, l’identifie comme nouveau-chrétien.

Memoires Marranes-Nathan Watchel-Un autre bout du monde-page 14

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו

רדיפה והצלה

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

ההגבלות על קליטת הפליטים במרוקו הצרפתית היו חמורות וסבוכות, כפי שמתאר ׳לאבניר אילוסטרה״ בנובמבר 1938, אך עדיין רחוק מלדמיין את גורלם של הנותר־ים באירופה:

״לדאבוננו סוגיית הפליטים במרוקו אינה כפי שהיא קיימת במערב אירופה.

כאן הגבלות ההגירה מהוות מכשול גדול. המכשול השני, והוא מכריע, הוא היעדר מסגרות לחינוך למלאכה ולחקלאות. מה אם כן תהיה התועלת לקלוט יהודים צעירים מגרמניה, אם זה כדי להפוך אותם בעתיד לעניים במללאח של קזבלנקה או כל עיר אחרת? האם לא עדיף לבקש מהממשלה להגיש עזרה כספית?״

במגבלות חקיקה זו, הפליטים המעטים שהצליחו להיכנס למרוקו נקלטו במקרים רבים אצל משפחות יהודיות בקזבלנקה ובערים אחרות. כך למשל ב-1939 נמנו כשלושים משפחות פליטים מאירופה בקהילה הקטנה של סאפי בדרום.

בדוח לפריז מ-14 בפברואר 1939 הזכיר הנציב העליון נוגס את הגעתם של הפליטים מבלי להוסיף פרשנות:

״האוכלוסייה היהודית בערים הגדולות נרעשת מרדיפות בני דתם ברייך השלישי, והיא מתארגנת כדי להחרים סחורות ממוצא גרמני. כרוזים בעברית הופצו לשם כך ברבאט… הניסיון הוא להבטיח את קיומם של הפליטים מאירופה, והאוכלוסייה היהודית משתדלת לעזור להם להגיע לאמריקה הדרומית. הדרישות הטריטוריאליות של האיטלקים (על תוניסיה) עוררו תגובות של גורמים צרפתים ויהודים. בפאס הוחרמו שני בתי קולנוע איטלקים, ומפגינים יהודים ניסו להיכנס לתוכם בכוח״.

קליטה זו של מספר מצומצם של פליטים לא עוררה התנגדות גדולה מדי אצל המנהיגים הלאומנים באזור הצרפתי. המנהיגים היו, כידוע, בקשר הדוק עם השמאל הצרפתי(SFIO) והליגה לזכויות האדם, ועדיין תלו בהם תקוות להיענות לתביעותיהם הלגיטימיות. הקול הצורם היחיד, קול של מיעוט אבל חזק, היה קולו של המנהיג הלאומני מסאלה עבדללטיף סביחי, שהצטרף ללשכתו של הגנרל נוגס. כידוע, הוא בלט בעמדותיו האנטי יהודיות, וביקש להשליך את התעמולה הנאצית על המציאות המרוקאית.

לעומת זאת העיתון העצמאי ״סלא טקדום״ (הקדמה) הוקיע את התעמולה הנאצית שהציגה עצמה כבת ברית של המאבק הערבי נגד צרפת (במרוקו) ונגד אנגליה (בפלסטינה): ״למעשה לרייך רק מטרה אחת ! לשלוט על עמים חלשים ולשעבד אותם לאינטרסים שלו, בלי להכיר בזכויות הפרט. תפיסה זו מיושמת עכשיו על הנוצרים ועל היהודים שאת בתי הכנסת והכנסיות שלהם סוגרים. מה תהיה עמדתו ביום מן הימים כלפי המוסלמים?״.

באזור הפרוטקטורט הספרדי, שבו השתוללה בחופשיות התעמולה הנאצית מגובה בתעמולת הפלנגות הפשיסטיות הספרדיות, התחרו ביניהם המנהיגים הלאומנים כדי להוקיע את ״זרם הפליטים השואף להשליך על מרוקו את תוצאות רדיפת היהודים באירופה״. הם העלו על נס את הדוגמה של סגירת לוב בפני היהודים שגורשו מגרמניה. הרגשות הבלתי אוהדים כלפי היהודים לא היו סוד בבירת אזור הצפון טיטואן. דוח שנשלח מטיטואן לנציב העליון ברבאט, עוד ב-1933, היה חד משמעי:

״בטיטואן הכול מריעים להיטלר ואומרים שכל הרע בא רק מהיהודים. כהוכחה לכך נטען שכל נטייה לטובת היהודים זוכה תמיד לתהודה גדולה, ולעומת זאת נערכים מיד למלחמה נגד התזוזה הקטנה ביותר של המוסלמים… בקרב הילידים המוסלמים רווחה הדעה שהיהודים הם האשמים בעימותים שפורצים לעתים בין הנוצרים והמוסלמים, וכי מטרתם האחת והיחידה היא לצבור הון על חשבון אלה ואלה. הטענות מופנות לצרפת על כך שהיא מגנה על היהודים… סביר להניח שכל זה אינו זר למדיניותה של גרמניה״.

בנובמבר 1938, לרגל יום השנה השני להקמתה של ״המפלגה הלאומית לביצוע הרפורמות״ (pnrr), על פי המודל הפשיסטי, שיגרו מייסדיה עבדלחאק טורס וטאמי וואזאני מברקים לסולטאן ולממשלת צרפת נגד ״ההגירה היהודית למרוקו״. יריבם המר מקי נאסירי, מייסד מפלגת האחדות המרוקאית שהגיע מסאלה לטיטואן לא נותר חייב, וקרא לבני עמו ״לגרש את הצרפתים ממרוקו כפי שהיטלר גירש את היהודים כגרמניה״. הוא קרא ליהודים מרוקאים, וליהודים מארצות מוסלמיות אחרות ״להרהר בגירוש היהודים מאירופה, ולהעריך נכוחה את הסובלנות שרק ארצות האסלאם כמשיבות לגלות כלפיהם״. בהתאם להשקפה זו מחה נמרצות נגד אישורי הכניסה, שכביכול מעניק הממשל הצרפתי ל״מספר מדהים של יהודים הבאים מגרמניה ומאיטליה, תוך יצירת סכנה של פירוק העם המרוקאי הגאה כול כך״.

ב-25 באוקטובר 1938 ביקש ועד הקהילה היהודית בטנג׳יר מנציג הסולטאן בעיר לשים קץ למסע אנטישמי של העיתון האיטלקי המקומי 'לה ודטרה דה טנג'יר ״( La Vedettra de Tanger). הוד מעלת המנדוב (נציג הסולטאן בעיר הבינלאומית) נענה לפנייה וביקש בתוקף מוועדת הפיקוח הבינלאומית, האחראית על ניהול העיר, לשים קץ למסע זה: ״אינני יכול לקבל שגורמים זרים ירשו לעצמם לתקוף נתינים מרוקאים בעיר השייכת לאימפריה השריפית״. הוא איים לגרש את עורך העיתון, והזכיר שבנסיבות דומות בעבר הוא לא היסס לפעול נגד עיתון מקומי שתקף נציגי שלטונות. זרים הפועלים בעיר״.

קידום מפלֶה

הנציב נוגס השכיל, לצד המקל בדמות דיכוי ביד ברזל של כל פעילות לאומנית, לתת גם את הגזר בדמות רפורמות צנועות החותרות לתת לילידים יותר מקום בניהול המדינה. קידומם התרבותי של המוסלמים – אחד הצעדים החשובים ביותר ש­הנציבות לקידום הדורות החדשים של הילידים, שמטרתו הייתה להחזיר את השקט המיוחל – כמעט התעלם מהנתינים היהודים, ואף הביא לעתים להדרתם. כך למשל הוענקו המלגות החדשות ללימודים גבוהים בצרפת אך ורק לתלמידים הראויים של בתי הספר הצרפתים־מוסלמים, ולא של בתי הספר של אליאנס ובתי הספר הצרפתים־יהודים. באופן דומה נסגרו בפני בני המקום היהודים דלתות השירות הציבורי במנהל המודרני של הפרוטקטורט, כאשר המנהל המסורתי של הממשל השריפי (המחזן) היה ממילא מאז ומתמיד סגור בפניהם בשל יסודו הדתי. אמנם מדובר היה בפתיחה מאד מצומצמת של משרות זוטות בלבד גם בפני המוסלמים, אבל גם אלו נחסמו בפני מועמדים יהודים, ללא צורך בחקיקה מפורשת. כך הצדיק את הצעדים ברוח זו ראש המחלקה לעניינים הפוליטיים של הנציבות (1e général Guillaume), לעתיד הנציב הכללי של צרפת במרוקו, בתזכיר מ-28 באפריל 1938 :

״בהתאם למדיניות הילידים של הממשלה, יוצעו לנתינים המרוקאים מספר משרות בשירות המדינה על פי מכרזים. הצורך להגביל את מספר היהודים העתידים ליהנות מהצעדים החדשים האלה לא נעלם מעיני המחלקה לעניינים הפוליטיים, אבל למרות זאת לא הוצבה כל מגבלה מפורשת כזו בהצעת החוק הווזירי מ-20 בפברואר 1938. המרוקאים היו משוכנעים שצעד כזה מפלה אותם לרעה לעומת היהודים, והם לא היססו להביע את דעתם בגלוי, בין היתר בקזבלנקה וברבאט. בגיליונו מ־15 במרס 1938 ביטא העיתון 'לה וואה נאסיונאל' הד לחשש זה במאמר שכותרתו: ׳אמנם הישג ראשון, אבל לטובת מי?׳. צריך להודות עם זאת שתוצאות המכרז שהוציאה רשות הדואר בפברואר לגיוס 15 עובדים ילידים מדברות בעד עצמן: 359 מועמדים התייצבו, ובהם 135 יהודים; התקבלו 9 יהודים ו-6 מוסלמים׳׳.

לא היה צורך בפרשנות, המעשים דיברו בעד עצמם. מכאן ואילך לא היה צורך בחקיקה כדי שדבר כזה לא יישנה לעיתים קרובות… נציין לדוגמא את המחאות הזועמות של אזרחים צרפתים בעקבות גיוסו בשנת 1939 של יהודי בשם בן סימון כעובד זמני בדואר בעיר מאזאגן. הנציבות הזמינה לבירור את ראש שירות הדואר כדי שיסביר כיצד קרתה ״התקלה״. ראש הדואר התנצל והסביר כי בן סימון היה המועמד הראוי היחיד ומיהר להוסיף: ״משרדי אימץ את הכלל לא לקבל מועמדים יהודיים, אלא אם אין כלל מועמדים מוסלמים או צרפתים בעלי כישורים מספקים״.

ראש שרות הדואר הזדרז לפטר את בן סימון ב-23 ביוני 1940, מספר חודשים לפני פרסום החקיקה האנטי יהודית הרשמית של ממשלת וישי.

באווירת העוינות והחשדנות הזאת גרמה אי-הבנה מצערת להתרגשות מיותרת. ב-10 באפריל 1938 התייצבו, על פי המנהג, חברי ועד הקהילה בפאס והעומד בראשו מימון דנן, רבני העיר ונכבדיה, בקרבת המללאח, במקום הנקרא דאר אל מקינה, כדי לקבל את פני הסולטאן בעת ביקורו בעיר הבירה הישנה. הביקור עורר התלהבות דתית ולאומנית עצומה. לאחר שבירכו אותו הנציגים המוסלמים, התקדמה המשלחת היהודית כדי לנהוג כמותם. אבל רכב המלך התניע במהירות, והשאיר את הנציגים היהודים נבוכים ומושפלים… היהודים ראו בתקרית עלבון מחושב כמעט. הכול זכרו את התקדים הצורב מ־1934 כשמשלחת קהילה מפאס נדחפה בגסות, באותה צורה, בשעה שבאה לברך את המלך. הרוחות נרגעו רק לאחר שהוברר כי גם הפעם הייתה רק אי-הבנה מצערת, יוזמה חפוזה של נהג רכב השרד.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמוד 47

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

מוסף פעמים 1

כתיבתו ועריכתו של ספר הפרוטוקולים

מה הייתה זיקת תוכן ספר הפרוטוקולים לדיוניה הממשיים של החונטה? מי כתב את הטקסט, ומי ערך את המסמך הסופי?  האם קיים מגע ישיר עם החונטה ? האם הספר נכתב כשחזור מאוחר ? בסעיף זה אני מבקש לשלול את האפשרות שספר הפרוטוקולים הוא יצירה מאוחרת שנכתבה מנקודת מבט חיצונית, למשל שכתוב של ספר פרוטוקולים מקוריים מפרספקטיבה מאוחרת, על ידי אדם שלא נמנה עם מנגנון החונטה, אפשרות אשר עלולה להמעיט מערכו של המקור ומתרומתו להבנת השיח של החונטה.

כאמור ספר הפרוטוקולים כתוב בסגנון נרטיב המסופר על ידי מספר נסתר, שהשתמש כמעט באופן בלעדי בזמן עבר, ושנקט זמן עתיד בעיקר לתיאור פעולות עתידיות. שכיחים בו משפטים כגון 'הערב התכנסה החונטה', 'החונטה נפתחה ]בדיון[ סביב'. לפיכך סביר להניח כי כותב תוכנו של ספר הפרוטוקולים נהג לסכם בשלב ראשון בצורה סיפורית טיוטה ראשונית לאחר כל כינוס, באותו היום או כעבור פרק זמן קצר.

הערת המחבר : ו' בחשוון התרכ"א  22- באוקטובר  -1860  בסעיף זה נאסר על חברי חונטה לשוחח עם גורמים מחוץ לחונטה האיסור הוסבר ברצון להימנע מהטיית דעתם של חברי החונטה, אך מאחר שההסבר מופיע בתקנון היסוד, שעתיד היה להיחשף בפני הכול, נראה כי הסיבה האמתית לאיסור, שלא נכללה בהסבר שפורסם, הייתה הרצון להימנע מביקורת חיצונית על פעילות החונטה. החונטה ביקשה להצטייר כגוף מגובש. סמיכותו של סעיף זה לסעיף הקובע כי בספר הפרוטוקולים יפורסמו רק החלטותיה של החונטה מאששת השערה זו.

חיזוק לסברה כי תוכן ספר הפרוטוקולים נכתב במקביל לכינוסי החונטה, וכי הוא איננו שכתוב מאוחר, ניתן למצוא בהתאמה החלקית בין השינויים בכתב היד בתוכן העניינים לשינויים בכתב היד בפרוטוקולים עצמם. 185 גם המדבקה על כריכת הספר שנכתב בה שמה החדש של החונטה, 'חונטה נבחרת', מחזקת את הסברה כי הספר נכתב ונערך בד בבד עם האירועים המתוארים בו.

ראיה נוספת יש בפרוטוקול שתועדה בו בבירור העובדה שנכתב לאורך כשבוע ימים, מה' עד י"א באייר. בפרוטוקול  ציין הכותב כי בפרוטוקול  הושמט פרט חשוב וכעת הוא מבקש להוסיפו, ונוסח הדברים מלמד שחברי החונטה עיינו מעת לעת בספר והגיהו את תוכנו. נוסף על כך היעדר אחידות בסגנונו הגרפי–החזותי של הספר, על אף שאיפת כותביו לרשמיות וסדר, מחזק את הרושם שנכתב במשך פרק זמן ארוך.

עם זאת כמה פרטים עשויים לערער את הסברה שהפרוטוקולים נכתבו בספר זמן קצר לאחר כל כינוס של החונטה. כפי שציין בנג'ו, שלושה פרוטוקולים מופיעים שלא במקומם על פי הסדר הכרונולוגי, וייתכן כי הוכנסו לספר בעריכה מאוחרת. 188 במקרה אחד פרוטוקול שהושמט שולב בספר בין פרוטוקולים של כינוסים שהתקיימו כשמונה חודשים לאחר מועד הכינוס שתועד בו, והדבר צוין במפורש בספר. מקרה חריג זה גרר אחריו תיקון בתוכן

העניינים – חלוקת פרוטוקול לשני חלקים, 176 ו– 176 ב. פרוטוקול 96  שולב בספר במועד הקודם כחמישה ימים למועד הכינוס המתועד בו, ומופיע לפני פרוטוקול הכינוס העוקב.

אשר לפרוטוקול שהושמט ולאחר מכן שולב בספר כפרוטוקול 176 ב, ייתכן שההשמטה נעשתה במכוון. הפרוטוקול עוסק בבקשתו של הבאחה למנות נציג ממשפחת שיח' אליהוד אשר יהיה אחראי להגירה היוצאת מן העיר. החונטה, במסגרת מאבקה על ההגמוניה בקהילה, ביקשה כאמור לערער את מעמדו של בעל המשרה המסורתית, ובקשתו של הבאחה עלולה הייתה להביך אותה. על כן ייתכן שאנשי החונטה העדיפו תחילה שלא לכלול בספרם את טיוטת הפרוטוקול הנדון, ורק לאחר שנפתרה הבעיה או כאשר חשו ביטחון רב יותר במעמדם,

החליטו כי אין טעם להמשיך להסתירו. אשר למיקומו של פרוטוקול 96 , בהחלט תיתכן החלפה מידית כזאת כאשר טווח העתקת הטיוטה היה מספר ימים.

זאת ועוד, אילו היה ספר הפרוטוקולים שִׁכתוב מאוחר של מסמך מקורי, צריך היה להסביר את פשר חתימותיהם של חברי החונטה המופיעות בכתב ידם בתחתית חלק מן הפרוטוקולים. זהו לדעתי נתון מכריע באשר לזמן כתיבתו של הספר וזיקתו לדיוני החונטה הממשיים. אמנם נוהג זה השתרש בתקופה מסוימת ולאחר פרק זמן נפסק, אך הוא מוכיח כי המקור שבידינו הוצג לחברי החונטה, וכי הם נחשפו מעת לעת לתוכנו.

מי כתב בפועל את ספר הפרוטוקולים שבידינו ? האם היה מֵחברי החונטה או שמא פקיד שתיעד את דיוניה כמתבונן מהצד?  אי האחידות בסגנונו הגרפי של הספר ובעיקר שינויי כתב היד בו יכולים להעיד לא רק כי נכתב לאורך זמן,אלא כי יותר מאדם אחד עסק בעריכתו הסופית של המסמך. אפשר כי כותב הספר שבידינו היה מזכיר החונטה. ידוע בוודאות כי המזכיר נכח בכינוסים, מפני שבמקרים רבים היה חבר החונטה, ומפני ששמו מופיע לא פעם בראש הפרוטוקולים. אולם דווקא משום כך יש לפסול אפשרות זו. לפעמים נעדר המזכיר מכינוס החונטה, ולמרות זאת נכתב פרוטוקול של הכינוס בכתב יד זהה לקודמו. כמו כן חילופי מזכירים תועדו מעת לעת בפרוטוקולים, אך אינם משתקפים מבחינה גרפית בטקסט שבידינו.

הערה בפרוטוקול 298 , כשלושה פרוטוקולים לפני סוף הספר, עשויה לסייע בפתרון שאלת זהותו של כותב הספר. בפרוטוקול נכתב: 'האדון יצחק נהון המזכיר המכובד וחבר החונטה ביקש להתפטר מתפקידו ומסיועו לחונטה מסיבותיו האישיות', מיד לאחר מכן נוסף, באותו הסעיף ובאותו כתב יד:

הסעיף האחרון נכתב על ידי מזכיר החונטה מרצונו החופשי וכאשר הקריא אותו עם כל הפרוטוקול סירבה החונטה לקבל את התפטרותו'. אם כן נראה כי המזכיר נהג לרשום ולסכם טיוטת פרוטוקול במהלך דיוני החונטה, אך לא היה זה תפקידו להעתיק את הדברים בספר הפרוטוקולים כמסמך ערוך סופי ורשמי. מן התיאור בפרוטוקול 298 עולה כי ספר הפרוטוקולים היה שכתוב מפרספקטיבה קצרה של הדיון בחונטה, וכי כותב המסמך ראה את

הטקסט הראשוני, וסביר מאוד כי הוא העתיק העתקה קפואה ומדויקת את תוכנו, שכתב מזכיר החונטה או מחליפו. מסמך סופי זה הוא שהוצג לחונטה, וששימש אותה בדיוניה.

חיזוק לאפשרות זו יש בצורת רישום שמו של מזכיר החונטה ברשימת הנוכחים בראש הפרוטוקול. בכמה פרוטוקולים נכתבו לפני שמו של מזכיר החונטה יעקב טולידאנו ראשי התיבות הצב"י, הצעיר בישראל, כינוי המביע צניעות. קשה להניח כי אדם אחר זולת טולידאנו בחר בכינוי זה. מכאן שהוא כתב את הפרוטוקול הראשוני, שאינו בידינו, ושהכותב בספר הפרוטוקולים הקפיד להעתיק את תוכן הטקסט כלשונו ויצר את המסמך הסופי.

אם כן סביר להניח כי החונטה העסיקה פקיד שתפקידו היה להעתיק לספר הרשמי את סיכומי דיוניה, ומיעוט המחיקות והתיקונים מחזק את האפשרות שהספר הוא אכן העתקה של הפרוטוקולים הראשוניים. בעל תפקיד כזה נזכר מספר פעמים בספר. בפרוטוקול 33 , שנכתב ב– 24 באוקטובר 1861 , צוין כי מונה מזכיר, וכי יש לאסוף כסף למינוי לבלר – escribano -, שירשום כל מה שעל החונטה לעשות, ואף צוין שמו, שלמה לארדו. כמה פרוטוקולים לפני פרוטוקול זה השתנה כתב היד בספר הפרוטוקולים, ואפשר להסיק מכך שלארדו העתיק לאחר מינויו כמה טיוטות שהצטברו או שהחל למלא את תפקידו בפועל לפני המינוי הרשמי. בשלהי התקופה שאני דן בה היה לארדו חבר בחונטה, אך שמו לא נכלל בשמות חבריה בראשית התקופה. אמנם לא נזכרו בספר שמות של לבלרים נוספים, אך בהתחשב בשינויי כתב היד בספר מסתבר כי מונו אחרי לארדו לבלרים אחרים, אם כי ייתכן גם שלעתים הועתקה טיוטת הפרוטוקול לאו דווקא בידי הלבלר.

מן הדיון בזהותו של כותב תוכן הפרוטוקולים עולה המסקנה כי היה שותף לשיח של חבריה ונכח בדיוניה. סביר מאוד כי טיוטת הפרוטוקול נכתבה בידי המזכיר הרשמי של החונטה או מחליפו בעת הדיון, ושהטקסט פרי עטו הועתק בידי הלבלר לספר הפרוטוקולים והוא המקור שבידינו כיום.

דרכי ניסוח הנקוטות בספר הפרוטוקולים מבהירות את טיב זיקתו של כותב תוכן הטקסט לחונטה. בדרך כלל כתב על החונטה בלשון נסתר, אך במקרים רבים הציג את החלטותיה בלשון מדברים. ביטויים רבים הכוללים

את מילת השייכות 'שלנו', כגון 'החונטה שלנו', 'הקהילה שלנו' ו'הדיין שלנו', גם אם היו דפוס מקובל, מעידים בהקשר זה על תפיסתו של הכותב את עצמו כמשתייך לחונטה. האנשת המונח חונטה בביטויים כגון 'החונטה החליטה' מלמדת כי המונח ציין בעיני הכותב את הארגון, את כינוסיו וחשוב מכך את אנשיו. השימוש במונח כשם קיבוצי, למשל 'החונטה החליטו כי…', מעיד בבירור כי המדובר באנשי החונטה. מבחינה סמנטית תפיסת המונח חונטה כשם קיבוצי הכולל בתוכו את חברי החונטה ולא רק ככינוי לארגון, מלמדת על תפיסתה כמסגרת המקנה לאנשיה זהות.

זיקתו של כותב הפרוטוקולים לחונטה והעובדה שנכח בכינוסיה מחזקות את ראיית ספר הפרוטוקולים כאספקלריה המשקפת את השיח שרווח בקרב חברי החונטה. מתוך קרבתו לחונטה היה כותב הטקסט שותף כנראה לשאיפתה

למעמד רשמי, ובהתאם לכך כתב את הפרוטוקולים בצורה מתומצתת ביותר והשתדל להציג את החונטה כראוי לפני ציבור היחידים, ועל כן השמיט מן הספר דיונים שבעיני חברי החונטה לא היו ראויים לתיעוד. דווקא בגלל עובדה זו, שעשויה להיראות נקודת תורפה, ספר הפרוטוקולים הוא כלי מתודולוגי ראשון במעלה להבנת סדר העדיפויות והשקפת העולם של חברי החונטה. הספר מעיד בתוכנו, בשפתו ובאופן עריכתו על תפיסתם של מי שחוו שינוי,

הגיבו עליו ואף חוללו אותו במעשיהם.

כאמור בחרתי להתמקד במחקר זה בתפיסתם של נכבדי טנג'יר את ההתערבות האירופית ובהתגלמות תפיסה זו בשיח, אך הספר הוא כר פורה גם למחקרים אחרים. למשל מאחר שנכתב במשך כחמש עשרה שנים ויש

אי אחידות פונטית, לשונית, דקדוקית וגרפית, יכולים חוקרי לשון ללמוד מעיון בפרוטוקולים על השפעת השפות הקולוניאליות על שפתם הספרדית המסורתית של חברי החונטה.

סיכום תרומתו של ספר הפרוטוקולים להבנת תהליכי תמורה.

ספר הפרוטוקולים של החונטה הוא מוצר תרבותי של נבחרת העילית הכלכלית והפוליטית שהנהיגה את קהילת טנג'יר. על כן מצד אחד הוא מעיד בעצם קיומו על השינויים התפיסתיים של מי שהשפיעו מאוד על ההתרחשויות בעיר והושפעו מהן, ומצד אחר הוא כלי לחקר שינויים אלה. בפרק זה ביקשתי להגדיר את הקבוצה הנחקרת על ידי חשיפת השיח שגיבשה בספר. בעיר הנמל טנג'יר, שהייתה תחנת מעבר בדרכם של סוחרים אירופים אל תוך מרוקו ומרכז קונסולרי של מעצמות אירופה, צמחה במאה התשע עשרה שכבת נכבדים יהודים חדשה שצברה הון כלכלי וקנתה לה מעמד גבוה. שכבת הנכבדים, שראו עצמם בעלי תפקיד חשוב בניהול הקהילה, הגדירה את זהותה בזיקה לשלושה מעגלים: מעגל הזהות הספרדית, שבגינה ראו עצמם מלכתחילה עילית תרבותית במרוקו, מעגל הזהות המקומית, שכלל השפעה של המגעים עם גורמים קולוניאליים והשפעה של היחסים עם השלטון המוסלמי בהקשר

זה, והמעגל היהודי, שעורר בקרב העילית תחושת אחריות פטרונית כלפי יהודי עירם בפרט ומרוקו בכלל. כל אלו חברו יחדיו בנסיבות ההיסטוריות המשתנות ליצירת תשתית תרבותית לשיח מקומי.

הקמת החונטה העידה על שינוי תפיסתי שנבע מתהליכי שינוי ומודרניזציה לנוכח ההתערבות האירופית. אישים נכבדים כמשה נהון ומשה פאריינטי, הבנקאים הראשונים במרוקו, נבחרו על ידי העילית הצומחת, מיד לאחר

מלחמת ספרד-מרוקו, למנהיגי הקהילה החדשים. מספר הפרוטוקולים עולה כי הקהילה הייתה שרויה באותה תקופה בכאוס, והעילית המצומצמת התארגנה בגוף מודרני במגמה לייעל את הנהגת הקהילה ולהצעידה אל עידן חדש של השפעה אירופית.

החונטה נתפסה והוצגה על ידי חבריה בעיקר כמסגרת מודרנית השואבת את כוחה מן הלגיטימציה הפוליטית המסורתית, שהעניקה לבעלי ההון הכלכלי והאון הפוליטי סמכות לייצג את הקהילה כלפי העולם החיצוני. בתפיסתם של חבריה הייתה החונטה מסגרת שבה הם יכולים לעגן את מעמדם החברתי הגבוה, ועל כן נאבקו להאדרת כוחה הפוליטי. בה בעת נתפסה מסגרת זו והוצגה כמחייבת אותם כלפי קהילתם, בת חסותם, כחלק מן השיח על חובתם המסורתית כלפי השכבות הנמוכות בקהילה. התגובה החיובית מבחוץ, מן השלטון המקומי, מהקונסוליות הזרות ומארגוני פילנתרופיה אירופיים–יהודיים, אשר ראו בחונטה נציגה רשמית של הקהילה היהודית, הגבירה בקרב חבריה את תחושת האחריות והלגיטימציה של ארגונם. תחושה זו הונצחה תדיר בשיח המתפתח שבא לידי ביטוי בצורות שונות בספר הפרוטוקולים שכתבה.

ספר הפרוטוקולים של החונטה נכתב בצורת נרטיב, וכלל סיכום ערוך ורשמי של העניינים החשובים שנדונו בכינוסי החונטה ואת הצעותיה של החונטה לייעול ושיפור. הספר העיד על אופי השיח של החונטה לא רק בתוכנו, אלא גם בשפתו, בסגנונו, בעריכתו הסלקטיווית ובעצם קיומו. נראה כי הטקסט נכתב במקביל לכינוסי החונטה, ומסתבר כי המסמך הסופי של ספר הפרוטוקולים נערך כמה ימים או לכל היותר כמה שבועות לאחר כל כינוס. הספר חושף תמונת מציאות מזווית הראייה הייחודית והמצומצמת של העילית הפוליטית היהודית בטנג'יר. בגלל הרקע לצמיחת המעמד החברתי של חברי החונטה, דומה כי עשויה להימצא בספר נקודת מבט חדשה על חוויית המפגש בין יהודי מרוקו לנציגי אירופה כפי שהצטיירה בעיני סוכניו ההיסטוריים. עצם הדיון הנרחב והלא מפתיע ביצירת קשר עם גורמים אירופיים במסגרת השיח של החונטה מבהיר את חשיבותו של מקור זה ככלי מחקרי להבנת אופי המפגש עם אירופה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר