מורשת יהדות מרוקו

8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו

לפדיון הבן. יא טורים כפולים בחריזה מתחלפת.

חריזה: אאבבגג.

משקל: אחת עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט לפדיון הבן נועם ׳בני אל חי׳ סימן: אני דוד בן חסין. [נ״י: יסדו רבי דוד ן׳ חסין נר״ו בפדיון נכדו סעוד. נועם ׳יה שים גיל׳] [נ״י 3 : יסדתי לסעודת פדיון הבן…].

אֲהַלֵּל אֵל שׁוֹמֵר אֶת הַבְטָחוֹתָיו / אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו
נָתַן לָנוּ חֶמְדָּה טוֹבָה וּקְדֻשָּׁה / תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה

יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אָהַב, אֲשֶׁר רָצָה / בִּדְבִיקָה, בַּחֲשִׁיקָה בַּחֲפִיצָה
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ יָצָא בְּעֵמֶק עָכוֹר / וַיַהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר

וְלֹא נָתַן אֱלֹהֵינוּ מַלְכֵּנוּ / אֶת הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֵל בָּתֵּינוּ
דְּבָרָיו שִׂים עַל לִבְּךָ אַל תִּשְׁכָּחֵם / לְקַדֵּשׁ כׇל בְּכוֹר פֶּטֶר כׇּל רֶחֶם

בֵּן חֹדֶשׁ יָצָא מִכְּלַל נְפָלִים / פָּדֹה תִּפְדֶּה בַּחֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים
נָתֹן תִּתֵּן בְּשִׂמְחָה אֶת כַּסְפְּךָ / אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה לְפָנֶיךָ

חִישׁ לְבָרֵךְ וְקֹדֶם שֶׁתִּפְדֵהוּ/  אֱמֹר לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
סְעֹד בֶּן זֶה, אַל חַי יוֹשֵׁב כְּרוּבִים / זָכֵּהוּ לְתוֹרָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים

יְהִי חָכָם בְּתוֹרַת יְקוּתִיאֵל / בְּחַיֵּי אָבִיו וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל
נְבָרֵךְ צוּר שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ / אֱלֹהֵינוּ הַזֵּן אֶת הָעוֹלָם כָּלוּ

1. 1. שומר את הבטחותיו: על-פי הגדה של פסח. אשר… אותותיו: על-פי תה׳ עח, מג. את: חסר בדפוסים. 2. חמדה טובה קדושה: על-פי נוסח ברכת המזון, וכאן כיוון לתורה. תורה… מורשה: דב׳ לג, ד. 3. בדביקה, בחשיקה בחפיצה: לשונות של אהבה וחיבה, על־פי בר״ר פ, ו. 4. עמק עכור: יהו׳ ז, כד ועוד, וכאן כינוי למצרים. ויהרג… בבור: על-פי שמי יג, טו. 5. ולא… בתינו: על־פי שמ׳ יב, כג. 6. לקדש… רחם: כנגד הצלת הבכורות, על-פי שמ׳ יג, ב. 7. בן… נפלים: שבן חודש כבר אינו בכלל נפל, על-פי שבת קלה ע״ב. 7. פדה… שקלים: על-פי במי יח, טו-טז. בשמחה: על שנתן לך ה׳ בן בכור. אל… לפניך: על־פי דב׳ כו, ג. ובנ״י: ׳בימיך׳. 9. חיש לברך: על פדיון הבן. לשם… הוא: תפילה הנאמרת קודם לקיום מצוות ולתפילות שונות. 10. סעוד: ברכה לרך הנפדה, ועל-פי נ״י1 רמז לשם נכדו. ושם הגרסה ׳סעוד תסעוד אותו יושב כרובים׳ וכן בנ״י 3. יהי חכם: בנ״י 3,1 : יזכה ללמוד. יקותיאל: כינוי למשה על-פי ויק״ר א, א. בחיי ישראל: על דרך לשון הקדיש. 12. נברך… כלו: רמז לייעוד הפיוט, שנאמר בסעודת המצווה של פדיון הבן על-פי הפיוט ׳צור משלו אכלנו׳.

בקשות

השירה העברית בימי הביניים מכירה שני סוגים של ׳בקשה׳. האחד מציין יצירות מקיפות בפרוזה חרוזה ובמליצה נשגבת ועיקרו תפילה אישית, כגון הבקשות שכתב רבי סעדיה גאון בלשון מקראית צחה וכגון ׳כתר מלכות׳ לרשב״ג. סוג אחר של בקשות מציין שיר קודש הכתוב בחרוז מבריח ובמשקל כמותי, והוא סוג מוגדר בפיוטי הסליחות, שבהם הדובר מבקש מן הקב״ה כי יראה בדלותו ולא ידינהו כפי חטאיו, אלא יסייע בידו לשוב.

בשימוש המאוחר הסוג קשה להגדרה, והוא כולל בתכניו גם נושאים לאומיים וגם נושאי פרט, ואף צורותיו מגוונות. בעיקרו של דבר מציין השם ׳בקשה׳ בפיוט המאוחר, פיוט הבא קודם לתפילה, ולפיכך יש בו מענייני מסגרת־התפילה והבקשה ויותר מכך – הכנה לתפילה.

הבקשות, פיוטי ההכנה לתפילה, צמחו על רקע מנהגי הקבלה באמירת תיקון חצות לאחר אמירת פרקי התיקון וקינות החורבן הנלווים אליו. הן עסקו בלימוד תורה, באמירת פיוטי שבת ובבקשה לקב״ה.

יסוד זה של אמירת פיוטים פיתח לו מסורת לעצמו וכך נוצרו קבוצות של מזמרים ושרים (מעוררי שחר) שהיו משכימים קודם לתפילה, ואומרים שירי שבח ובקשה. כמעט כל סידור בנוסח הספרדים ועדות המזרח פותח במערכת של פיוטים שכותרתה ׳בקשות׳, ומכאן נתגלגל מנהג ׳הבקשות׳ של שבתות החורף, מנהג הקיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

הבקשות של נג׳ארה קלטו תכנים שונים, בעיקר מאופיין של הרשויות, כלומר ההכנה לתפילה. בקשות יעב׳׳ץ באות בראש קובץ שיריו, וכבר זכו לעיון מאת ב׳ בר-תקוה. יעב״ץ הדגיש את יסוד ההכנה לתפילה ומסגרת התפילה ובעיקר את היסוד הלאומי בפיוטים כ׳יוצרי, שעה עבד דופק דלתיך׳ ו־׳אלהי, נא דלתיך בשקדי / פתח לי שערי רצון, ידידי׳. הדובר, שבראשית הפיוט מייצג את הפרט לובש יותר ויותר דמות של כלל ישראל לקראת סוף השיר. כפי שהראה בר-תקוה הולך יעב״ץ בעקבות רשב׳׳ג הן מצד המשקל והן מצד מוטיבים שונים ואף שילב לשונות משירתו. ואולם, יעב״ץ שונה מרשב״ג בכך שהוא משלב את שירת הפרט בשירה הלאומית וקושר ביניהן ובשירת רשב״ג אין ׳רשות׳ אחת נוגעת בחברתה. הזיקה בין בקשות יעב״ץ לרשויות רשב׳׳ג יש בה כדי להוכיח שהבקשות נכתבו כמעין רשויות שקודמות לתפילה.

שתי בקשות יש במדור ׳מזמור לדוד׳ בראש ׳תהלה לדוד/ והן ממשיכות את המסורת שראינו קודם. פתיחתה של הבקשה הראשונה ׳אבוא ביתך אל ברוב חסדך / אשתחוה אל היכל קדשך׳ היא שיבוץ של הפסוק (תה׳ ה_׳ ח), הנאמר עם הכניסה לבית הכנסת. הבקשה השנייה ׳אל אלוהים ה״ אף מעמידה מילות קבע ׳אחלה פניו׳ לפני כל מחרוזת ומחרוזת. רדב״ח משלב את הנושא הלאומי בסוף השירים. בשיר עצמו הוא מפתח בהרחבה יסודות של שירת הפרט: היחיד מעיר את השחר, מתגבר על יצרו ומגיע אל בית הכנסת מתוך אהבה ודבקות. ברגע זה של התרוממות מבקש היחיד כי האל יסייע לו במלחמת היצר ובמאבק היומיומי ויסלח לו על רגעי השפל של כישלון וחטא. וברגע זה הוא מוצא לנכון להתוודות:

דבקה לעפר נפשי בזכרי

את אשר הלכתי אחרי יצרי

איך אוכל, יוצרי / לבוא עדיך

ואני היום אנה אני בא

לא תורה לא מצוה לא מדה טובה

אכן קרובה / ישועתך

והדובר מתנצל שוב ושוב כי היצר הוא הגורם לחטאיו:

נפשי לעבדו בקשה

מי מעכב שאור שבעיסה

ומלכות קשה / דינא דמלכותא דינא

היצר הרע ומידת הדין הם בעוכריו ועל כך הוא מתוודה ומתנצל ומבקש. בבקשה השנייה מודגש תפקידו כשליח ציבור ׳אשר בקהל עם אשיר עוזו בלחשון׳ ומודגשת חשיבות התפילה בציבור שהשכינה שורה בתוכו ועם בקשת הסליחה באה הבקשה לגאולת כלל ישראל. כמו יעב״ץ יודע גם רדב׳׳ח לשלב בין ענייני הפרט לבקשה הלאומית, וכך הוא אומר:

אחלה פניו בעניי יביט, יראה

כל יום אשבר חוכה מחריש משתאה

יגע נלאה מפני חרב היונה

הקורא רואה כאן גם את הדובר כפרט המצפה לקב׳׳ה בצימאון ובכמיהה, כפי שמובע בבקשות, והחושש מפני החטא ומפגעי הגורל, אך אינו יכול שלא לראות את כנסת ישראל המצפה לגאולתה.

פיוטים ל׳ה׳ מלן׳

הביטוי ׳ה׳ מלך׳ מציין את האמירה ׳ה׳ מלך, ה׳ מלך_׳ ה׳ ימלוך לעולם ועד׳ הנאמרת בראשית פסוקי דזמרה לפני אמירת ׳ברוך שאמר/ אמירה זו, המכריזה על מלכות הנצח של האל בעולמו, נאמרת ברגש ובדבקות בדומה לקריאת שמע ולהכרזת ׳קדוש, קדוש, קדוש׳ שבקדושה, וכמה מפיוטי הסליחות לחודש אלול ולימים נוראים בנויים על פיה. ההכרזה ׳ה׳ מלך׳ הייתה מעין פתיחה לתפילה ה׳רשמית׳, שכן תפילת השחר נאמרת כהקדמה לתפילה. כיוון שכך, נאמרה הקריאה ׳ה׳ מלך׳ בשבתות ובימים טובים בחגיגיות מיוחדת ובלחנים נאים, וכיוון שהיא סמוכה ל׳ברוך שאמר׳, הברכה הפותחת את פסוקי דזמרה, ומכיוון ש׳ברוך שאמר׳ הפכה, לפחות בעבר, תחנה ליטורגית שהקדימו לה פיוט, מצא רבי דוד חסין מקום לעטר גם את ׳ה׳ מלך׳ בפיוט.

דוגמה לכך אפשר למצוא באחד הפיוטים הראשונים שכתב ר׳ דוד חסין והוא ׳לשמוע רנה ותחנה׳. על ייעודו אומר הפייטן עצמו: ׳שיר יסדתיו לאמרו בשבת ויום טוב קודם ה׳ מלך׳. הפיוט בנוי בטורים מרובעים, והצלעית הרביעית היא שיבוץ מקראי המסיים במלה ׳מלך׳. נמצא שההכרזה על מלכות ה׳ מרכז היא לשיר כולו. עוד משולבים בשיר מעניין התחלת התפילה ובקשה לקבלתה, מעניין הגאולה ובקשתה ומנושאי השבת. מוטיב התחלת התפילה שבשיר מקביל באופן בולט לפיוטי ה׳בקשות׳ שחיבר רבי יעקב אבן צור, המוגדרים כפיוטים ׳לדפיקת שערים׳. פיוטים אלה מושפעים מאוד מפיוטי הרשויות של רשב׳׳ג, כפי שהראה ב׳ בר-תקוה, ואין פלא בכך, שכן הרשויות של רשב״ג קבועות היו במסגרת הפיוטית הליטורגית של מנהגי התפילה בצפון אפריקה. הקשר בין הפיוט לתפילת היעד בולט בשיר לא רק מצד התוכן אלא אף בהזכרה מפורשת של פסוקי דזמרה (טור 7) ובהכרזה אל הקהל ׳אמרו נא: ה׳ מלך׳ (טור 11). פיוט זה השתלב, כאמור, במסגרת הפיוטים סביב תפילת נשמת, שנתגבשה בפייטנות בצפון־אפריקה; פיוטים שנתחדשו במרכז זה נצטרפו לפיוטים קדומים יותר בסביבי תפילות ברוך שאמר ונשמת כל חי, וקבעו מעין מערכת חדשה של פיוטים המתקשרים למעגל אחד.

פיוט אחר המיועד להיאמר לפני ׳ה׳ מלך׳ הוא הפיוט ׳לריב נצב ה״. פיוט זה מוגדר כתחינה לימים נוראים, לראש השנה וליום הכיפורים, לאומרה קודם ׳ה׳ מלך׳, ונראה כי יועדה בעיקר לראש השנה. ברור מאליו, כי הכרזה זו על ׳מלכות ה״ מתאימה מאין כמוה לפיוט לראש השנה, שבו מתגלה מלכות ה׳. ואכן, הפיוט עוסק בענייני דיומא: היצורים כולם עוברים ׳כבני מרון׳ ׳בסקירה אחת נסקרים׳ ׳ביום זה נפתחים שלושה ספרים׳ ועם זה בטוחים אנו, כי ה׳ יקבל תשובתנו, ישמע קול השופר ויזכור ברית יצחק וזכות אבות. הפיוט בנוי ממחרוזת פתיחה ועוד שש מחרוזות והוא מדגיש את מלכות ה׳ והשורש ׳מלך׳ חוזר ונשנה במחרוזת השיר. הרפרין ׳אלוהים שופט זה ישפיל וזה ירים׳ משקף את תוכן השיר.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז– תפוצתה ומרכזיותה של שירת רבי דוד בן חסין-עמ' 56

מיכל ליס

ממרוקו לארץ־ישראל:

העליות לפני קום המדינה (30 1948-18)

מאות בשנים היה זרם בלתי־פוסק של עליית יהודים מן המגרב, אם כי בממדים משתנים. החל משנת 1830 עם כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים ועד כניסתם למרוקו ב־1912 הלכה וגברה העלייה לארץ־ישראל. תקוות לגאולה והרצון למלא מצוות העלייה וישוב הארץ מחד גיסא, ותסיסה פוליטית וכלכלית מאידך גיסא היו המניעים לעלייה, שרובה היה ממרוקו. זרם העלייה התחזק לקראת סוף המאה ה״19 ובתחילת המאה ה־20, אך נפסק כמעט כליל עם החלת הפרוטקטורט במרוקו ופרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר הצהרת בלפור וועידת סן־רמו הלה גאות זמנית במספר העולים, אך שחזרה לממדי שפל בהמשך תקופת המנדט הבריטי בארץ. בעקבות הזעזועים של השואה והחקיקה האנטי־יהודית של שלטון וישי בצפון־ אפריקה שוב גבר הלחץ לעלייה. הפעם הגיעו לא רק בני שכבות עממיות מסורתיות אלא גם פעילים ציונים בני המעמד הבינוני החדש. החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר העירה פעמי הגאולה בלבבות והעלייה הגיעה לשיאים חדשים שלא ידעה קודם. אך לממדי ״עלייה המונית״ היא הגיעה בשנים 1956-1955 ובשנים 1962-1960 עם האירועים הכרוכים בקבלת העצמאות בארצות צפון־אפריקה.

מכיבוש אלג׳יריה עד כיבוש מרוקו (1912-1830)

כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים וחדירת מעצמות אירופה לתוניסיה ומרוקו שינו את פני המגרב. התפתחויות שונות בשלוש המדינות השפיעו על מצבם של היהודים שם. באלג׳יריה, שנהפכה לחלק מהרפובליקה הצרפתית, עברה הנהגת הקהילה לידי הקונסיסטורים, על־פי הדגם הצרפתי: היהודים זכו בחינוך צרפתי ובשחרור ממעמדם כד׳מי (בן־חסות) אך בד־בבד הוגבלו סמכויות הקהילה והרבנות. בשנת 1870, בתוקף פקודת כרמיה, קיבלו מרבית יהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית. בו־בזמן שמעמדם המשפטי של יהודי אלג׳יריה השתפר, ניהלו גורמים אירופאיים באלג׳יריה – אנשי צבא, פוליטיקה והכנסייה על גוניהם השונים – מסע אנטישמי חריף.

בתוניסיה בשנות החמישים של המאה ה־19 העביר הבאיי, השליט התוניסאי, מספר צווים לשפר את מעמדו השפל של היהודי. אך השינוי הגדול היה לאחר החלת הפרוטקטורט הצרפתי ב־ 1881. לפי ההסכם, יהודים זכו בזכויות אזרחיות מסוימות ויכלו לבקש אזרחות צרפתית. עד מלחמת העולם השנייה כרבע מהיהודים היו בעלי אזרחות צרפתית; אחרים מבין הקהילה הליבורנזית היו בעלי נתינות איטלקית; רובם נשארו נתיני הבאיי.

במרוקו היה המצב שונה – הסולטאן שלט בה עד להקמת השלטון הצרפתי ב־1912. במרוצת המאה ה־19 הביאו מגעים מואצים עם ארצות המערב לשינוי במערך הפוליטי והכלכלי של האזור. מבחינת חיי המסחר והכלכלה, חסות קונסולרית וחינוך מערבי היו לשינויים אלה השפעות חיוביות בעבור היהודים. אך אותם התהליכים יצרו מתחים בתוך האימפריה השריפית שהוליכו לפרעות ולרדיפות ביהודים.

תגובה אחת של היהודים היתר, בריחה. מיד לאחר כיבוש אלג׳יריה עלו משם מספר יהודים שהשתקעו בעיקר בצפת. במרוקו עורר כיבוש זה ציפיות משיחיות, והעלייה היתה צעד מעשי לקירוב הגאולה. אחת מתוצאות הלוואי של הכיבוש- פינוי הים התיכון משודדי הים הקורסארים והפחתת סכנות בדרכים – עודדה אותם בצעד זה.

שוב ושוב נשאלו רבני מרוקו שאלות הלכתיות בעניין מצוות העלייה וישוב הארץ. נאמר, שעקב סכנות בדרכים אין לחייב אדם שאינו חפץ בכך לעלות. בשל המצב החדש פסק הרב יעקב ברדוגו ב־1834 (לאחר החלטת אחיו ר׳ פתחיה ברדוגו) שאין הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה אם אינה רוצה לעלות עמו ארצה. כמו־כן נקבעו כללים לעליית הילדים – לפי גיל ומין. היו גם נשים שעלו שלא כרצון בעליהן.

אכן, לעומת שנות הארבעים של המאה ה־19, בהן היו רק כתריסר משפחות יוצאי המגרב – בירושלים ועוד משפחות ויחידים בצפת, טבריה והברון, עלו בשנות החמישים והשישים מאות, אולי גם אלפים, ממרוקו. עלו יהודים מהם יחידים ומשפחות מהערים המסורתיות כפאס ומקנס ומהם בקבוצות בעקבות מנהיגיהם, בראשם הצוף דב״ש, הרב דוד בן־שמעון מרבאט (בשנת תרי״ד). כתב אברהם אלמליח, יליד הארץ ממוצא מרוקאי, ב־1909: ״ויעזב הרב הגאון דוד בן שמעון את כל אשר לו ורק את משפחתו לקח איתו ויצא מרבאט וילך למסעיו…״ ובהמשך הוא מוסיף: ״אחרי עליית הרה״ג הנז׳ ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלך הלך ורב״. בעיתון הלבנון של אותם הימים נמסרו הודעות על קבוצות תלמידים שעלו יחד עם הדב״ש.

ב־1860 גבר הלחץ על יהודי מרוקו כשחויבו בפיצוי מלחמה כשמרוקו הפסידה במאבק נגד ספרד. עיתון המגיד ציין את המניע הזה לעליית רבים: ״אחינו בני ישראל יושבי מאראקו וסביבותיה זה ימים לא כבירים אשר רובם ברחו משם והצילו נפשם לשכן בארץ הקודש ובאו בלי כל משען לחם…״

מעניין לציין שבאותן השנים כמעט אין אף עולה ברשימות העדה מהעיר צפרו, השכנה לפאס. בזמן הפרעות בפאס היתה תקופה כמעט אידילית בצפרו – הן מבחינת המצב הכלכלי והן מבחינת היחסים עם המוסלמים. תעודה אחת בלבד מתוך שלושת הכרכים של הרב דוד עובדיה, קהילת צפרו, מהתקופה 1880-1830 עוסקת בנושא עלייה – והיא לגבי מות בת הקהילה בארץ,

תנאי החיים בארץ, ובמיוחד בירושלים, היו ירודים – הדיור, הבריאות ומקורות הפרנסה. אך העולים הגיעו על אף הכל. חלקם התאכזבו ומחוסר אמצעי קיום חזרו לארץ מוצאם.

אברהם מ׳ לונץ הודיע על עזיבות מירושלים בשנות השמונים מפני המחסור והרעב.

בעיה נוספת שהרתיעה את יהודי מרוקו מלעלות היתה ״מצב (העדה)… השפל, כי הספרדים שחשבו אז את עצמם למיוחסים בין כל תושבי ירושלים הביטו בעין גאוה על כל איש שלא בשם ספרדי יכנה״. מכיוון שלעדה הספרדית היו סמכויות נרחבות, במיוחד בחלוקת כספי הציבור, גרם היחס המתואר למצוקה של המערביים ולסכסו­כים ביניהם. בשנות החמישים החלו המערביים במאמצים מוגברים להיפרד מארגון העדה הספרדית. שוב סער המאבק סביב חלוקת הכספים. תרומות נכבדות מיהודי המגרב הגיעו ארצה ורבים היו העניים המערביים בירושלים שלא קיבלו כדי סיפוק צורכיהם הבסיסיים. ב־1850 פנו ראשי המערביים לקונסול הבריטי ג׳יימם פין כדי לבקש את התערבותו ולהתיר שד״רים מיוחדים לצאת למען העדה, בניגוד להוראות הספרדים. ארגון העדה התגבש רק תחת הנהגתו של הדב״ש. בתהילה נוסדה ״חברת חסד ואמת״ שבין מטרותיה היו: ״הלבשת ערומים, תמיכת יולדות עניות וחולים עניים. לינות הבראות, הכנסת כלה, תלמוד תורה ועוד״.

הדב״ש פעל רבות כדי להטיב מצב הדיור של העולים ושל הוותיקים – בתוך חומות העיר ומחוצה להן. בתי־כנסת ותלמודי תורה הוקמו לבני העדה שהתגוררו ברובע היהודי וברובע המוסלמי.

כמה משפחות אמידות כאבו־שדיד ועמיאל עלו ארצה ממרוקו ועזרו לעדתם. בשנת תרכ״ח (1868) נוסדה שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר ביוזמת בני הישוב עצמם. השכונה הוקמה כמקום מגורים לבני העדה העניים -שלא יכלו לעמוד במחירי הדירות המאמירים בתוך חומות העיר. מתאר עיתון הלבנון ב־1872 ״בתים נחמדים נחלת בני המערביים ולהם בית כנסת, ישבו יחד בשלום ובשלווה כעשרים בעלי בתים״.

בשנת תרל״ו (1875) הגיע מספרם של המערביים לכאלף  מתוך 3,400 יהודים בירושלים ובשנת תרמ״א לב ־1,290  מתוך 6,000 בעיר הקודש.

ביפו היתה הקהילה המערבית חשובה בפיתוח הנמל והעיר היהודית. זאב סמילנסקי מציין שהמערביים היו הראשונים שהתיישבו ביפו. הוא מנה 189 משפחות מערביות (שהן 890 נפש) ביפו ב־1905, מתוך 1070 משפחות יהודיות בעיר. מספר יצחק בן־צבי, ״מקובל לחשוב שהישוב ביפו הוקם על־ידי קבוצת עולים ממרוקו בשנת תקצ״ח. אולם המפקד שנערך בפקודת משה מונטיפיורי בשנת תקצ״ט (1838)… מערער דעה זו, כיוון שהוא מראה בעליל שישוב יהודי ביפו היה קיים עוד לפני עלייה זו״. אך בן־צבי איננו מכחיש את חשיבות העדה בפיתוח העיר.

העלייה גברה עם התסיסה המוגברת במרוקו לקראת בואם של הצרפתים. ב־1909 אברהם אלמליח מנה כ־2,200 מערביים בירושלים  (מתוך אוכלוסייה יהודית של כ־12,000), גידול מדהים בהתחשב באחוז התמותה הגבוה בעיר. כמו־כן נוספו עולים לערי הקודש צפת, טבריה וחברון וליפו ולשאר מקומות הישוב בארץ.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991– מיכל ליס– ממרוקו לארץ־ישראל