מורשת יהדות מרוקו

הפתגם הספרדי־היהודי בצפון מתקו

נינה פינטו-אבקסיס

תמר אלכסנדר־פריזר ויעקב בן־טולילה, מילה בשעתה זהב מעלתה: הפתגם הספרדי־יהודי בצפון מרוקו, ירושלים: מכון בן־צבי, תשס׳׳ח, 421+231 עמ^׳

תמר אלכסנדר ויעקב בן־טולילה, חוקרים מובילים בתחומי הפולקלור והבלשנות, חברו יחדיו למפעל מחקרי לתיעוד וניתוח של הפתגמים של יהודי צפון מרוקו דוברי החכתייה. ניב זה של ספרדית־יהודית נחקר אך מעט, ותרבותן של קהילות דוברי החכתייה זכתה לדיונים מקיפים בודדים. לפיכך חשיבות ספרם של אלכסנדר ובן־טולילה גם בהרחבת החשיפה של לשון החכתייה, כפי שהיא מקובעת בפתגמים, ובניתוח רב רובדי של הסמנטיקה, הסוציולינגוויסטיקה והפונטיקה של לשון זו.

הערת המחבר: חוקריה המובהקים של החכתייה הם יעקב חסן, פול בנישו, חוסה בן־עוליאל ויעקב בן־טולילה. תיעוד חשוב של השפה יש בספריה של אלגריה בנדלק. ראו למשל: Alegría Bendayan de Bendelac, Diccionario del Judeoespañol de los Sefardíes del ,Norte de Marruecos, Caracas I995; Ídem, Voces Jaquetiescas Caracas I990. ראו גם: (2008) 2 El Presente. בגיליון זה של כתב־העת, בעריכתם של אלכסנדר ובן־סולילה, פורסמו מאמרים שעניינם תרבותם ולשונם של יהודי צפון מרוקו, והמבוססים על הרצאות שהתקיימו במסגרת סדנת מחקר בין־לאנמית שהתקיימה בשנת 2006 באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב. ע"כ

מחקר של תוצרי פולקלור בחכתייה אינו משימה פשוטה כלל ועיקר, משתי סיבות. סיבה אחת היא שקהילות צפון מרוקו הדוברות שפה זו היו סגורות בדל״ת אמותיהן, ובני קהילות אלה התקשו לפתוח את לבותיהם ואת בתיהם לפני חוקרים מתחומי דעת שונים. אך נראה כי במקרה זה המידענים מצאו נתיב אמין לשיתוף בחומרי הפולקלור היקרים שלהם: לא רק פתגמים, אלא אף אמרות ואנקדוטות רבות המהדהדות במאות הפתגמים המצויים בספר. גם ניתוח הפתגמים לא היה במקרה זה עבודת מחקר שגרתית: לאחר שנים של מרות האינקוויזיציה בספרד התרגלו יהודי מרוקו הספרדית לחיות את יהדותם בדיסקרטיות, ועל כן לשם ניתוח הפתגמים נדרש פענוח צפניה של הקהילה מבעד לחשאיות שאפפה אותם. הסיבה האחרת לקושי במחקר נוגעת ליחס שבין חברה לשפה: החכתייה נחשבה דיאלקט במשלב נמוך, ורוב דובריה הפנימו את נקודת המבט של נותן החסות הספרדי וקשרו את השימוש בשפה לבורות, לחוסר השכלה ולהשתייכות לרובד סוציו־אקונומי נמוך; האדרת הספרדית והשימוש בספרדית־היספנית תקינה ונטולת יסודות ערביים ויסודות חכתיים עמדו למול השימוש בחכתייה. החכתייה אף עשויה הייתה להפריד בין היהודים לספרדים־הנוצרים בתקופת הפרוטקטורט הספרדי בצפון מרוקו (1956-1912) ולמנוע מן היהודים להשתלב בתפקידי ממשל.

בנסיבות אלה נטו יהודי צפון מרוקו שלא לחשוף את החכתייה שבפיהם ואף לא להודות בידיעותיהם – הייתה זו השפה שאין מדברים בה; לא רק בנסיבות רשמיות, אלא אף בין כותלי הבית חל איסור מסוים להשתמש בחכתייה, ויחס של זלזול ואפילו בושה כלפי השפה טבוע כיום בקרב דוברי חכתייה רבים. מאמציהם של היהודים בטיטואן בתקופת הפרוטקטורט לאמץ את הלשון הספרדית – היא השפה הלגיטימית שיש לדבר בה במצבים רשמיים – מעידים על כושר ההסתגלות למצבים חדשים, הסתגלות שאפשרה להם התקדמות בסולם ההייררכי החברתי החדש. רק עם ההתרחקות בזמן ובמקום מן הכובש הספרדי והשחרור מכוחו הכלכלי־השלטוני והתרבותי יכלו יוצאי צפון מרוקו, בעיקר אלה החיים בישראל, לחזור טיפין טיפין ובגלוי אל החכתייה המודחקת. מן הבחינה הזאת תיעוד פתגמים של דוברי החכתייה ונוכחות נכבדה של פתגמים בלשון זו הם עדות להיותה חלק מזהותה של קהילת יהודי צפון מרוקו, בין במודע ובין שלא במודע; השימוש בפתגמים בחכתייה מעיד כי עדיין זוהי שפה ספונטנית המשותפת לאנשי הקהילה, הרואים בפתגמיהם כלי חינוכי ואוצר תרבותי שיש לשמרו ולטפחו.

הספר שלפנינו נפתח במבוא מפורט על לשון החכתייה ותולדותיה, מבוא המאיר את הקשר שבין הלדינו לחכתייה, ולמעשה את היותה של החכתייה ענף של הלדינו. בפרק זה המחברים משכילים לתת מענה לבעיה נוספת בחקר החכתייה – כתיב השפה. באופן מסורתי נכתבה החכתייה, ובעצם הלדינו, באותיות עבריות, כפי שמתועד בכתבי־היד המועטים שנשמרו עד ימינו. בין המסמכים החשובים בחכתייה שהגיעו לידינו נמנים הפרוטוקולים של קהילת טנג׳יר כפי שנרשמו בכתיבת יד בשנים,1875-1861 וכן מסמך אותנטי המתאר כרוניקה של החיים בטיטואן ובטנג׳יר. מתעדיה ודובריה המודרנים של החכתייה בחרו לכתבה באותיות לטיניות ובכתיב המבוסס על הכתיב הספרדי, שכן היא בעיקרה שפה דבורה ולא שפה כתובה, ובבואם להעלות אותה על הכתב הבחירה הטבעית הייתה להישען על השפה הספרדית, שהיא מרכיבה העיקרי. מחקר זה מתבסס על התעתיק הלטיני, אך חידושו הוא בהצעת סימנים דיאקריטיים המשקפים בצורה אמינה את הצלילים שאינם קיימים בשפה הספרדית, והוא מציג מצע אחיד שחוקריה ומתעדיה של לשון זו יוכלו להתבסס עליו מכאן ואילך.

א.פ-סִימָן דִּיאַקְרִיטִי )ובעברית: סִימַן הֶבְחֵן( הוא סימן אורתוגרפי המתווסף לאותיות כדי לשנות את דרך הגייתן או כדי להדגיש הבדל בין שתי מילים הנכתבות בצורה זהה.

הפרק השני הוא שער לתחום הפרמיולוגיה, חקר הפתגם, ובו סיכום ממצה של ההגדרות המקובלות בחקר סוגת הפתגם, תוך שימוש בדוגמאות מן הפתגמים בחכתייה. בפרק השלישי, החותם את המבואות לספר, מוצגת סקירה של המקורות בחכתייה, ובהם ספרי זיכרונות אישים וקהילתיים, ושל המחקרים על שפה זו. פרסומו של ספר זה ועבודת השדה שקדמה לו עודדו מידענים לא מעטים להוציא לאור חומרים חבויים שנשמרו בתודעתם. פרי ראשון של תהליך זה הוא ספרה של אסתרלה חלפון בן־טולילה ׳טיטואן של הספרדים׳, שבו הסברים על ביטויים, פתגמים ומנהגים שהיו מקובלים בעיר טיטואן, בירתה של צפון מרוקו.

חלקו השני של הספר מוקדש לבחינת הזיקות הבין־תרבותיות בין החכתייה, העברית, הספרדית־ההיספנית, הערבית־היהודית והלדינו. בפרק הרביעי נבחן הפתגם החכתי בהקשר של המקורות העבריים, ומנותחות הדרכים השונות שנעשה בהן שימוש בפתגמים עבריים: בתרגום של פתגם עברי לחכתייה, בעיבודים ובהיתוכים שונים של המקור ובהרהורים מן המקורות.

בפרק החמישי מומחש היטב את תהליך ההיספניזציה של החכתייה באמצעות בדיקה של זיקת הפתגם החכתי לפתגם ההיספני. בפרק זה המחברים מציבים קריטריונים נוקשים להגדרת פתגם חכתי, ובהם מילה בחכתייה, תכונה פונולוגית חכתית, מילים בספרדית ארכאית או תכונה תחבירית חכתית. עצם ההיכרות של דוברי החכתייה עם פתגם מסוים או תפוצתו של פתגם בקרב הקהילה במרוקו הספרדית אינה תנאי מספיק. למשל הפתגם… La mancha de la mora con otra verde se quita ('הכתם שהותיר הפטל, בפטל ירוק אחר הוא מוסר׳) מוכר בקרב יהודי מרוקו הספרדית אך לא נכלל בספר. פתגם זה משמש בעיקר בהקשרים שבהם גבר או אישה שאהבתם נכזבה מתקשים להיחלץ ממכאובי הפרדה. הפתגם מציע עידוד באמרו כי את כתמי פרי הפטל, המסמלים אה סבלו של האוהב, ניתן להסיר באמצעות פרי מאותו סוג שצבעו ירוק, כלומר פצעי הפרדה והאכזבה מן האהוב או האהובה יירפאו באמצעות אהבה חדשה.

 מעניין לציין כי פתגם ספרדי מקביל, Un clavo se quita con otro clavo ('מסמר יוסר באמצעות מסמר אחר׳), משמש פחות בקרב יהודי צפון מרוקו, וייתכן כי הפתגם הקודם נפוץ יותר מפני שמופיעה בו המילה הפוליסמית mora, המצויה בפתגמים חכתיים רבים, ושמשמעה מוסלמי או ערבי. יורם מלצר, שעסק בשמותיהם של עמים בפי עמים אחרים, שמות המעידים לא מעט על ההיסטוריה, ציין כי ׳גם היום ״מורים״ [moros] בספרד הוא כינוי לערבים באשר הם. בעיני תושבי חצי האי האיברי, בהירי העור, הפולשים הערבים ששטפו את הארץ בימי הביניים היו למעשה שחורים׳. הצבע השחור הוא סמל למקור כל הרע והוא מזוהה עם לכלוך, זוהמה והיפוכו של הטוהר. היהודים, כמו הספרדים, העדיפו לכנות את המוסלמים בשם הקיבוצי מורוס, שיש בו יסוד של הנמכה, והמכוון לצבע או לגזע, ולא בשמות הרשמיים והתקינים מבחינה פוליטית המכוונים לדת ולמקום היישוב הגאוגרפי, כגון מוסלמים או מוגרבים. הפתגם מקבע את הקישור של המוסלמים לצבע השחור, צבעו של הפרי, המסומל בפתגם.

סוגיה מחקרית אחרת שהמחברים נותנים עליה את הדעת היא סימון גבולותיו של הפתגם. אמירה ידועה שמידענים ייחסו לה ערך פתגמי היא Hacer ver el 'olam pasharitos (׳להציג את העולם כאילו הוא כולו ציפורים׳). ביטוי זה נאמר על אדם שמציג בפני אנשים עושר שאין בידיו או על אדם המחזר אחר אישה ומבקש לקנות את עולמה בהציגו עושר כלכלי מדומה (בדומה למבע הארמי ׳עורבא פרח׳, עורב פורח). מבע חכתי מובהק זה אינו כלול בספר כיוון שאינו פתגם, שכן הוא חלק ממשפט ולא משפט שלם..

בפרק השישי המחברים דנים בזיקת הפתגם החכתי לפתגם הערבי־היהודי במרוקו ובתפוצה של פתגמים מסוימים בחכתייה ובערבית־היהודית. אחת המסקנות בפרק זה היא כי דמותו הסטראוטיפית של המוסלמי כפי שהצטיירה בעיני היהודי מעוצבת בפתגמים בשתי הלשונות באופן דומה. דמותו של המוסלמי שימשה להדגשת הגבול בין ׳אנחנו׳ לבין ׳הם/ והיא משקפת את העימותים והמתחים הבין־דתיים שהיו משותפים לחלקיה השונים של מרוקו.

בפרק השביעי נבחנות הזיקות בין פתגמי ג׳וחה, התעלולן התחבולן המוכר בעל פני יאנוס שבדיחות ואנקדוטות רבות בלדינו נקשרו לדמותו, לבין פתגמים שמוצגת בהם דמותה של עיישה, המקבילה החכתית של דמות זו. הזהות בין הדמויות, למרות ההבדל המגדרי, מתאפשרת מפני שג׳וחה הוא דמות בלתי ניתנת לפענוח בעלת מאפיינים נשיים. אחת התובנות המעניינות בפרק זה, התורמת לחקר הפתגם ובעקיפין גם לחקר ההומור היהודי בפרט ולחקר ההומור בכלל, נוגעת לאופיו של הפתגם כסוגה הומוריסטית:

הפתגם בזכות מימדיו הקטנים ותבניתו ההדוקה, הוא כלי נוח לביטוי הומוריסטי. לעיתים, די בהזכרת שמות הגיבורים כמו ג׳וחה או עיישה כדי שפתגם ייתפש כהיתולי. תופעה חדשה שאנו עדים לה בימינו היא היא שכמעט כל פתגם מעורר צחוק, גם אם לא נועד לכך מלכתחילה. ייתכן שהתופעה נובעת מניתוק ההקשרים הקבוצתיים המקוריים שהפתגם תפקד בהם. אולי זהו גם צחוק מסוג חדש, צחוק של הנאה, של היזכרות נוסטלגית במורשת שכבר איננה מתפקדת בחיי היומיום המודרניים. מאחר שאי אפשר לתרגם פתגם ולשמור על כל איכויותיו הפואטיות המקוריות, הפתגם נאמר תמיד בשפת המקור; עצם השימוש בשפה שכבר אינה חיה כמו לאדינו וחכתייה או יידיש, מעורר תגובה משעשעת(עמ׳ 122).

[1] ההומור של יהודי ארצות האסלאם לא בא לידי ביטוי בקובץ שערך אבנר זיו, הומור יהודי, תל־אביב תשמ״ו, אף שהעורך ניסה לדבריו למצוא חוקר בתהום זה, ראו: שם, עמ^׳ 12-11. ככל הידוע לי עד כה לא חלה התפתחות בשדה מחקר זה. על רקע זה בולט מחקרה של אלכסנדר על הסיפור ההומוריסטי בקרב יהודי ספרד: תמר אלכסנדר, מעשה אהוב וחצי, ירושלים ובאר־שבע תש״ס. אלכסנדר בחנה מחזור מסיפורי ג׳וחה שהובאו מפי מספרים מן הקבוצה היהודית־הספרדית, ובהם יוצאי תורכיה, מרוקו, אלג׳יריה, לוב, ספרד וישראל. המחקר מבוסס על הקובץ שערכה מתילדה כהן־סראנו, ג׳וחה מה הוא אומר? ירושלים תשנ״ב.

ובספר אכן מובאים גם הקשרי השימוש בפתגמים על מנת שניתן יהיה למצות את פוטנציאל ההומור שבהם. אחד הפתגמים המשעשעים בספר, המשקף את אחד הבסיסים להומור, הוא הפתגם: Hijos no tengo y nietos me lloran (׳ילדים אין לי ונכדים בוכים לי׳). בפתגם מוצג מצב הסותר את חוקי ההיגיון, והוא נאמר כתלונה מצד מי שנאלץ לשאת במטלות של אחרים.

בפרק השמיני, העוסק בפתגם החכתי כביטוי לזהות קבוצתית, המחברים טובעים את המונח פתגש״ם, פתגם הכולל שם או שמות. בבדיקת פתגמים חכתיים המכילים שמות פרטיים (פתגש״מים) מצאו המחברים כי מלבד המשמעות המקראית העשויה להתקשר לשמות מן המקורות, קיים מישור משמעות המובן רק לאנשי הקהילה, אם כי לעתים אף הם התקשו להסביר מדוע משמש שם פרטי מסוים בפתגם. למשל דוברי חכתייה רואים בדמות בשם מנחם בן המעמד הנמוך, אומלל ולא יוצלח; יש עדויות כי מנחם היה קיים במציאות ועסק לפרנסתו בטאטוא רחובות. הפתגם הבא ממחיש את תכונת הנמיכות המיוחסת למנחם: El bien va al bien, y el cisco a Menahem (׳הטוב הולך אל הטוב, והטינופת [הולכת] למנחם׳).

אלכסנדר ובן־טולילה מתארים שלושה שלבים האופייניים להתפתחות הסמנטית של שמות פרטיים בפתגמים כגון זה: (א) השלב הביוגרפי, שבו בני הקבוצה מתייחסים אל הדמות נושאת השם כאל מציאות אמתית, אף שאפשר שמדובר בייחוס של ממורט, כלומר הדמות מן הפתגם הושלכה על המציאות; (ב) שלב הדמות הספרותית, שבו השם הופך לדמות ספרותית(בפתגם שהובא לעיל משמעותה המטפורית של דמותו הספרותית של מנחם היא: אדם שצרות רודפות אותו); (ג) שלב הלקסיקליזציה, שבו השם הפרטי הופך ללקסמה המציינת תכונה או אפיון. הפתגם המוזכר יוצר כאמור את המשוואה מנחם = צרות, וכך השם הופך ללקסמה חדשה, הבאה במקום תיאור או הגדרה,⁸ והמציינת אדם המתאפיין בסוג מסוים של מסכנות. בין האמרות הידועות בחכתייה שבהן משמש השם מנחם כמטונימיה לתכונות אלה: ya está Menahem (׳הנה הוא כבר הפך למנחם׳), ביטוי הנאמר על אדם המתחיל לבכות או להתלונן, וכן cara de Menahem (׳פרצוף של מנחם׳), ביטוי המתאר אדם שיש לו פרצוף עקום או חמוץ.

לֶקְסִיקָלִיזַצְיָה

הפיכת מילה ליחידה לשונית על ידי(טט) (ט4)הוספת סיומת, צרוף מילים וכד' (אנגלית (lexicalation

מלבד התרומה החלוצית לחקר השפה ולתחום חקר הפתגם, הספר פותח פתח לא רק למחקרים עתידיים של לשון זו, אלא למחקרים השוואתיים לשפות המשיקות לחכתייה: ספרדית, לדינו, ערבית־יהודית ועברית. המחברים כללו בספר קורפוס נרחב של 1,040 פתגמים ומקבילותיהם בחמש הלשונות המוזכרות. אחת המסקנות מן ההשוואה בין פתגמים חכתיים לפתגמים בלדינו למשל היא כי בפתגמים חכתיים קיימת התמקדות בולטת במילה casa (בית). לפתגמים חכתיים רבים שמופיעה בהם המילה casa יש מקבילה בלדינו שבה באות במקום מילה זו מילים אחרות או שהיא מושמטת. למשל בפתגם בחכתייה נאמר Cada uno en su casa y Dios en la de todos (׳כל איש בביתו והאל בבית כל איש׳), ובמקבילה בלדינו: Cada uno por si y Dio para todos (׳איש איש לעצמו והאל לכולם׳). ייתכן כי תופעה זו מעידה על התנהלות חברתית־תרבותית; יש לזכור כי בקהילות מרוקו הספרדית היה המרחב הביתי מרחב פרטי השמור בעיקר לבני המשפחה. המפגשים החברתיים בטיטואן למשל התקיימו בבתי כנסת, בטיולים לאורך השדרות, בבתי קפה או בקזינו, ויהודי הקהילה נמנעו מלהזמין אורחים לבתיהם או לנהל אורח חיים של ׳בית פתוח׳. במקרים שבהם הוזמנו אורחים, הוגשה תמיד תקרובת צנועה,  para adulzar la boca (׳[משהו] כדי להמתיק את הפה׳), כלשון האמרה הרווחת בחכתייה, או pastita (עוגה יבשה). האנקדוטה הידועה הבאה ממחישה את חוסר נכונותם של בני טיטואן לארח בבתיהם:

אדם בא לבקר בבית של בני טיטואן, וכנהוג שאלו אותו: ’?Usted gusta¿‘ (׳האם תרצה לאכול?׳) ענה הלה: ׳לא, לא, אין צורך׳. ואז חשב לעצמו, מדוע עניתי כך, הרי אני רעב ואפילו כסף אין לי. חזר בו ושאל אותם: ׳מה אמרתם? מה אמרתם?'

ענו הם: ׳שתסגור את הדלת כשאתה יוצא׳.

פייר בורדיה ניתח את הבית כמערכת מורכבת של משמעויות וסמלים; מערכות שונות של התרבות מפרשות את הבית, והבית מפרש מערכות אחרות. מן הבחינה הזאת נוצר מתאם בין ההתבוננות בבית, המייצג גבולות פנימיים, לבין המרחב הטיטואני, המייצג גבולות חיצוניים של המערכת החברתית: גבולות המרחב החיצוני סגורים בפני האחר, הלא מוכר, וגבולות הבית סגורים גם בפני המוכר. בקהילה שחרטה על דגלה שוויוניות ודאגה לעני ולחלש, נוצר חשש להפגין עושר או לחשוף את המצב הכלכלי לאשורו, ועל כן נהוג היה להיפגש עם חברים בבתי קפה ובמקומות ציבוריים, ופחות בבתים פרטיים. חשש זה מפני הקרוב, העלול להזיק יותר מאשר לסייע ואף לפגום בעושר, מובע בפתגם חכתי מאוסף אניטה לוי שהמתחם הפרטי מסומל בו במטע: judío y al huerco no le metas a  tu huerto (׳את היהודי ואת השטן אל תכניס למטעך׳). ייתכן כי לבית תפקיד מרכזי בפתגמים החכתיים גם מפני שפתגמים אלה שימשו בפי נשים יותר מאשר בפי גברים (רוב מסרני הפתגמים בעבודת השדה לספר זה הן מידעניות), והמרחב הביתי זוהה עם האישה יותר מאשר עם הגבר.

תרומה נוספת למחקרים עתידיים היא המפתוח המפורט בספר: מפתח הפתגמים כולל מילים המופיעות בפתגמים והפניה למספרי הפתגמים שבהם מופיעה כל מילה; ומפתח העניינים כולל נושאים העולים מניתוח הפתגמים והפניות לעמודים שבהם נעשה שימוש במונחים ובמושגים מתחום הפולקלור והבלשנות – מפתח זה הוא כלי עזר רב חשיבות עבור החוקר המתחיל המבקש להשתמש במינוח מתחומים אלה ולהתוודע למוטיבים המרכזיים המשמשים בחקר הפולקלור ובכללו הפתגם.

ספר זה פונה גם לקהל קוראים וחוקרים ספרדים, שבוודאי ימצאו עניין רב בחלקו הלועזי. בחלק זה מובאים המבוא לספר, תמציתו, מסקנותיו ומפתח הפתגמים בשפה הספרדית. החלק הספרדי והרפרטואר העשיר של הפתגמים בחכתייה עשויים לקרב את הספר גם לקהל הרחב ולא רק לקהל החוקרים, שכן דוברי חכתייה רבים אינם רגילים לקריאה בעברית, אך בוודאי ישמחו על ספר המאגד את כל אוצר הפתגמים המוכרים להם. בספר שזורים תצלומים של משפחות המידענים ממרוקו הספרדית ושל פריטי יודאיקה מאוספים שונים; פריטי יודאיקה אלה משקפים את המסורת היהודית בצפון מרוקו, חלקם טרם נחשפו באלבומים או בספרי קהילה, והם יעניינו חוקרי פולקלור המתמחים בתרבות החומרית.

חילופי הגרסאות הדקדקניים בספרדית־ההיספנית בספרם של אלכסנדר ובן־טולילה מבוססים על אוסף הפתגמים הספרדיים־ההיספניים של גונזלו קוראם, וניתן להוסיף עליהם כמה הערות. לפתגם 319, pone y Dios dispone El hombre (׳האדם עושה תכנית והאל מחליט׳), יש מקבילות דומות, אך דווקא המקבילה ההומוריסטית,[El hombre propone, Dios dispone y la miher descompone  ] (׳האדם מציע, האל מחליט והאישה מפרקת׳) חסרה כאן. ההומור נוצר כתוצאה מהעמדת האישה מעל האדם והאל ומהצגתה הסטראוטיפית כבעלת כוחות מאגיים. זהו כוחו של פתגם: בשל האנונימיות של יוצרו וזיהויו כמבע פואטי החורג מתבנית השיחה, אפשר לומר בו מה שקשה לבטא במילים ישירות. פתגם 28, déjala correr Agua que no es de beber (׳מים שאינם לשתייה, הנח להם לזרום׳), הוא ככל הנראה גרסה משובשת של הפתגם הספרדי־ההיספני המוכר:  de beber, déjala correr Agua que no has (׳מים שלא לך נועדו, הנח להם לזרום׳), התואם טוב יותר את הפרשנות המובאת בספר (׳אל תתערב בעניינים שאינם נוגעים לך׳). התוספת האחרונה היא מקבילה ספרדית־היספנית לפתגם 387, El que quiere pescados, que se moje el culo ('מי שרוצה דגים, שיואיל להרטיב את ישבנו'): El que quiera peces, que se moje el culo. שני ההבדלים בין הגרסאות נובעים מסטיית החכתייה מן הספרדית המודרנית: השימוש במודוס התילוי(subjuntivo בספרדית) וההבחנה בין peces (דגים חיים) לבין pescado (בשר הדג המוגש למאכל).

פתגם הוא כידוע כלי חינוכי שנועד להורות על דרך הישר ומשמש גם לקיבוע נורמות ושימור יחסי הכוחות בחברה. פתגמים נועדו גם לעודד, למסור איחול ולטעת שמחה בקרב המפתגמים (המשתמשים בפתגם) וקהל הנמענים. אולם בדיקה של הפתגמים החכתיים מראה כי רק מעט מזער מן הפתגמים הם פתגמים משבחים ובהם איחולים טובים. רוב הפתגמים הם חדים ושנונים, ופתגם המחמאה אינו נכלל בסוגת הפתגם של יהודי צפון מרוקו – סוגיה הפותחת פתח למחקר פסיכולינגוויסטי.

בעשורים האחרונים ראו אור לא מעט ספרי מחקר בתחום הבלשנות והפולקלור העוסקים ביהדות מרוקו, והתפרסמו אוספי פתגמים ואמרות מרשימים של קהילות מרוקו דוברות הערבית. בנסיבות אלה גבר רצונם של יהודי מרוקו הספרדית להתרפק על ההון הפולקלורי שלהם ועל הפתגמים שהיו נהוגים במקומותיהם ובשפתם הספרדית־היהודית, וכך להחיות את הזיכרון של בית ההורים. הספר שלפנינו תורם תרומה מתודולוגית ייחודית לתחום חקר הפתגם, שכן נעשה בו שימוש בכלים בלשניים לניתוח תוצרי פולקלור, והשילוב בין הדיסציפלינות פורה ומניב פרות יקרי ערך. אך יש לספר גם תרומה חברתית; האיון של לשונם ותרבותם של יהודי מרוקו הספרדית במחקר ובספרות העיון תרם להדחקה ולהכחדה של לשון החכתייה ולחוסר היכולת של בני קהילות אלה להזדהות עם תרבותם. ההכחדה הסמלית בכתובים הקשתה על יהודי צפון מרוקו להעביר לצאצאיהם את יסודות תרבותם ובכך לכונן את זהותם. מחקר זה, הכולל נתח חשוב מן המסורות ומן היבול הפולקלורי של קהילות אלה, ששמרו על מורשתם באדיקות, מאפשר לבני הקהילות ולדורות הבאים להציג את התרבות הנאלמת. הרקע לשער הספר הוא קטע מצולם מתוך כתב היד של אניטה לוי, שנאותה להעניק למחברים את מחברת הפתגמים בחכתייה שאספה, מחברת ששימשה בסיס למחקר זה. אילולא נשמרה המחברת והובאה לפני אלכסנדר ובן־טולילה, היה מתממש הפתגם החכתי Las palabras vuelan, lo escrito se queda (׳המילים עפות והכתוב נשאר׳), ומורשתן של קהילות צפון מרוקו דוברות החכתייה עלולה הייתה לשקוע בתהום הנשייה.

הפתגם הספרדי־היהודי בצפון מתקו-נינה פינטו-אבקסיס-המאמר השלם מתוך פעמים 121