מורשת יהדות מרוקו

פליטים יהודים אירופאים שהעפילו בספינות מחוף אלג'יר ופליטים יהודים אירופאים שמוצאם מצפון אפריקה. בספרות המחקר אין התייחסות לפליטים יהודים אירופאים שהגדירו עצמם ממוצא צפון אפריקאי ולא של פליטים אירופאים שהעפילו מחוף אלג'יר או מנמלי אירופה. לא נמצאה חפיפה בבדיקה שמית של קבוצות אלה מול רשימות הפליטים של אונר"א בצפון אפריקה.

במהלך בניית מאגר השמות מעפילים צפון אפריקאים זוהו פליטים יהודים אירופאים כמעפילים בספינות הראשונות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר ללא רישיונות עלייה. בהמשך זוהתה קבוצה נוספת של פליטים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. הם הגיעו לנמלי אירופה, כנראה, במסגרת 'הבריחה' מצפון אפריקה. בשתי הקבוצות יש מאה מעפילים. הכללתם במחקר נועדה להציג פן נוסף של העפלת יהודים שהזדהו כצפון אפריקאים. לפי המאגר קבוצה של 39 פליטים יהודים אירופאים העפילה מחופי אלג'יר ב'יהודה הלוי, במאי 1947 וב'שיבת ציון' ביולי .1947  61 פליטים יהודים אירופאים שהעפילו מנמלי אירופה הגדירו את מוצאם מצפון אפריקה.

לא ברור מדוע לא היה אזכור לכך בדיווחי השליחים והפעילים באלג'יר או של המוסד לעלייה ב' בפריז. הסבר אפשרי – – הכאוס ששרר במחנה טנס ובמחנות אחרים באלג'יר בעת ההעפלה לספינות 'יהודה — הלוי' ו'שיבת ציון' וקבוצות אלה נעלמו מעיני הפעילים והשליחים שעסקו בארגון ההעפלה מחוף אלג'יר. קבוצה של 17 פליטים יהודים אירופאים – 12 גברים ו- 5 נשים העפילו ב'יהודה הלוי'. לגבי שיבת ציון', היה ניסיון לארגן את המעפילים לפי שמות הערים מהן הגיעו. חמל רפאל, השליח, טען שבמחנה המעבר בעיר אלג'יר סימן על הרצפה שמות הערים מהן הגיעו המעפילים הפוטנציאלים, כדי לסייע בהעלאת המעפילים למשאיות שהובילו אותם לספינה 'שיבת ציון' שעגנה בקרבת הנמל ובכל זאת תשומת לבם לא הופנתה לקבוצה נוספת של 22 פליטים יהודים אירופאים – 18 גברים ו- 4 נשים. פליטים אלה גורשו לקפריסין עם שאר המעפילים הצפון אפריקאים אחיהם למסע. – 61 פליטים יהודים שהעפילו בספינות מנמלי אירופה שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה ומלוב, מתוכם 56 גברים ו- 5 נשים שאף הם גורשו לקפריסין. הספינות בהן העפילו הפליטים היהודים האירופאים הן: 'מולדת' – 7, 'כנסת ישראל' – 11 , 'בן הכט' –3, 'תאודור הרצל' – 'כ"ט בנובמבר' – 1 . בספינה 'כנסת ישראל' שהפליגה מחופי הים השחור היו מעפילים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. קרוב לוודאי שהם נשלחו מלוב למחנות במזרח אירופה והצטרפו לספינה אחרי שחרורם מהמחנות. לגבי יתר הפליטים היהודים לא נרשמה שמה של ספינת המעפילים ניתן להניח שהם השתתפו ב'בריחה' מצפון אפריקה והגיעו לנמלי איטליה וצרפת ומשם העפילו לפלשתינה א"י.

ארץ המוצא של פליטים יהודים אירופאים. בספינה 'יהודה הלוי' הייתה מעפילה אחת מרומניה – – ובספינה 'שיבת ציון' היו מעפילים שרשמו את ארץ מוצאם מהונגריה, פולניה ותוניס. עבור הפליטים היהודים אירופאים האחרים שהעפילו ישירות מחופי אלג'יר לא נרשמה ארץ מוצא. – הסבר אפשרי לכך נעוץ ברישום לא מדויק על ידי פקידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. הרישום של פליטים יהודים אירופאים מנמלי אירופה היה קצת יותר מפורט. שני פליטים ציינו שארץ – המוצא שלהם היא פולין, ו- 59 פליטים ציינו שארץ מוצאם מהמגרב. התפלגות הגילאים של הפליטים האירופאים הייתה דומה לזו של המעפילים הצפון אפריקאים.

הרכב המשפחות וגילאי הפליטים היהודים האירופאים מהמגרב. רוב המעפילים הפליטים היהודים

מנמלי אירופה היו בודדים. בין הפליטים היהודים שהעפילו מחוף אלג'יר היו 5 משפחות. מתוכן לשתיים היה ילד אחד ושלוש האחרות היו זוגות ללא ילדים. לפליטים יהודים אירופאים ב'יהודה הלוי' היו משפחות עם 6 בנים ובת אחת ב'שיבת ציון' היו משפחות עם שני בנים בלבד. משפחת שפיגל אחת ממשפחות הפליטים שהעפילו בספינה 'שיבת ציון' נישאה בקפריסין ונולדה להם בת. בין הפליטים האירופאים מנמלי אירופה היו שני זוגות אחים ואחיות. 14 פליטים יהודים אירופאים מהספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו בגיל גיוס )שנתון 1929- 1908 (, לעומת 41 מהפליטים היהודים שעלו מנמלי אירופה בני אותו שנתון. 55% מהפליטים היו בגיל גיוס. בין הפליטים מנמלי אירופה היו שלושה מעפילים בני 60 ומעלה ובין הפליטים ב'שיבת ציון' היו שני ילדים ילידי 1948- 1947 . לא היה רישום של הערים מהן באו פליטים יהודים אלה.

השתייכות הפוליטית של הפליטים האירופאים מצפון אפריקה. ההתפלגות הפוליטית של הפליטים היהודים האירופאים למפלגות דתיות ולמפלגות סוציאליסטיות קרובות זו לזו, גם כאן הרישום לקה בחסר כמו אצל מעפילי צפון אפריקה. חמישה פליטים אירופאים, שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה השתייכו לתנועות דתיות, אחד לתנועה הרוויזיוניסטית וארבעה פליטים השתייכו לתנועות סוציאליסטיות.

פליטים יהודים אירופאים במחנות. בכל הקשור למגוריהם במחנות קפריסין ההתפלגות בין מחנות קיץ וחורף של שתי הקבוצות זהה. אפשר להניח שגם עבורם לא התבצע רישום מדויק. מעפילים פליטים אירופאים אלה שהכירו את תרבות המגרב ואת השפה המוגרבית היו עשויים להיות – גשר בין אוכלוסיית המחנות המגוונת שהתקבצו בקפריסין.

הפניית פליטים יהודים אירופאים לפלשתינה א"י ומדינת ישראל. הפליטים היהודים האירופאים – מצפון אפריקה הופנו, עם עלייתם לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. רוב העולים מקפריסין הופנו לבתי עולים, עליית הנוער ולקיבוצים. לא היה רישום לגבי הפליטים שהעפילו בספינה 'שיבת ציון'. מספר פליטים אירופאים שהגדירו מוצאם מצפון אפריקה ביקשו להצטרף לקבוצת גבע בעמק עין חרוד.

סאגת ההעפלה, למרות היקפה המצומצם, של פליטים יהודים מהמגרב נועדה להראות פן נוסף שלא נבדק במחקר. פליטים אלה עלו הן בשתי הספינות הראשונות שהעפילו ישירות מחוף אלג'יר והן מנמלי אירופה. הם הגיעו מהמגרב יחד עם מעפילים מוגרבים בסיוע של שליחים הפעילים מקומיים. רובם הצהירו על ארץ מוצאם – – המגרב. פליטים אלה היו יכולים לשמש גשר בין שארית הפליטה — למעפילי צפון אפריקה בקפריסין.

סיפר ההעפלה של המוגרבים לא התחיל והסתיים בהעפלה, בגירוש לקפריסין והפנייתם לפלשתינה א"י. היה עליהם להתמודד במחנות עם מערכות ארגוניות שלא הכירו. עמדו בפניהם חסמים – שעיכבו את השתלבותם וגרמו להדרתם מלהשתתף בקבלת החלטות שהביאה לניכורם החברתי תרבותי – מחיי המחנות. מעפילי צפון אפריקה ניסו להתמודד עם הדימוי השלילי שקשרו לראשם דיווחי השליחים וכשהיה מקום למחאה הם הרימו קול, כתבו מכתבים ואף איימו לחזור לארצות מוצאם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

על החזקה שהיתה ליהודים על העיסוק בצורפות ובחרושת מתכת בכלל יש נתונים ספציפיים לגבי אלג׳יריה במאה ה־18 ובמאה ה־19, מרוקו במאה ה־19 וה־20, ותוניסיה במאה ה־20. נתונים אלה מלמדים בבירור כי הצורפים במקום, כולם או רוב רובם, היו יהודים. בתוניסיה, גם אחרי היציאה הגדולה של היהודים ממנה בשנות החמישים, עדיין היוו היהודים שישים אחוז מכלל הצורפים בה. אף במקרה היוצא־ דופן של השבט הברברי בני יֶני (yenni) בקביליה הגדולה, שלמוצרי הצורפות שלהם יצאו מוניטין באלג׳יריה ומחוצה לה בגלל מקוריותם, ובגלל השימוש הבלעדי כמעט באמייל ׳קלואזונה׳ (cloisonné), נאמר שמוצאם מיהודים שבאו מקביליה הקטנה והתאסלמו.

בשל עיסוקם של היהודים במקצוע זה ובמקצועות מיוחדים אחרים ובשל ייחודם האתני והדתי נטו ליחס להם כישורים של מאגיה וכישוף. במארוקו, בתוניסיה ובמזאב היה הנזקק למעשה כישוף פונה אל יהודי (ובמזאב — גם לערבי).

אשר לחומרי הגלם יצוינו אלה שתפסו מקום בולט ביותר בצורפות המגרבית. על היחס לשימוש בזהב ובכסף כבר דובר. אמנם הקוראן והסונה לא הבדילו בין שתי מתכות אלו מבחינת כשרותן לשימוש ככלי־בית וכתכשיט, אולם בתכשיטנות המגרבית קיימת העדפה ברורה של הכסף על הזהב. הבדל זה מסתבר, כמובן, מן השוני בערך ובמידת הזמינות של שתי המתכות האלו; אבל נוסף לכך גם נאמר במפורש, כי הזהב אכן דבקה בו טומאה דתית־מוסרית, ואלו הכסף נחשב למתכת טהורה וכשרה הרבה יותר. כן נמסר מפי נשים קביליות שהן מעדיפות את הכסף על הזהב משום שהזהב דומה לנחושת.” מכל מקום, עובדה היא שהתכשיטנות במגרב ובסהרה (תוארג) מבוססת ברובה הגדול על השימוש בכסף ואלו תכשיטי זהב מצויים בערים הגדולות בעיקר.^, לעומת זה, בחברות מסויימות בסהרה, יש גם שימוש בתכשיטי זהב, אבל ייתכן כי תופעה זו מושפעת מאפריקה השחורה.

אף הנחושת משמשת בצורפות, אבל רק בקרב התוארג העונדים אותה כעכסים על רגליהם, בהאמינם כי מתכת זו יש בה כדי לנטרל את ההשפעה המסוכנת של הברזל והיא גם סגולה טובה נגד השיגרון.^, הברזל עצמו איננו בשימוש כלל כתכשיט אלא כקמיע. לכאורה יש בזה כדי להפליא, בשים לב לקשר ההדוק שבין הקמיע והתכשיט והעובדה שברזל נחשב כאמצעי־מגן יעיל ביותר מפני שדים וגם מפני העין הרעה — אמונה שהולידה את המנהג הרווח לשים סכין או פגיון מתחת לראשו או לגופו של ילוד.

אבני החן משכו בברקם מאז ומתמיד את עינו ואת לבו של האדם, ובפרט של האשה. בעקבות היוונים והרומאים התעניין גם האסלאם בטיבן. ברם הספר המדעי הראשון בשפה הערבית שהגיע לידינו, הוא כתאב אלג׳ואהר וצפאתהא  (ס׳ אבני החן ותאריהן) למתרגם הנודע יחיא אבן מאסויה (מת 857/243), נמנע עדיין מלהתיחס לסגולותיהן המאגיות־הרפואיות. לא כן חיבורו המפורסם של המלומד התוניסי אחמד בן יוסף אלתיפאשי (מת 1253/651), אזהאר אלאפכּאר פי ג׳ור אלאחג׳אר, המתאר 25 מיני אבני חן, ממיינן לפי סגולותיהן המועילות והמזיקות ומחלקן בין 12 סימני גלגל המזלות. לעיתים הקשר בין צבעי האבן והסגולה המיוחסת לה נראה לעין. כך, למשל, האודם (ruby) מחזק את הלב, גרגרי האודם (cornaline) מונעים דימום ולידת נפל, הפטרה הצהובה (טופז) מרפאת צהבת. פחות מובן, מדוע הטורקיז (הכחול) משכך כאבי שיניים והאיזמרגד (הירוק) משמש תרופה נגד רעל נחשים.

האבנים המשמשות בתכשיטנות המגרבית גם בעת החדשה הן בעיקר היהלום, האיזמרגד, אבן האודם, גרגרי האודם והטורקיז. ביניהן זכתה האבן גרגרי האודם ליוקרה רבה בעולם המוסלמי בשל גונה האדום המבהיק והעמוק ונחשבת מכבר כיעילה ביותר מבחינה מאגית. מוצאים אותה בקמיעות אצל המצרים הקדמונים. ובמכה הקדם־אסלאמית היה מוצב בתוך הכעבה פסל גדול עשוי אבן זו, שגילם את האל הובל (.(Hubal נוסף על הסגולות שצוינו לעיל נאמר על אבן זו שהיא הודפת את עין הרע.

חומר גלם אדום אחר מבוקש ביותר בתכשיטנות המגרבית הוא האלמוג(מרג׳אן בערבית), הנשלה בעיקר סמוך לחופים המזרחיים של אלג׳יריה. השימוש בו רב במיוחד בקביליה ובמזאב, ועיצובו הרגיל הוא בצורת קרן, פנינה ושקד. גם לאלמוג מייחסים תכונות ריפוי וסגולה נגד עין רעה, ולכן הירבו לענוד אותו לצווארי תינוקות. עוד נאמר עליו, שהוא מסוגל לשמור מפני ברקים ושאר פגעים, לשכך ים רוגש, להרבות חלב של מיניקות ועוד.״ בסהרה עונדים אותם בצורת תלי, כפנינים בצמות המאורים, ומשובצים בתוך משולשי כסף בענקים אצל התוארג.

חומר קישוטי אחר המופק מן הים אך נדיר הרבה יותר מהאלמוג הוא הענבר הצהוב. וגם הוא מקובל כסגולה לרפואה ולחיים ארוכים, ורווח במיוחד בדרום־מארוקו ובמאוריטאניה.

יסוד קישוטי ימי מיוחד הוא סוג של קונכיות הידוע בשם קאורי(courie/couri באנגלית וצרפתית, וַדְע בערבית) המשמש אלמנט בולט בתכשיטנות המגרבית, אבל משמעותו המאגית שנויה במחלקות. יש גורס (א. פ. גובר Gobert) שמשמעות זו קשורה בדמיון של הקונכייה — כשמביטים עליה מצד הפתח וכשהיא במאונך — לפות האשה^. ד׳ שאמפו מצאה אישור מלא לפירוש הזה במחקריה בסהרה המערבית (תבלבלה)."^, לעומת זה סבור וסטרמארק שהקאורי מסמל את העין ואישור לכך הוא מצא בעובדה שהמצרים הקדמונים היו לעתים שמים קונכיות (גדולות יותר) בארובות עיניהן של הגופות החנוטות, וזאת מתוך התרשמות שהקאורי דומה לעין הנעצמת למחצה.^,, כאלמנט קישוטי מצוי הקאורי במגרב במעמד משני בדרך־כלל, לא כמחרוזת על טהרת הקונכיות אלא בעיקר במערך של חמישה מרכיבים קישוטיים(או פחות).

באשר לצבעים — ידוע מה גדול המטען הרגשי והרעיוני הגלום בצבעים מסוימים בתרבויות שונות: שחור כסמל לאבלות, לבן — לטוהר, ירוק — לצמיחה ולרעננות ועוד. בצורפות המגרבית מקובלים הצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק, כחול  וצהוב, ולכל אחד מהם מיוחסת משמעות מאגית מסויימת. הצבע השחור נחשב לסגולה נגד עין הרע, אבל בדרך־כלל הוא לא בא בנפרד, כי אם בצרוף ניגודי עם הלבן. הלבן, צבעו של הכוכב נוגה, נחשב סמל הטוהר, האושר והפריון. צפונה בו ברכה מפני שזה הוא צבע החלב והביצה. נוסף לכך מסוגל הלובן לסנוור את העין הרעה. האדום מסמל את חדוות־החיים ומשום כך הוא בולט בשמחות ובפרט בחתונות. לכן נעלי הכלה והמטפחת שמכסה את פניה הנן אדומות. כן יש יסוד להניח, כי השימוש הרב בחינא לצביעת כפות הידיים והרגליים באותן הזדמנויות נובע בין השאר מצבעו האדום. בתכשיט מיוצג הצבע האדום על ידי גרגרי האודם ובמיוחד האלמוג.

 הירוק הריהו מטבע הדברים הצבע של הצומח, באסטרולוגיה הוא צבע הירח, ומכאן שהוא משפיע על צמיחה והתחדשות. באסלאם תופס הירוק מקום משמעותי ביותר כצבע של אחד מדגלי הנביא, כצבע האסלאם בכלל ושל שוכני גן־ העדן בפרט. אחת הדמויות הפופולאריות ביותר באסלאם הנה אלח׳דר, ׳הירוק׳, המזוהה עם אליהו הנביא. הוא הפך להיות שם פרטי. בהיותו שם של כמה קדושים במחוז קונסטאנטין הוא נפוץ ביותר באותו אזור ובתוניסיה. הצבע הירוק מצוי כיום בדגלי אחת עשרה מדינות מוסלמיות.

בתכשיטים מיוצג הצבע הירוק על־ידי האיזמרגד. דוגמה נאה לכך תשמש טבעת־ציפור ממכנאס (מאה 18 או 19), דגם שהיה בעבר מיוחד ליהודים אך לאחרונה הוא מקובל גם על המוסלמים. מלבד אבן זו מופיע הירוק גם במעשי אמייל וזכוכית. אשר לכחול מטענו הערכי הוא כפול־פנים. מצד אחד נודעה לו ערכיות שלילית ברורה במסורת הערבית הקדומה, שם אויב בנפש כונה ׳אויב כחול׳(׳עדו אזרק׳) — כנראה משום שעיניים כחולות (או בהירות) הן תופעה זרה בערב, ועל־כן חשודה ובלתי אהודה. כחול כהה, לעומת זה, נחשב צבע של אבלות במזרח הקדמון וגם מאוחר יותר. מצד שני ידוע כי הכחול דווקא משמש בקמיעות גם במזרח הקרוב, ויש שנוהגים לצבוע את חומות הבתים בסיד של כחול בהיר. ברם, הסתירה היא מדומה, שכן אותו כוח מאגי הנעוץ בצבע הכחול מסוגל לשמש אמצעי יעיל נגד אותו כוח רע הנאצל מן העין הרעה וממזיקים אחרים. בתכשיטים מיוצג הכחול על־ידי ׳אבן אילת׳ (טורקיז) ובמעשי אמייל וזכוכית. היחס לצבע הצהוב מסויג כלשהו ודו־ערכי, ושימושו בתכשיטנות מועט. הוא מיוצג בה על־ידי הענבר ופנינים צהובות ששקיפותן דומה לזו של הענבר.

יצוין כי הצבעים ירוק, כחול וצהוב מופיעים בתכשיטים גם באמצעות הטכניקה הידועה במונח הצרפתי ׳אמייל קלואזונה׳ שנזכר לעיל. המדובר בחומר זגוגי מעורב בתחמוצת מתכתית המשוה לו את הגוון המבוקש. מתיכים תערובת זו לתוך תאים או משבצות שדפניהם חוטי מתכת מולחמים ללוחית. טכניקה זו נשתמרה במגרב ב־3 אזורים כפריים: בקביליה הגדולה (אצל בני יני), בתיזנית שבדרום מארוקו ובמוקנין שמדרום לעיר סוסה (תוניסיה). תפרושת רחבה זו, הריחוק והניתוק בין שלוש הנקודות והאופי הטכני המתוחכם של המלאכה עוררו שאלה בדבר מקורה, דרכי העברתה ואופן השתמרותה. מאחר שמשמעותה המאגית של אומנות זו אינה ברורה ואולי נעדרת מעיקרה, לא נעסוק בה כאן.

לבסוף יצויין כי המטען הערכי של הצבעים מותנה לא רק במיקומם בקשת אלא גם במידת בהירותם, ולכך דווקא היו הערבים רגישים יותר מאשר לגון הצבע כשלעצמו.”

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב- עמ' 293

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

צמידים

צמידים עירוניים

הצמידים הם כנראה התכשיטים שנשים עונדות בחיבה רבה יותר משאר העדיים, מאחר שהם שמורים אצלן זמן רב אף לאחר שעיטורי־הראש, הענקים והעגילים נעלמו. בשנות השלושים ולאחריהן נפוצו בעיקר שני טיפוסים של צמידים עירוניים, שצורתם זהה בעריה השונות של מארוקו: החישוקים ״סמאנה״ וה״דבליז״ הקמור, המעוטר בשריגים ובדגמי פרחים, בין מעשה חקיקה ובין מעשה חירור כעין התחרה.

הטיפוס העתיק המסורתי, המכונה ״שמש וירח״, מצוי באוספי המוזיאונים, ולעתים גם בבתי משפחות ותיקות בערי מארוקו.

״דבליז סמס וגמר״ (״שמש וירח״)

תטואן! המאה הכ׳

הטיפוס הנפוץ ביותר מכל הצמידים בערים ובקרב כפריות אמידות; הבליטות המלוכסנות (השמש והירח) עשויות כסף וזהב לסירוגין

הרוחב: 2.2 ס״מ ; הקוטר: 7 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 43 ; אידל, מילון, עמ׳ 45 (צמיד מעט שונה מטנג׳ר)

(451)

״דבליז מכררם״ (”צמיד מעשה תחרה)

אמזמיס ; אמצע המאה הכ'

 טיפוס עירוני נפוץ לאחרונה

כסף (רוב הצמידים מסוג זה עשויים זהב);

חישוק קמור, המעוטר בשריגים עבודת־חירור כעין התחרה

הרוחב : 3 ס”מ ; הקוטר ; 7 ס׳׳מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, לוח 12, מס׳ 45

(451)

״סמאנה״

קאזאבלאנקה ; שנות השלושים של המאה הכ׳ תכשיט שנפוץ לאחרונה בערים ; רגילים לענוד שבעה צמידים, ומכאן השם (מן המלה הצרפתית semaine שבוע); לעתים גם נקראים ״סלוכ׳^׳, משמע, חוטי־ברזל

(452)

חישוקי־זהב דקים, שחקוקים בהם דגמי שריגים

הרוחב : 0.4 ס׳׳מ ; הקוטר; 6.5 ס״מ

אוסף עליזה לוגאסי, ירושלים ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח G, מס׳ 39

(453)

צמידים עתיקים

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 42, 45

(454)

תכשיטים אצל נשות מרוקו