ארכיון יומי: 1 באפריל 2020


"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

קדוש וברוך

במעלליו יתנכר נער

עדינות הנפש ושקידה בתורה

משחר ילדותו ניכר היה ברבינו כי נשמה גדולה שוכנת בקרבו. הוא התברך בכישרונות מעולים, בתפיסה מבריקה ובזיכרון חד. ממקום מושבו בבית הכנסת סמוך לאביו הגדול היה מתבונן בתפילות מלאות הדבקות של תלמידי החכמים. המראה הותיר בנפשו רושם כביר ועד אחרית ימיו נודע רבעו בתפילותיו המלאות מתיקות והתלהבות.

מתגבר על מכאוביו שלא לצער את אביו

אין בידינו תיאור מפורט על הליכותיו של רבינו בשנות ילדותו, אולם מהסיפורים המעטים שבכל זאת נודעו מצטיירת דמותו של ילד בעל אישיות מיוחדת במינה – בעל רגש עצום, נפש זכה, וחמלה עמוקה כלפי כל יהודי הזקוק לעזרה.

דוגמה לכך היא מעשה אותו סיפר ידידו מנוער, רבי יוסף משאש, לימים רבה של העיר חיפה:

בגיל תשע חלה ברוך. הוא שכב במיטתו והתפתל ביסורים. רבי יוסף בא לבקרו וניסה להסיח את דעתו בסיפורים שונים – אך ללא הועיל.

לפתע נכנס לחדר האבא, רבי יעקב. אך הבחין ברוך באביו ודומה היה כאילו חלפו מכאוביו. שעה ארוכה שהה האב בחדר בנו החולה וכל אותה העת לא נפלטה מפיו אפילו אנחה קלה. רק לאחר שיצא האב חזר ברוך להיאנח ולדאוב.

״כיצד פסקו היסורים כאשר נכנס אביך אל החדר ושבו מיד כאשר עזב?" התפלא יוסף.

השיב לו ברוך בפשטות:

"דע לך ידידי, כי היסורים לא חלפו אפילו לרגע אחד. אולם כל עוד אבי היה בחדר לא יכולתי להיאנח משום שהדבר היה גורם לו עגמת נפש!״   

מפעימות הן תעצומות הנפש של ילד בן תשע המצליח לכלוא את סבלו מתוך רגישות מופלאה לצער שיגרם לאביו הגדול.

כיבוד הורים והכרת הטוב

בהזדמנות אחרת, הבחין יוסף כי חברו אינו אוכל בהפסקת האוכל בעיצומו של יום הלימודים. ״בוודאי שכח את האוכל״, חשב לעצמו. הוא הציע לחלוק את פתו עם ברוך אולם הלה התחמק ממנו.

לבסוף ניאות להסביר:

"אמש ביקש ממני אבא שאביא לו משהו, אך העצלות גברה עלי והשתמטתי ממנו. לאחר מעשה התחרטתי על כך… החלטתי שעל ביטול מצוות כיבוד אב אקבל על עצמי תענית ולא אטעם למחר מאומה״.

ללמדנו מושגים של ילד בן תשע בכיבוד הורים.

ביום מן הימים השתתף ברוך עם חבריו בסעודת מצווה לרגל סיום מסכת. בשעה שכולם נהנו מהסעודה שהוגשה לכבוד המאורע, הוא עצמו לא טעם מאומה.

"מדוע אינך אוכל?" תהו חבריו, ״הלא סעודת מצווה היא זו!״ נענה וסיפר:

אתמול נוכחתי עם אבי בבית הדין בעת שחייב את אחד מבעלי הדין בסכום כסף גדול. בכעסו הרב החל אותו אדם להסיח דברים קשים באבא, תוך שהוא משתמש במילים בוטות ביותר. בראותי זאת לא יכולתי להחריש. קמתי והוכחתי את האיש על פניו. כסבור הייתי כי נהגתי כראוי, אבל לא כך חשב אבי. להיפך: הוא הצטער על שפגעתי בכבודו של אותו אדם. משום כך בצאתי מבית הדין קיבלתי על עצמי תענית למחרת היום כדי לכפר על הצער שגרמתי לאבא…

רבותיו המובהקים בנגלה ובנסתר

השפעה מרכזית על בניין עולמו הרוחני של רבינו הייתה לאביו, רבי יעקב טולידאנו. כאשר גדל, עבר רבינו בין חכמי מקנס, דולה מתורתו של האחד וממשיך אל הבא אחריו. כל אחד מהם הטביע חותם מובהק על קומתו הרוחנית. בכך נעשה רבינו למעין אספקלריא מאירה שבה השתקפו אוצרות החכמה והדעת של חכמי מקנס כולם.

רבו המובהק בתורת הנגלה היה הגאון רבי חיים בירדוגו, ראש בית המדרש הגדול במקנס. רבי חיים היה מורם ורבם של מרבית תלמידי החכמים בני גילו של רבינו במקנס ובהם רבי יצחק אסבאג, רבי מרדכי עמאר, ועוד רבים.

תחת הדרכתו של רבי חיים סלל רבינו את דרכו לשליטה מעמיקה בכל מכמני התורה – בש״ס ובפוסקים, בדברי הראשונים והאחרונים. מרבי חיים קיבל את דרך הלימוד שאפיינה אותו כל חייו. זו הייתה מבוססת על חתירה אל האמת תוך התרחקות מפלפולים דחוקים ופירושים עקומים. מידת האמת הייתה מאז ומעולם נר לרגליו ולאורה צעד בלא פשרות.

שיטת הלימוד שהייתה מקובלת בבתי המדרש במקנס באותם הימים, התמקדה בליבון עיוני מעמיק. כל סוגיה נלמדה בעמל ויזע עד שירדו לעומק השיתין. כל האפשרויות בהבנת הסוגיה נבחנו בכור המצרף אחת לאחת עד שנותרה האמת הצרופה ואין בלתה. בשיטה זו קצב הלימוד היה איטי, אולם היא העניקה ללומדים הבנה צלולה בסברות ישרות המבוססות על יסודות איתנים.

כשם שהיה רבי חיים בירדוגו רבו המובהק של רבינו בדרך הלימוד, כך היה הגאון רבי חיים משאש מתווה דרכו הרוחנית ומעצב אישיותו בשחר נעוריו. הוא השפיע עליו שפע של יראת שמים טהורה, החדיר בו אהבת תורה, והדריך אותו בדרך דקדוק המצוות.

דוגמה למושגים הגבוהים שקיבל מרבי חיים משאש ניתן ללמוד ממעשה שסיפר רבינו עצמו על הימים בהם יצק מים על ידי רבו הגדול:

פעם קרא לי רבי חיים לשרתו. הוא ישב בבית הכנסת ולמד ואני עמדתי הכן לצידו – כאשר אני משפיל את עיני ארצה, שכן לא יכולתי להביט בפניו הבוערות לעוצם קדושתו וצדקותו. בשלב מסוים הושיט לי רבי חיים את תפיליו וביקש ממני כי אכרוך אותן. עשיתי זאת בשמחה, כרכתי את התפילין בשתיקה.

לפתע נשא רבי חיים את עיניו הקדושות והבחין כי אין שפתי נעות.

הדבר כאב לו והוא אמר לי: ״הלא תדע בני שעונש גדול מגיע למפנה ליבו לבטלה אפילו רגע אחד? מדוע אתה שותק? אמור איזה מזמור תהילים, או משנה, או הלכה שאתה יודע בעל פה, ובלבד שלא תפנה את ליבך לבטלה!״…

רבי חיים משאש היה ידוע כאיש אלוקים קדוש ומלומד בניסים. תפילותיו הספוגות אש קודש נאמרו ברתת ובאימה והיו מפורסמות בשערים. באותה התקופה שימש רבי חיים כדיין בעיר מקנס. הוא לא הסתפק בעבודתו הקבועה בבית הדין אלא קיבל על עצמו את האחריות הרוחנית הכוללת למצבם של בני העיר. אם הבחין במעידה רוחנית אצל מי מהם היה מזדרז להוכיחו במתק שפתיו, לאמץ ברכיים כושלות ולחזק לבבות נרפים, ולא הייתה נחה דעתו עד שהשיבו למוטב.

השפעה עמוקה הייתה לרבי חיים משאש על תלמידי בית המדרש במקנס. מנהגו היה להתפלל מדי יום תפילת מנחה בבית המדרש עם התלמידים כאשר תפילה זו כשלעצמה הייתה שיעור מוסר חי. התלהבותו העצומה של רבי חיים בתפילתו, עמידתו לפני בוראו כבן המתחטא לפני אביו וכעבד לפני רבו, הותירה בתלמידים רושם בל ימחה.

מדי יום היה רבי חיים מוסר שיחת מוסר בפני התלמידים. הדברים היוצאים מליבו הטהור היו חודרים ללב השומעים וחורשים בהם תלמים עמוקים של אהבת תורה ויראת שמים טהורה. רבינו שתה בצמא כל מילה היוצאת מפיו של רבו הגדול. הוא אימץ את הנהגות רבו הגדול בדרכי החסידות והעבודה התמימה. לימים צעד גם בדרכו הציבורית של רבו ונטל על כתפיו את האחריות למעמד הרוחני של הציבור כולו.

בהקדמה שכתב לספרו של רבי חיים שיצא לאחר הסתלקותו תיאר רבינו את השיחות המוסריות ששמע מרבו הגדול. וכך הוא כותב:

׳אשרי מי שראה פניו אפילו בחלום, כי היו פניו פני שכינה. הקדושה היתה חופפת ורוחפת על פניו, וכל הרואה אותו מכיר ומרגיש כי איש אלוקים קדוש הוא. ונהירנא כד הוינא טליא, והייתי לומד בהישיבה אצל אדמו״ר הרב החסיד הקדוש כמוהר״ר חיים בירדוגו זצוק״ל, שהוא אחד מתלמידיו, היה בא אצלנו רבינו הגדול הרה״ק המחבר זיע״א להתפלל מנחה, והיה הוא בעצמו שליח ציבור, והיה אומר החזרה בקול נעים וקדוש ומלהיב כל הלבבות בחרדה גדולה. ואחר תפילת מנחה יושב עמנו כשתי שעות ויותר, ומתחיל למשוך ליבנו במוסריו ובסיפוריו הנעימים והקדושים, עד שהיו עינינו מורידים כנחל דמעה, וליבנו היה מואס בהבלי העולם הזה מלהבות דברי קדשו. אשרהו ואשרי חלקו עם אבות העולם אברהם יצחק וישראל׳.

בין ההנהגות המיוחדות שקיבל רבינו מרבו הגדול, יש למנות את הנהגתו לקום בכל לילה באשמורת לאמירת תיקון חצות. בכל לילה, מאז הימים בהם הסתופף במחיצתו של רבי חיים משאש במקנס ועד לאחרית ימיו בארץ ישראל, נוהג היה רבינו לקום מדי יום באשמורת, לשבת על הארץ ולומר תיקון חצות בדמע. היה זה מחזה מרטיט לראות איך התמוגג בתחינה לפני רבש״ע על גלות השכינה וגלות ישראל. מי שזכה לעמוד במחיצתו באותה שעה שואב היה מלא חפניים רוח קדושה וטהרה וחיזוק בעבודת ה׳ יתברך.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 51

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה

נתיבות המערב

מנהגי תפלת שחרית

  • נהגו בנוסח הברכות והתפלות, לקרוא את כינוי השם ליחיד זכר וכן כינוי הפעלים

בניקוד קמ״ץ ושו״א, לדוגמא במצות רצונך (מנוקד כזה):

  • נהגו להוסיף את המזמור ״ה׳ מי יגור באהליך״, לפני ״לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר״:
  • נהגו בנוסח הקטורת לומר ״הָקוֹשְטְ״ בשין ימנית, ו״שְׂרָף״ כשין שמאלית:
  • יש נהגו לעמוד לאמירת ״אנא בכח״ ופותחים כפסוק: זה שמי לעולם, וזה זנך לדור דור:
  • נהגו בנוסח רבי ישמעאל וכו', לומר וְכֵן(בניקוד כזה) שני כתובים, ויש נהגו לומר ״ושני״ כתובים:
  • נהגו להקפיד מאד, לא לעבור לפני אדם האומר קדיש, כלפני המתפלל תפלת

העמידה:

  • נהגו שאין כורעים כלל בקדיש, ויש נהגו לכרוע ארבע כריעות:
  • יש נהגו לומר בלחש בשעת אמירת קדיש את הפסוק: ויאמר כי יד על כס יה, מלחמה לה' בעמלק מדר דר:

ט. נהגו לענות ״יהא שמיה רבה מברך״, עד ״שמיה דקודשא בריך הוא״, ויש עונים עד ״דאמירן בעלמא״:

י. נהגו לפסוע ג׳ פסיעות בקדיש תתקבל בלבד, ויש נהגו בזה בכל קדיש שיש בו ״עושה שלום״:

יא. נהגו כשאומר ״על ישראל ועל רבנן״, עונים ואומרים ״עליהם השלום״, וכשאומר ״תתקבל צלותנא״ אומרים ״ברחמים וברצון תתקבל תפלתנו מן השמים״, וכשאומר ״יהא שלמא רבא״, אומרים ״חיים ושבע״, וכשאומר ״עושה שלום״ אומרים ״עושה השלום בעולמו״:

יב. נהגו בנוסח קדיש תתקבל לומר, תתקבל ״צלותנא ובעותנא, עם כל צלותהון ובעותהון״, ויש נהגו לומר תתקבל ״צלותהון ובעותהון״ דכל בית ישראל:

יג. נהגו שאם לא הגיע מנין לפני הודו, אומרים ״קדיש דרבנן״ לפני ברוך שאמר, בתוספת ״רבי חנניא בן עקשיא״ וכו':

יד. נהגו לכפול את הפסוק ״הודו לה׳ כי טוב״ שבהודו:

טו.      יש נהגו להוסיף את המזמור ״לדוד ברכי נפשי״ לפני ה׳ מלך, ויש נהגו לאומרו רק בראש חודש, ורבים לא נהגו לאומרו כלל:

טז.      נהגו לפני ברוך שאמר לומר את הפסוק: והיו מלכים אמניך, ושרותיהם מיניקותיך, אפים ארץ ישתחו לך, ועפא רגליך ילנכו, וידעת כי אני ה'  לא יבשו קוי:

יז. יש נהגו לומר ״מזמור לתודה״ מעומד, ויש נהגו לאומרו מיושב:

יה. נהגו שהשמש עובר בין המתפללים, בשעת אמירת ״ויברך דוד״ כשקופת הצדקה בידו:

יט. נהגו כשעדיין לא הגיע מנין, להמתין כולם לפני ישתבח:

כ. נהגו לכנות את החזן ״השליח״, ומקפידים שיהיה בר אוריין וירא שמים:

כא. נהגו אם יחיד הגיע מאוחר, ויש עשרה שכבר התפללו, אומר קדיש וברכו וקדושה:

כב. נהגו בשעה שהחזן מאריך בברכו, אומרים הקהל את הנוסח הזה בלחש: ישתבח ויתפאר, שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים, יהי שם ה׳ מברך מעתה ועד עולם, ומרומם על כל ברכה ותהלה:

יד. כן המנהג וכן מצויין בסידורים ישנים, וראה בוה בספר שערי תפלה:

טו.      כן מובא בסידורים ישנים, אלא שי״א שע״פ האריז״ל אין לאומרו, ויש שציינוהו רק בר״ח, ונהרא נהרא ופשטיה:

טז.      כן מובא בסידורים ישנים, וצ״ל שהוא כעין פתיחה לשבח הגדול ברוך שאמר, כי בפסוק זה יש לנו הבטחה, כי דורשי ה׳ לעולם לא יכשלו, ואומר השי״ת כי מכבדי אכבד:

יז. כן מובא בסידור בית עובד, ובספר כה״ח (סימן נ״א סקמ״ח) הביא בשם מהרח״ו לאומרו מיושב עיי״ש, וראה בזה בספר שערי תפלה (עמוד ק״ב):

יח. כן המנהג פשוט, והביאו בכה״ח (סימן נ״א ס״ק מ״ד) בשם האריז״ל, וראה בבן איש חי(פרשת ויגש סעיף י״ג) ובשערי תפלה (עמוד ק״ה):

יט. כן המנהג פשוט, וראה בשו״ע (סימן נ״ד) ובכה״ח שם, וראה בקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמוד מ״ה) וביביע אומר (ח״ב סימן ד׳):

כ. כן המנהג, והביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ומקפידים שיהא יר״ש, וכמובא בנוהג בחכמה (עמוד רי״ט), ובמנהגי החיד״א לר׳ ראובן עמאר (ח״א עמוד ל״ג), והטעם ע״פ משאחז״ל על הפ׳ נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, זה שליח ציבור שאינו הגון, ובזוהר החמיר בדבר מאד:

כא. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ר״מ) ומקורו ממגן אברהם (סימן ס״ט), וכן מנהג ירושלים וכמובא בנתיבי עם (עמוד ס״ד):

כב. כן הביא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הל׳ תפלה ס״א), ובכה״ח (סימן נ״ה סק״ו), וכן מובא בסידורים ישנים, וראה בזה בספר לבי ער (סימן ה׳ עמוד ס״ב):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 42

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-Tremblement de terre

meknes

TREMBLEMENT DE TERRE

Comme pour achever le tableau de ces trois décades de malheurs vécus comme une sorte de punition divine, devait survenir en 1755, le plus terrible tremblement de terre de l'histoire du Maroc qui fit tomber en ruines les vestiges romains de Volubilis et provoqua entre autres l'effondrement de la grande mosquée Hassan de Rabat. C'était le contre -choc du terrible séisme suivi d'un tsunami qui détruisit de fond en comble la ville de Lisbonne, fai­sant des dizaines de miniers de victimes. Malgré l'isolement, de vagues échos de l'épicentre de ce cataclysme étaient parvenus jusqu'à Meknès; comme le relate le même chroniqueur de l'époque, rabbi Moshé Tolédano :

" Je voudrais rappeler les mi­racles faits en notre faveur par l'Eternel. Le 20 du mois de Hechban 5515 après la col­lation du matin, il y eut un grand tremblement, ébran­lant les montagnes et fracas­sant les pierres. Des murs tombèrent et tous se fissu­rèrent. Cela dura près d'une demi -heure, la terre montait et descendait et nous ne com­prenions pas ce que cela si­gnifiait et ce qu'il fallait faire. Puis le 15 du mois de Kislev, il y eut un nouveau tremble­ment de terre venu du nord, comme il n'y en eut jamais. Toutes les maisons et mêmes les tours hautes comme les cèdres du Liban se sont écrou­lées et par nos péchés il n'y avait pas de foyer où on ne déplore pas au moins un mort. Au mellah, il y eut deux cents victimes et un chiffre innombrable parmi les Gentils. Nous nous sommes réfugiés dans des tentes comme des bé­douins et nous y sommes restés jusqu'à la fin de cette année, et pendant tout ce temps, il ne se passa pas de mois sans de nouvelles secousses, mais jamais aussi fortes que les premières. Cela se passa avec une telle intensité unique­ment dans notre ville, alors que dans les autres contrées du Maroc la secousse ne fut que peu ressentie sans causer de dégâts. Par contre, la rumeur nous est parvenue que dans les villes d'Europe, le jour de la première secousse le feu est tombé du ciel et s'est propagé cinq jours durant et la mer est montée et a inondé nombre de villes…"

La destruction d'un grand nombre de bâtiments du mellah suite au tremble­ment de terre, et la grave pénurie de numéraires amenèrent l'adoption d'une taqana fixant à 2,5% au maximum le taux d'intérêt pour les prêts hypothé­caires. Pour protéger les petits propriétaires qui hypothéquaient leur maison pour survivre, la taqana prévoyait que dans le cas où la maison hypothéquée tombait en ruines, la dette serait éteinte, alors que jusque là elle était divisée à égalité entre les deux parties. Le créancier n'aura d'autre recours que de récupérer les poutres et les pierres de la maison effondrée. Premier signataire de la taqana, rabbi Haïm Tolédano suivi de son frère rabbi Yaacob et de rabbi Mordekhay Berdugo avec l'approbation de rabbi Raphaël Berdugo.

Deux ans plus tard, en 1757, la situation économique restait encore si précaire qu'une taqana fut adoptée pour réfréner la générosité des membres de la communauté, limitant le montant des dons aux quémandeurs étrangers de passage dans la ville :

" Avec l'accord des membres du tribunal, et des membres de la sainte com­munauté, il a été décidé qu'à compter de ce jour, aucun talmid hakham de pas­sage, quelle que soit sa contrée d'origine, ne pourra recueillir plus de 35 onces d'argent pur, et dans le cas de grande personnalité, la somme pourra s'élever jusqu'à 75 onces.. .A l'exception des émissaires de la Terre Sainte – que l'Eternel la reconstruise rapidement de nos jours"

Signataires; les rabbins Yaacob Tolédano, Mordekhay Berdugo, Shélomo Cohen, Moshé Tolédano et les notables : Shemtob Toby, Saud Benlahdeb, Moshé Tolédano, Abraham Monsonégo, Daniel Ben Tolila, Lévy Benlahdeb. Mais même dans cette période de troubles, la diplomatie et le négoce interna­tional ne perdirent pas leurs droits et les Juifs de Cour restaient toujours les intermédiaires incontournables.

LES AVATARS DES JUIFS DE COUR

Malgré les bouleversements, la rupture n'est pas brutale, les commis du règne précédent sont au départ appelés à la rescousse. Dernier rescapé de la période de Moulay Ismaël, Eliezer Ben Kiki, reprit du service. Il fut envoyé par le sultan Mohammed Edehbi (1727 -1729) renouer les négociations avec la Hollande. Arrivé à Gibraltar en compagnie de deux prisonniers hollandais libérés par le souverain en signe de bonne volonté, il apprenait la mort de son mandant et projeta de revenir sur ses pas à Meknès, mais son influent frère Réouben – qui on s'en souvient avait été l'associé de Moshé Benattar – avait réussi entre temps à gagner la confiance du nouveau sultan Moulay Abdallah qui confirma son frère dans sa mission. Mais, signe de ces temps troubles d'anarchie, en arrivant à la Haye, il se trouva face à ….trois autres ambassadeurs marocains chargés de la même mission ! N'arrivant pas à re­cevoir du sultan, qui avait d'autres soucis, de nouvelles lettres de créance, il s’embarqua pour Londres où il sollicita l'aide des autorités britanniques pour revenir au Maroc : Elles la lui accordèrent en tenant compte de la position de son frère, en contrepartie de l'engagement de servir sur place leurs intérêts – ce qu'il n'aura pas l'occasion de faire.

Les familles des grands commis de l'époque de Moulay Ismaël, les Tolédano; Maimran et Benattar définitivement écartées, c'est une autre famille qui prit la relève dans les conditions périlleuses de cette époque troublée. Son repré­sentant le plus illustre, Shmouel Lévy Ben Yuly, fils de Moshé était à la tête d'une grande maison de commerce international en association avec son frère Yéhouda, gérant de l'agence de Rabat. Le sultan Moulay Abdallah l'avait nommé Naguid de la communauté de Meknès en 1730, fonction qu'il remplit avec autorité et équité, s'attirant l'amour du peuple comme en témoigne un rabbin contemporain :

" En cette année 5492,1732, nous avons été saisis d'une grande frayeur en ap­prenant que les ministres et les conseillers du roi projetaient de nous dépouil­ler et de nous laisser nus, mais grâce à Dieu le pieux Naguid rabbi Shmouel Ben Yuli a pris des risques énormes et par sa diligence et son intelligence a déjoué leurs mauvaises pensées, gloire soit rendue à l'Eternel !"

Il devait laisser le souvenir d'un dirigeant courageux, d'une grande fermeté, dévoué au bien public, d'une piété intransigeante qui lui valut la dévotion des rabbins. Avec une audace sans précédent, il stigmatisa le relâchement des mœurs des nouveaux riches surgis en cette période de troubles politiques et de disette économique. Avec l'accord des rabbins de Fès et de Meknès, il fit adopter une taqana applicable dans les deux villes, prévoyant la désignation d'un comité de six membres pour veiller à la moralité et à la bonne conduite des habitants du mellah dans les domaines suivants :

interdiction du mélange hommes et femmes dans les fêtes familiales

interdiction aux femmes de sortir du mellah ou de se rendre seules au four public

interdiction des jeux de hasard comme les dés

interdiction de vente d'eau de vie le jour du shabbat

fermeture des magasins avant l'entrée du shabbat

vérification des poids des marchands de farine et d'huile pour éviter les fraudes

Tel Pinhas dans la Bible, il alla jusqu'à se faire justice. Ayant appris avec cer­titude qu'un riche négociait commettait l'adultère avec une femme mariée, il lui fit administrer par ses serviteurs la bastonnade et le malheureux en mou­rut. Dénoncé, il fut condamné à être brûlé vif dans le four à chaux, puis gracié à la dernière minute. Selon une autre version, "convoqué au Palais par le sultan, il prononça cette phrase qui fut retenue par la postérité : "Si mon pantalon est propre, mon âme est propre." Le sultan le renvoya chez lui en le comblant de cadeaux."

Arrête de nouveau en 1742 pour dettes envers le sultan, il fut relâché quelques mois plus tard et rétabli dans ses fonctions de Naguid qu'il assumera jusqu'à sa mort en 1750. (Un descendant de la branche de la famille installée à Mogador, David Lévy Yulee (1810 -1883) sera le premier sénateur juif de l'histoire des Etats -Unis.)

Si la tradition des Juifs de Cour avait péniblement survécu à ces années de troubles et d'instabilité, elle devait connaître ses plus beaux jours sous le règne suivant, mais Meknès n'y jouera plus qu'un rôle marginal, cédant la primau­té aux villes du littoral. L'année de la mort du souverain Moulay Abdallah, 1757, fut marquée par une nouvelle attaque et pillage du mellah de Meknès qui devait rester assiégé six mois.

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017Tremblement de terre-page 82

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר