ארכיון יומי: 17 באפריל 2020


  זכרונות ילדות – הווי השכונה א'-דוד עייש..

קוסקוס

  הווי השכונה א'

באב מרקש למעשה היה אחד השערים העיקריים של המלח ,היות ונבנו מסביבו עד לעיר החדשה את השכונות דומות למבנים של המלח אז בעיניי לא הייתה הפרדה של החומות כמושג בין המלח המקורי לכל הקומפלקס שחיינו בו.

בכיכר השער הנ"ל ,ישנה תחנת משטרה שמאחוריה ,היו מוניות הקטנות והגדולות ,ובצד היו הכרכרות הרתומות .

קיסאריה זה אזור של בתי מלאכה בעל שערים שנועלים בלילות, יש בכל אחד עשרות חנויות של בדים ותפירה למשל ,באחר נגרים סנדלרים וחרשי ברזל ועוד היו שניים כאלה בכיכר של בבא מרקש.כולל בית המרקחת שעד היום קיימת באותו מקום.

פל מלאח דאר אל בידא באב מרקש קלבו.     במלח של קזה באב מרקש (שער מרקש) בליבו.

אל פוליסיאה פל אוסת ,פתי תאקסי פזנבו.     המשטרה במרכז ,ומוניות הקטנות לצידו

אל כותשי בנאקוס בל עידאן תא נרכבו.      הכרכרות עם הפעמון רתומים בהם אנו רוכבים

אל קיסאריאת אול פארמאסי כלסי תסיבו.    באזורי מלאכה ובית מרקחת הכול תמצאו

 

אבא ז"ל קרא לדמויות שבאנדרטאות במיוחד האנשים על הסוסים ,"הסוסים המצוירים " שני גנרלים מהם מרשל ליוטה ועוד אחד שלחצו ידיים ,מצבה גדולה שנעלמה לאחר חזרתו של המלך לכס המלכות.

בארבע עשרה ביולי שחרור הבסטיליה שהצרפתים חגגו בעת ששלטו במדינה .הזיקוקים הראשונים שהלהיבו אותנו כילדים וראינו בזה פלאים.

ראש השנה האזרחי עם הויטרינות היפות ומוארות עם שלל צעצועים שנעו בהם פאפא נואל האגדי .

 

פארק ליוטה אנסופו אל כיל אל מסוורין.        פארק ליוטה דמויות מפוסלות בשיש

זוז דל מארשאלים על עידאן מסתרין.                שני גנרלים על סוסים נמתחים

קאתורז ז'ואוייה פסמא נאראת  תלעין.           14 ביולי אש בשמים (זיקוקים)

פראס אל עאם פאפא נואל פלא ויתרין.          בסוף השנה פאפא נואל בוויטרינה

 

בגיל שלוש עשרה כשאנחנו עושים בר מצווה המוסלימים עושים ברית(טאהארא) ,וצעקותיו של האומלל השכן בן גילי נשמעו למרחקים כשאצלנו התזמורת ניגנה

מעייאה כאלק בושעייב אואלד מול אדאר     נולד איתי בושעייב בן של בעל הבית.

דאק אנהאר עמל טהארא איסייח בנאר.      באותו יום עשה ברית וצרח כמו אש.

עמלת אתפילין פסלא ,פידיאה חסאק כבאר.  הנחתי תפילין ,לבית כנסת עם פמוטים גדולים.

אוענדי דנאדניאה או סתאחא בל פולאר.     ואצלי תזמורת ורקדנית עם מטפחת ראש.  

 

היו דמויות שגדלנו עליהם והיכרנו אותם היו חלק מהוואי הבידור אז זה היה מקובל לצערי.

ויצחק סרוייה  :שהייה נמוך ורזה,ובת זוגתו לבדיחות

 בנת בואעא :שהייתה שמנה וגדולה, אומרים שהיא עלתה למשקל יצא לה פתק " קלת אסאחא" שזו קללה על משקל יתר .

שמחה אל פאר : ( שמחה העכבר) הייתה מבוגרת שרק השם הפחיד אותנו  .

מיאחו : ששמה האמיתי הוא זהארי או זוהרא נולדה מכופפת וכך גדלה הלכה על ארבע

איזה טארו  : (איזה הפח) שמות מצחיקים או מפחידים תלוי בתקופות.

קראבורה : גברת צרפתיה שהייתה מתלבשת בבגדים עם צבעים רועשים וכובעים בצורות שונות.

איסתיאורא אל קרעא: דמות של אישה קטנה עם שיער דליל

 

דוקטור בן זקן: אחד הרופאים המפורסמים שהיה בן בית בחצר המלך.

 

דוקטור בן זקן כאן טביב מול סנעא                           דר' בן זקן היה רופא בעל מקצוע.

סרוייה לקסיר אוקלת אסחא די בנת בואעא                 סרוייה הקטן ועודף משקל של בנת

שמחה אל פאר או מיאחו עלא רבעא.                         שמחה העכבר ומיאחו על ארבע.

איזא טארו,  או איסתיאורא אל קרעא                           איזה טארו ואסתר הקרחת

 

בחנויות הסתובבו באמבארא וחבורתו , ומקבלים נדבה, היו לבושים צבעוני עם כובעים שבמרכזם צמא כשהזיזו הראש הצמא הסתובבה לפי הקצב , טנבור אצל אחד ואחר עם מין קסטנייטות גדולות מברזל.

בשכונה שנקראת בחירה ליד הבינין שלוש קומות בו שכן הקבר  של רבי אליהו שנהרס ועוד שני קברים נוספים שהיו בו, הועברו לקבורה מחדש בטקס מרשים בו השתתפתי ומלווה בטנדר עם הארון מטעם נעים זמירות תוך קריאת תהילים, לבית העלמין החדש. שם כול ערב הופעות של חלטוריסטים שהיו עושים קסמים , מספרי סיפורים  מרפאים למיניהם,

קנקני היה כושי שחור עם עיני פרוזקטור ושפתיים עבות שנגן על עוד ושר וחבורות הצופים מסביב.

 

מן דרבאת דל מלח יתסמאעו אל כבארא             מרחובות המלח ישמעו החדשות.

על חואנט איסתחו ארבאעא די באנבארא.             ליד החנויות ירקדו קבוצת בנברה.

פל בחירא לחנוש, סראקה אול קמארא.           בבחירה יש נחשים גנבים ומשחקים משחקי מזל.

קאנקאני ילעב בלעוד ג'ניאתו כסארא.                קנקני מנגל על עוד ושירתו חבל .

בבאב מרקש היו מספר דוכנים של בשר על האש לפני "אנטוב" (הזכרנו מקודם) ארוחה משביעה בריאל וחצי.

ענד אשואיאה ריחת אדכאכן תאלעין.            אצל העושים על האש העשן עולה

אל כפאתי דל לחם ,סורסיס מעמרין.             כופתאות בשר  ונקניקים ממולאים.

נס כבזא בסחקא מעא סאלאדא מכלתין.          חצי לחם עם סחוג וסלט מעורבים  

תאקל חתא תסבע בריאל או חמסין.              תאכל עד שובע בריאל וחצי

 

הייתה זקנה נוצריה קראו לה "אלגריגושה" שהיהודים שמחו ללכת אליה לא בגלל ההטפות כי מזה לא יצא לה שום דבר ,אבל בביתה הייתה מן מרפאה שבה חילקה תרופות ובגדים .

 

פל מלאח סארפא אוזהא כפוסא.                          במלח זקנה פרצופה על הפנים       

 איתכרז ליהוד מן דינהום כסא                           להוציא את היהודים מדתם הייתה רוצה

איתפרק דואיאת פחאל מאמא תרזא.                        מחלקת תרופות כמו אימא תרזה

איתסנתו או איתחקו עלא לגריגושא.                   יקשיבו ויצחקו על הגריגושה

עייש דוד

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

יהודי אלג'יריה ולוב

רבי יוסף המכונה הרב ארקיי״ז

רבי יוסף הגיע לתלמסאן בהיותו ילד קטן, כי בהקדמה לחיבורו צפנת פענח שהושלם בשנת רפ״ט (1529) כשלושים ושבע שנים לאחר הגירוש, הוא מתאר את עצמו ״צעיר בחכמה ובשנים״. בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז״ל. דומה שזה היה רבו המובהק כפי שניתן ללמוד מתארי ההוקרה והכבוד שבהם הוא מזכירו:

 

ועוד אמרתי הנה מטתו שלשלמה, מרמז על זה החבור שהוא שולחן ערוך שהוא מקשר ששים מסכתא, ואף על פי שאנכי ילדתיהו, העיקר שלו הוא הרב הגדול מרנא ורבנא ה״ר שלמה כלץ ס״ט. ואני אומר עליו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה (שיה״ש ג, ז), שבודאי המטה שלו בין ביום בין בלילה ששים גבורים סביב לה, שהוא מתעסק בששים מסכתא. וגם אני אומר הנה מטתו שלשלמה, הוא הרב מורנו הנזכר, ומטתו האמורה הם הבנים שהוא מלמד, ומטתו כמו שבעות מטות אמר סֶלָה (חבק׳ ג, ט), שדרשו ז״ל על השבטים (ב״ר מד, ט). נאמר הפסוק ששים גבורים סביב לה, אלו הם התלמידים, שהם כגורי אריות בעיון ההלכה ועושים מלחמתה של תורה על הדין ועל קו היושר. וזהו כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות, כלומר שאינם צריכים לחזר אחר תלמודם אלא הרי הוא ערוך בפיהם, ועל כן אינם מפחדים מעונשו של גיהנם שהוא דומה ללילה, וזהו מפחד בלילות. ועליהם אז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

מהקישור והשיטה שבה הולך רבי יוסף בחיבורו צפנת פענח, שכתב לפי בקשת חבריו בישיבה, ניתן ללמוד כי בישיבתו של ר׳ שלמה בתלמסאן עסקו בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר. תופעה שמצאנו אותה בספרד בישיבות בדורות הסמוכים לגירוש.

דומה שרבי יוסף, שמע לקח בקבלה גם מהרב אהרן בר חגי, אותו הוא מזכיר בהקדמה:  ״ועוד קבלה בידי מהרב ר׳ אהרן בר חגי הידוע הקדוש ז״ל, צפנת עולה בגימטריה כתר, פענח עולה בגימטריה יצחק״.

מבין חבריו לישיבה בתלמסאן, הוא מזכיר בשמותיהם את אחיו רבי יהודה ואת רבי יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.

רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יוסף שהה ולמד בעיר פאס שבמרוקו. בחיבוריו לא מצאתי סימוכין מפורשים לכך, אולם רמזים מצאתי בצפנת פענח מסכת חולין, בדברו על היתר הנפיחה, נראה שהיה בקי בפולמוס שנערך בפאס בתקופה זו ובנימוקי הצדדים. ידיעות אלו יכול להשיג רק מי שנכח במקום, כי הדברים לא פורסמו ברבים וסביר להניח שלא הגיעו מחוץ למרוקו בפרוטרוט. וגם ממה שמזכיר ׳המלאח׳, שם השכונה היהודית שהיה מקובל רק במרוקו.

בני משפחה

לא ידוע אם היו לרבי יוסף צאצאים. בחיבוריו הרבים שהגיעו לידנו לא הזכיר את בניו וכנראה לא היו לו בנים. העובדה שכמעט את כל חיבוריו דאג לקרוא בשם המזכיר את יוסף עשויה גם כן לאשר זאת. יתרה מכך, הוא מקפיד ודורש מכל מי שיעתיק את ספרו שלא ישמיט את שמו מעליו. וכן הלומד ממנו דבר שיאמר אותו בשמו, כולל דברים שהוא לא חידש אותם רק העתיק אותם בספרו:

ואני משביע באלהים לכל מעתיק זה הספר, לבלתי יסיר שמי ושם אבי מעליו ולא שם אחד מהחכמים שזכרתי. ואם ימצא בו חדוש שלא עמד עליו בזולתו, וירצה לאומרו שיאמר אותו בשם המחבר, לפי שאמרו רז״ל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (ברייתא, פ״ו מ״ז דאבות).

ולא יעלה על הדעת שצריך שיהיה אומר הדבר הוא המחדשו הראשון, שזה אי אפשר, שהרי כל הדברים הם קבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע״ה, ששמע מפי הגבורה.

וזהו מאמר שלמה עליו השלום: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות כלם נתנו מרועה אחד(קה׳ יב, יא). כלומר, שמא תחשוב ותאמר איני מעריך כי אם דברי חכמים הראשונים המחדשים העניינים, אמנם האחרונים בעלי אסופות שאינם אלא מקבצים הדברים הפזורים איני נותן להם מעלה, לכך כתב בסיום הפסוק כלם נתנו מרועה אחד, כלומר בין דברי הראשונים בין דברי האחרונים כלם נתנו למשה בסיני מפי הגבורה. ועוד רז״ל אמרו כיוצא בדבריו: כל מה שתלמיד וותיק עתיד לומר לפני רבו, נאמר למשה בסיני(ירוש׳ פאה פ״ב ה״ד). והטעם שהוא מביא גאולה לעולם, כי בסבת שיאמר דבר בשם אמרו תרבה התורה ותגדל מעלת המחבר, ובריבוי התורה יבא הגואל. או יש לומר עוד מביא גאולה לעולם, רמז שיחזיר הנפש לגוף האדם. וזה הענין בנוי על מאמר רז״ל שאמרו על פסוק, הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, כל האומר הלכה מפי חכם שפתותיו דובבות בקבר (שיה״ש ז, י; יבמ׳ צז, א). וזהו כוונתם מביא גאולה לעולם, שכבר ידעת שאדם נקרא עולם קטן, וזהו סוד הייבום וגאולת האחים והקרובים, כמו שאבאר בעזרת האל ובישועתו.

כלומר החובה המוסרית לומר דבר בשם אומרו חלה גם על דברים שאדם לומד או שומע מאחר, אף על פי שאין הוא מקור הדברים אלא למדם מאחרים או מספריהם. הוא נותן שני הסברים לחובה זו. האחד, שבזה מגדיל את מעלת המחבר בעיני השומעים, ובכך יעריכו את התורה ולומדיה ויתרבו העוסקים בה. הסבר נוסף שזה גורם להחזרת נפש בעל המאמר לפעול מעין תחיית המתים. וזה מעין פעולה שנעשית במצוות הייבום שבה נאמר: ״ולא ימחה שמו מישראל״(דברים כה, ו).

רבי יוסף חזר על בקשה זו, דבר שלא שכיח אצל חכמים אחרים. רצונו העז להנצחת שמו מעלה את האפשרות שהוא לא זכה לבנים, לכן רצה להנציח את זכרו לדורות באמצעות חיבוריו ויצירתו. ודומה שרמז לכך גם בדבריו על חשיבותם של המילה הכתובה והעמדת תלמידים:

ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (שם נו, ה). ורמז בכאן שהתלמידים והספרים שהניחו אחריהם, הם יותר טוב מהבנים והבנות. והטעם שהבנים והבנות, על הרוב ישאר זכרו אחריהם לשנים או לשלשה דורות ואחר כך ישכח זכרם. וזהו מאמר שלמה אין זכרון לראשנים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה (קה׳ א, יא). אבל התלמידים והספרים שמניח אדם אחריו, הם נשארים לעולם וישאר זכרו עליהם. וזהו מאמר שלמה ע״ה טֹובָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ (קה׳ ז, יא). כלומר יותר היא טובה חכמה באדם מן העושר שהוא רוצה להנחיל לבניו, אבל אימתי היא החכמה הטובה, כשיותר אותה לרואי השמש, כלומר כשישאיר אותה כתובה אחריו או ילמד אותה לתלמידים. ועל זה נאמר שם עולם אתן לו אשר לו יכרת.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'59

קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים

קולות ממראכש

 

קריאות העיוורים

אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למלים. האם זאת השפה שלא היתה מובנת לי שם, ושכעת, מעט מעט, מבקשת להיתרגם בקרביי היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מלים; שבהיותם מעבר למלים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.

אני חולם על אדם השוכח את לשונות תבל עד שבשום ארץ אינו מבין עוד את הנאמר.

מה יש בה בשפה? על מה היא מכסה? מה היא לוקחת ממך? במרוצת השבועות שעשיתי במרוקו לא ניסיתי ללמוד לא ערבית ולא אחת מן השפות הברבריות. לא רציתי לאבד מכוחן של הקריאות הזרות. רציתי להתרשם מן הקולות כפי שהנם, ולא להניח אף לא לאחד מהם לאבד מכוחו על-ידי ידע לוקה בחסר ומלאכותי. לא קראתי מאומה על הארץ הזאת. אורחותיה היו זרות לי כמו תושביה. המעט שנישא אליך במרוצת חייך על כל ארץ ועל כל עם נשר ממני בשעות הראשונות.

אבל נשארה המלה ״אללה״, ועליה אינני יכול לפסוח. בה הייתי מצויד לקראת אותו חלק מן החוויה שחוויתי שהיה השכיח והמרשים ביותר, המאריך ביותר להישאר, לקראת העיוורים. בעת מסעות אתה מסכין עם הכול, הרוגזה נשארת בבית. אתה מתבונן, אתה מקשיב, אתה מתלהב מן הדברים המחרידים ביותר מפני שהם חדשים. נוסעים טובים הם בני-אדם חסרי לב.

בשנה שעברה, בהתקרבי לווינה לאחר היעדרות של חמש-עשרה שנה, נסעתי דרך בלינדֶמַרקְט (שוק העיוורים), מקום שעל קיומו לא ידעתי לפני כן. השם הלם בי כצליפת שוט ולא הרפה ממני מאז. השנה, בהגיעי למראקש, מצאתי את עצמי לפתע בין עיוורים. הם היו מאות, רבים מספור, רובם קבצנים, קבוצה מהם, פעמים שמונה, פעמים עשרה, עמדה בשוק בשורה צפופה, ופסוקה הניחר, החוזר על עצמו לנצח, נשמע למרחוק. נעמדתי מולם, באפס תנועה כמוהם, וכל אותה עת לא הייתי בטוח לגמרי אם הרגישו בנוכחותי. כל אחד מהם הושיט נכחו קערית עץ לנדבות, וכל אימת שהיה מי מטיל לתוכה משהו, היה המטבע מועבר מיד ליד, כל אחד מישש אותו, כל אחד בדק אותו, עד שאחד, שזה היה תפקידו, שלשל אותו לבסוף לארנק. הם ח ש ו יחדיו, כשם שמלמלו וקראו יחדיו.

כל העיוורים מציעים לך את שמו של אלוהים, ועל-ידי נדבה אתה יכול לרכוש לך זכות עליו. הם מתחילים באלוהים, הם מסיימים באלוהים, הם חוזרים על שמו עשרת אלפים פעם ביום. כל קריאותיהם כוללות את שמו בשינוי צורה, אבל הקריאה שעליה החליטו פעם נשארת לעולם אותה קריאה. אלה הן ערבסקות קוליות על אלוהים, אבל הן מרשימות פי כמה מאלה החזותיות. יש השמים מבטחם בשמו בלבד ואינם קוראים אלא אותו. מקופלת בזה מין קריאת תיגר מחרידה, אלוהים נדמה עלי כמין חומה שעליה הם מסתערים לעולם באותה נקודה. נדמה לי שהקבצנים שורדים יותר הודות לפסוקיהם מאשר הודות לנדבות שהם מקבצים.

החזרה על אותה קריאה היא המאפיינת את הקורא. אתה חורת אותו בזכרונך, אתה מכיר אותו, כעת ישכון אתך לעולם ועד, דרך תכונה אחת מוגדרת במדויק, הלא היא קריאתו. יותר מכך לא תלמד עליו, הוא מתגונן, הקריאה היא גם הגבול שלו. במקום הזה האיש הנו בדיוק מה שהוא קורא, לא יותר, לא פחות, מקבץ נדבות, עיוור. אבל הקריאה היא גם שכפול, החזרה המהירה והקצובה עושה אותו לקבוצה. טמונה בכך אנרגיה מיוחדת של בקשה, הוא מבקש למען רבים ומלקט למען כולם. ״זכור את כל הקבצנים, זכור את כל הקבצנים! אלוהים יברכך בעבור כל הקבצנים שאתה נותן להם.״

אומרים שהעניים ייכנסו לגן העדן חמש מאות שנה לפני העשירים. בנדבה אתה קונה מידי העניים פיסת גן עדן. כשהולך אדם לעולמו, ״מלווים אותו ברגל אל קברו, עם או בלי מקוננות מסלסלות בקולן, בהילוך מהיר מאוד כדי שהנפטר יגיע במהרה אל האושר השמימי. עיוורים שרים את עיקרי האמונה.״

מאז שובי ממרוקו אני מתיישב בפינת חדרי בעיניים עצומות וברגליים משוכלות ומנסה להגיד במשך חצי שעה, במהירות הנכונה ובעוצמה הנכונה, ״אללה! אללה! אללה!״ ניסיתי לדמיין שאני ממשיך להגיד זאת במשך יום תמים וחלק לא מבוטל של הלילה; שלאחר שינה קצרה אני מתחיל בזה שוב; שאני ממשיך בכך במשך ימים ושבועות, חודשים ושנים; שאני הולך ומזדקן וחי כך, ונאחז בחיים האלה בעקשנות; שאני מתמלא חימה כשמשהו מפריע לי בחיים האלה; שאינני חפץ בשום דבר אחר, שאני שרוי בהם כל כולי.

ירדתי לסוף מהותו של הפיתוי הטמון בחיים האלה, המצמצמים את הכול לחזרה בצורתה הפשוטה ביותר. כי כמה גיוון, או כמה מעט גיוון היה בעבודתם של בעלי המלאכה שראיתים עמלים בגומחותיהם הקטנות? בהתמקחות הסוחרים? בצעדי הרקדנים? באינספור ספלי התה במנטה שכל המתארחים פה מריקים לקרבם? כמה גיוון יש בכסף? כמה ברעב?

ירדתי לסוף מהותם האמיתית של הקבצנים העיוורים האלה: קדושי החזרה. מחייהם נמחו רוב הדברים שעודם חומקים מאתנו קודם שיוכלו לחזור על עצמם. ישנו המקום שהם יושבים או עומדים בו. ישנה הקריאה הבלתי משתנה. ישנו מספר המטבעות המוגבל שהם מייחלים לו, שלוש או ארבע מעות שונות בערכן. אמנם ישנם גם הנותנים, השונים זה מזה, אבל עיוורים אינם רואים אותם, ובמאמר התודה שלהם הם עושים שגם הנותנים יהיו זהים.

קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים

ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן-דביר-שערי השמים

ספרי לי אמא.....

שערי שמים

סוכות קרב ובא, ועמו ההזדמנות ליטול חלק בבניה של סוכות קטנות מאגמונים ומענפים ענקיים של דקלים תחת כיפת השמים. בילינו את רוב זמננו בגזירת עיטורים מנייר, שבהם דודיי השחילו נורות חשמל זעירות וססגוניות שהתנוצצו באלף צבעים. סבתי הניחה בסוכה שולחן גדול וכיסאות ואפילו ספה לכל אחד שירצה לבלות את הלילה תחת הגג הארעי של מבנה מיוחד זה. בדרך כלל, נושא זה גרם לוויכוחים בין דודותיי לדודיי לפני רדת החשכה. כל אחד התעקש לישון בבקתה המאולתרת.

"אבל מדוע?" שאלתי את סבתי. "מה מיוחד בשינה תחת כיפת השמים?" "שבי ותני לי לספר לך מדוע כולנו אוהבים לישון בסוכה", אמרה לי סבתי וחיוך משונה על פניה.

ישבתי על שרפרף מולה בציפייה לסיפורה.

"האם ידוע לך", שאלה, "שלפני חג הסוכות אנו מתפללים בלילות על מנת לבקש סליחה על חטאינו מן השנה שחלפה? נאמר כי ביום האחרון של סוכות אדוננו כותב בספר החיים דין וחשבון אודות כל אחד מאתנו ואנו נענשים או מתוגמלים בהתאם למעשינו. אם חוללת דברים רעים למישהו או אם פשעת ולא דאגת לתקן את הנזק שנגרם כתוצאה ממעשייך, תיענשי. אם להיפך, במהלך כל השנה הרבית בעשיית מצוות ונהגת בהתאם להלכה, תבואי על גמולך".

"זה באמת לא הזמן הנכון לנפח את הראש של הילדה עם אמירות אלה", גער בה סבי מן הקצה השני של הסוכה. "היא צעירה מכדי להבין את משמעות דבריך. את גם עלולה להפחיד אותה יתר על המידה עם סיפורים כאלה, וזה לא נחוץ לה עכשיו".

לדעתי הוא פשוט הבחין בחיוורון הפתאומי שהתפשט על פניי כאשר סבתי החלה לדבר על הנושא הבעייתי של חטאים. הייתי רק בת שש אבל לצערי היו על מצפוני לא מעט חטאים כמו שקרים או העלמת דברים שהחבאתי מחשש לקבלת עונשים. פשעתי לפחות פעם או פעמיים כאשר רימיתי את ילדי השכנים שלנו במהלך משחקי חולה ורופא. האמת היא שלא הייתי כל כך גאה במעשיי ובמיוחד בתוצאותיו של התעלול האחרון שלי: בתום ארוחת בוקר של אותו יום סבתי השליכה לפח צנצנת של טיפות עיניים ריקה. המתנתי שהיא תפנה אל המטבח ושלפתי את הצנצנת חזרה. מיד נמלטתי לחדר הרחצה ומילאתי בה מים בתוספת פירורי סבון, על מנת לרקוח תמיסה כלשהי. ניערתי אותה היטב עד שהסבון נמס. כשהתערובת הייתה מוכנה, יצאתי אל הרחוב וקיבצתי את הילדים. העמדתי אותם בשורה, על מנת לרפא את עיניהם ה״חולות" כביכול. התחלתי להזליף טיפה אחת או שתיים אל תוך עיני החבורה המסכנה. ברור שהטיפול שלי גרם לצריבה בעיניהם. כולם ברחו, כשראייתם מעורפלת ועיניהם אדומות מאוד. מעולם לא הבנתי מדוע ילדים אלה לא התלוננו בפני הוריהם; אולי היה זה בגלל היותי נכדתו של הרב הגדול, שכל יהודי המלאח חששו מפניו וכיבדו אותו גם יחד.

למזלי, האירוע נשכח במהרה. באשר אליי, הבנתי את גודל הכאב שגרמתי לילדים הללו והבטחתי לעצמי לא לחזור על מעשה שכזה בשנית.

"אין דבר, ממה, המשיכי בבקשה", אמרתי לסבתי, שנראתה לי הססנית.

"האם את בטוחה שאת רוצה לשמוע את סוף הסיפור?" וידאה סבתא בנימה רכה.

"כן, עלי לדעת אם גם אני צריכה לבקש סליחה על עוונותיי", השבתי לה במצח קמוט.

"בכל אופן, בלילה שקודם לשמחת תורה אנו משתדלים לא להירדם, כי בלילה מיוחד זה אלוקים פותח את שערי השמים".

"מה את רוצה להגיד, ממה? יש לשמים דלתות? איך הן נראות?" שאלתי אותה, לגמרי מבולבלת.

"בוודאי שלשמים יש דלתות", השיבה סבתי בקול רציני. "כאשר הן נפתחות, יש לך רק כמה שניות להביע את משאלותייך שתתגשמנה במהלך כל חייך".

"האם את ראית פעם את דלתות השמים, ממה?" לחשתי אליה המומה וסקרנית. "מה הייתה בקשתך?"

"מעולם לא נפלה בחלקי הזדמנות להיות ערה כאשר זה אירע", השיבה סבתי, עצובה. "אלה שהיו יכולים להביע את משאלותיהם ראו את הגשמתן המיידית. היו כמה שביקשו זהב ויהלומים, אחרים רצו בריאות, אחדים – שפע או משהו דומה לזה".

"מה את היית רוצה לקבל, ממה, אם יתמזל מזלך ושערי השמים ייפתחו בשבילך?" שאלתי.

"הייתי מבקשת את החלמת סבך", היא מלמלה חרש.

"את יודעת, ממה, אני רוצה להישאר ערה הלילה, וגם בלילות הבאים, עד סוף חג הסוכות. אחכה שדלתות השמים יפתחו על מנת להביע אותה משאלה", השבתי. "אנא, סייעי לי להציב מזרן תחת כיפת השמים. אני מבטיחה לא לעצום עין כל הלילה ולא לפספס מאורע שכזה".

ניגשתי לחדרי עם סבתי ויחדיו גררנו את המזרן שלי אל החצר הפנימית של הבית, סמוך לסוכה, שם הנחנו אותו. הצטיידתי בכר ובשמיכה וישבתי על מיטתי המאולתרת.

דודיי ודודותיי המשיכו לשחק בקלפים בסוכה בעוד הם לוגמים תה חם עם נענע ואוכלים עוגיות. סבא וסבתא הלכו לישון בחדרם ואני שמרתי על עיניי פקוחות וממוקדות בשמים. לעתים, כשכוכב נופל פילח את השמיים, נפלטה מגרוני צעקה של שמחה, שנחנקה מהר מאוד. ואז, מאומה; שום דלת לא נפתחה. התבוננתי בדודיי ודודותיי עוזבים אט אט את הסוכה בכדי ללכת לישון. כשפקחתי את עיניי, השמש ־;״תה כבר גבוה בשמים.

ממה ניגשה אלי עם כוס תה חם ומבושם ופרוסה מעוגתה הטעימה, אותה זללתי בחתיכה אחת.

"אני כל כך מצטערת, ממה, אם אכזבתי אותך", אמרתי לה מוצפת חרטות. "איני ״־עת מתי השינה גברה עלי. זה פשוט קרה".

"מתוקה שלי", השיבה לי, "אל דאגה, זה קורה לכולנו. זאת הסיבה שאף אחד באתנו לא זכה לראות את שערי שמים נפתחים".

ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן- דביר-שערי השמים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר