ארכיון יומי: 17 באפריל 2020


  זכרונות ילדות – הווי השכונה א'-דוד עייש..

קוסקוס

  הווי השכונה א'

באב מרקש למעשה היה אחד השערים העיקריים של המלח ,היות ונבנו מסביבו עד לעיר החדשה את השכונות דומות למבנים של המלח אז בעיניי לא הייתה הפרדה של החומות כמושג בין המלח המקורי לכל הקומפלקס שחיינו בו.

בכיכר השער הנ"ל ,ישנה תחנת משטרה שמאחוריה ,היו מוניות הקטנות והגדולות ,ובצד היו הכרכרות הרתומות .

קיסאריה זה אזור של בתי מלאכה בעל שערים שנועלים בלילות, יש בכל אחד עשרות חנויות של בדים ותפירה למשל ,באחר נגרים סנדלרים וחרשי ברזל ועוד היו שניים כאלה בכיכר של בבא מרקש.כולל בית המרקחת שעד היום קיימת באותו מקום.

פל מלאח דאר אל בידא באב מרקש קלבו.     במלח של קזה באב מרקש (שער מרקש) בליבו.

אל פוליסיאה פל אוסת ,פתי תאקסי פזנבו.     המשטרה במרכז ,ומוניות הקטנות לצידו

אל כותשי בנאקוס בל עידאן תא נרכבו.      הכרכרות עם הפעמון רתומים בהם אנו רוכבים

אל קיסאריאת אול פארמאסי כלסי תסיבו.    באזורי מלאכה ובית מרקחת הכול תמצאו

 

אבא ז"ל קרא לדמויות שבאנדרטאות במיוחד האנשים על הסוסים ,"הסוסים המצוירים " שני גנרלים מהם מרשל ליוטה ועוד אחד שלחצו ידיים ,מצבה גדולה שנעלמה לאחר חזרתו של המלך לכס המלכות.

בארבע עשרה ביולי שחרור הבסטיליה שהצרפתים חגגו בעת ששלטו במדינה .הזיקוקים הראשונים שהלהיבו אותנו כילדים וראינו בזה פלאים.

ראש השנה האזרחי עם הויטרינות היפות ומוארות עם שלל צעצועים שנעו בהם פאפא נואל האגדי .

 

פארק ליוטה אנסופו אל כיל אל מסוורין.        פארק ליוטה דמויות מפוסלות בשיש

זוז דל מארשאלים על עידאן מסתרין.                שני גנרלים על סוסים נמתחים

קאתורז ז'ואוייה פסמא נאראת  תלעין.           14 ביולי אש בשמים (זיקוקים)

פראס אל עאם פאפא נואל פלא ויתרין.          בסוף השנה פאפא נואל בוויטרינה

 

בגיל שלוש עשרה כשאנחנו עושים בר מצווה המוסלימים עושים ברית(טאהארא) ,וצעקותיו של האומלל השכן בן גילי נשמעו למרחקים כשאצלנו התזמורת ניגנה

מעייאה כאלק בושעייב אואלד מול אדאר     נולד איתי בושעייב בן של בעל הבית.

דאק אנהאר עמל טהארא איסייח בנאר.      באותו יום עשה ברית וצרח כמו אש.

עמלת אתפילין פסלא ,פידיאה חסאק כבאר.  הנחתי תפילין ,לבית כנסת עם פמוטים גדולים.

אוענדי דנאדניאה או סתאחא בל פולאר.     ואצלי תזמורת ורקדנית עם מטפחת ראש.  

 

היו דמויות שגדלנו עליהם והיכרנו אותם היו חלק מהוואי הבידור אז זה היה מקובל לצערי.

ויצחק סרוייה  :שהייה נמוך ורזה,ובת זוגתו לבדיחות

 בנת בואעא :שהייתה שמנה וגדולה, אומרים שהיא עלתה למשקל יצא לה פתק " קלת אסאחא" שזו קללה על משקל יתר .

שמחה אל פאר : ( שמחה העכבר) הייתה מבוגרת שרק השם הפחיד אותנו  .

מיאחו : ששמה האמיתי הוא זהארי או זוהרא נולדה מכופפת וכך גדלה הלכה על ארבע

איזה טארו  : (איזה הפח) שמות מצחיקים או מפחידים תלוי בתקופות.

קראבורה : גברת צרפתיה שהייתה מתלבשת בבגדים עם צבעים רועשים וכובעים בצורות שונות.

איסתיאורא אל קרעא: דמות של אישה קטנה עם שיער דליל

 

דוקטור בן זקן: אחד הרופאים המפורסמים שהיה בן בית בחצר המלך.

 

דוקטור בן זקן כאן טביב מול סנעא                           דר' בן זקן היה רופא בעל מקצוע.

סרוייה לקסיר אוקלת אסחא די בנת בואעא                 סרוייה הקטן ועודף משקל של בנת

שמחה אל פאר או מיאחו עלא רבעא.                         שמחה העכבר ומיאחו על ארבע.

איזא טארו,  או איסתיאורא אל קרעא                           איזה טארו ואסתר הקרחת

 

בחנויות הסתובבו באמבארא וחבורתו , ומקבלים נדבה, היו לבושים צבעוני עם כובעים שבמרכזם צמא כשהזיזו הראש הצמא הסתובבה לפי הקצב , טנבור אצל אחד ואחר עם מין קסטנייטות גדולות מברזל.

בשכונה שנקראת בחירה ליד הבינין שלוש קומות בו שכן הקבר  של רבי אליהו שנהרס ועוד שני קברים נוספים שהיו בו, הועברו לקבורה מחדש בטקס מרשים בו השתתפתי ומלווה בטנדר עם הארון מטעם נעים זמירות תוך קריאת תהילים, לבית העלמין החדש. שם כול ערב הופעות של חלטוריסטים שהיו עושים קסמים , מספרי סיפורים  מרפאים למיניהם,

קנקני היה כושי שחור עם עיני פרוזקטור ושפתיים עבות שנגן על עוד ושר וחבורות הצופים מסביב.

 

מן דרבאת דל מלח יתסמאעו אל כבארא             מרחובות המלח ישמעו החדשות.

על חואנט איסתחו ארבאעא די באנבארא.             ליד החנויות ירקדו קבוצת בנברה.

פל בחירא לחנוש, סראקה אול קמארא.           בבחירה יש נחשים גנבים ומשחקים משחקי מזל.

קאנקאני ילעב בלעוד ג'ניאתו כסארא.                קנקני מנגל על עוד ושירתו חבל .

בבאב מרקש היו מספר דוכנים של בשר על האש לפני "אנטוב" (הזכרנו מקודם) ארוחה משביעה בריאל וחצי.

ענד אשואיאה ריחת אדכאכן תאלעין.            אצל העושים על האש העשן עולה

אל כפאתי דל לחם ,סורסיס מעמרין.             כופתאות בשר  ונקניקים ממולאים.

נס כבזא בסחקא מעא סאלאדא מכלתין.          חצי לחם עם סחוג וסלט מעורבים  

תאקל חתא תסבע בריאל או חמסין.              תאכל עד שובע בריאל וחצי

 

הייתה זקנה נוצריה קראו לה "אלגריגושה" שהיהודים שמחו ללכת אליה לא בגלל ההטפות כי מזה לא יצא לה שום דבר ,אבל בביתה הייתה מן מרפאה שבה חילקה תרופות ובגדים .

 

פל מלאח סארפא אוזהא כפוסא.                          במלח זקנה פרצופה על הפנים       

 איתכרז ליהוד מן דינהום כסא                           להוציא את היהודים מדתם הייתה רוצה

איתפרק דואיאת פחאל מאמא תרזא.                        מחלקת תרופות כמו אימא תרזה

איתסנתו או איתחקו עלא לגריגושא.                   יקשיבו ויצחקו על הגריגושה

עייש דוד

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

יהודי אלג'יריה ולוב

רבי יוסף המכונה הרב ארקיי״ז

רבי יוסף הגיע לתלמסאן בהיותו ילד קטן, כי בהקדמה לחיבורו צפנת פענח שהושלם בשנת רפ״ט (1529) כשלושים ושבע שנים לאחר הגירוש, הוא מתאר את עצמו ״צעיר בחכמה ובשנים״. בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז״ל. דומה שזה היה רבו המובהק כפי שניתן ללמוד מתארי ההוקרה והכבוד שבהם הוא מזכירו:

 

ועוד אמרתי הנה מטתו שלשלמה, מרמז על זה החבור שהוא שולחן ערוך שהוא מקשר ששים מסכתא, ואף על פי שאנכי ילדתיהו, העיקר שלו הוא הרב הגדול מרנא ורבנא ה״ר שלמה כלץ ס״ט. ואני אומר עליו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה (שיה״ש ג, ז), שבודאי המטה שלו בין ביום בין בלילה ששים גבורים סביב לה, שהוא מתעסק בששים מסכתא. וגם אני אומר הנה מטתו שלשלמה, הוא הרב מורנו הנזכר, ומטתו האמורה הם הבנים שהוא מלמד, ומטתו כמו שבעות מטות אמר סֶלָה (חבק׳ ג, ט), שדרשו ז״ל על השבטים (ב״ר מד, ט). נאמר הפסוק ששים גבורים סביב לה, אלו הם התלמידים, שהם כגורי אריות בעיון ההלכה ועושים מלחמתה של תורה על הדין ועל קו היושר. וזהו כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות, כלומר שאינם צריכים לחזר אחר תלמודם אלא הרי הוא ערוך בפיהם, ועל כן אינם מפחדים מעונשו של גיהנם שהוא דומה ללילה, וזהו מפחד בלילות. ועליהם אז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

מהקישור והשיטה שבה הולך רבי יוסף בחיבורו צפנת פענח, שכתב לפי בקשת חבריו בישיבה, ניתן ללמוד כי בישיבתו של ר׳ שלמה בתלמסאן עסקו בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר. תופעה שמצאנו אותה בספרד בישיבות בדורות הסמוכים לגירוש.

דומה שרבי יוסף, שמע לקח בקבלה גם מהרב אהרן בר חגי, אותו הוא מזכיר בהקדמה:  ״ועוד קבלה בידי מהרב ר׳ אהרן בר חגי הידוע הקדוש ז״ל, צפנת עולה בגימטריה כתר, פענח עולה בגימטריה יצחק״.

מבין חבריו לישיבה בתלמסאן, הוא מזכיר בשמותיהם את אחיו רבי יהודה ואת רבי יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.

רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יוסף שהה ולמד בעיר פאס שבמרוקו. בחיבוריו לא מצאתי סימוכין מפורשים לכך, אולם רמזים מצאתי בצפנת פענח מסכת חולין, בדברו על היתר הנפיחה, נראה שהיה בקי בפולמוס שנערך בפאס בתקופה זו ובנימוקי הצדדים. ידיעות אלו יכול להשיג רק מי שנכח במקום, כי הדברים לא פורסמו ברבים וסביר להניח שלא הגיעו מחוץ למרוקו בפרוטרוט. וגם ממה שמזכיר ׳המלאח׳, שם השכונה היהודית שהיה מקובל רק במרוקו.

בני משפחה

לא ידוע אם היו לרבי יוסף צאצאים. בחיבוריו הרבים שהגיעו לידנו לא הזכיר את בניו וכנראה לא היו לו בנים. העובדה שכמעט את כל חיבוריו דאג לקרוא בשם המזכיר את יוסף עשויה גם כן לאשר זאת. יתרה מכך, הוא מקפיד ודורש מכל מי שיעתיק את ספרו שלא ישמיט את שמו מעליו. וכן הלומד ממנו דבר שיאמר אותו בשמו, כולל דברים שהוא לא חידש אותם רק העתיק אותם בספרו:

ואני משביע באלהים לכל מעתיק זה הספר, לבלתי יסיר שמי ושם אבי מעליו ולא שם אחד מהחכמים שזכרתי. ואם ימצא בו חדוש שלא עמד עליו בזולתו, וירצה לאומרו שיאמר אותו בשם המחבר, לפי שאמרו רז״ל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (ברייתא, פ״ו מ״ז דאבות).

ולא יעלה על הדעת שצריך שיהיה אומר הדבר הוא המחדשו הראשון, שזה אי אפשר, שהרי כל הדברים הם קבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע״ה, ששמע מפי הגבורה.

וזהו מאמר שלמה עליו השלום: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות כלם נתנו מרועה אחד(קה׳ יב, יא). כלומר, שמא תחשוב ותאמר איני מעריך כי אם דברי חכמים הראשונים המחדשים העניינים, אמנם האחרונים בעלי אסופות שאינם אלא מקבצים הדברים הפזורים איני נותן להם מעלה, לכך כתב בסיום הפסוק כלם נתנו מרועה אחד, כלומר בין דברי הראשונים בין דברי האחרונים כלם נתנו למשה בסיני מפי הגבורה. ועוד רז״ל אמרו כיוצא בדבריו: כל מה שתלמיד וותיק עתיד לומר לפני רבו, נאמר למשה בסיני(ירוש׳ פאה פ״ב ה״ד). והטעם שהוא מביא גאולה לעולם, כי בסבת שיאמר דבר בשם אמרו תרבה התורה ותגדל מעלת המחבר, ובריבוי התורה יבא הגואל. או יש לומר עוד מביא גאולה לעולם, רמז שיחזיר הנפש לגוף האדם. וזה הענין בנוי על מאמר רז״ל שאמרו על פסוק, הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, כל האומר הלכה מפי חכם שפתותיו דובבות בקבר (שיה״ש ז, י; יבמ׳ צז, א). וזהו כוונתם מביא גאולה לעולם, שכבר ידעת שאדם נקרא עולם קטן, וזהו סוד הייבום וגאולת האחים והקרובים, כמו שאבאר בעזרת האל ובישועתו.

כלומר החובה המוסרית לומר דבר בשם אומרו חלה גם על דברים שאדם לומד או שומע מאחר, אף על פי שאין הוא מקור הדברים אלא למדם מאחרים או מספריהם. הוא נותן שני הסברים לחובה זו. האחד, שבזה מגדיל את מעלת המחבר בעיני השומעים, ובכך יעריכו את התורה ולומדיה ויתרבו העוסקים בה. הסבר נוסף שזה גורם להחזרת נפש בעל המאמר לפעול מעין תחיית המתים. וזה מעין פעולה שנעשית במצוות הייבום שבה נאמר: ״ולא ימחה שמו מישראל״(דברים כה, ו).

רבי יוסף חזר על בקשה זו, דבר שלא שכיח אצל חכמים אחרים. רצונו העז להנצחת שמו מעלה את האפשרות שהוא לא זכה לבנים, לכן רצה להנציח את זכרו לדורות באמצעות חיבוריו ויצירתו. ודומה שרמז לכך גם בדבריו על חשיבותם של המילה הכתובה והעמדת תלמידים:

ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (שם נו, ה). ורמז בכאן שהתלמידים והספרים שהניחו אחריהם, הם יותר טוב מהבנים והבנות. והטעם שהבנים והבנות, על הרוב ישאר זכרו אחריהם לשנים או לשלשה דורות ואחר כך ישכח זכרם. וזהו מאמר שלמה אין זכרון לראשנים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה (קה׳ א, יא). אבל התלמידים והספרים שמניח אדם אחריו, הם נשארים לעולם וישאר זכרו עליהם. וזהו מאמר שלמה ע״ה טֹובָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ (קה׳ ז, יא). כלומר יותר היא טובה חכמה באדם מן העושר שהוא רוצה להנחיל לבניו, אבל אימתי היא החכמה הטובה, כשיותר אותה לרואי השמש, כלומר כשישאיר אותה כתובה אחריו או ילמד אותה לתלמידים. ועל זה נאמר שם עולם אתן לו אשר לו יכרת.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'59

קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים

קולות ממראכש

 

קריאות העיוורים

אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למלים. האם זאת השפה שלא היתה מובנת לי שם, ושכעת, מעט מעט, מבקשת להיתרגם בקרביי היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מלים; שבהיותם מעבר למלים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.

אני חולם על אדם השוכח את לשונות תבל עד שבשום ארץ אינו מבין עוד את הנאמר.

מה יש בה בשפה? על מה היא מכסה? מה היא לוקחת ממך? במרוצת השבועות שעשיתי במרוקו לא ניסיתי ללמוד לא ערבית ולא אחת מן השפות הברבריות. לא רציתי לאבד מכוחן של הקריאות הזרות. רציתי להתרשם מן הקולות כפי שהנם, ולא להניח אף לא לאחד מהם לאבד מכוחו על-ידי ידע לוקה בחסר ומלאכותי. לא קראתי מאומה על הארץ הזאת. אורחותיה היו זרות לי כמו תושביה. המעט שנישא אליך במרוצת חייך על כל ארץ ועל כל עם נשר ממני בשעות הראשונות.

אבל נשארה המלה ״אללה״, ועליה אינני יכול לפסוח. בה הייתי מצויד לקראת אותו חלק מן החוויה שחוויתי שהיה השכיח והמרשים ביותר, המאריך ביותר להישאר, לקראת העיוורים. בעת מסעות אתה מסכין עם הכול, הרוגזה נשארת בבית. אתה מתבונן, אתה מקשיב, אתה מתלהב מן הדברים המחרידים ביותר מפני שהם חדשים. נוסעים טובים הם בני-אדם חסרי לב.

בשנה שעברה, בהתקרבי לווינה לאחר היעדרות של חמש-עשרה שנה, נסעתי דרך בלינדֶמַרקְט (שוק העיוורים), מקום שעל קיומו לא ידעתי לפני כן. השם הלם בי כצליפת שוט ולא הרפה ממני מאז. השנה, בהגיעי למראקש, מצאתי את עצמי לפתע בין עיוורים. הם היו מאות, רבים מספור, רובם קבצנים, קבוצה מהם, פעמים שמונה, פעמים עשרה, עמדה בשוק בשורה צפופה, ופסוקה הניחר, החוזר על עצמו לנצח, נשמע למרחוק. נעמדתי מולם, באפס תנועה כמוהם, וכל אותה עת לא הייתי בטוח לגמרי אם הרגישו בנוכחותי. כל אחד מהם הושיט נכחו קערית עץ לנדבות, וכל אימת שהיה מי מטיל לתוכה משהו, היה המטבע מועבר מיד ליד, כל אחד מישש אותו, כל אחד בדק אותו, עד שאחד, שזה היה תפקידו, שלשל אותו לבסוף לארנק. הם ח ש ו יחדיו, כשם שמלמלו וקראו יחדיו.

כל העיוורים מציעים לך את שמו של אלוהים, ועל-ידי נדבה אתה יכול לרכוש לך זכות עליו. הם מתחילים באלוהים, הם מסיימים באלוהים, הם חוזרים על שמו עשרת אלפים פעם ביום. כל קריאותיהם כוללות את שמו בשינוי צורה, אבל הקריאה שעליה החליטו פעם נשארת לעולם אותה קריאה. אלה הן ערבסקות קוליות על אלוהים, אבל הן מרשימות פי כמה מאלה החזותיות. יש השמים מבטחם בשמו בלבד ואינם קוראים אלא אותו. מקופלת בזה מין קריאת תיגר מחרידה, אלוהים נדמה עלי כמין חומה שעליה הם מסתערים לעולם באותה נקודה. נדמה לי שהקבצנים שורדים יותר הודות לפסוקיהם מאשר הודות לנדבות שהם מקבצים.

החזרה על אותה קריאה היא המאפיינת את הקורא. אתה חורת אותו בזכרונך, אתה מכיר אותו, כעת ישכון אתך לעולם ועד, דרך תכונה אחת מוגדרת במדויק, הלא היא קריאתו. יותר מכך לא תלמד עליו, הוא מתגונן, הקריאה היא גם הגבול שלו. במקום הזה האיש הנו בדיוק מה שהוא קורא, לא יותר, לא פחות, מקבץ נדבות, עיוור. אבל הקריאה היא גם שכפול, החזרה המהירה והקצובה עושה אותו לקבוצה. טמונה בכך אנרגיה מיוחדת של בקשה, הוא מבקש למען רבים ומלקט למען כולם. ״זכור את כל הקבצנים, זכור את כל הקבצנים! אלוהים יברכך בעבור כל הקבצנים שאתה נותן להם.״

אומרים שהעניים ייכנסו לגן העדן חמש מאות שנה לפני העשירים. בנדבה אתה קונה מידי העניים פיסת גן עדן. כשהולך אדם לעולמו, ״מלווים אותו ברגל אל קברו, עם או בלי מקוננות מסלסלות בקולן, בהילוך מהיר מאוד כדי שהנפטר יגיע במהרה אל האושר השמימי. עיוורים שרים את עיקרי האמונה.״

מאז שובי ממרוקו אני מתיישב בפינת חדרי בעיניים עצומות וברגליים משוכלות ומנסה להגיד במשך חצי שעה, במהירות הנכונה ובעוצמה הנכונה, ״אללה! אללה! אללה!״ ניסיתי לדמיין שאני ממשיך להגיד זאת במשך יום תמים וחלק לא מבוטל של הלילה; שלאחר שינה קצרה אני מתחיל בזה שוב; שאני ממשיך בכך במשך ימים ושבועות, חודשים ושנים; שאני הולך ומזדקן וחי כך, ונאחז בחיים האלה בעקשנות; שאני מתמלא חימה כשמשהו מפריע לי בחיים האלה; שאינני חפץ בשום דבר אחר, שאני שרוי בהם כל כולי.

ירדתי לסוף מהותו של הפיתוי הטמון בחיים האלה, המצמצמים את הכול לחזרה בצורתה הפשוטה ביותר. כי כמה גיוון, או כמה מעט גיוון היה בעבודתם של בעלי המלאכה שראיתים עמלים בגומחותיהם הקטנות? בהתמקחות הסוחרים? בצעדי הרקדנים? באינספור ספלי התה במנטה שכל המתארחים פה מריקים לקרבם? כמה גיוון יש בכסף? כמה ברעב?

ירדתי לסוף מהותם האמיתית של הקבצנים העיוורים האלה: קדושי החזרה. מחייהם נמחו רוב הדברים שעודם חומקים מאתנו קודם שיוכלו לחזור על עצמם. ישנו המקום שהם יושבים או עומדים בו. ישנה הקריאה הבלתי משתנה. ישנו מספר המטבעות המוגבל שהם מייחלים לו, שלוש או ארבע מעות שונות בערכן. אמנם ישנם גם הנותנים, השונים זה מזה, אבל עיוורים אינם רואים אותם, ובמאמר התודה שלהם הם עושים שגם הנותנים יהיו זהים.

קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים

פרשת שמיני. מאת: הרב משה אסולין שמיר להאיר באור החיים – לפרשת שמיני.

פרשת שמיני.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

להאיר באור החיים – לפרשת שמיני.

"ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

 

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

 

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

 

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

 

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

 

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגותשנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אוה"ח-הק').

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.

 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

רבנו-אוה"ח-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

 

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה תהיה} – וירא אליכם כבוד יהוה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות והרי במעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

 

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

 

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

בזכות האחדות בתוך בני ישראל,

נזכה לעמוד באמת ובתמים "לפני ה"'.

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

 

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך".

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

"בכל לבבך" שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

 

מדד נוסף לאהבת ה': האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס' "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת איש כלפי רעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן עזריה, כן קבלנו.

דבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר). רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

 

 

 

 

 

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

 

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

 

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". כנ"ל הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן {אביו של} הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות של רב אחאי גאון נאמר, שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר}.

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).  

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

הגמרא אומרת שחנה תבעה אותו, ואף אמרה לו: "אין לך רוח הקודש שדנת אותי לכף חובה, צריך הייתה לדון אותי לכף זכות" (ברכות לא).

 

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

 

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

 

רבנו-אוה"ח-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

 

מסר אמוני: מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

 

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

 

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

 

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים.  

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

 

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

 

 

 

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

 

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

 

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

 

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

 

 

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

 

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

 

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

 "אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

 

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

 

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

 

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

 

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

 

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

 

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

 

בספריו, החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנואוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

 

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

 

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת,

ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,

 והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן-דביר-שערי השמים

ספרי לי אמא.....

שערי שמים

סוכות קרב ובא, ועמו ההזדמנות ליטול חלק בבניה של סוכות קטנות מאגמונים ומענפים ענקיים של דקלים תחת כיפת השמים. בילינו את רוב זמננו בגזירת עיטורים מנייר, שבהם דודיי השחילו נורות חשמל זעירות וססגוניות שהתנוצצו באלף צבעים. סבתי הניחה בסוכה שולחן גדול וכיסאות ואפילו ספה לכל אחד שירצה לבלות את הלילה תחת הגג הארעי של מבנה מיוחד זה. בדרך כלל, נושא זה גרם לוויכוחים בין דודותיי לדודיי לפני רדת החשכה. כל אחד התעקש לישון בבקתה המאולתרת.

"אבל מדוע?" שאלתי את סבתי. "מה מיוחד בשינה תחת כיפת השמים?" "שבי ותני לי לספר לך מדוע כולנו אוהבים לישון בסוכה", אמרה לי סבתי וחיוך משונה על פניה.

ישבתי על שרפרף מולה בציפייה לסיפורה.

"האם ידוע לך", שאלה, "שלפני חג הסוכות אנו מתפללים בלילות על מנת לבקש סליחה על חטאינו מן השנה שחלפה? נאמר כי ביום האחרון של סוכות אדוננו כותב בספר החיים דין וחשבון אודות כל אחד מאתנו ואנו נענשים או מתוגמלים בהתאם למעשינו. אם חוללת דברים רעים למישהו או אם פשעת ולא דאגת לתקן את הנזק שנגרם כתוצאה ממעשייך, תיענשי. אם להיפך, במהלך כל השנה הרבית בעשיית מצוות ונהגת בהתאם להלכה, תבואי על גמולך".

"זה באמת לא הזמן הנכון לנפח את הראש של הילדה עם אמירות אלה", גער בה סבי מן הקצה השני של הסוכה. "היא צעירה מכדי להבין את משמעות דבריך. את גם עלולה להפחיד אותה יתר על המידה עם סיפורים כאלה, וזה לא נחוץ לה עכשיו".

לדעתי הוא פשוט הבחין בחיוורון הפתאומי שהתפשט על פניי כאשר סבתי החלה לדבר על הנושא הבעייתי של חטאים. הייתי רק בת שש אבל לצערי היו על מצפוני לא מעט חטאים כמו שקרים או העלמת דברים שהחבאתי מחשש לקבלת עונשים. פשעתי לפחות פעם או פעמיים כאשר רימיתי את ילדי השכנים שלנו במהלך משחקי חולה ורופא. האמת היא שלא הייתי כל כך גאה במעשיי ובמיוחד בתוצאותיו של התעלול האחרון שלי: בתום ארוחת בוקר של אותו יום סבתי השליכה לפח צנצנת של טיפות עיניים ריקה. המתנתי שהיא תפנה אל המטבח ושלפתי את הצנצנת חזרה. מיד נמלטתי לחדר הרחצה ומילאתי בה מים בתוספת פירורי סבון, על מנת לרקוח תמיסה כלשהי. ניערתי אותה היטב עד שהסבון נמס. כשהתערובת הייתה מוכנה, יצאתי אל הרחוב וקיבצתי את הילדים. העמדתי אותם בשורה, על מנת לרפא את עיניהם ה״חולות" כביכול. התחלתי להזליף טיפה אחת או שתיים אל תוך עיני החבורה המסכנה. ברור שהטיפול שלי גרם לצריבה בעיניהם. כולם ברחו, כשראייתם מעורפלת ועיניהם אדומות מאוד. מעולם לא הבנתי מדוע ילדים אלה לא התלוננו בפני הוריהם; אולי היה זה בגלל היותי נכדתו של הרב הגדול, שכל יהודי המלאח חששו מפניו וכיבדו אותו גם יחד.

למזלי, האירוע נשכח במהרה. באשר אליי, הבנתי את גודל הכאב שגרמתי לילדים הללו והבטחתי לעצמי לא לחזור על מעשה שכזה בשנית.

"אין דבר, ממה, המשיכי בבקשה", אמרתי לסבתי, שנראתה לי הססנית.

"האם את בטוחה שאת רוצה לשמוע את סוף הסיפור?" וידאה סבתא בנימה רכה.

"כן, עלי לדעת אם גם אני צריכה לבקש סליחה על עוונותיי", השבתי לה במצח קמוט.

"בכל אופן, בלילה שקודם לשמחת תורה אנו משתדלים לא להירדם, כי בלילה מיוחד זה אלוקים פותח את שערי השמים".

"מה את רוצה להגיד, ממה? יש לשמים דלתות? איך הן נראות?" שאלתי אותה, לגמרי מבולבלת.

"בוודאי שלשמים יש דלתות", השיבה סבתי בקול רציני. "כאשר הן נפתחות, יש לך רק כמה שניות להביע את משאלותייך שתתגשמנה במהלך כל חייך".

"האם את ראית פעם את דלתות השמים, ממה?" לחשתי אליה המומה וסקרנית. "מה הייתה בקשתך?"

"מעולם לא נפלה בחלקי הזדמנות להיות ערה כאשר זה אירע", השיבה סבתי, עצובה. "אלה שהיו יכולים להביע את משאלותיהם ראו את הגשמתן המיידית. היו כמה שביקשו זהב ויהלומים, אחרים רצו בריאות, אחדים – שפע או משהו דומה לזה".

"מה את היית רוצה לקבל, ממה, אם יתמזל מזלך ושערי השמים ייפתחו בשבילך?" שאלתי.

"הייתי מבקשת את החלמת סבך", היא מלמלה חרש.

"את יודעת, ממה, אני רוצה להישאר ערה הלילה, וגם בלילות הבאים, עד סוף חג הסוכות. אחכה שדלתות השמים יפתחו על מנת להביע אותה משאלה", השבתי. "אנא, סייעי לי להציב מזרן תחת כיפת השמים. אני מבטיחה לא לעצום עין כל הלילה ולא לפספס מאורע שכזה".

ניגשתי לחדרי עם סבתי ויחדיו גררנו את המזרן שלי אל החצר הפנימית של הבית, סמוך לסוכה, שם הנחנו אותו. הצטיידתי בכר ובשמיכה וישבתי על מיטתי המאולתרת.

דודיי ודודותיי המשיכו לשחק בקלפים בסוכה בעוד הם לוגמים תה חם עם נענע ואוכלים עוגיות. סבא וסבתא הלכו לישון בחדרם ואני שמרתי על עיניי פקוחות וממוקדות בשמים. לעתים, כשכוכב נופל פילח את השמיים, נפלטה מגרוני צעקה של שמחה, שנחנקה מהר מאוד. ואז, מאומה; שום דלת לא נפתחה. התבוננתי בדודיי ודודותיי עוזבים אט אט את הסוכה בכדי ללכת לישון. כשפקחתי את עיניי, השמש ־;״תה כבר גבוה בשמים.

ממה ניגשה אלי עם כוס תה חם ומבושם ופרוסה מעוגתה הטעימה, אותה זללתי בחתיכה אחת.

"אני כל כך מצטערת, ממה, אם אכזבתי אותך", אמרתי לה מוצפת חרטות. "איני ״־עת מתי השינה גברה עלי. זה פשוט קרה".

"מתוקה שלי", השיבה לי, "אל דאגה, זה קורה לכולנו. זאת הסיבה שאף אחד באתנו לא זכה לראות את שערי שמים נפתחים".

ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן- דביר-שערי השמים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 153 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר