ארכיון יומי: 18 באפריל 2020


קולות מראקש-אליאס קנטי – רוקו של המאראבּוּ

קולות ממראכש

רוקו של המאראבּוּ

נפניתי מאצל הקבוצה של שמונה העיוורים, תחינתם מהדהדת באוזני, ולא עשיתי אלא צעדים ספורים, כשאת עיני צד ישיש לבן שיער שהיה עומד בגפו, רגליו מפושקות מעט: ראשו היה נטוי קלות והאיש עמד ולעס. גם הוא היה עיוור, ולפי הסחבות שעטה היה קבצן. אבל לחייו היו מלאות ואדמומיות, שפתיו בריאות ולחות. הוא לעס לאט בשפתיים חתומות, והבעת פניו היתה עליזה. הוא לעס ביסודיות, כאילו לפי איזה כלל. כפי הנראה הסב לו הדבר הנאה מרובה, ובעודי מתבונן בו עלה בדעתי רוקו וסברתי שיש לו מן הסתם הרבה מאוד רוק. הוא עמד ליד שורה של דוכנים, שהררי תפוזים נערמו עליהם למכירה. אמרתי לעצמי שאחד הסוחרים כנראה נתן לו תפוז ואותו הוא לועס. כף ידו הימנית היתה מרוחקת קמעה מגופו. כל אצבעותיה היו פשוקות לרווחה ונדמה היה שהן משותקות וכי אין הוא מסוגל לקפוץ אותן.

את האיש הקיף מרחב חופשי גדול למדי, דבר שנראה לי מפליא במקום ההומה הזה. הוא נראה כאילו היה תמיד לבדו ואינו משתוקק לטוב מזה. בנחישות דעת התבוננתי בו לועס וגמרתי בדעתי להמתין ולראות מה יקרה כשיגמור. העניין נמשך שעה ארוכה מאוד, מעודי לא ראיתי אדם לועס בחדווה וביסודיות כה רבות. חשתי את פי שלי מתחיל לנוע קלות, אף שלא הכיל מאומה, וכי מה היה לו ללעוס. חשתי מעין יראת כבוד לעונג שלו, שנראה לי מרעיש מכל מה שראיתי מימי בפיו של אדם. עיוורונו לא עורר בי חמלה. הוא נראה מרוכז ושבע רצון. הוא לא הפסיק אף לא פעם אחת כדי לבקש נדבה, כפי שנהגו כל השאר. אולי היה לו כל מה שהצטרך. אולי לא הצטרך לשום דבר נוסף.

כשגמר, ליקק את שפתיו כמה פעמים, הושיט מעט את יד ימינו עם האצבעות הפשוקות לפנים ואמר בקול צרוד את פסוקו. ניגשתי אליו ברתיעה כלשהי ושלשלתי לידו מטבע של עשרים פרנק. האצבעות נשארו פשוקות; הוא באמת לא היה מסוגל לקמוץ אותן. הוא הגביה את ידו באטיות והגישה לפיו. הוא לחץ את המטבע אל שפתיו העבות והעלימו בפיו. אך נכנס פנימה, וכבר החל ללעוס שוב. הוא הסיע את המטבע בפניו הנה והנה, ואני דימיתי שאני יכול לעקוב אחר תנועותיו, פעם היה בצד שמאל, פעם בצד ימין, והוא לעס שוב באותה יסודיות כמקודם.

הדבר הפליא אותי ועורר בי ספק. שאלתי את עצמי אם אינני טועה. אולי נעלם המטבע בינתיים למקום אחר ואני לא הבחנתי בכך. שוב המתנתי. לאחר שלעס באותה הנאה וסיים, הופיע המטבע בין שפתיו. הוא ירק אותו לידו השמאלית, שאותה הגביה. כמות גדולה מאוד של רוק נפלטה יחד עמו. אחר-כך טמן את המטבע בתיק שנשא לשמאלו.

ניסיתי לשכך את שאט הנפש שלי מן הנוהג הזה על-ידי דילולו בזרותו. מה מלוכלך יותר מכסף. אבל האיש הזקן הזה לא היה אני, מה שמעורר בי שאט נפש מסב לו הנאה, והאם לא ראיתי לפעמים אנשים שמנשקים מטבעות כסף ? כמות הרוק הגדולה בוודאי היה לה כאן תפקיד מיוחד, והיה ברור שהוא נבדל מקבצנים אחרים בכך שהוא מייצר שפע של רוק. הוא התאמן בזה במשך זמן רב קודם שביקש נדבה. יהיה אשר יהיה מה שאכל לפני כן – אף אחד אחר לא היה זקוק לזמן רב כל-כך כדי לעשות זאת. לתנועות פיו היתה איזו משמעות.

או שמא תחב לפיו רק את המטבע שלי ? האם חש בכף ידו ששוויו היה גבוה יותר ממה שהיה מקבל ברגיל וביקש להודות על כך בדרך מיוחדת ? המתנתי לראות מה יקרה הלאה, ולא התקשיתי להמתין. הייתי מבולבל ומרותק, וברור לגמרי שלא הייתי מסוגל לראות שום דבר אחר מחוץ לאיש הזקן הזה. הוא חזר על פסוקו כמה פעמים. ערבי אחד עבר על פניו ושם לו בידו מטבע של חמישה פרנקים. הוא הגישו לפיו בלי היסוס, תחב אותו פנימה והחל ללעוס בדיוק כמו קודם. הפעם אולי לא לעס שעה כה ארוכה. ושוב ירק את המטבע עם שפע של רוק והעלימו בתיקו. הוא קיבל עוד מטבעות נוספים, בהם קטנים מאוד, ואותו תהליך חזר על עצמו כמה פעמים. מבוכתי הלכה וגברה. ככל שהארכתי לצפות בו, הבנתי פחות ופחות מדוע עשה מה שעשה. אבל דבר אחד לא היה מוטל עוד בספק, הוא עשה זאת בכל פעם ופעם, זה היה מנהגו, דרכו המיוחדת לקבץ נדבות, והאנשים שנתנו לו איזו מעה ציפו ממנו כי ישתף בדבר את פיו, אשר בכל פעם שפער אותו נדמה לי אדום יותר.

לא השגחתי שגם בי היו צופים, ומן הסתם הייתי נלעג למראה. אולי, מי יודע, אף השתאיתי בפה פעור לרווחה. כי פתאום צץ איש אחד מאחורי תפוזיו, פסע לעברי כמה פסיעות ואמר בקול מרגיע: ״זהו מאראבו.״ ידעתי שמאראבו הוא איש קדוש וכי מייחסים להם כוחות מיוחדים. המלה עוררה בי יראת כבוד והרגשתי כיצד סלידתי פוחתת באחת. שאלתי בביישנות: ״אבל למה הוא מכניס את המטבע לפיו?״ ״הוא עושה זאת תמיד,״ אמר האיש, כאילו היה זה הדבר הרגיל ביותר בעולם. הוא נפנה מעלי וחזר ונעמד מאחורי תפוזיו. רק עתה הבחנתי שמאחורי כל דוכן היו שניים או שלושה זוגות עיניים נעוצים בי. היצור התמוה הייתי אני, שבמשך שעה כה ארוכה לא הצליח להבין.

חשתי כאילו ניתן לי הסבר זה לפרידה ולא השתהיתי שם עוד זמן רב. המאראבו, אמרתי לעצמי, הוא איש קדוש, ובאיש הקדוש הזה הכול קדוש, אפילו רוקו. על-ידי הבאת מטבעות התורמים במגע עם רוקו הוא מעניק להם ברכה מיוחדת ומעצים את המצווה שנרשמה לזכותם בשמים במתן הנדבה. מקומו בגן העדן היה מובטח לו, והיה בידו להעניק לבני-אדם דבר-מה שהם זקוקים לו יותר משזקוק הוא למעותיהם. כעת ירדתי לסופה של החדווה ששרתה על פניו העיוורות והבדילה אותו משאר הקבצנים שראיתי עד לאותה עת.

הלכתי לדרכי אך נצרתי אותו במחשבתי כל-כך, עד שסיפרתי עליו לכל ידידי. איש לא ראה אותו, והרגשתי שהכול מטילים ספק באמיתות דברי. למחרת סרתי לאותו מקום, אך הוא לא היה שם. חיפשתי בכל מקום, אך לא יכולתי למצוא אותו. חיפשתי יום־יום, אך הוא לא חזר. אולי התגורר בגפו במקום כלשהו בהרים ורק לעתים רחוקות היה הא העירה. היה עלי לשאול את מוכרי התפוזים על אודותיו, אבל התביישתי מהם. בשבילם לא היה בו אותו דבר שהיה בו בשבילי, אך בעוד שלא היססתי לספר עליו לידידים שלא ראוהו מעולם, השתדלתי להפריד בינו לבין אלה שהתוודעו אליו, שהיה מוכר להם ונראה להם טבעי. הוא לא ידע על אודותי דבר, והם אולי היו עלולים לדבר אתו עלי.

ראיתי אותו פעם אחת נוספת, כעבור שבוע בדיוק, ושוב בשבת בערב. הוא עמד ליד אותו דוכן, אבל לא היה לו בפיו מאומה והוא לא לעס. הוא אמר את פסוקו. נתתי לו מטבע והמתנתי לראות מה יקרה. עד מהרה התחיל ללעוס אותו במרץ, אבל בעודו עסוק בכך, ניגש אלי איש אחד וליהג את שטותו: ״זה מאראבו. הוא עיוור. הוא מכניס את המטבע לפה כדי להרגיש כמה נתת לו.״ אחר-כך פנה אל המאראבו בערבית והצביע עלי. הזקן סיים את לעיסתו ופלט את המטבע. הוא פנה אלי ופניו קרנו. הוא אמר איזו ברכה בשבילי וחזר עליה שש פעמים. הידידות והחום שעטפו אותי בעת שאמר את פסוקו היה בהם איזה נופך שטרם ידעתיו מידי בן אנוש.

קולות מראקש-אליאס קנטי – רוקו של המאראבּוּ

Jacob Ouliel-Les juifs de Colomb-Bechar et des villages de la Saoura 1903-1962

Colomb-Bechar

Les cérémonies funèbres

Le Cimetière israélite était situé de l’autre côté de L'Oued Béchar, au lieu-dit Zakour, un ancien ksar dont nous avons déjà parlé, et qui se trouvait sur la rive gauche de l’oued, à 4 kilomètres du centre de la ville de Colomb-Béchar : c’est à cet endroit que furent retrouvés les corps de Rabbi Shlomo bar Berero, rabbin de Tamentit vers 1490-1492, et de son fils Isaac.

La HEBRA KADICHA

C’est le nom hébreu de l’équipe de bénévoles chargés des derniers devoirs ; dans la tra­dition juive, les communautés se chargent de trouver et, au besoin, de former ceux qui s’occupent de la toilette des défunts, de leur transport et de leur inhumation.

Parmi les membres, tous dévoués, efficaces et discrets de la confrérie, Messieurs Makhlouf Maman, Jacob Teboul, Abraham Melloul, Yahia et Salomon Amar, Joseph et Isaac Amouyal, Joseph Benchetrit, Yahia Tordjman, Meyer Benhamou, Elie Aboukrat, Jacob et Salomon et R. Youssef Bénichou ; ce dernier, personnalité éminente de la communauté, présida durant quarante années la Hébra Kadicha, dont le rabbin attitré était Rabbi Itzhak Attia..

La Hébra Kadicha agissait sous le haut patronage spirituel de Rabbi Sim’on bar Yo’haï, Maître de la Kabbale et auteur du Zohar. Evidemment, elle pouvait compter sur l’aide matérielle de la communauté. Parmi les bienfaiteurs il faut citer M. Bellalou qui réalisa à ses frais une installation complète d’adduction d’eau courante au cimetière, ce qui ne fut pas une mince affaire, compte tenu de l’éloignement ; d’autres manifestaient discrète­ment leur générosité, comme M. Bach, fournisseur à titre gracieux des outils de terrasse­ment.

Malgré la gravité de la mission, la Hévra Kadicha eut l’occasion, dans l’exercice de son activité, de se trouver dans des situations pour le moins inattendues, ou de vivre certains incidents, qui, aujourd’hui, peuvent prêter à sourire ; en voici deux rapportés par Emile Teboul, dont le père, Monsieur Jacob Teboul, fut longtemps un des piliers de la Hévra Kadicha

1-Si le lecteur veut bien se rappeler que le cimetière israélite de Colomb-Béchar se trou­vait à environ 4 kilomètres au sud de la ville, sur la rive gauche de l’Oued Béchar, il com­prendra qu’à une époque où les hommes devaient s’y rendre à pied ou avec des voitures hippomobiles – avant d’aller à leur travail -, il leur fallait partir vers les 4 heures du matin. Or, un jour, que M. Jacob Teboul, s’était levé aux aurores, il voulut, en attendant l’arrivée de ses compagnons, leur préparer le café : il alluma pour s’éclairer sa lampe à acéthylène, qui aussitôt explosa. Aveuglé quelques instants, il n’eut que le temps de se passer un peu d’eau sur le visage avant de se mettre aussitôt en route, avec ses compa­gnons qui venaient d’arriver.

Jacob Teboul pensa à faire constater et soigner ses blessures au retour du cimetière, une fois la tâche sacrée accomplie.

2-A une autre occasion, l’équipe de la Hébra Kadicha, qui était arrivée au cimetière de très bonne heure, avait dû travailler longtemps quand elle décida de faire une pause ; on sortit les ustensiles nécessaires, les verres, le sucre, la menthe, mais le thé avait été oublié. L’un des ouvriers-fossoyeurs, musulman qui habitait à peu de distance de là, proposa d’aller en acheter. Plus d’une heure plus tard, il n’était pas revenu ; il fut décidé d’envoyer quelqu’un à sa rencontre. Mais celui-ci revint bien vite alerter ses compagnons : une crue soudaine de l’Oued Béchar interdisait le passage de l’homme retenu sur l’autre rive. L’équipe se munit de la seule corde à sa disposition et alla, après l’avoir attachée solide­ment à un arbre, lancer l’autre bout à l’homme qui devait les rejoindre. L’opération était sur le point de réussir quand la corde se rompit : impuissants, ils virent leur malheureux compagnon emporté par les flots en furie.

Note de l'auteur: M. Youssef Bénichou, fils deYa’acov, né à Kenadza en 1889, est décédé en 1971à Beer Sheva, en Israël.

Que faire? Ils suivirent le cours de l’oued avec l’espoir, au moins de retrouver la dépouille de leur infortuné compagnon et de la ramener à sa famille. Ils marchèrent plusieurs heures avant d’apercevoir, stupéfaits et heureux, l’homme, bien vivant : il embrassait de toutes ses forces un tronc d’arbre que les eaux avaient charrié et qui avait été arrêté dans sa progression par des rochers. Enfin délivré, l’homme leur remit le sachet de thé qu’il serrait encore dans une main !

Rabbi Shlomo bar Berero

Rabbi Shlomo Bar BERERO, dont le nom est attesté au Maroc sous cette forme ou la variante Bar Beriro. 

Rabbi Shlomo bar Berero était vraisemblablement un descendant de ces rabbins espagnols réfugiés au Maghreb après les persécutions de 1391 dans la péninsule et qui ont trouvé refuge à Alger (Rabbi Isaac Bar Sheshet et Rabbi Sim’on Bar Semah Duran), Tlemcen (Rabbi Ephraïm Enkaoua, le RAB) ou au Sahara (à Biskra, Ouargla, Touat…)

 Rabbi Shlomo bar Berero était le rabbin de Tamentit vers la fin du XVe siècle. Quelques années avant le désastre de 1492, les responsables, désireux de protéger leur rabbin, le firent partir vers le nord, sans doute pour le placer sous la protection des communautés avec lesquelles le Touat avait encore des liens. Rabbi Shlomo bar Berero était accompagné de son fils Isaac. Selon la tradition les deux voyageurs se rendaient sur le littoral, à Oran, quand tous deux seraient morts de soif à proximité du ksar de Zakour, à 4 km au sud de factuel Béchar

«On découvre enfoui sous les dunes les murs en pisé d’un ancien qçar connu sous le nom de Zakour ou Zekoum : n ’aurait-il pas abrité une communauté juive ?» Le rabbin et son fils furent enterrés à l’endroit même où furent découverts leurs corps, sans doute par des Juifs du pays, habitants de Kenadza ou de Zakour. A moins que la fondation de ce dernier village ne soit postérieur aux événements dont il est question : en effet, il pourrait avoir été fondé à cet endroit, précisément pour rappeler cette tragédie, puisque le mot hébreu זכור signifie «mémoire, souvenir».

La communauté juive de Béchar – venue du Tafilalet après 1903, nous le savons – a bâti autour de leurs tombes un mausolée, qui se trouve à l’entrée du cimetière israélite de la ville. «Le cimetière juif de Colomb, situé sur la rive gauche de l’oued Béchar, immédiatement en amont du vieux Zakour à plus de quatre kilomètres de l’agglomération, a une origine ancienne. Des Saints avaient depuis un temps immémorial leurs tombeaux sur son emplacement actuel : c’étaient les saints Salomon bar Berero et son fils Isaac»

Le nom du rabbin de Tamentit, Shlomo bar Berero, considéré désormais comme le saint patron de la ville de Béchar (en arabe : Moula B ’char), était invoqué et vénéré tout à la fois par les Juifs et par les Musulmans de la région.

«une vision mystérieuse frappait les visiteurs du cimetière qui abrite la sainte dépouille de R. Shelomoh Bar Beriro : un chameau et un homme tenant une outre et une tasse, près de la sépulture, qui disparaissaient au fur et à mesure que l’on s’en approchait…»

«la protection des saints s’étend également sur la collectivité juive et sur les mellahs (…)R. Shelomoh Bar Beriro brandissait une canne contre les ennemis des Juifs.»

 Quand les deux hommes furent retrouvés morts de soif par des gens du pays ; les Juifs de Kenadza se chargèrent de les enterrer à l’endroit-même où ils furent découverts. Rabbi Youssef ben Abraham, le grand-père de M. Jacob Benichou, si souvent cité ici, a rédigé un PIYYUT (conte poétique) à la mémoire de Rabbi Shlomo bar Beriro ; il avait entendu par- 1er de ses miracles et de sa sainteté. Il avait, notamment, entendu le récit des circonstances dans lesquelles le saint avait reçu sa sépulture : un HAKHAM (savant) l’aurait, à plusieurs reprises, vu et entendu, dans ses rêves, supplier qu’on donnât une sépulture à ses restes. Il alerta les gens de Kenadza.

Plusieurs siècles plus tard, lorsque la communauté juive bécharienne constituée eut besoin d’un emplacement pour son cimetière, elle choisit cet endroit et y fit construire le mausolée pour abriter leurs tombes ; le nom arabe Moula Béchar du saint-patron deviendra celui du cimetière.

Jacob Ouliel-Les juifs de Colomb-Bechar et des villages de la Saoura 1903-1962 – page 61

פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'

מקדם ומים כרך ט'

פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)

ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1952-1872), שחי ופעל בצפרו בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, כיהן במשך כשבע שנים (1910/1-1904) כגזבר קופת העניים, לאחר שאביו מסעוד עובדיה שימש בתפקיד עד פטירתו בשנת 1903. על פעולתו במשרה זו סיפר ר, ישמ״ח עובדיה בזיכרונותיו ״צבא ימי״ שנדפסו בראש ספרו תורה וחיים שיצא לאור בג׳רבה (עובדיה תשי״ב), דפים י ע״ב – כד ע״א. להלן מובאים מתוך הזיכרונות הדברים הנוגעים לענייננו (שם, דפים טז ע״ב – יח ע״ב). המשפטים המוסגרים בסוגריים עגולים הובאו במקור הנדפס, והם דברי הסבר של בן המחבר, הרב דוד עובדיה איש ירושלים. אף הוא הוסיף במקור הנדפס שתי הערות הסבר שהובאו בשולי העמוד, כמצוין להלן. [בסוגריים מרובעים הובאו השלמות שלי(י״ט)].

[הערת ר׳ דוד עובדיה, בן המחבר שהוציא את הספר לאור, בשולי העמוד:] הגיד לי עט״ר [=עטרת ראשי] שכמה מן העמל עבר עליו ער שאסף כל שטרי זכויות לקרקעות הנז<כרים> שהיו מפוזרים בידי הגזברים שנפטרו ונשארו ביד בניהם אחריהם. והוא ז״ל עבר מבית לחצר מחצר לבית עד שאספם יחד. תהיה משכורתו שלימה מעם ה׳.

עוד זאת שאחר פטירת הרב מוא״ב [=מור אבי] ז״ל שהיה אז גזבר העניים באו יחידי הקהל להעמידני במקומו ולא קבלתי מהם ואז מנו החכם כמוה״ר חיים מאמאן ז״ל. ואחר עבור ימים מועטים כשנה ומחצה נתקבצו הקהל והת״ח בבהכ״ן [=בבית הכנסת] סלא (צ״ל: צלא) דלחכם להפציר בי שם כי ידעו שאם יבואו לביתי לא ישיגו מאומה שלחו אחרי ופתחו דלתי ההיכל והעתירו עלי דברים אשר יגורתי מהם. וכראותי שאין לי מנוס להמלט בקשתי למנות לעזרתי את הגביר סי<ניור> שלמה בן יעיס [יעיש] יען שהזקן שהיה עוזר למר אבי ז״ל לא יצלח למלאכה, ונעתרתי לבקשתם ולא השבתי פניהם ריקם […].

וזה היה משפט הגזברות בימים ההם. לקופת העניים כמעט לא היו הכנסות כלל רק איזה קרקעות וחזקות שמקצתן היו ממושכנים ביד הזולת מדוחק השעה. וגם איזה חזקות בחנויות שהיו רעועות זו מן הדלף וזו מן הדלת השבורה, עד שכמעט לא היו ראויים להשכירם ומחסרון ההכנסה לא היה ביכולת הגזברים לתת פרס קבוע במע״ב [=במעות בעין], (ממה שהיו גובים משכירות הקרקעות הנז׳) רק לת״ח ולאלמנות. ולשאר העניים לעתים רחוקות כאשר יבואו שכניהם להגיד מצבם הזעום. מנהג הגזברים אז למסור לכל שנים או שלשה ת״ח (שלא היתה להם הזכות לקבל פרס במע״ב), חנות אחת ופירותיה מהחנויות המוקדשות לעניי העיר. והם הת׳׳ח הנז׳ היו מתגלגלים עם השוכר ונהנים מהשכירות. […] ואז השתדלנו לבנות הנהרסות ופדינו הקרקעות הממושכנים (והיה עומד נגד משיגי גבול שהיה להם איזה בנין סמוך לרחוב). […] וכמה סבלנו להמציא מעות כדי הצורך לעניי העיר ולהת״ח והנצרכים ממקומות אחרים שהיו מתרבים יום יום, ומה גם לצורך תקון הקרקעות ובנינם כי בקיץ התרס״ד ליצי<רה> נהרסו שתי חצרות סביב בהכ״ן הגדולה שהיו בנין עתיק ונושן ונפלו מהן כמה בותלים. והגם שהטילו תקונם על בעלי השררה שקבלו אותה מאבותיהם אמנם הקומות שעליהן שהיו בחזקת העניים חדשנו בניינה ועלתה ההכנסה מאד. גם בנינו עֲלִיָּה גדולה על פתח שער אלמללאח לצורך אסיפות הקהל והגזברים שהיו מתוועדים וגולים בחנויות [.,.]. אך לעומת זאת נתרבו ההוצאות עם תוספת הצרות המתרגשות בכל יום, בפרט מה שהיה המנהג לתת מקופת העניים מה שהוטל על הצבור כמו השוחרות והמנחות שהיו מקריבים לשרי העיר, ומה גם בעת צרה וצוקה של השר העריץ אשר התנפל על היהודים בגזירותיו הרעות. ברוך פודה ומציל.

[…] תחת מסיבות הזמן המוזר הזה התגלגלנו אני וחברי הר״ש [=ר׳ שמעון] הנ״ל, וחלק גדול מהצרות והמכאובים הנ״ל לקחנו שנינו ביחוד בעבור מנוי הגזברות כמובן. עוד זאת היתה לנו שהיינו צריכים להכין אכסנייא להני ארחי ופרחי הבאים בשערי העיר כל אחד לפי כבודו, עד שנתייסדה החברה הקדושה חברת אליהו ז״ל שאחת ממטרותיה היתה לקיים הכנסת אורחים, מלבד איזה יחידים נכבדים עם שליחי כולל שהיינו מכינים להם אכסנייא מכובדת.

[…] מינוי הגזברות הנ״ל נמשך עד שנת התע״ר או תרע״א שאז צעקתי מנהמת לבי ולא עצרתי כח להמשיך עוד בעסק זה ואז מינו את הרב כמוהר״פ [כבוד מורנו הרב פנחס] הן' מאמאן ז״ל במקומי. והגם שבקשו ממני שלא אסתלק לגמר<י> הייתי משתמיט יום יום ונשאר הרב הנז', עד אשר באו הצרפתים וחדשו משטרים וסדרים חדשים ונתייסדה הגזברות ע״י בחירות ששה אנשים מיוחדים הנקרא בשם קומיטי, ולא רציתי להיות גם אחד מהם […].

פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר