ארכיון חודשי: מאי 2020


קולות מראקש-אליאס קנטי – בחירת הפיתה והעלילה

קולות מראקש

בחירת הפיתה

בערב, לאחר שהחשיך, הלכתי לג׳אמע-אלפנא, למקום שבו נשים מוכרות פיתות. הן ישבו על הארץ בשורה ארוכה בפנים רעולות, עד שראית את עיניהן בלבד. כל אחת היה לה לפניה סל מכוסה בפיסת בד ועליו מוצגות לראווה כמה פיתות עגולות שטוחות. פסעתי לאט על פני השורה והתבוננתי בנשים ובפיתות. רובן ככולן היו נשים בשלות וצורתן היה בה משהו מן הפיתות. ניחוחן נישא אל אפי ובו-בזמן קלטתי את המבט מן העיניים השחורות. אני לא נעלמתי מעיני אף אחת מן הנשים, לדידה של כל אחת מהן היה נוכרי שבא לקנות לחם, אולם הקפדתי לא לעשות זאת כיוון שרציתי ללכת עד סוף השורה ולשם כך הייתי זקוק לאמתלה.

לעתים ישבה ביניהן אשה צעירה; הפיתות נראו עגולות מדי בשבילה, כאילו לא היא שהכינה אותן, ומבטיה היו שונים. אף אחת, לא צעירה ולא זקנה, לא האריכה לשבת בחיבוק ידיים. כי מזמן לזמן היתה כל אחת נוטלת פיתה בידה הימנית, מטילה אותה קלות מעלה, קולטת אותה שוב, מנענעת מעט את ידה כאילו היתה שוקלת אותה, מלטפת אותה כמה פעמים עד שהיה ניתן לשמוע זאת, ולאחר גילויי החיבה האלה מחזירה אותה לשאר הפיתות. הפיתה עצמה, טריותה, משקלה, ניחוחה הציעו עצמם כך לממכר. היה בפיתות הללו משהו עירום ומפתה, ידיהן הפעילות של הנשים, אשר פרט לעיניהן לא היה בהן טפח בלתי מכוסה, הן שהעניקו להן זאת.

״את זה אני יכולה לתת לך מעצמי, קח אותה בידך, היא היתה בשלי.״

גברים חלפו על פניהן, במבטים חקרניים, וכל אימת שהיה מי חושק באחת, היה עוצר ומקבל פיתה בידו הימנית. הוא היה מטיל אותה קלות מעלה, תופס אותה, מנענע מעט את ידו כאילו היתה כף־מאזניים, ממשש את הפיתה פעמים אחדות עד שהיה אפשר לשמוע זאת, ואם היה סובר שהיא קלה מדי, היה חוזר ומניח אותה ליד חברותיה. אבל לפעמים השאירה ברשותו, ויכולת להרגיש את גאוותה של הפיתה ולהריח את הניחוח המיוחד שהפיצה. האיש היה משרבב ידו תחת גלימתו ומוציא מטבע קטן, כמעט בלתי נראה לעין ליד גודלה של הפיתה, ומטילו לידי האשה. ואז היתה הפיתה נעלמת תחת גלימתו – לא יכולת להבחין היכן נמצאה – והאיש הלך לדרכו.

העלילה

המקום החביב ביותר על הילדים מקבצי הנדבות לעמוד בו היה בקרבת מסעדת ״כותוביה״. כאן נהגנו כולנו לסעוד בצהריים ובערב, והם ידעו שכך לא נחמוק מידיהם. למסעדה, שהחשיבה את שמה הטוב, לא היו הילדים האלה קישוט רצוי. כשהיו קרבים אל הדלת יתר על המידה, היה הבעלים מגרש אותם. להם היה נוח יותר להיעמד בפינת הרחוב שממול וחיש מהר לכתר אותנו, שנהגנו לבוא לסעוד בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה, מיד כשהיו מבחינים בנו.

אחדים, שכבר שהו בעיר חודשים, עייפו מלתת נדבות והשתדלו לנער מעליהם את הילדים. אחרים היססו לפני שנתנו להם מעה, כיוון שבושו מפני מכריהם ב״חולשה״ זו. שהרי מתישהו עליך ללמוד לחיות במקום הזה, והצרפתים תושבי המקום נתנו להם דוגמה טובה או רעה, תלוי כיצד הנך רואה את הדברים: הם מעולם, כדבר שבעיקרון, לא הכניסו יד לכיסם בשביל קבצן, ואף השתבחו לא מעט בקהות הרגש הזאת. אני הייתי חדש וכביכול טירון בעיר הזאת. הייתי אדיש למה שיחשבו עלי. יחשבו אותי למטומטם, אני אהבתי את הילדים האלה.

כשהיו מחמיצים אותי בפעם זו או אחרת, הייתי חש אכזבה ויוצא לחפש אותם בעצמי, בלי לתת להם להבחין בכך. אהבתי את תנועותיהם התוססות, את האצבעות הקטנות שבהן הצביעו על פיותיהם כשהיו מייבבים בפנים אומללות, ״!manger! manger״, את הפרצופים המוכים עצבות בל-תתואר שלבשו, כאילו באמת עמדו להתמוטט מחמת חולשה ורעב. אהבתי את צהלתם הנפלאה כשהיו מקבלים משהו, את התרוממות הרוח שבה הסתלקו במרוצה, שללם הדל בידיהם; את חילופי ההבעה המדהימים בפניהם, מגוססים היו נהפכים בן רגע להלומי אושר. אהבתי את נכלוליהם הקטנים, עת שהיו מגישים לעומתי עוללים בני יומם ופושטים אלי את כפותיהם הקטנטנות והכמעט נעדרות תחושה ומתחננים: ״גם בשבילו, גם בשבילו, !manger, !manger״ כדי להכפיל את הנדבה. הם היו לא מעט ילדים, אני השתדלתי לנהוג בצדק, אבל בדרך הטבע היו לי ביניהם אלה החביבים עלי, כאלה שפניהם היו כה יפות וערניות, עד שאף פעם לא יכולתי לשבוע לראותן. הם הלכו אחרי עד פתח המסעדה, בחסותי הרגישו עצמם בטוחים. הם ידעו שאני רוחש להם טוב ונכספו להגיע לקרבתו של המקום האגדי שהכניסה אליו היתה אסורה עליהם ושבתוכו אכלו כה הרבה.

הבעלים, צרפתי בעל ראש עגול קירח ועיניים שדמו לנייר ללכידת זבובים, אשר מבטים טובים וחמים היו שמורים עמו לאורחיו הקבועים, לא יכול היה לסבול את התקרבות הילדים הקבצנים למסעדתו. בלויי הסחבות שלהם לא עשו רושם מכובד. הוא רצה שאורחיו הדורי הלבוש יזמינו את סעודותיהם היקרות בהרגשה נעימה, בלי שיזכירו להם כל העת חרפת רעב וכינים. כשהייתי נכנס ופותח את הדלת בשעה שהיה עומד במקרה בקרבת מקום ומעיף מבט בעדת הילדים שבחוץ, היה מניד את ראשו במורת רוח. אבל היות שנמניתי עם קבוצה של חמישה-עשר אנגלים שסעדו אצלו שתי ארוחות בטוחות ביום, לא העז לומר לי דבר והמתין להזדמנות נוחה להסדיר את העניין באירוניה ובבדיחות הדעת.

יום אחד, בשעת צהריים של יום מחניק במיוחד, הושארה דלת המסעדה פתוחה כדי להכניס קצת אוויר טרי. עברתי יחד עם שניים מידידי את מתקפת הילדים והתיישבנו ליד שולחן פנוי בקרבת הדלת הפתוחה. הילדים, שיכלו להמשיך לראותנו, נשארו לעמוד בחוץ קרוב למדי לדלת. משם ביקשו להמשיך את קשרי הידידות עמנו ואולי גם לראות מה אנחנו אוכלים. הם שיגרו אלינו איתותים ומצאו הנאה רבה במיוחד בשפמים שלנו. ילדה כבת עשר, היפה מכולם, שהבחינה זמן רב קודם לכן שאני מחבב אותה, הצביעה שוב ושוב על המרווח הקטנטן שבין שפתה העליונה לאפה והחזיקה שם בין אצבעותיה שפם דמיוני, שאותו צבטה ומשכה במרץ. תוך כדי כך צחקה צחוק נלבב, ושאר הילדים הצטרפו לצחוקה.

המסעדן ניגש לשולחננו כדי לקבל את ההזמנה שלנו וראה את הילדים הצוחקים. בפנים קורנות אמר לי: ״היא כבר משחקת את הזנזונת הקטנה!״ הרמיזה הזאת פגעה בי, אולי גם לא רציתי להאמין לו, משום שבאמת חיבבתי את הילדים הקבצנים שלי, ושאלתי בתמימות: ״מה אתה אומר, הרי לא בגיל הזה!״

״מה אתה יודע,״ אמר, ״בשביל חמישים פרנק אתה יכול לקנות כל אחת מהן. כל אחת תלך אתך מיד מסביב לפינה.״

דבריו קוממו אותי מאוד וחלקתי עליהם בלהט. ״אין דבר כזה, זה בלתי אפשרי.״

״אתה לא יודע מה הולך כאן,״ אמר. אתה צריך ללכת לראות קצת את חיי הלילה במראקש. אני חי פה כבר הרבה זמן. בהתחלה, כשהגעתי לכאן, זה היה בזמן המלחמה, עוד הייתי רווק״ – הוא זרק מבט חטוף אך חגיגי אל אשתו הקשישה, שישבה כתמיד ליד הקופה – ״הייתי אז עם כמה ידידים והלכנו לראות את כל הדברים האלה. באחת הפעמים לקחו אותנו לבית אחד וכשבקושי התיישבנו, תכף הקיפו אותנו המון ילדות עירומות קטנות. הן התיישבו לרגלינו ונלחצו אלינו מכל הצדדים, הן לא היו יותר גדולות מההיא שבחוץ, כמה אפילו קטנות יותר.״

נענעתי את ראשי באי-אמון.

״לא היה דבר שלא יכולת לקנות. אנחנו בילינו בנעימים וגם כייפנו הרבה. פעם הרבצנו תעלול משגע, את זה אני מוכרח לספר לך. היינו שלושה, שלושה חבר׳ה. אחד מאתנו הלך ונכנס לחדר של פטמה אחת״ – כך כינו הצרפתים בבוז את הנשים המקומיות ־ ״אבל היא לא היתה ילדה, ושנינו שנשארנו בחוץ הצצנו לתוך החדר דרך איזה חור. בהתחלה הוא עמד אתה על המיקח הרבה זמן, אחר-כך הם הסכימו על המחיר והוא נתן לה את הכסף. היא שמה אותו בתוך שידת לילה קטנה שעמדה ליד המיטה. אחר-כך היא עשתה חושך ושניהם נשכבו יחד. אנחנו ראינו מבחוץ הכול. איך שנעשה חושך, אחד מאתנו התגנב לתוך החדר, בשקט בשקט, וזחל אל השידה הקטנה. הוא הכניס את היד למגירה, ובזמן ששניהם עשו את מה שעשו, הוא לקח את הכסף בחזרה. אחר-כך הוא זחל מהר בחזרה החוצה ואנחנו הרמנו רגליים והסתלקנו משם. אחרי זמן קצר החבר שלנו הגיע אחרינו. ככה הוא היה בחינם אצל הפטמה הזאת. אתה יכול לתאר לעצמך כמה צחקנו! זה היה רק אחד מהתעלולים שלנו.״

אכן יכולנו לתאר זאת לעצמנו, כי הוא צחק מלוא גרונו, הוא התפקע מצחוק ופער את פיו לרווחה. לא שיערנו שיש לו פה גדול כל-כך, מעולם לא ראינו אותו כך. בדרך־כלל נהג להתהלך במסעדתו הנה והנה בהדרת כבוד מסוימת ולקבל את הזמנות אורחיו המועדפים בנימוס ובניטרליות גמורה, כאילו היה אדיש לגמרי אילו מאכלים יזמינו. ההמלצות שנתן מעולם לא היו טורדניות ונשמעו כאילו ניתנו אך ורק לטובתו של האורח. היום הוא איבד כל איפוק וצהל על סיפורו. זאת היתה בוודאי תקופה נפלאה בשבילו, והוא עשה דבר אחד בלבד שהזכיר את אורח התנהגותו הרגיל. בעיצומו של הסיפור ניגש לשולחננו מלצר נמוך קומה. הוא שילח אותו בגסות למלא איזו מטלה לבל ישמע את מה הוא מספר לנו.

אבל אנחנו קפאנו והפכנו לאנגלו-סקסים. שני ידידי, האחד מניו-אינגלנד, השני מאנגליה, ואנוכי, שחייתי ביניהם מזה חמש-עשרה שנה, נתקפנו אותה תחושה של שאט נפש מהולה בבוז. גם אנחנו היינו באותו רגע שלושה, טבלנו בטוב, ואולי הרגשנו עצמנו אשמים בדרך כלשהי במעשי שלושת האחרים, שבכוחות מאוחדים גזלו בעורמה את שכרה של אשה מקומית אומללה. הוא סיפר את הדברים בהתמוגגות ובגאווה, ראה רק התעלול שבדבר, חדוותו נמשכה גם כשחייכנו בפנים חמוצות ונענענו ראשינו בהחמאה נבוכה.

הדלת עדיין היתה פתוחה, הילדים עמדו בחוץ בציפייה ובסבלנות. הם הרגישו שבזמן שיספר את סיפורו לא יגרש אותם. חשבתי בלבי שאין הם מסוגלים להבין אותו. הוא, שהתחיל בהבעת בוז כה עמוק כלפיהם, התבזה בתוך זמן קצר ביותר בעצמו. בין שהעליל עליהם עלילה ובין שדיבר אמת, יעשו הילדים אשר יעשו, כעת הוא עמד הרחק מתחתם, ואני ייחלתי למין עונש שבו יזדקק הוא להם כמליצי יושר.

קולות מראקש-אליאס קנטי – בחירת הפיתה והעלילה

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש-סיום המאמר-אלישבע שטרית

אשה במזרח-אשה ממזרח

ה. תגובת הגברים לתמורות

התגובות של הגברים לתמורות במעמדה של האשה היו מגוונות. היו שתמכו ועודדו את הנשים והיו מי שהשינויים עוררו בהם מורת רוחם.

אשר לחיזוק — בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה פעלה בקהילה של מראכש קבוצה קטנה של סוחרים אמידים, שקשרו קשרי מסחר עם סוחרים יהודים בערי החוף הדרומיות (מוגדור וסאפי) ודרכם עם חברות אירופיות. הסוחרים ממראכש פגשו במודרניזציה שנים רבות קודם שהקהילה עצמה נחשפה להשפעותיה. והם היו למקדמי רעיון הקדמה בקהילה. במסמכים שונים הם מכונים ״נאורים״. כאשר נפתחו בתי הספר של כי״ח בעיר, הם היו הראשונים ששלחו את בניהם ואת בנותיהם ללמוד בהם (הם עצמם למדו צרפתית בשיעורי ערב). הקבוצה הזו עמדה לימין בתי הספר ותמכה בכל פעולה שנדרשה ״לקידום הקהילה לקראת קדמה״. הגברים ה״נאורים״ גם עודדו את נשותיהן להצטרף לארגוני הנשים ולארגונים שהקימה כי״ח.

תגובת הרבנים במראכש לחינוך המודרני של הבנות מעניינת ביותר. הם לא יצאו בגלוי נגד החינוך המודרני, אבל לא שלחו את בניהם לבית הספר של כי״ח, ואילו את בנותיהם הם לא מנעו מללמוד בבית הספר. יתר על כן, היו רבנים, כגון הרב אבן חיים והרב פנחס הכהן, שעשו מאמצים רבים על מנת שבנותיהם תוכלנה להתקבל ללימודים בבית המדרש למורים בפריס. האם הרבנים לא חששו מהשפעת החינוך המודרני על חילון הבת?

במציאות החדשה, שבה לימוד הבנות הפך לנורמה חברתית לא יכלו הרבנים למנוע מבנותיהם מללמוד, ולכן הם בחרו ברע במיעוטו. למה הכוונה ? בניגוד לבנים שהמשיכו ללמוד בישיבה, יכלו הבנות ללמוד בבתי הספר של כי״ח או בבתי ספר צרפתיים, בעיקר אם הן רצו להמשיך בלימודים על יסודיים. כזכור, לפני מלחמת העולם השנייה לא היה חינוך על יסודי במראכש ובני השכבה העשירה של הקהילה שלחו את הבנות ללמוד בבתי הספר התיכוניים הצרפתיים שבעיר. בבתי ספר אלו למדו ביחד בנים ובנות, נוצרים ומוסלמים ובני לאומים שונים (צרפתים, ספרדים, איטלקים). אגב, היו גם משפחות שלא היססו לשלוח את בנותיהן לבתי ספר של המיסיון.

הערת המחבר: בשנת 1925 למדו בבית הספר של המיסיון, 12 ,Pension de la Sainte Famille בנות, מחציתן היו יהודיות. 1925-6 Annuaire du Maroc. בין התלמידות היו: שרי דרעי, פלורי קורקוס ואחרות. עדות מפי שרי דרעי־לוי, פריס 1995. תחת שלטון וישי(1942-1940) סולקו היהודים מכל בתי הספר הצרפתיים והם לא שבו אליהם בתום המלחמה, כולם למדו בכי״ח. עדות מפי מוריס קורקוס, פריס 1994.

 הרבנים, במיוחד אלה שהייתה להן שררה על הדיינות במשך דורות רבים, כגון: אזואלוס, צרפתי, אסאבג, סמאנה, בן חיים, פינטו ואחרים, ונמנו עם העילית החברתית של הקהילה, רצו להעניק לבנותיהם חינוך על יסודי ובה בעת לא רצו לשלוח אותן לבתי הספר הצרפתים־הנוצרים. הלימוד בבתי הספר הצרפתים התנגש עם אורח החיים היהודי־הדתי, שכן כל התלמידים חויבו ללמוד בשבתות ובמועדי ישראל.

הערת המחבר: עדות מפי מוריס קורקוס, פריס 1994. מורים קורקוס היה בנם של אברהם ופרחה קורקוס ונכדו של נשיא הקהילה ישועה קורקוס. אביו, אברהם, היה בין האישים ה״נאורים״ והבולטים בקהילה. הוא פעל רבות למען קידומה של הקהילה ברוח המודרנה וזכה לאותות הוקרה מטעם הפרוטקטורט הצרפתי. על מקומה של משפחת קורקוס בקהילת מראכש ראה א׳ שטרית, הקהילה היהודית של מראכש בין השנים 1940-1880, ראה לעיל הערה 3.

 לכן, למרות החשש מפני השפעת החינוך המודרני על הבנות, בחרו הרבנים לשלוח אותן לבתי הספר היהודיים של כי״ח. כך למשל כותב פלקון (מנהל ביה״ס ) בשם יעקב בן חיים, המבקש להעניק לבתו חינוך על יסודי, אבל אינו רוצה שהיא תלמד בבית ספר צרפתי במראכש:

"יעקב בן חיים,78 אחד מעשירי הקהילה ומנכבדיה, מעוניין להעניק לבתו חינוך על יסודי והשכלה מעמיקה יותר ממה שניתן כאן [ = במראכש], אבל הוא איננו רוצה שהיא תאבד את רגשותיה הדתיים, שהם חזקים מאוד במשפחה. הוא פונה אליך בכל לשון של בקשה להמליץ לו על מוסד מתאים. יעקב בן חיים מוכן לשלם כל סכום שיידרש ממנו כדי שבתו תלמד בבית המדרש למורים של כי״ח בפריס או בכל בית ספר יהודי אחר שתמליץ עליו בפניו."

אשר לשינוי בדפוסי ההתנהגות — היו רבנים שראו את השינוי בחיוב ודאגו שגם הנשים תוכלנה להבין את פשר הדינים ואת דברי המוסר. בשנת 1936 כתב הרב ברוך אסבאג [הרב ברוך אסבאג היה בן לשושלת של דיינים ממראכש. בשנים 1930-1925 כיהן ראב״ד בבית הדין של מראכש ובשנת 1936 התמנה לראב״ד בבית הדין של העיר סאפי] ספר בשם מנחה בלולה, שבו ריכז קיצורי דינים ודברי מוסר. החידוש בספר היה שהוא כתב אותו בערבית יהודית וכיוון לגברים ולנשים כאחד. בין הנימוקים הרבים שמביא הרב אסבאג בהקדמה לספרו לכתיבה בלועזית דווקא הוא מציין פעמיים את הנשים: ״ספרי הלועזים ידי רבים אנשים ונשים ממשמשת בהם… ויש אנשים ונשים שנפשם חשקה לדרש״. והיו רבנים שהתייחסו לשינוי שחל במעמדה של האשה במורת רוח. כך למשל מציג הרב מרדכי קורקוס[הרב מרדכי קורקום היה דיין בבית הדין של מראכש ובשנת 1950 נתמנה לראב״ד.] ב״דרוש למעלת הנשים הצדקניות״  שתי נשים: אחת שנחשפה לתהליכי המודרניזציה והושפעה מהם והאחרת שעדיין דבקה באורחות החיים המסורתיים של העולם הישן. לאשה המודרנית מייחס הרב חסרונות לרוב: היא בטלנית, מפונקת, שתלטנית, בזבזנית, חומרנית שאינה מפסיקה לדרוש מבעלה לקנות לה: ״כלים של אכילה וכלים של משכב ומטות שן ורדיו״. החיסרון הבולט ביותר של האשה המודרנית, לדידו של הרב, הוא שיש לה דעה משל עצמה בכל נושא והיא זו שקובעת בשאלת חינוך הבנים. לאשה השמרנית, זו הממשיכה לחיות על פי הנורמות המסורתיות של העולם הישן, יש מעלות רבות: היא חסכנית, ממושמעת, מסתפקת במועט וממלאת בעצמה את מטלות הבית. היא גם עובדת מחוץ לבית כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ובכך היא מאפשרת לבעלה ולבנים ללמוד תורה. למרות המטלות הרבות והכבדות היא נושאת בעול מבלי להתלונן. היא כנועה ושותקת גם אם בעלה ״יחטא לה״. דברי הרב קורקוס מבטאים את מורת רוחו, ואולי את מורת רוחם של גברים אחרים, מן השינוי שחל במעמדה של האשה. אהדתו נתונה לאשה המסורתית, ״הצדקנית״ ולא למודרנית, ״הרשעה״. ואולם גם הרב קורקוס היה ער למציאות החדשה וידע שגבר החפץ לשאת לו אשה ״מהדור הישן״ ימצא אותה רק בקרב השכבה הענייה ביותר. אשה כזו תהיה כנועה, ממושמעת ותלויה בבעלה, כי היא ״בושה לבקש ממנו כיוון שלא הכניסה לו כלום״.

מתמורה למהפכת

בחתירתה של האשה להשתחרר מהנורמות המסורתיות של העולם הישן, היא התמקדה בפיתוח מודעותה העצמית ובשינוי עצמי. עד עתה לא נמצא לנו מקור ממראכש בתקופה שבה אנו דנים (1939-1901) שממנו ניתן להסיק שהאשה ביקשה לעצמה שוויון לגבר. יתר על כן, גם כאשר האשה נכנסה לפעילות ציבורית היא לקחה חלק בארגוני נשים או בארגונים שכי״ח הקימה למען הקהילה, לכן התאפשרה השתתפותה בהם. האשה לא ביקשה לקחת חלק רשמי בארגוני הגברים המסורתיים שפעלו בקהילה [ה״חברות״] ובמאבקים הפוליטיים שהתנהלו בקהילה על בחירת וועד הקהילה. בפנותה לכיוון של שינוי עצמי ולא לכיוון של שינוי הגבר, השכילה האשה לשנות עמדות בדעותיו, מבלי לעורר את התנגדותו. למעשה, בחתירתה לשינוי ביקשה האשה, בראש ובראשונה להיות שונה מאימה ושקדה על הפנמת הערכים שבית הספר המודרני הנחיל לה.

האתגרים האינטלקטואליים שהציב בית הספר לפני הנערה בבואה לרכוש השכלה וההכרה ביכולתה (הצלחה במבחנים ארציים לשם קבלת תעודת סיום של בית הספר היסודי, קבלת פרס על הצטיינות בלימודים, קבלת מלגה להמשך לימודים מחוץ למרוקו) פיתחו את מודעותה העצמית וחיזקו את ביטחונה העצמי, והמקצוע שרכשה הקנה פתח לעצמאות כלכלית.

החתירה לשחרור האשה היהודייה בת מראכש מכבלי העולם הישן בעקבות חשיפתה למודרניזציה היא בגדר מהפכה בשינויים שהיא חוללה באורח החיים של המשפחה בכלל ושל האשה בפרט.

סביר להניח שרוחות של תמורות במעמד האשה במראכש כבר החלו לנשוב לפני הקמת בית הספר של כי״ח בשנת 1901. אבל אין ספק שהחינוך המודרני האיץ את תהליכי השינוי. היענותן של הנערות והנשים ושיתוף הפעולה שלהן מלמד על רצונן העז למעמד אחר, והן אכן חוללו את המהפכה שלהן.

הערת המחבר: בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1934 ובשנת 1936 התנהל במראכש מאבק קשה בין שתי קבוצות. קבוצה אחת ייצגה קו שמרני ואילו האחרת ייצגה קו רפורמיסטי. הקבוצות ניהלו תעמולה והשתמשו גם בעיתונות הצרפתית. בשנת 1934 הצליחו בעלי הגישה הרפורמיסטית להכניס לוועד הקהילה שישה מתוך עשרה חברים ובשנת 1936 הכניסו שמונה חברים..Le Sud Marocain, ה־18 באפריל 1934.

אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהן-שאול רגב-2005 –החתירה להשתחררות האשה ה יהודייה במראכש-סיום המאמר

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'

מקדם ומים כרך ב

שלא כמו יצחק הלוי שייצג במרוקו דור מוקדם יותר של תנועת ההשכלה העברית באירופה, דור שדגל יותר בערכים חברתיים־תרבותיים אוניברסליים והבליטם יותר מאשר ערכים לאומיים־יהודיים, הרי שלגבי ר׳ דוד אלקאיים ניתן לקבוע שהוא היה נציגו המובהק של דור חובבי ציון במרוקו. בתקופה המשכילית שלו, אי־אפשר יהיה להפריד בין התפלצותו ממצבה הרעוע והמושפל של יהדות מרוקו והכיסופים הקיומיים שלו לשיבה לציון, אליהם מצטרפת עכשיו גם האמונה ברעיון הציוני, ובין החוויה המשכילית שהוא עבר ואותה תיאר בשיריו בחיוניות ובציוריות רבה, והמודעות לכתיבה בעברית והמגבלות המתלוות לכך. יסודות בו־זמניים אלה בהוויתו המשכילית מוצאים להם ביטוי אמנותי קולע ביותר בשיריו הרבים שהוא כתב בתקופה זאת, המופיעים בדיואן שלו ״שירי דודים״.

כמו כל משוררי יהדות מרוקו לפניו, התקווה והתפילה לגאולה קרובה ממלאות את כל יצירתו של ר׳ דוד אלקאיים, ונותנות לשירתו את מסדה הרעיוני והלירי הטיפוסי. אולם אצלו מקבל עקרון חיים זה ביטוי עדכני וחוויתי, שלא תמצא אצל המשוררים שקדמו לו. בשירתו מאוזכרים לא רק נופי ארץ ישראל, השאובים מהכתובים ומהתיאורים שבמקורות המסורתיים, אלא גם תבניות נוף אישיות יותר ובעלות משמעות אקטואלית יותר לגבי המשורר." מתוך שמונים ושבעת השירים – הארוכים ברובם הגדול – הוא הקדיש יותר מחמישה־עשר לארץ ישראל ולבניין בית המקדש, המסמל בעיניו את הגאולה השלמה, וליחסים שבין ישראל לעמים, כאשר מוקד כתיבתו הוא החלום על העלייה לציון. באחד משירים אלה, ״פיוט על חשק ארץ ישראל אשר עליה נכספה כל נפש הישראלי":[שירי דודים עמ' 201-199] כותב המשורר בהתרגשות רבה על אהבתו וערגתו זו לארץ ישראל, שאת שבחיה אין הוא מסוגל לספר:

דּוֹר לְדוֹר אַגִּיד וְנָאוֹם אֶנְהוֹם

דָּר בָּהּ – נָעִים גּוֹרָלוֹ, / נַחֲלָתוֹ וְחֶבְלוֹ, / יָאִיר נֵרוֹ בְּהִלּוֹ;

קָרוֹב הֵיכָלִי, / מַלְכִּיאֵלִי / וְחֵילִי,

שַׁעֲרֵי שׁמים'שׁם יִשְׁתַּחֲוֶה,

עֵת נִכְסְפָה נַפְשׁוֹ לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם יוֹצְרוֹ, / וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וִיקָרוֹ,

 / וְלִבּוֹ נָבָר [.'..]

 

יְדִידוּת נַפְשִׁי הִיא עֵת הִתְאַזְּרָה אָזוֹר,

מִגְדַּל עוֹפֶל הַבָּנוּי, וּבְעֵדֶן מִדְּבָרוֹ – וְכֻלּוֹ הָבָר.

 

מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר אֲעוּפָהּ וְלֹא אֶזּוֹר.

אֲעַפֵּר בַּעֲפָרָהּ, כָּל אֵיבָרַי יִתְמַרְמָרוּ, ־ / וְאֵם אֶתַּבָר

חֲמוּדָה וַחֲשׁוּקָה בִּכְנָפֶיהָ שָׁזוֹר

פְּתִילֵי חַיִּים, וְיִרְאַת שַׁדַּי הִיא אוֹצָרוֹ, / וַיִּשְׁבְּרוּ בָּר

לאור כיסופים עזים אלה, אין תמה להתפרצות השמחה התוקפת אותו לאחר הצהרת בלפור, שבה הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל, והוא יביע אותה בשיר ״תודה להשי״ת (= לה׳ יתברך) על שניתנה ארץ ישראל לבניה על ידי מלך אנגליה יר״ה (= ירום הודו)״. בשירים קודמים הוא מעלה על נס את מפעלה של התנועה הציונית ומתפלל להצלחתו:

נָדִים נָעִים לֹא אָמַרְנוּ יָאֵשׁ,

תִּקְוָתֵנוּ עֶדְיָהּ נַעֲדֶה, / מַהֵר נִסְעָה נְדַדֶּה

אֶל מִשְׁכָּנִי מוֹעֲדִי, / מִסְעָדִי, / בֵּין נִכְבְּדֵי / אִישׁ שָׂדֶה:

בֵּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדֵד, / גַּם דִּבְרִי פִּינוּ  כִּנְבוּאַת אֶלְדָּד וּמֵידָד

וְחָכְמָתֵנוּ תִּנְהַר כַּשֶּׁמֶשׁ לֹא בָּא אָץ, חִישׁ יִזְרַח, / וְצִיץ יִפְרָח,

חָפְשִׁי יִתְנַשֵּׂא, כִּימִי רַב מְנַשֶׁה.

תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח, יוֹצְאָה חֲלוּצָה.

כמו במחרוזת זו שנלקחה מתוך ״פיוט על האומה הישראלית (אשר) גם היא בגלות זה קרוב לאלפים שנה לא אמרה נואש ומתחננת בעד גאולת עולם״, הרי התמקדותו של ר׳ דוד אלקאיים בהבטחות הגאולה, בפלאיה ובתמורות המחדשות שהיא תרעיף על ישראל, קשורה קשר הדוק למודעותו החדה לסבלם של היהודים בארצות פזוריהם ולאנטישמיות הרודפת אותם הן במרוקו והן באירופה:

מַצָּב עַם נִדַּח, קַרְנוֹ בֶּעָפָר הִתְעוֹלַל

 חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ אֲשֶׁר בָּם יִתְהַלַּל,

קְדֻושָּׁתוֹ וּמְשַׁמַּרְתּוֹ כְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה.

 

וְעוֹד לוֹ יִתְרָה: זַרְעוֹ קַיָּם לֹא נִתְבַּלַּל,

גֵּווֹ מַטָּרָה לְקַבֵּל כָּל חֵץ לֹא נִפְלַל,

לַחְמוֹ וּמֵימָיו יָשְׁבוּ לוֹ מַסָּה וּמְרִיבָה.

 

לְהֶבֶל דָּמָה עֵת מִשְׁפָּטוֹ רָשָׁע חִלָּל,

 שָׂדֵהוּ נִסְחָף, וּתְבוּאָתוֹ אַבְנֵי גָלָל,

כַּרְמוֹ וְיַעֲרוֹ אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה. […]

 

וְחוֹרְזֵי שִׁירָיו – יָם שִׁירֵיהֶם חֶרֶב צָלַל,

כִּינּוֹרָם נִיתֵּק מֵיתָרָיו, נִיגּוּנוֹ צָלַל,

מַשְּׁאוֹן כְּנוֹר עָרָיו שָׁם חָנוּ נְדָבָה.

 

דּוֹם כִּנּוֹר, נֵבֶל נִשְׁמָע, מְקַנֵּא הִתְעַלַּל,

זֶה יַלְבִּישׁ הוֹד כַּזַּיִת וְזֶה יוֹלִיךְ שׁוֹלָל,

צַד הַשָּׁוָה בֳּינֵימוֹ – הַשִּׂנְאָה מָה רַבָּה!

אמנם הגלות ומוראותיה הם מנושאי היסוד של השירה העברית במרוקו בארבע־מאות השנים האחרונות, אך אצל ר׳ דוד אלקאיים הם מקבלים ביטוי לירי מקורי, הקושר במישרין את הטקסט לאירועים ולתהליכים כלל-יהודיים, שלחצו על הקיום היהודי בזמנו במרוקו ומחוצה לה, ואשר הדיהם נרשמו בעיתונות העברית של אותה תקופה. בקטע זה שהבאנו כאן, תמצא למשל רמזים להשכלה (מחרוזת א), להתבוללות (ב), לעיוות הדין על ידי מושלים במרוקו(ג), ליסודות הפרוזודיה של שירתו(ד), וכן לאנטישמיות הכללית(ה). יתר על כן, שירתו על הגלות מקבלת ממד ומעמד פואטי חשוב ביותר, שכן המשורר מתאר לעתים קרובות, בשירים ליריים־אישיים, את בעיותיו האישיות ואת מצבו הקיומי באותם מונחים שהוא משתמש בהם לתיאור מצבו הכללי של עם ישראל בגלותו. זהות זאת בין מצבו האישי לבין המצב היהודי הכללי הופכת לאחד מסימני ההיכר המובהקים של כתיבתו השירית.

ניסינו עד כה לשרטט את תמונת עולמו הלאומית של הסופר והמשורר, שבה הקיום הגלותי המר קורא בהכרח לציפייה המנחמת והמחזקת לגאולה בציון. יש להוסיף שאין כל ספק שתמונת עולם זו התחדדה אצלו עוד יותר עקב פעילותו הציונית במסגרת האגודה "שערי ציון", שהוקמה במוגדור בקיץ 1900. פעילותו זו סיפקה לו את הממד החוויתי והרעיוני, המתבטא בשיריו על הגלות והגאולה בליריות כה בולטת. אולם עוד לפני חוויותיו הציוניות והתעניינותו במפעל הציוני, ניסה ר׳ דוד אלקאיים לחדור בכל מאודו לעולמה של החכמה וההשכלה, קודם כל מתוך היצר לדעת ולהשכיל. את חוויותיו המשכיליות הוא ניסה לתאר בשיריו: את רגשי ההתפעמות, סערת רגשותיו, ההתעלות הרוחנית, החדווה המהולה במבוכה, ולבסוף גם מפח הנפש הבלתי נמנע. שירים אלה הם מהמעניינים ביותר ביצירתו, וגם החושפניים ביותר שנכתבו אי־פעם בשירת יהודי מרוקו. בפיוטים רבים הוא גם העלה על נס את החכמה, והתפלל להפצתה בקרב עם ישראל. בפיוט, שכתב על פי פרשת "כי תשא". הוא כותב:

נֵר הַחָכְמָה תִּנְהַר,

מִיּוֹם אֶל יוֹם תִּזְהַר,

כַּשֶּׁמֶשׁ וָסַהַר,

עַד כִּי כִשְׁמֵי טוֹהַר,

 

כְּאוֹר יוֹם בְּתָקְפָה

עֲלֵיהֶם רְצוּפָה

מָזוֹר הִיא, לִתְרוּפָה

זִיו פְּנֵיהֶם צָפָה

לדידו, אור זוהר זה של החכמה משמעותו קודם כל ״עצמה״ ו״כוח״, משענת ומגן בשעת ספקות וחולשה:

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 142

Benshim'on- Une histoire de familles- Joseph Toledano

une-histoire-fe-familles

BENSHIM'ON

Nom patronymique d'origine hébraïque, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom biblique Shim'on, en latin Siméon, qui signifie entendre, écouter, donné par Léa au second fils qu'elle eut avec le patriarche Jacob, pour remercier Dieu d'avoir écouté sa prière; "Parce que, le Seigneur a entendu que j'étais dédaignée, il m'a accordée aussi celui-ci." (La Genèse, 29, 33). Lorsque Sichem Ben Hamor abusa de leur soeur Dina, Siméon et Lévy se vengèrent en massacrant tous les mâles de Naplouse. Le patriarche Jacob ne leur pardonna pas cet acte de cruauté et dans sa bénédiction avant sa mort, il leur dit; "Siméon et Lévy digne couple de frères: leurs armes sont des instruments de violence. Ne t'associe pas à leurs desseins, oh mon âme ! Mon honneur ne sois pas complice de leur alliance ! Car dans leur colère ils ont immolé des hommes, et pour leur passion ils ont frappé des taureaux. Maudite soit leur colère, car elle fut malfaisante, et leur indigniation, car elle a été funeste ! Je veux les séparer dans Jacob, les disperser en Israël". La bénédiction de Jacob s'accomplit car la tribu de Siméon, qui était la plus populeuse lors du partage de la Terre Promise et avait reçu en héritage le nord du Neguev et la région de Beerchéba, ne tarda pas à disparaître en se fondant dans la tribu de Judah ou en s'assimilant aux Cananéens. Malgré cet héritage chargé, le prénom de Siméon, Shimoun, était resté populaire dans les communautés maghrébines devenant même nom patronomymique sous la forme de Benshimon et de Shimoni. Ce patronyme existait déjà en Espagne avant l'expulsion et il figure sur la liste Tolédano des noms usuels au Maroc au début du XVIème siècle. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Rabat, Sefrou, Fès, Meknès, Casablanca) et en Algérie (Alger, Constantine, Bône, Guelma, Philippeville, Tebessa, Souk-Akhras) et en Tunisie.

  1. DAVID (1822-1880): Fils de rabbi Moché. Plus connu sous ses initiales hébraïques "Dvash", le miel (cet appelatif est par la suite et jusqu'à nos jours devenu le nom patronymique de ses descendants à Jérusalem). Incontestablement la figure dominante de la vague de Alya du Maroc au milieu du siècle dernier. Né à Rabat dans une famille de négociants aisés, il fut le disciple préféré du grand maître rabbi Saadia Maraché. Après son intronisation comme rabbin, il continua à enseigner dans la yéchiba de son maître. Mais son amour brûlant pour la Terre Sainte l’empêcha de continuer dans sa torpeur et avec un grand groupe de ses élèves et de ses amis négociants de Rabat, il décida en 1854 de transférer sa yéchiba en Terre Sainte. Il pensa d'abord s'installer à Jaffa où les originaires du Maroc étaient majoritaires, mais à la demande pressante des Maghrébins de la capitale dont la situation était catstrophique et qui avaient besoin d'un guide de sa trempe, il monta à Jérusalem. Il fut révolté par la misère dans laquelle vivaient les quelques centaines d'originaires du Maghreb qui avaient bien essayé de s'organiser, mais s'étaient heurtés jusque là au veto de la communauté sépaharde plus nombreuse et plus anciennement installée. Il prit leur tête et commença à organiser les institutions pour accueillir les nouveaux immigrants de plus en plus nombreux, malgré l'opposition de la communauté sépharade. La somme exorbitante demandée par la communauté sépaharde pour enterrer un originaire du Maroc, Yossef Elmaleh (voir détails dans Elmaleh) fut la goutte qui fit déborder le vase et désormais rabbi Shimon décida d'obtenir à tout prix l'indépendance de sa sa communauté et grâce à sa personnalité, il réussit là où ses prédécesseurs avaient échoué. Il signa en 1860 un accord en ce sens avec la communauté sépharade, l'autorisant à dépêcher en diaspora des émissaires pour les oeuvres de sa communauté. Les fonds ainsi recueillis devaient permettre la construction de synagogues, yéchibot, maisons d'accueil pour les pauvres, écoles, mikvé, faisant au bout de quelques années de la communauté maghrébine grandissante, la communauté la mieux organisée de la ville sainte. Ses membres furent les premiers à prendre l'initiative de construire un nouveau quartier en dehors des murailles de la Vielle Ville, Mahané Isarel. Il fut le seul rabbin à encourager les membres de sa communauté à ne plus dépendre pour vivre des dons de la diaspora et à subvenir à leurs besoins par leur travail productif dans le commerce, l'artisanat et l'agriculture, apportant son soutien aux projets de colonisation agricole de Sir Moses Montefiori. En excellentes relations avec la communauté achkénaze et ouvert au monde moderne, il innova en ouvrant au grand public les comptes internes de la communauté, y compris les comptes- rendus des dons recueillis à l'étranger, publiés chaque année dans le journal "Hahavatselet" – la seule communauté à le faire. Après avoir porté seul le poids de la direction de la communauté, il choisit pour l'assister, en 1866 un Comité Directeur de 7 membres, dont la composition fut entérinée par le consul de France à Jérusalem qui étendait sa protection sur tous les originaires du Maghreb et comprenant Abraham Haroch, Shélomo Lévy, Istshak Raphaël Betito, David Cohen, Yaacob Elamaleh, Shélomo Aboujdid et Lévy Iflah. Malgré son inlassable dévouement à sa communauté, il ne négligea pas pour autant les études, laissant un grand nombre d'ouvrages qui ont en commun la volonté de diffuser le patrimoine d'Eretz Israël. Le premier, paru en 1862, "Shaar Hahaser" est un hommage à Jérusalem et à la Terre Sainte. Le second, "Shaar hamatara" est un recueil des prescriptions religieuses spécifiques à la Terre Sainte. Le troisième "Shaar Haniifkad" porte sur les coutumes religieuses de Jérusalem, ne fut imprimé qu'après sa mort par son fils rabbi Raphaël (Alexandrie 1909), qui publia également son recueil de Responsa, en 1912. Son cinquième livre sur les règles du divorce en Terre Sainte, "Mizkéret Guitin", le fut par son second fils, rabbi Messod en même temps que son propre ouvrage sous le titre de "Shem Hadach" (Jérusalem, 1917). Epuisé par l'effort, il mourut à 58 ans, en 1880.
  2. RAPHAËL AHARON (1847-1929): Fils de rabbi David. Né à Rabat, il arriva à Jérusalem à l'âge de 7 ans et se joignit à la yéchiba de rabbi Shalom Bohbot où il se distingua rapidement par son intelligence et sa piété. A 15 ans, son père le maria à la fille de l'un des rabbins montés avec lui de Rabat, rabbi Itshak Benwalid, tout en continuant à assurer l'entretien du jeune couple pour lui permette de poursuivre ses études et lui succéder à la tête de la communauté. Mais la mort prématurée de son père jeta le trouble et la division dans la communauté maghrébine qui mit des années à se remettre de cette perte irréparable. Alors qu'il s'était tenu à l'écart des deux clans qui s'étaient formés, il accepta en 1884 de faire partie du nouveau Comité réunifié qui contribua à rétablir un peu de "la gloire d'antan". Dans ce cadre, il effectua en 1888 une première mission pour recueillir des fonds pour les oeuvres de la communauté au Maghreb. A Fès, il s'enthousiasma de la découverte de la liturgie particulière de la synagogue dite des Fassis, Slat Elfassyin, pour désigner les vieux habitants de la capitale, ceux qui y étaient avant l'arrivée des Expulsés de 1492. Il prit avec lui le manuscrit de ce rituel qu'il fit imprimer pour la première fois à Jérusalem en 1889 sous le tire de "Ahabat Hakadmonim", l'Amour des Anciens. Au cours d'une seconde mission au Maroc, en 1889, il réussit à convaincre, à la suite du miracle de son sauvetage et de celui du fils du grand rabbin Raphaël Abensour (voir Abensour) des inondations de Sefrou, les chefs de la communauté de fonder une association pour la publication des chefs-d'oeuvre des rabbins du passé, "Dobébé shifté yéchénim", Ceux qui font parler les lèvres des endormis. A son retour à Jérusalem, il fut sollicité pour le poste de Grand Rabbin d'Egypte. C'est à Alexandrie donc qu'il fit imprimer pour le compte de l'association les chefs-d'oeuvres de rabbi Yaacob Abensour "Et lekol hefetz" et "Michapt outsédaka beyacob". En Egypte, il s'attira l'estime de toutes les communautés au cours des trente années qu'il exerça son magistère avec majesté et intransigeance. Les Takanot qu'il introduisit dans la vie communautaire furent réunies dans un recueil qu'il publia sous le titre de "Nahar Mitsrai'm", le fleuve d'Egypte (Alexandrie, 1908). II publia également un dictionnaire biographique des grands rabbins d'Egypte "Tob Mitsraïm" (Alexandrie, 1909), ainsi qu'un recueil des coutumes de Jérusalem, "Nahar Paquod." La lutte épuisante contre la laïcisation et l'abandon progressif de la pratique religieuse dans une Egypte en voie d'occidentalisation eut raison de ses forces et en 1921 il décida de démissionner et de revenir à Jérusalem. Ses dernières années furent attristées par la mort des deux frères plus jeunes que lui. Il mourut à son tour en 1929, à l'âge de 82 ans.
  3. YEKOUTIEL HAIM: Fils cadet de rabbi David. Né à Jérusalem en 1859, il fut envoyé comme émissaire de Jérusalem en Egypte en 1912 et au Maroc en 1914. Il mourut au cours de cette mission à Meknès, en 1914.
  4. MESSOD HAYIM: Le plus jeune des fils de rabbi David. Né à
  5. Jérusalem en 1869. Rabbin, il épousa sa nièce, la fille de son frère aîné rabbi Raphaël qu'il seconda au cours de sa mission en Egypא comme secrétaire du Haut Tribunal Rabbinique. A ce titre, il fut l'auteur d'un ouvrage d'une grande originalité: le premier recueil des règles de la Halakha écrit en arabe. Le gouvernement égyptien avait en effet décidé de ne maintenir et de ne faire appliquer les sentences que des tribunaux religieux disposant d'un code écrit. Face à cette exigence, il s'attela à la rédaction des règles de la Halakha applicables à son époque. Il publia les deux premiers tomes avant la Grande Guerre et le troisième en 1920. Il succéda à son frère Raphaël à la tête du Grand Rabbinat d'Egpte après sa démission en 1921, mais il ne resta à son poste que quatre ans, la mort l'ayant fauché prématurément en 1925.

Benshim'on- Une histoire de familles- Joseph Toledano

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יהודה הלוי אונייה

הדימוי של יהודי המגרב במהלך העפלתם לפלשתינה א"י. גם בדוחות הבריטיים הופיעו תיאורים – סטריאוטיפיים של המעפילים מצפון אפריקה שהעפילו בדרך לא דרך לפלשתינה א"י, ובעיקר על – לבושם וניקיונם. יש תיאור של מעפילי 'שיבת ציון' שהיו מסריחים ומלוכלכים, שאפילו השוטרים הערבים לא התקרבו אליהם.

ישראל יקותיאלי תיאר את מעפילי 'יהודה הלוי' כך, "מלבושיהם של המעפילים היו קרועים ובלויים", אך הוסיף ]…[ ש"הם ממבחר צעירי היהדות הספרדית בגולה". את מעפילי 'שיבת ציון' תיאר ש ]…[ "הם מבני העדה הספרדית אשר בגלות ערב ]…[ הם שרו בניגון ספרדי את הפסוקים נקם ושילם".  אפשר לזהות בתיאורו התעלות משירתם וההסתייגות מלבושם הבלוי כאחד, כלפי העלייה – החלוצית הראשונה מצפון אפריקה. מצד אחד יד מקרבת ומצד שני היד מרחיקה. בשבועון 'העולם' של ההסתדרות הציונית פורסם, שבספינה 'יהודה הלוי' היו "בני עדות המזרח שבאפריקה הצפונית, רבים מהם יחפים ולבושי קרעים או חלוק אחד לנפשם, כולם שבורים ורדודים".  תיאורים שניתן ליחסם גם לשארית הפליטה הפצועה. השבורה והרדודה. תיאורים כאלה לא זימנו קבלת פנים מאירת פנים למוגרבים בקפריסין התיאור של ילדי תנועת 'דרור' את הצפון אפריקאים על הספינה 'אקסודוס' מרמז שהם לא ידעו שיש יהודים באפריקה ושהם שחומי עור אבל את הסכין בידיהם הם זיהו,

" "יחד אתנו נוסעת גם קבוצת יהודים מאפריקה הרחוקה, אנשים שחומי פנים וחסונים. לראשונה אין הילדים מאמינים כי גם הללו הנם יהודים. לעולם לא שמעו אודות יהודים כאלה. אחר כך הם מתגאים ברחבי הכתפיים ואוחזי הסכין הללו ( כל אחד מהם תחוב לו סכינו בתוך נעליו)".

יאני אבידוב, מפקד ההעפלה מטעם המוסד לעלייה ב' בצפון אפריקה, כתב שמעפילי 'יהודה באו

"משפחות משפחות כל משפחה שבט שלם ומבורך בנשים, בילדים ובתינוקות, והם חולים ומלוכלכים – ]…[ הגיעו גם בודדים מקזבלנקה, מקושטים בחולצות אמריקאיות משובצות, חמומי מוח, להוטים אחרי משחקי אזארדי" ] כנראה משחקי מזל, ב.ד.[ כלב קסטל, מהשליחים שארגנו את מחנה המעפילים בטנס אלג'ר, העיד ש"יאני היה חסר יחס של כבוד אל המעפילים, כמו אל יהודי המקום בכלל".

בעדויות ומאמרים שפרסם ישראל חרקובסקי, ] חורב שכינויו פורטה[ מקיבוץ שדות ים ומפקד הספינה על מעפילי 'יהודה הלוי', הצטיירה תמונה עגומה של ערב רב שלא התאים לערכי ההתיישבות העובדת – בה הוא צמח,

"באו נשים שהבעלים לא היו איתן . באה משפחה שהילדים נשארו על החוף. באו ילדים שההורים שלהם נשארו על החוף. הם היו עניים מרודים, לא הביאו איתם כלום. כל אחד הביא את חבילת הבגדים שמותר לו לקחת".

במקום אחר הוא תיאר את המעפילים כך,

"על הספינה עלו כ- 400 מעפילים ללא כל ציוד בסיסי  )שמיכות, כלי אוכל ושתייה( ועל כך רגנו המעפילים. המון יהודים מכל הגילים מטף ועד זקן, עם פחד יראת כבוד בפני איש מרות ושלטון. היו מריבות בקרב קבוצת נערים מבין המעפילים ששלפו לא פעם סכינים". אך ציין לטובה את פעילי 'דרור' שתפקדו ושמרו על הסדר.

(במאמר מוסגר: לטענת יוסי עקריש מ'המעפיל האלמוני', האמירה 'מרוקו סכין' 'יובאה' מקפריסין. הוא ציטט משפט ביידיש ששמע במהלך תקרית במחנה: 66  "שלוגן מיט א מסר" מריבה עם סכין. – לא זכור לו אם התקרית הייתה בין שני מעפילים צפון אפריקאים או בין מעפיל צפון אפריקאי למעפיל מאירופה).

מפקד 'יהודה הלוי' דווח ש"כל הדרך היה קשה להשתלט על האנשים בגלל חוסר שפה משותפת.

אף אחד לא דיבר צרפתית או אנגלית רק עברית בארבע מלים בלבד, כי יותר לא ידעו".  אליהו ביטון,מ'יהודה הלוי', טען כי מפקד הספינה הסתגר בתאו בספינה ולא יצא ממנו אפילו כדי לבדוק את מצב המעפילים במשך כל ההפלגה. בראיון אישי עם ישראל חרקובסקי הוא טען שכאבי שיניים אילצו אותו לשהות בתאו והאלכוהול ששתה נועד להקל על דלקת החניכיים שלקה בה. ראוי לציין שהוא לא דיבר צרפתית ולא ידע שבין המעפילים היו דוברי עברית רהוטה. כשהספינה עגנה בנמל בפלרמו ]סיציליה[ כדי למלא את מחסניה בפחם ולצייד את מעפיליה בכלי אוכל, חורב טען שהמעפילים ירדו ]…[ "לעשות ביזנס. מוכרים את זה וזה וקונים את הסיגריות".  אולם לדבריו הם עלו לספינה חסרי כל. בראיונות עם מעפילי צפון אפריקה הם לא הזכירו את הסחר מכר שהתנהל בפלרמו מאחר ולא הותר להם לרדת מהספינה, אם כי חלקם סייע בהעמסת שקי פחם דלק לספינה להמשך ההפלגה -לפלשתינה א"י.

לאחר העפלת שתי ספינות הראשונות מצפון אפריקה כתב השליח אלפרד כהן, שפעל בצפון אפריקה מטעם 'הקיבוץ המאוחד' לקבוצת 'רגבים' בארץ:

"תנאי חייהם של היהודים בארצות המגרב דומים לאלה של הערבים. היהדות כאן ברובה דתית וזה מחייב למחשבה רצינית בדרך קליטתם בארץ ]…[ לפי מצבם הנוכחי הרי ישמשו העולים האלה בפרברים למיניהם  )בתל אביב ובירושלים(  לכל סוגי העבודה, לכל סוגי ההתבוללות הערבית ולכל – גילויי הפשיזם".

יתכן שציפיותיו של השליח שמעפילי צפון אפריקה יפנו ל'פשיזם' עם הגעתם לפלשתינה א"י נבעה – מהיכרותו עם התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. חבריו לקבוצת 'רגבים' לא הגיבו לאשמה חמורה זו.

למעשה דיווח זה הדהד עם הדוח של שאלתיאל לעיל ודיווחים נוספים שהועברו למרכזי התנועות, לסוכנות היהודית ולקיבוצי השליחים בהם הועלו דימויים דומים לגבי יהודי המגרב. הערתו של השליח לגבי מידת הדתיות של הקהילה היהודית גם היא הטילה צל וספק לגבי אפשרות קליטתה בארץ.

לכאורה, הנחתו של השליח הייתה שכאשר אוכלוסייה זו תגיע ארצה היא תשתקע בערים ולא בהתיישבות העובדת, ופוליטית תטה לכיוון הפשיסטי לא עמדה במבחן המציאות. צריך לזכור שלאורך תקופת המנדט רוב העליות לפלשתינה א"י לא היו להתיישבות העובדת. דימוים של היהודים כערבים – נתפס בעיני השליח כשלילי. אי אפשר להתעלם ממצב חברתי כלכלי תרבותי שבמשך מאות שנים – – היהודים נטמעו בו והושפעו מסביבתם, כמו קהילות יהודיות אחרות. אפשר להניח שכדי לשרוד כמיעוט דתי יהודי במגרב היה צורך לאמץ את אורח חיים מהסביבה שבה תפקד מיעוט יהודי כדי למזער כול – איום על חייו.

לדימוי של יהודי המגרב, העולה מדיווחי השליחים, מנהיגי הישוב ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, לפני גירושם לקפריסין שלושה היבטים: חברתי הם היו מקבץ של ארחי פרחי צעירים – 'פושעים וזונות' ומשפחות ומרובות ילדים; פוליטי הם דומים לערבים, ונטייתם ה'פשיסטית או – ה'רוויזיוניסטית עשויה לאיים על היישוב המאורגן בפלשתינה א"י; ודתי הם בורים, ועמי ארצות בכל – הנוגע ליהדותם. לאור זאת חששה של הגמוניה האירופית, מנהיגת היישוב המאורגן, מקליטת יהודי המגרב בפלשתינה א"י היה צפוי ולא כל שכן בקפריסין.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

קולות מראקש-אליאס קנטי – תשוקת החמור

קולות מראקש

תשוקת החמור

מטיולי הליליים בסמטאות העיר נהגתי לחזור דרך ג׳אמע-אלפנא. היה מוזר לחצות את הכיכר, שבשעה זו רבצה ריקה מאדם. לא היו שם עוד לוליינים ולא רקדנים, לא משביעי נחשים ולא בולעי אש. איש קטן ישב על הארץ, לפניו סל ובו ביצים קטנות מאוד. סביב סביב לא היתה נפש חיה. פה ושם דלקו פנסי אצטילן שריחם עמד באוויר הכיכר. בדוכני האוכל עוד ישבו גברים בודדים ולגמו את המרקים שלהם. הם נראו ערירים, כאילו לא היה להם מקום ללכת אליו. בשולי הכיכר נשכבו אנשים לשינה. אחדים שכבו, רובם ישבו, כולם עטפו את ראשם בברדסי גלימותיהם. הם ישנו בלא זיע, עד שלא היית מנחש שתחת גלימות הברדס הכהות נושם מישהו.

באחד הלילות ראיתי באמצע הכיכר אנשים עומדים במעגל גדול וצפוף, מוארים על-ידי פנסי האצטילן באור מוזר ביותר. כולם עמדו. הצללים הכהים שעל פניהם ודמויותיהם, סמוך לאור הבוהק שהטילו עליהם הפנסים, שיוו להם מין מראה אכזרי ומבעית. שמעתי את צליליהם של שני כלי נגינה מקומיים, ואת קולו של איש שדיבר בתוקף אל מישהו. כשהתקרבתי ומצאתי פרצה שדרכה יכולתי להציץ אל תוך המעגל, ראיתי במרכזו איש ובידו מקל עומד וממטיר שאלות דוחקות על חמור. מבין כל חמוריה האומללים של העיר היה זה חמור האומלל ביותר. עצמותיו בלטו לו מבעד לעורו, הוא היה מורעב לגמרי, עורו היה מקורצף, וללא ספק לא היה עוד בכוחו לשאת ולו את המשא הקל ביותר. לפלא היה כיצד עוד הצליח להחזיק עצמו על רגליו. האיש ניהל עמו דו-שיח מצחיק וניסה לשדל אותו לדבר-מה. כיוון שהחמור עמד בסרבנותו, הציג לו שאלות, ומפני שסירב לענות עליהן, צחקו האנשים המוארים בקול. אולי היה זה סיפור כלשהו שהחמור מילא בו איזה תפקיד. כי לאחר פטפטת ממושכת החלה הבהמה העצובה לסוב אט־אט לצלילי המוסיקה. כל אותה עת נשאר המקל מונף מעליו. האיש דיבר ביתר מהירות והרים את קולו ביתר שאת, הוא נתקף תזזית של ממש כדי לדרבן את החמור להמשיך לנוע, אבל דבריו נשמעו לי כאילו היה גם הוא עצמו מגלם איזו דמות קומית. המוסיקה נמשכה ונמשכה, האנשים לא יכלו להפסיק לצחוק ונראו כמו אוכלי אדם או חמורים.

לא השתהיתי שם אלא רגע קצר ומשום כך אינני יכול לומר מה קרה בהמשך. שאט הנפש שחשתי הכריעה את סקרנותי. מזמן אימצתי את חמורי העיר הזאת אל לבי. כל צעד סיפק לי הזדמנות להתקומם על היחס אליהם, ואף על פי כן הייתי חסר אונים לגמרי. אבל ברייה אומללה כמו היצור הזה טרם ראיתי, ובדרכי הביתה ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה שהוא בוודאי לא יוציא את הלילה הזה.

היום שלמחרת היה שבת ואני יצאתי כבר בשעה מוקדמת לג׳אמע. זה היה אחד הימים ההומים ביותר שם. צופים, לוליינים ולהטוטנים, סלים ודוכנים יצרו פקעת צפופה והיה קשה לפלס דרך בהמון. הגעתי למקום שבו עמד החמור בליל אמש. הסתכלתי לשם ולא האמנתי למראה עיני: הוא עמד שם שוב. עמד לגמרי לבדו. התבוננתי בו בדקדקנות. לא היה מקום לטעות, זה היה הוא. בקרבת מקום שוחח בעליו בנחת עם כמה אנשים. הנגנים לא היו שם, ההצגה טרם החלה. החמור עמד בדיוק כמו שעמד אמש. באור השמש הבוהק נראה עורו משופשף אף יותר מאשר בלילה. הוא נראה לי אומלל יותר, מורעב יותר וזקן יותר.

לפתע חשתי בנוכחותו של אדם מאחורי גבי ואוזני קלטה מלים נזעמות שלא הבנתי. סבתי לאחור והחמור יצא לרגע מראייתי. האיש ששמעתי נדחק דרך ההמון וקרב אלי, אבל הסתבר שכיוון את איומו למישהו אחר, לא אלי. פניתי חזרה אל החמור.

הוא לא זז ממקומו, אלא שלא היה זה עוד אותו חמור. כי בין רגליו האחוריות היה תלוי לו פתאום, במלוכסן לפנים, איבר זכרות אדיר. הוא היה חזק מן המקל שבו איימו עליו בלילה הקודם. בשבריר הרגע שבו סבתי לאחורי חל בו שינוי מדהים. אינני יודע מה ראה, שמע או הריח. אינני יודע מה עלה לו על דעתו. אבל הבהמה האומללה, הזקנה, החלשה הזאת, שהיתה על סף התמוטטות ואשר לא היה בה עוד חפץ זולת לצורך חילופי דברים חמוריים, שסבלה מיחס מתעמר יותר מאשר חמור במראקש, היצור הזה, הפחות מלא כלום, בלי בשר, בלי כוח, בלי עור הראוי לשם זה, היתה בו עוד תשוקה עזה כל-כך, עד שעצם המראה גאל אותי מרושם אומללותו. אני חושב עליו לעתים קרובות. אני אומר לעצמי, כמה עוד נשתייר ממנו כשאני כבר לא ראיתי דבר. אני מאחל לכל מיוסר ומעונה את תשוקתו באומללותה.

קולות מראקש-אליאס קנטיתשוקת החמור

תולדות הכתובה המאויירת-חתונה במוגדור-אשר כנפו -דוד בן שושן

תולדות הכתובה המאויירת

אני קרוב לודאי, אחרון השומרים על מסורת בת אלף שנים ההולכת ונעלמת: הכתובה המאויירת.

באופן תיאורטי החתונה היהודית היא פשוטה להפליא: מדובר, לגבי הגבר, במסירה לאישה שאינה נשואה ואשר מסכימה לכך, חפץ ממתכת יקרה תוך כדי הצהרה בפני עדים: ״את מקודשת לי בחפץ זה כדת משה וישראל."

למעשה, אם קיום מעשה פורמאלי זה מספיק כדי שהאישה תהיה מקודשת ולא תוכל להשתחרר, אלא בהליך מקובל של גט, הוא אינו מאפשר עדיין לבני הזוג להחשב כנשואים הלכה למעשה. צריך, לפי הלכה היהודית, שיתקיימו מעשים פורמאליים אחרים, כגון: קיום טכס שבע הברכות וקריאת הכתובה. ובל נשכח את העמדת החופה ושבירת הכוס.

הכתובה היא החוזה שעל פיו החתן מתחייב למלא את חובתו כבעל, לספק את הצרכים השונים של אשתו, להבטיח לה דמי מחיה אחרי מותו ולשלם לאשתו, במקרה של גירושין, תשלום שנקבע מראש, בדרך כלל בהתאם לגובה הנדוניא שהביאה עמה. חובות אחרות יכולות להיות מצויינות וכל הפרטים שהוסכמו בין הורי האישה (או האפוטרופסים שלה) לבין החתן: התחייבות שלא יקחנה לעיר אחרת או לארצות שמעבר לים (להוציא עלייה לארץ ישראל, שאין לאוסרה על יהודי כלשהו), התחייבות שלא יקח אישה אחרת על פניה (בארצות שהפוליגמיה הייתה מותרת), על פי איזה חוקים תהיה הירושה, ובאיזו מטבע ישולם התשלום של הגט וכו׳ וכוי.

החובה לכתוב כתובה היא כללית בכל הקהילות היהודיות ונראית עתיקה מאד. יש להניח שהייתה נכתבת על קלף או על שליל (כפי שמתחייב בגט עד היום) אבל אין יודעים מתי החלו לאייר אותן. נראה כי מסורת זאת בת יותר מאלף שנים, ואם אנו יודעים שהכתובה המאויירת הקדומה ביותר היא משנת 1010, ניתן להניח שאחרות קדמו לה.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

מעגל-החיים

הריון ראשון

משהרתה האישה הנשואה התפוגג החשש מפני עקרות, ומעמדה של האישה השתנה קיצונית. בקהילות מגורשי ספרד, למשק נחשבה האישה ככלה (נוֹבְיָה) מיום נישואיה ועד להתעברותה. ההריון סימל תחילה של תקופה חדשה והעלה את ערכה בסביבתה. בקהילות רבות אחרות ההריון הראשון שימח את משפחת האישה וסביבתה כולה במידה ניכרת. היה זה מאורע חשוב בחיי המשפחה היהודית. ההריון הפך את הכלה לאישה שלמה, שהודות לפרי בטנה לא יימחה שם המשפחה. מעתה היו ההריון והלידה הציר המרכזי שסביבו התנהלו חייה. טיפלו בה בתשומת לב מרובה, דאגו לה ופינקו אותה, ולא מנעו ממנה דבר שערגה נפשה אליו. בסלוניקי, למשל עסקה בכך בעיקר אמה, מתוך גאווה רבה על שבתה מימשה את התקוות שתלו בה בעלה והוריו. האישה ההרה בקהילות השונות זכתה לגילויי כבוד וחיבה מצד בני המשפחה. גם הבעל השתדל לספק את צורכיה של רעייתו ואת כל רצונותיה בתקופת ההריון, אף כאשר עלה לו הדבר בכסף ובמאמצים.

ההריון הראשון בקרב יהודי כורדיסתאן על־פי אריך בראואר

בעמדיה חגגו בימים עברו את ״שמחת ההריון״ (פַרְחִיַא סֶמַכַּא) בימי הריונה הראשון של האשה הצעירה. כשהאשה מרגישה שהיא הרה, לוקחים אותה אל בית אביה. אמה וקרובותיה מביאות בד ותופרים בגדים לוולד העתיד להיוולד. את התפקיד המיוחד לתפור את החיתולים, בֶּנוּדִי, מוסרים לאשה זקנה שכבר עזרה לילדים מרובים וילדות לצאת לאוויר העולם. מזמינים מנגנים עם תוף (דוֹלָא) וחצוצרה (זִרְנֶי) והנשים שרות ורוקדות. לאשה ההרה מייעצים עצות רבות, מה תעשה ומה לא תעשה. בערב מסדרים סעודה בבית הבעל.

בזאכו, אחר הוא היחס אל ההריון הראשון. האשה מתביישת ומשתדלת להסתיר את מצבה. בדרך כלל ממשיכות נשים הרות להתלבש כרגיל, ואולם יש גם שמלה מיוחדת בשביל ימי ההריון הראשון הנקראת ״סוּדְרָא סֶמְכָּא כַּמֵתּא״ [= בגד לאישה בהריון]… סוּדְרָא זה הוא כמו שמלה רגילה, ואולם תפור אליו מלפנים חתיכת בד אל המתנים, באופן שהיא נראית כסינור. נשים הרות גם רגילות ללבוש סינור הנקרא בִּירְוַנַא. לדעתן משמש סינור זה להסתיר את צורת גופה של האשה ההרה, ואולם אין ספק, שלמנהג מקור מגי. כך, למשל, באנהאלט בגרמניה קושרות נשים הרות סינור מסביב למותניהן ״כדי שהילד שיוולד לא יסרב לקחת את שדי אמו״. בראואר, עמ' 126.

התנהגות האישה בזמן ההריון על־פי הרב יוסף חיים

טבע האשה בהריונה למאוס בכל מאכל, מסיבת ההריון שבקרבה שנוצר למען השלמת העובר, ולסיבה זאת יימעט כוח העיכול. לכן האשה בהריונה תקיא, והקאה זאת טובה מאוד לעובר, וככל שתקיא יותר ייטב לוולד שיוולד נקי וטהור. אבל טבע ההקאה הזאת אינו שווה אצל הנשים. יש אשה שבא אליה דבר זה בראשית הריונה, ויש – באמצע, ויש – לבסוף. אבל באמצע ובסוף תימצאנה מעט, לרובן בא בתחילה. האשה בהריונה אם תתאווה לאיזה מאכל והתגברה תאוותה בו, צריכים לתת לה לאכול ממנו, כי אם לא תאכל יוכל להיות כתם בגוף הוולד כצבע המאכל שהתאוותה. וברובם אם גירדה בגופה בשעה שהתאוותה, יהיה הכתם הזה בגוף הוולד מקביל למקום אשר גירדה בגופה… ומעשה באשה אחת אשר בימי הריונה הייתה בפרדס וקפצה צפרדע מהתעלה המשקה את האילנות לפניה, ונבהלה האשה מאוד ונדחפה לאחור מרעידתה ונשבה רוח חזקה ונכנס חול על עיניה והניחה ידה תחת עיניה וגירדה אותה. אח״כ כאשר ילדה ראתה שהילד מצוייר תחת עינו צורת צפרדע בצבע אדום. והייתה אימו כל יום מלקקת בלשונה על המקום המצוייר כעשרים פעם ביום, עד אשר התרכך העור וקילפתו בידיה ולא נשאר סימן בוולד. י' חיים, קאנון אלנסא [= חוקי הנשים], בגדאד תרס״ו, פרק נז, דף קלו-קלז; תרגם וציטט א׳ בן־יעקב, יצור 21-20.

אמונות עממיות ושמירת הוולד בזמן ההריון

תיאורו החינני של הרב יוסף חיים מבגדאד, מציג את החששות ואת האמונות הרבות שליוו את הריונה של האישה. השמחה על התעברותה של האישה לוותה בחששות כבדים שמא תאבד האם את ולדה. מייד כשנודע דבר ההריון ברבים (ובדרך כלל השהתה האישה את הודעתה עד החודש השלישי), החלה התכונה לקראת הלידה המצופה, והאישה זכתה להשגחה יתרה מבני משפחתה ובסביבתה.

על־פי רוב מנעו מהאישה ההרה לעסוק בעבודותיה הרגילות והקשות. ואולם גם באותן קהילות – כגון בקרב יהודי כורדיסתאן – שבהן המשיכה האישה לעבוד כרגיל במשך ההריון, היחס אליה השתנה, ולו מתוך דאגה לשלומו של העובר. לפיכך, כל רצונותיה בענייני מאכל, פריטי לבוש או חפצים אחרים שבהם חשקה בזמן ההריון סופקו במידת האפשר מייד, כדי שלא ייגרם לה סבל העלול לפגוע גם בעובר.

המנהג לחוש ולמלא את רצונותיה של האישה ההרה נפוץ בחברה המוסלמית וידוע מאירופה הנוצרית, והוא היה מקובל עוד בחברה היהודית הקדומה. וכך נאמר במשנה (יומא ח, ד): "עוברה [= מעוברת] שהריחה [ריח אוכל ביום הכיפורים] מאכילין אותה עד שתשוב נפשה". בין יהודי הקווקז, למשל מנהג זה נקרא בוּי וֶרַאפְדֶה (להעלות ריח), משום שאם עלה באפה של האישה ההרה ריח תבשיל ערב שהתבשל בחצר סמוכה, בני משפחתה דאגו להביא לה מאותו תבשיל. האמונה המקומית גרסה, שאי מילוי רצונה בעניין זה עלול לגרום להולדת תינוק שעיניו כחולות או ירוקות, צבעים שנקשרו עם עין הרע. הוריה של אישה בהריון בעיראק היו שולחים לה מגש גדול שנודע בשם צִינִיִּת אִלוְחִים (מגש התאווה), שנועד לענות על תאוותיה בתקופה זו למאכלים מיוחדים ולתבלינים חריפים.

בין יהודי כורדיסתאן נקבעו כללים דומים לאלו הנזכרים בתלמוד. גם כאן הייתה הבחנה, אשר השתנתה מיישוב אחד למשנהו, בין מאכלים שהשפעתם על ההרה וצאצאיה היא "חיובית״ לבין אלו שהשפעתם "שלילית". נהגו לתת לה לשתות כל יום מעט יין, כדי שהוולד יהא ״יפה, לבן ואדום", ומנעוה ממאכלים חמוצים, העלולים לפגום בוולד. בקהילת עמאדיה שבכורדיסתאן העיראקית האמינו שאכילת דגים תביא ללידת בנים יפים, ואילו בזאכו השכנה מאכלי דגים ובשר בקר נחשבו מזיקים דווקא. כמו כן, האמינו בעמאדיה כי הדבש מרבה את החלב להנקה בעתיד.

אמונה אחרת גרסה, כי על האישה להיזהר בתקופת הריונה ממגע או מקשר כלשהו עם דברים "שליליים", העלולים להזיק לשלום העובר. במרוקו דאגו שהאישה המעוברת תימנע ממגע עם בעלי מום או בהמות טמאות, שמא ידמה להם התינוק. אם פגשה באקראי מי מאלה, היה עליה לירוק על הארץ כדי למנוע את ההשפעה השלילית. כמו כן, היא נמנעה מלהיכנס לבית קברות, שמא נשמה שעוד לא מצאה את מקומה תזיק לעובר. בנוסף לכך, נמנעו מלהרגיזה או להעציבה, שמא התינוק לא ייוולד בריא, שמח ויפה.

בכורדיסתאן אסרו על האישה ההרה לצאת מן הבית בעת ליקוי לבנה, מכיוון שהאמינו שהירח עלול להשפיע על מראה הילד. זאת בהתאם לאמונה העממית, שבשעת ליקוי לבנה העובר זז בבטן אמו, ואותו חלק מגופו הפונה אל הירח עלול להתכסות בכתמים אדומים. בקהילות של מגורשי ספרד האמינו הנשים שיש למנוע מאישה הרה פחד וזעזוע פתאומיים, ויש להרחיקה מכל דבר שהוא בבחינת סימן רע כגון קשר למחלה או למוות, שמא תיפגע היא וייפגע העובר; מאידך, דברים משמחים ויפים שהאישה רואה משפיעים באורח חיובי על העובר. גם לאמונה זו תקדימים במקורות. בתלמוד מסופר כי רבי יוחנן, שנודע ביופיו ובקומתו, נהג לשבת ליד בית הטבילה שממנו עלו בנות ישראל לאחר הרחצה. כשנשאל אם אינו חושש כי יטיל בהן עין רעה, ענה כי ההפך הוא הנכון: הן יביטו בו ויהיו להן ילדים יפי תואר כמותו (ברכות ק ע״א).

אמונות בדבר השפעת מאכליה של ההרה על תכונותיו של עוברה על פי התלמוד

המשמשת [= המקיימת יחסי מין] בבית הרחיים יהיו לה בנים נכפים [= חולים במחלת הנפילה], המשמשת על הארץ יהיו לה בנים שמוטים [= בעלי צוואר ארוך], הדורכת על דם החמור יהיו לה בנים קרחים, זאת שאכלה חרדל יהיו לה בנים זללנים, זאת שאכלה שחליים [= צמח בר] יהיו לה בנים דומעים, זאת שאכלה דגים קטנים יהיו לה בנים עם עיניים קטנות, זאת שאכלה עפר נקי [לזריעה ולעשיית כלי חרס] יהיו לה בנים מכוערים, זאת ששותה שיכר יהיו לה בנים שחורים, זאת שאוכלת בשר ושותה יין יהיו לה בנים בריאים, זאת שאוכלת ביצים יהיו לה בנים עם עיניים גדולות, זאת שאוכלת דגים יהיו לה בנים חינניים, זאת שאוכלת כרפס יהיו לה בנים זיווניים [= יפים], זאת שאוכלת כוסברה יהיו לה בנים שמנים, זאת שאכלה אתרוג יהיו לה בנים ריחניים. כתובות ס, ע״ב-סא, ע״א.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א'

אמתי בן שפטיה.

מתוך האינטרנט : רבי אמיתי בן שפטיה היה מגדולי פייטני איטליה, מחכמי היהודים וראש הישיבה בקהילת אוריה) איט') (באיטלקית: Oria. בספרות הרבנית: אוֹיְרִי,( במחוז פוליה שבדרום איטליה, ובנו של החכם והפייטן שפטיה בן אמיתי. חי ופעל באזור שנת ד'תר"ן (890). ראש אסכולת הפיוט הדרום-איטלקי וממעצבי הפיוט המרכז-אירופי בכלל. מפיוטיו הרבים היו לאבני היסוד של הסידור ומחזור התפילה היהודי, מהם הידוע ביותר הוא פיוטו המונומנטלי אזכרה אלהים ואהמיה.

אֵיךְ מִכָּל אֻמּוֹת הָשְׁפַּלְתִּי עַד תְּהוֹמוֹת וּמִיּוֹם שֶׁנִּתַּתִּי לְשַׁמּוֹת אֵין עֵזֶר וּתְקוּמוֹית.

מדוע כל שכנים מתוך חרבותיהם נבנים ואני כמה שנים בוכה על שני חרבנים

תרבוכות כל בנות בשמחה ובנגינות ובנות יהודה וישראל האנונות תמיד בנהי וקינות.

יודעי בי מעליבים מה לכם עניים ועלובים,  כי מקדם כבנים חשובים ועתה ככלי ריק וכלבים

חזות קץ גלות, עד מתי אתם בסכלות, הלא תדעו בפלילות כי תקותכם הבל והוללות.

זאת בעת אשמע עיני דמוע תךמע׳ במר נפש אזעק ואשמע׳ עד אנה ה׳ שועתי ולא תשמע.

קדוש שוכן ערבות תפלותינו תהיינה ערבות אשר הראיתנו צרות רבות הראנו נא נחמות טובות.

אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר בנויה על תלה ועיר אלהים משפלת עד שאול תחתיה

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעתנו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזרות אכזריות כי לך

לבד עינינו תלויות

ר׳ משולם בן קלונימוס: גאולה.

מתוך האינטרנט: רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול", "משולם הרומי" וגם בכתיב חסר "משלם"; סביב 950 – סביב 1010, נולד בלוּקָאאיטליה, או במגנצאגרמניה) היה פוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.

מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול". ) מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הוא בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.

גם לגבי שנת לידתו ושנת מותו הדעות חלוקות. צונץ מקדים את זמן מותו לשנת 975, אך מקובל היום להניח שנפטר בין השנים 1000 ל-1010.

על פי איגרת מרבי שמואל בן דנאן,  מן הדור השני של מגורשי ספרד, כשהיה רבנו משולם בן ארבע עשרה, נלקח מאביו על ידי סוחרים שהוליכו אותו עמם לבבל. שם מכרוהו לנשיא וראש הישיבה שבבל. בתחילה רבנו משולם היה אחראי על מטבחו, ובסתר היה מגיה בכתביו של ראש הישיבה על פי מה שלמד מאביו. שני תלמידים נשארו בסתר לגלות את זהות המגיה, וכשגילו שזהו רבנו משולם הושיבוהו עמם בישיבה. בשלב מסוים אף הוצעה לו בתו של הנשיא לאשה, אך רבנו משולם סירב להנשא שלא ברשות אביו. על פי האיגרת, רבנו משולם חזר למגנצא ונשא שם קרובתו והוליד ממנה בן ושמו תודרוס. והיה רבי תודרוס ראש ישיבה במגנצא אחר פטירת אביו.

בנו, רבי קלונימוס בן משולם הוא הידוע מהאגדה על רבי אמנון ממגנצא כמי שקיבל בחלום את התפילה ונתנה תוקף מפי מחברה.

הוא הקדים בדור את הפוסקים הראשונים שחלקם חיו בתקופתו, כגון: רבנו גרשום מאור הגולה, הפייטן רבי שמעון בן יצחק (בן למשפחת "אבון" שהייתה מקושרת בקשרי נישואין למשפחת "קלונימוס"), ונחשב לגדול חכמי אשכנז בתקופתו.

בְּרַח דּוֹדִי אֶל מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ וְאִם עָבַרְנוּ אֶת בְּרִיתֶךָ

אָנָּא זְכֹר אִוּוּי חֻפָּתְךָ הָקֵם קֹשֶׁט מִלָּתְךָ

כּוֹנֵן מְשׂוֹשׂ קִרְיָתְךָ הַעֲלוֹתָהּ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתְךָ.

 

בְּרַח דּוֹדִי אֶל שָׁלֵם סֻכַּךְ וְאִם תָּעִינוּ מִדַּרְכָּך

אָנָּא הָצֵץ מֵחֲרַכָּך וְהוֹשַׁע עַם עָנִי וּמָתְכָּך

חַמַּתְךָ מֵהֶם לְשַׁכָּךְ וּבְאֶבְרָתְךָ סֶלָה לְהִסְתּוֹכָךְ.

 

בְּרַח דּוֹדִי אֶל מְרוֹם מֵרִאשׁוֹן וְאִם בָּגַדְנוּ בְּכַחֲשׁוֹן

אָנָּא סֻכּוֹת צְקוּן לַחֲשׁוּן דַּלְתִּי מִטִּבּוּעַ רִפְשׁוֹן

גְּאַל נְצוּרֵי בְּאִישׁוֹן כְּאָז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן —

 

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

פרק שלישי

אברהם מויאל והמושבות הראשונות

קשה להעלות על הדעת את התפתחותן של המושבות היהודיות הראשונות בארץ ישראל, החל מ־1878, ללא מעורבותו של אברהם מויאל. אך לפני שנגיע לכך, מן הראוי לבדוק את המושבות עצמן – מתי קמו, מי עמד מאחורי הקמתן, מי היו מתיישביהן, מהיכן באו ואיך היו חבלי הקליטה שלהם בארץ ישראל.

אנו נעסוק בהקמתן והתפתחותן של מושבות אלה במשך שבע שנים בלבד – מ־1878 עד 1885, שכן בשנה אחרונה זו הסתיימה פעילותו של מויאל, עקב פטירתו והוא בן 35 שנה בלבד.

המושבות האמורות הוקמו בעיקר בתקופת העלייה הראשונה (מ-1882 ואילך), הנקראת בטעות גם ״עליית ביל״ו״. מדוע בטעות? שכן קבוצת הביל״ויים שחבריה החלו להגיע ארצה בקיץ 1882, נמנתה אמנם עם תנועה בת מאות חברים ברוסיה, אך לארץ ישראל הגיעו עשרות בודדות בלבד, ורישומם היה מעל ומעבר למספרם. בלשון ימינו היינו אומרים שהיו להם יחסי ציבור מעולים, ששתלו אותם עמוק בהיסטוריוגרפיה הציונית. עם זאת, אין לזלזל בהם. הייתה זו תנועה אידאליסטית שהקרינה על פני סביבתה, בדורה וגם בדורות הבאים.

הקמת המושבות הראשונות הייתה תוצאה של כמה תהליכים משולבים: ברוסיה הצארית, שבה ישב באותה עת רוב העם היהודי, שררו תנאים קשים, אווירה אנטישמית, ובשנים 1882-1881 פרצו פוגרומים רצחניים נגד היהודים במאות ערים, עיירות וכפרים: השלטון הצארי עודד את שנאת היהודים; כתוצאה מכך החל גל הגירה עצום, בעיקר לכיוון ארצות הברית. בה בעת היה גם קילוח דק של יהודים שהעדיפו לעלות לארץ ישראל, משום שהושפעו מתנועת חובבי־ציון שקמה באותם ימים וקראה לשיבה לארץ האבות ולהקמת מושבות חקלאיות בה.

בבחינה זו, המושבה הראשונה פתח-תקווה מהווה מקרה חריג. הקימה אותה קבוצה של יהודים ירושלמים, רובם עולים ותיקים וחדשים, שביקשו להינתק מחיי העוני וה״חלוקה״ בירושלים, ולהקים מושבה חקלאית כפתח לשינוי המצב הכלכלי של היהודים. ניסיונם היה קצר מועד. הם החלו לעבד את אדמות פתח־תקווה, בנו בתים ראשונים ונאבקו נגד עוינות השלטון הטורקי והשכנים הערבים, פגעי הטבע והמחלות.

ב-1881 הכריעו אותם הקשיים ורובם חזרו לירושלים, בתקווה שלא נאמרה המילה האחרונה ביחס להתיישבותם החקלאית. ניסיון מקביל נערך כאמור בגליל, סמוך לכפר הערבי ג׳עוני ממזרח לצפת. במקום זה הקימה קבוצת יהודים מצפת מושבה שקיבלה את השם העברי גי­א­וני. גם ניסיון זה לא צלח.

וכך, כשהגיעו ראשוני העלייה הראשונה הם מצאו בארץ, להוציא את הערים וכמה משפחות שהתגוררו בכפרים, רק את בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהוקם ב־1870. יחד איתם באה קבוצה קטנה של עולים מתימן שהגיעו עם הסיסמה ״אעלה בתמר״, שהרי שנת 1881/82 הייתה לפי הלוח העברי שנת תרמ״ב.

מרדכי אלקיים, במחקרו על היישוב היהודי ביפו והקמת שכונת נווה צדק, מספר כי ראשי היהודים ביפו, שבין הבולטים שבהם היה אברהם מויאל הצעיר (בן 32 בעת ההיא), נחלצו —לקלוט את הבאים. הם אמרו להם: ״קהילת יפו מאמינה כי העלייה תביא את הגאולה ובניה ממתינים לכם כאחים בזרועות פתוחות״.

אחד מראשוני המתיישבים הוותיקים מקרב עולי צפון אפריקה, אהרן שלוש, העמיד לרשות זלמן דוד ליבונטין, מחלוצי העלייה הראשונה שהגיע ארצה בחורף 1882, שני חדרים בביתו לצורך פעילותו לרכישת קרקעות, מהלך שהביא לאחר כחצי שנה להקמתה של ראשון־לציון. ליבונטין גם התפלא לראות שביפו פועל ועד קהילה ספרדי-אשכנזי – מוסד ראשון מסוגו בארץ. כמה חודשים לאחר מכן החלו לזרום ארצה מאות ולאחר מכן אלפי יהודים, ומויאל עמד בראש הקולטים: מצא להם פתרונות דיור, חיפש מקורות פרנסה ויישר הדורים עם אנשי הרשות הטורקיים בנמל יפו. הוא גם הקים לשכת מודיעין ראשונה, וחיפש עבור מקצת הבאים קרובי משפחה בערים אחרות.

יחס מיוחד היה לו לחברי ביל״ו. אלה נתפסו בעת ההיא, וגם לאחר שנים, בזן מיוחד של עולים־חלוצים: צעירים, משכילים, אידאליסטים, שמבקשים בכל מאודם להחזיר את עטרת ארץ ישראל ליושנה. הוא אהב אותם אהבת נפש וסייע להם ככל יכולתו, אף שהצליחו להקים רק מושבה קטנה אחת – גדרה.

חברי ביל״ו נקלטו תחילה במקווה ישראל, תוך שהם סובלים מידו הקשה של המנהל שמואל הירש. מרדכי אלקיים יודע לספר כי מויאל טיפל אישית בחברי הקבוצה הראשונה של ביל״ו שהגיעו לארץ בקיץ 1882, ואף סידר להם מגורים בפרדם של ידידו אנטואן איוב, שנמצא בין יפו למקווה ישראל. הוא אף המליץ לידיד אחר שלו, מנהל מקווה ישראל שמואל הירש, לקלוט את הביל״ויים ולהעסיקם במוסדו.

הירש סירב תחילה, ורק לאחר שמויאל התלונן בפני ראשי ״כל ישראל חברים״ בפריז, נענה, בחמיצות יתרה, לקבל את הביל״ויים לעבודה זמנית במקווה ישראל. ״אברהם מויאל היה כתובתם ביפו״, כתב אלקיים. ״הוא דאג למחסורם ואף היה קונה להם נעליים ובגדים מתרומות שגייס, אם מחברת כי״ח ואם מיחיאל מיכל פינס, שלימים קיבל על עצמו את האפוטרופסות עליהם מטעם קרן מונטפיורי״.

יהודי יפו, ובראשם חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו, סייעו לקבוצה של עולים מרוסיה להקים בקיץ 1882 את המושבה ראשון־לציון, ותוך חמישה חודשים הוקמו עוד שתי מושבות: זכרון־יעקב בשלוחה הדרומית של הרי הכרמל וראש פינה ממזרח לצפת. במקום זה, כאמור, נעשה ניסיון קצר-חיים להקים יישוב יהודי עוד ב-1878, אך כמו במקרה של פתח־תקווה הוא נכשל. באותה עת נרתם למפעל יישוב ארץ ישראל איש רב עוצמה וממון – הברון בנימין־אדמונד דה־ רוטשילד מפריז. בסתיו 1882 הוא שוכנע על ידי הרב שמואל מוהליבר מפולין לתמוך בהקמתה של מושבה חדשה, שמייסדיה יהיו איכרים יהודים ממזרח אירופה. שבועיים לאחר מכן הגיע אליו יוסף פיינברג, נציג המתיישבים בראשון־לציון וביקש את סיועו לקיום המושבה הצעירה, שכל מקורותיה הכספיים אזלו. הברון רוטשילד נענה גם לו, ושני המפעלים האלה היו כרטים הכניסה שלו לפעילות התיישבותית רחבה ביותר בארץ ישראל.

אנשי הברון רוטשילד החלו לפעול בארץ בלי שהיה להם מנגנון קבוע. רק מאוחר יותר הוקם ארגון שלם, שהיה ידוע בתוארו ״פקידות הברון״. בשלב הראשון היה שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל מטעם חברת ״כל ישראל חברים״, בא כוחו של הברון בארץ. כשפנו אליו מפריז בשאלה מי יכול לטפל בכל הנושאים הכספיים, שכן מטעמו של רוטשילד נשלחו ארצה סכומים גדלים והולכים לטיפול במושבות, לרכישת קרקעות ולעיתים גם ל״שימון״ אנשי רשות טורקיים (ה״בקשיש״ המפורסם), הציע הירש שמשימה אחראית זו תוטל על אברהם מויאל. הירש ידע מה הוא אומר, שכן אברהם מויאל היה גם ה״בנקאי״ של מקווה ישראל, עוד לפני שנכנס לתפקידו ב־1879.

ואכן, תוך תקופה קצרה ידעה כל ארץ ישראל, לא רק היהודית, שכספי ״הנדיב הידוע״, הוא הברון אדמונד דה-רוטשילד ששמר בקפדנות על ריחוק מכוון מהפעולה בארץ, מחמת ״עינא בישא״ של השלטון הטורקי, מגיעים לארץ באמצעות אברהם מויאל – סוחר אמיד, בעל בנק משל עצמו וסוכן של חברות אירופיות נודעות. גם ההנהלה הראשית של חובבי ציון באודסה, בראשות יהודה לייב (ליאון) פינסקר, הבינה עד מהרה, שמה שטוב לרוטשילד טוב גם לה – ואף היא העבירה את כספיה ארצה באמצעות אברהם מויאל. עד מהרה הוא היה מעין שר האוצר של היישוב היהודי החדש הצומח בארץ ישראל.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 46

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי

הערצת הקדושים

 

המקום הקדוש במובנו הרחב אצל המוסלמים, הכולל את הקבר עצמו, המבנים והחורם, משמש זירה לאירועים רבים מחוץ לפולחן הדתי עצמו, הזיארה. כך במקומות רבים נערכים במרכז הזה טקסי חתונה בפיקוחו של המראבוט. החורם משמש מקום מקלט מיוחד במינו, ונרדפים, רוצחים או גנבים מוצאים בו מקלט. המקום הקדוש שימש גם מחסן בטוח לכלים ומצרכים שביקשו החקלאים לשמור לתקופת מה, תוך ידיעה שאדם לא יעז

לנגוע בהם. אירועים חשובים שנערכו במקום הקדוש הם אלה הקשורים לתיווך ושפיטה בין אנשים, ובמיוחד בין משפחות ושבטים. במסגרת זו התקיים טקס חשוב של השבועה במקום הקדוש.

טקס השבועה במקום הקדוש שדרכו מבקש האדם לבטל אשמה שהטילו בו, ידוע בכל המרחב המוסלמי. ראה דמרנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 167, כנען, עמי 125 ואילך. במסגרת שבועה זו תופס מקום מיוחד טקס השבועה הקיבוצית של הברברים באטלס, אשר בו נשבעים מספר אנשים במקום הקדוש: ראה גלנר, עמ׳ 106-104. יש לציין שבמסורות שאספנו, השבועה אצל הקדוש היהודי נעשתה הרבה פעמים לפי בקשתו של מוסלמי, שהיה לו סכסוך עם יהודי.

אצל היהודים, לעומת זאת, אף כי גם הם פיתחו את המושג של מקום קדוש לגבי הקבר, המבנים והסביבה הקרובה לו, הוא לא הגיע לאותה דרגת התפתחות שהגיע אצל המוסלמים, וכל המנהגים שהזכרנו לעיל לא מצויים אצל היהודים. אולם כוחו של המקום הקדוש התבטא בשתי הקבוצות בצורה דומה בכל הקשור לניסים שהתרחשו בו, במנהגים הקשורים למאגיה סימפאתטית ובענישה של אלה שפגעו בו. מסורות על אנשים שנפגעו כאשר התקרבו לקבר כשלא היו נקיים, או כאשר פגעו במבנים, עצים וכו׳ ליד הקבר, או שהביאו את הצאן לרעות ליד הקבר, ידועות ונפוצות הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים.

השמירה על טהרת המקום הקדוש אצל המוסלמים לא אפשרה את כניסתם של אנשים לא נקיים, נשים בנידה, יהודים, נוצרים ולפעמים אף סתם נשים למקום, בו בזמן שאצל היהודים האיסור היה חל רק לגבי אנשים לא נקיים ונשים בנידה.

אמנם לא תמיד ראו היהודים בעין יפה את ביקורם של נוצרים ומוסלמים אצל הקדושים היהודים, אולם עקב מעמדם כמיעוט דתי ולאומי הם היו צריכים להשלים עם התופעה. בניגוד לכך, אסרו המוסלמים על היהודים והנוצרים להיכנס לקדושים המוסלמים. במקרים של קדושים שזכו להערצה משותפת של יהודים ושל מוסלמים אך היו בבעלותם של האחרונים, עמדו היהודים בחוץ או שנכנסו כאשר לא היה אף מוסלמי בפנים, או שנתנו את הנרות או המתנה לשומר המקום. יהודיות התלבשו כערביות כדי להיכנס לקדוש שבבעלות המוסלמים.

קדושים מוסלמים מסוימים לא נותנים לנשים לבקר אצלם, או שמותר להן רק להימצא בשטח כמו במסגד של מולאי אידריס בפאס. בתופעה דומה לא נתקלנו אצל היהודים, ונשים יהודיות מבקרות באופן חופשי אצל כל הקדושים היהודים.

המסגרת הפיזית של המקום הקדוש שונה אצל היהודים והמוסלמים בצפון־אפריקה. קברו של הקדוש היהודי מצוי בסביבה הררית ומבודדת או בבית־קברות שבתחום המושב היהודי. כפי שכבר ציינו, החלה בעיקר משנות הארבעים של המאה הנוכחית בנייה שיטתית סביב הקבר הקדוש, שכללה חדר מסביב לקבר, חדרים למבקרים ולפעמים גם בית־כנסת, ישיבה ובית־מטבחיים. אצל המוסלמים, המבנה הטיפוסי והמצוי לרוב לא רק בצפון־אפריקה, אלא בכל המרחב המוסלמי, הוא הקובה — מבנה מרובע מסויד עם גג בצורת כיפה.

כמו כן, אפילו בקדושים היהודים המפורסמים, לא היתה קיימת מערכת כה מפוארת של מבנים כמו של קדושים מוסלמים מסוימים, כגון מולאי אידריס בפאס, סידי עבאס אל סבטי וסידי בן סלימאן במראכש, סידי עבד־רחמן באלג׳יר, סידי בומדיין בתלמסן וכו'.

הביקור אצל הקדוש המוסלמי נערך רק בקברו או במקום קדוש אחר המוקדש לו. כזכור, יהודים מבקרים בקדוש אחר הנמצא בקרבת מקום, כאשר אין ביכולתם להגיע לקדוש עצמו. לקדושים מוסלמים רבים יש יום או ימים מסוימים בשבוע שאפשר לבקר אצלם, דבר שלא קיים אצל הקדושים היהודים.

הזיארה המוסלמית מתחילה תמיד בשבעה סיבובים מסביב לקבר או לקובה בכיוון שכנגד מחוגי השעון.

דרמנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 126-124. הוא גם מביא מקרה מעניין ששמע מפי שני גבאים בבית־כנסת קטן באלג׳יר (רח׳ הקדושה) שהוקם ליד קבר מראבוט שנעזב. המקום נמסר ליהודים בתנאי שיאפשרו למוסלמים לבוא לשם כל אימת שירצו. לפעמים באות מוסלמיות ומסתובבות שבע פעמים סביב התיבה גם בשעת התפילה מבלי שהיהודים ישימו לב אליהן. אצל היהודים תופעה זו מאוד נדירה, ומקרה אחד בלבד נרשם במחקרנו אף על פי שמדובר בזיארה בשעת בצורת. ראה סיפור מס׳ 4.62

 בביקור אצל הקדוש, בדרך כלל, מביאים המוסלמים מתנה בצורת כסף, שמן להדלקה או נרות, קטורת, מצרכים כגון חלב. חמאה ודבש או בהמה לשחיטה. מתנות אלה מועברות למקאדם, השומר של המקום. אם צאצאיו של הקדוש עודם בחיים המתנות תחולקנה ביניהם, והמקאדם יכול אז לקבל גם את חלקו. אם אין לקדוש צאצאים, השולטן יכול.להקנות למשפחה של שריפים, שאין לה קירבה משפחתית לקדוש, את הזכות לקבל את התרומות המובאות לקדוש, או שהמקאדם, שהחכיר את התפקיד מהשולטן תמורת תשלום חודשי, יקח לעצמו את התרומות. ניתן בבירור לראות את השוני במנהגם של היהודים, לפיו התרומות, אם מדובר בכסף, מחולקות תמיד לעניים.

בדומה להילולה של הקדושים היהודים קיים המוסם של הקדושים המוסלמים, שמתקיים לרוב פעם אחת או לפעמים גם פעמיים בשנה. המוסם מתקיים תמיד במקום הקדוש, והמועדים המקובלים ביותר לקיומו הם האביב או הסתיו. החגיגות נמשכות ימים וארגונן הוא בידי צאצאי הקדוש, המקאדם או בידי אלה שרכשו את הזכות לקבל את התרומות של הקדוש. אצל היהודים מתקיימת ההילולה פעם אחת בשנה. אמנם ההילולה הגדולה והאמיתית מתקיימת ליד הקבר הקדוש, אך ניתן לערוך אותה במקום אחר, בבית־הכנסת או בבית, ואפילו במרחב גיאוגרפי אחר, כדוגמת ההילולות שעושים יהודי מרוקו בישראל היום, ארגון ההילולות הוא בידי הועדים שהוקמו למטרה זו ואשר חבריהם פעלו מבלי לקבל שכר כלשהו.

אצל קדושים מוסלמים מסוימים, כמו סידי אחמד אל כביר, הקבור כחמישים ק״מ מאלג׳יר, מושך המוסם אלפים רבים של חוגגים. קווים רבים משותפים למוסם ולהילולה, אך יחד עם ואת, קיימים מנהגים שונים אצל כל קבוצה. היהודים מדליקים תמיד נרות לבנים והמוסלמים משתמשים בנרות צבעוניים, אותם קונים במקום הקדוש, וחלקם מדליקים שם וחלקם לוקחים לבית. המנהג להדליק קטורת, הנפוץ כל־כך אצל המוסלמים, כמעט ולא ידוע אצל היהודים. גם המנורות המיועדות יותר לקישוט מאשר להדלקה, המצויות לרוב אצל המוסלמים, אינן בשימוש אצל היהודים. יהודים תולים אומנם בדים וסמרטוטים בענפי העצים שבמקום הקדוש אך אצל המוסלמים המנהג רחב יותר, ו־ex-voto אלה תולים בכל מקום אפשרי באתר הקדוש: על הקבר עצמו, בחלונות, במרפסות, על עצים, סלעים וכו'.

הארוחה המשותפת באתר הקדוש ידועה לשתי הקבוצות הנוהגות לאכול אותו מאכל מסורתי — ״טעם״, הכולל כוסכוס וכן בשר, שמכינים בבית ומבשלים במקום.

Un ex-voto est une offrande faite à un dieu en demande d'une grâce ou en remerciement d'une grâce obtenue à l'issue d'un vœu (votum) formulé en ce sens. Ces objets peuvent prendre de multiples formes et être réalisés dans de nombreux matériaux différents : dans l'Antiquité romaine, il s'agit majoritairement de petites statuettes ou de plaques anatomiques, d'inscriptions sur tôles de bronze commémorant le vœu contracté et rappelant l'identité du contractant ; dans la religion chrétienne, il s'agit principalement de crucifix, de tableaux, de petites inscriptions sur plaques de marbre, mais aussi, selon les régions et les sujets des prières, des objets en lien avec la grâce accordée : maquettes de bateaux, t-shirts de sportifs, volants d'automobiles, médailles militaires, etc.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי עמוד 204

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם

באבא הנא (עמק הדרע)

באבא סידי (מוגאדור)

בורי כיזו (ליד תאמאזרת)

זהו עץ חרובית אליו פונים יהודי המקום. לפי המסורת, קבור שם קדוש שעם קבורתו צמח במקום עץ החרובית. ההילולה שלו נערכת אחרי סוכות.

״פעם היה טיפוס באזורנו. הלכנו לשחוט על קברו ולמחרת לא היה כלום״.

עדות אינפורמנט יליד המקום. משמעות השם בורי כיזו (או בורי כידו) אינה ידועה.

בו־שריף (תאגאנת)

ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט. מספרים עליו שהוא קדוש קדום מאוד. קברו נמצא בתוך חדר בקרבת קדוש מוסלמי.

ר׳ בן־זחילא (דבדו)

קבור בבית־הקברות העתיק בעיר. לפי המסורת הוא רב שבא מארץ־ישראל.

בני־אמויאל (פיגיג)

אלה שני קדושים הקבורים בבית־קברות עתיק במקום. אחד מהם הוא ר׳ אברהם בן־סאלם. שמו של הקדוש השני אינו ידוע.

פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.

ר׳ ברוך אסבאג (סאפי)

התפרסם בספרו ״מנחה בלולה״, לקט דינים בלשון יהודית־ערבית. עד היום מקיימים צאצאיו הילולה לכבודי בב׳ באדר בבית־הכנסת הגדול על שם הקדוש שבאשקלון.

הספר יצא כנראה ב־1937. אחת ההסכמות החתומה על־ידי הרבנים יוסף חיים בן־עטר, חיים יקותיאל ברדוגו ומיכאל יששכר אנקאווא היא משנת תרצ״ז.

ר׳ ברוך בממפדה (מחוז מראכש)

ר׳ ברוך הכהן (תארודאנת)

נקרא לרוב ר׳ ברוך או ר׳ ברוך אזוג. הוא נכדו של ר׳ דוד בן־ברוך הגדול הקבור באזרו נבאהאמו, אחיו של ר׳ ימין הכהן הקבור על־ידו, ואביו של ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו. ההילולה שלו נערכת בג׳ באלול.

ר׳ ברוך הכהן(אימין תאגה)

ידוע גם כר׳ ברוך אלכביר. שייך למשפחת הקדושים בן־ברוך הכהן, אם כי יחס הקרבה למשפחה אינו ברור.

ר׳ ברוך עראמה (מראכש)

לפי מסורת אחת הוא סבו של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא.

רבי גבריאל (מכנאס)

עדותו של מר משה ל' (קצר אל סוק). שם משםחתו של הקדוש לא ידוע.

ר׳ דאווד (ליד וארזאזאת)

נקרא לרוב סידי דאווד. לפי עדות אנשי המקום הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים. לפי המסורת המקומית, הוא בא עם עשרת החכמים שהגיעו פעם מארץ־ישראל.

מסורת אחת מזכירה במפורש שלפחות קבוצה אחת של שבעה רבנים באה בתקופה קדומה כדי לגייר את האוכלוסיה הברברית. מבחינה היסטורית התקופה המתאימה למסורת זו היא במאות הראשונות של הספירה כשהיתה תנועת גיור חזקה בצפון-אפריקה, והשפעה זו ניכרת גם מתוך מלחמתם של אבות הכנסייה בצפון־אפריקה נגד ההשפעות היהודיות.

מתוך הספר "הערצת הקדושים" בפרקים קודמים

הערת המחבר – II y avait autrefois sept rabbins qui vinrent de Jerusalem se fixer dans la region que nous parcourons pour y convertir les habitants a la religion juive.

  קיימות רשימות שונות בפי העם אך הנפוצה מכולן, לפי דוטה, כוללת את השמות: ר׳ דוד דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ חביב(זה ר׳ חביב המזרחי), מול אל־בארז׳ (זה ר׳ יצחק ישראל הלוי), סידי חיים ור׳ שמואל. יהודים ומוסלמים מבקרים, לפי דבריו. בקברי הקדושים האלה. וואנו, עמי 64, מזכיר רשימה של שבעה רבנים שבאו למרוקו כמיסיונרים ומקורה מדמנאת. ברשימה זו חמישה שמות משותפים לרשימה של דוטה — ר׳ דוד דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ חביב ומול אל־בארז, ושני שמות שונים — מולאי מאתיל (זה ר׳ אברהם כהן) ומול אנמאי (זה ר׳ יעקב אשכנזי).  עד כאן הערת המחבר.

מסורת אחרת שמקורה מבני מלאל מספרת על רב מפורסם ובעל שם שהיה מלמד בבית המקדש. היו לו תלמידים רבים אך עשרה מהם היו יקרים לו במיוחד. פעם רצו עשרה תלמידים אלה לנסות את רבם ופסחו על קטע מהטקסט שקראו. הרב הבחין בכך, גירשם והודיע להם שהם יתפזרו וימותו בארץ נכר מבלי לשאת שמות יהודיים.

הערת המחבר – ראה ערך רבי יחייא בן יחייא, וגם וואנו, עמוד 55-56. רשימה זו כוללת שבעה שמות : סידי קאדי חאג'ה – הוא רבי יחייא בן יחייא – מולאי תאמראן, מול אל-בית, מולאי אינגירד, מולאי תוואבית – הוא רבי משה בן זוהרה -, מול אל בארז – הוא רבי יצחק ישראל הלוי – וסידי כירא. מסורת זו מסבירה לנו מדוע קדושים אלה ואחרים נושאים שמות ערביים ברבריים. עכ"ל

ר׳ דאווד כהן (דבדו)

נקרא על־ידי המוסלמים סירי מוחמד סאהלי או סהול. היהודים קוראים לו גם בשם סירי יוסף סאהלי.

היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.

“A Debdou, près du chemin de la Kasba… au milieu d’un très vieux : cimetière… dont musulmans et juifs s’attribuent la propriété… Selon les musulmans, Sidi Mohamed Sahli… Les Juifs pretendent, eux aussi, à l’exclusivite'du Santon, lequel se nommerait Rebbi Daoud Cohen”.

ר׳ דוד (דאדס)

הוא קדוש מקומי. שם המשפחה אינו ידוע.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 282

קולות מראקש-אליאס קנטי – ״שחרזאדה״-הבלתי נראה- סיום הספר

קולות מראקש

״שחרזאדה״

היא היתה בעלת בר צרפתי קטן שנקרא ״שחרזאדה״, המקום היחיד בעיר שהיה פתוח במשך כל שעות הלילה. לפעמים הוא היה ריק מאדם, לפעמים ישבו בו שלושה-ארבעה אנשים. אבל כשהיה מלא, בדרך־כלל בין שתיים לשלוש בלילה, שמעת כל מלה שאמרו האורחים האחרים ונכנסת בשיחה עם כל אחד מהם. כי המקום היה קטנטן, וכשישבו או עמדו בו עשרים איש, היה נדמה לך שהוא עומד להתפקע.

מעבר לפינה הסמוכה, בקושי עשרים פסיעות מהבר, שכנה כיכר ג׳אמע-אלפנא השוממה. קשה להעלות על הדעת ניגוד חריף מזה. מסביב לכיכר שכבו על הארץ אנשים אומללים בבלויי סחבות ונמו את שנתם. הם השתלבו בשטח עד כדי כך, שהיה עליך להיזהר לא להיתקל בהם. כל מי שעמד על רגליו בכיכר בשעה זו היה חשוד ומוטב היה לך להישמר מפניו. החיים המייחדים את הג׳אמע נסתיימו מזמן, כשאלה של הבר הקטן אך החלו. אלה שפקדו את המקום היו בעלי חזות אירופית. באו לכאן צרפתים, אמריקאים, אנגלים. באו גם ערבים, אבל אלה או שהיו בלבוש אירופי, או ששתו, ודבר זה לבדו כבר עשה אותם, לפחות בעיני עצמם, לאנשים מודמים או לאירופים. המשקאות היו יקרים מאוד, ורק ערבים בעלי אמצעים העזו להיכנס. האנשים בבלויי הסחבות ששכבו בכיכר לא היה להם בכיסם כלום, אולי שני פרנקים. אורחי ״שחרזאדה״ שלמו בעד כוסית קוניאק מאה ועשרים פרנק ושתו בזריזות כמה וכמה בזו אחר זו. בכיכר, לפני שהיתה נרדמת, היו רגילים למוסיקה ערבית, מקלטי הרדיו ייללו בקול מכל בית-קפה שהתהדר בגג. בבר לא הושמעה אלא מוסיקת ריקודים אירופית, אבל בעצמה מעומעמת, וכל מי שנכנס נדמה מורם מעם בעיני עצמו. מדאם מיניון דאגה להשיג את הלהיטים החדשים ביותר. היא היתה גאה בתקליטים שלה וכל שבוע בערך באה לבר עם ערימת תקליטים חדשים שרכשה זה עתה. היא הציגה אותם לאורחיה הקבועים וגילתה עניין רב בטעמם האישי.

היא נולדה בשנחאי לאב צרפתי ולאם סינית. עיניה היו מלוכסנות, אך היא סידרה אותן בניתוח שהותיר בה אך מעט מחזותה הסינית. יחד עם זאת לא העלימה את העובדה שאמה סינית. לפני שהגיעה למרוקו התגוררה במושבות צרפתיות אחרות, ושנים אחדות עשתה בדואלה. היא מצאה דופי כלשהו בכל אומות העולם, ומעודי לא נתקלתי בדעות קדומות נאיביות ומוצקות מאלה של האשה הזאת. על הצרפתים והסינים, לעומת זאת, הגנה בחירוף נפש, ותמיד היתה מוסיפה בגאווה: ״אמי היתה סינית. אבי היה צרפתי.״ עד כדי כך היתה מרוצה מעצמה ובה במידה מצאה דופי בלקוחותיה, אם היו ממוצא אחר.

קניתי את אמונה בשיחה ארוכה כשהזדמן לי פעם להימצא אתה בבר לבד. כשקרה וידידי מצוות ההסרטה האנגלי היו שוכחים לשלם בעד המשקאות ששתו חבריהם, הייתי נחלץ לפעמים ומשלם במקומם. לכן חשבה אותי לאדם עשיר, שעושרו אינו ניכר בו, כמקובל אצל האנגלים, שרק לעתים רחוקות ניתן לזהות זאת לפי בגדיהם. מישהו, אולי כדי לשטות במדאם מעיון, סיפר לה שאני פסיכיאטר. מאחר שלא פעם ישבתי שם בשקט, בלי לומר מלה, ואחר-כך, לבדי אתה, תחקרתי אותה בהרחבה על אורחיה, החליטה להאמין לשמועה הזאת. אני לא שללתי אותה, היא התאימה לי, כיוון שבזכותה סיפרה לי יותר.

היא היתה נשואה למסייה מעיון, איש חסון ובעל גוף ששירת בלגיון הזרים ומיעט לעזור לה בבר. כשלא נמצאו במקום אורחים, אהב לישון שרוע על הספסלים בחדר הקטנטן. אבל כשהגיעו אורחים שהכיר, היה לוקח אותם לבית-הבושת הצרפתי שנקרא ״לה ריביירה״ ושכן מהלך דקות אחדות מהבר. הוא אהב לבלות שם שעה-שעתיים, אחר-כך היה חוזר, לרוב בלוויית אורחיו, מספר לאשתו היכן היו, מדווח לה על נערות חדשות שהגיעו לבית-הבושת, לוגם משהו, ואחר-כך, עם לקוחות אחרים, אולי היה הולך שוב ל״ריביירה״. זאת היתה המלה השכיחה ביותר ששמעת ב״שחרזאדה״.

למסייה מעיון היו פני נער עגולות מנומנמות מעל כתפיים גברתניות. היה לו חיוך עצל ודיבור שבשביל צרפתי הפתיע באטיותו ובחסכנותו. גם האשה ידעה לשתוק, היתה רגישה בדרכה שלה ולא נהגה לכפות את עצמה על זולתה. אבל כשכבר היתה מתחילה לדבר, היתה מתקשה להפסיק. הוא שטף בינתיים כמה כוסות או ישן או הלך ל״ריביירה״. מדאם מעולם לא הרשתה לבעלה החזק להעיף החוצה אורחים שתויים שהחלו להיות חוצפנים. היא עשתה זאת בעצמה. המקום היה שלה, ולמקרים מסוכנים היתה לה אלת גומי מוסתרת מאחורי הדלפק, היכן שנמצאו גם התקליטים. היא אהבה להראות לידידיה את האלה הזאת, מה שהיתה עושה בלי צחוק מתחנחן, ואומרת: ״היא רק בשביל אמריקאים.״ הצרות גדולות ביותר היו לה עם אמריקאים שיכורים, ומשום כך היתה שמורה להם גם שנאתה הלוהטת. בעיניה היו שני סוגים של ברבארים, ילידי המקום ואמריקאים.

בעלה לא היה תמיד בלגיון הזרים. יום אחד פנה אלי בדרכו הספק עצלה, ספק ערמומית ושאל: ״אתה דוקטור, דוקטור למשוגעים, נכון?״ ״למה אתה חושב ככה?״ שאלתי, משים עצמי מופתע. ״זה מה שאמרו לנו. הייתי שנתיים בבית־משוגעים על-יד פריס, בתור שומר.״ ״אז אתה מבין בזה משהו,״ אמרתי, ודברי החניפו לו. הוא סיפר לי על עבודתו בתקופה ההיא וכיצד התמצא במשוגעים וידע בדיוק מי מהם מסוכנים ומי לא. היה לו בשבילם סיווג משלו, לפי מידת הסכנה שנשקפה מהם לדעתו. שאלתי אותו על משוגעים במראקש והוא ציין כמה מקרים מפורסמים בעיר. מאותו ערב ואילך הוא התייחס אלי קצת כמו אל בכיר לשעבר מאותו מקצוע, ואמנם היינו מחליפים מבט כל אימת שמישהו התנהג בבר בצורה קצת מופרעת, ופה ושם אפילו הזמין אותי לקוניאק על חשבון הבית.

למדאם מיניון היתה ידידה, אחת ויחידה, שבה עשתה שימוש נרחב. שמה היה ז׳ינט והיא באה תמיד. היא ישבה בדרך־כלל על אחד הכיסאות הגבוהים ליד הדלפק והמתינה. היא היתה צעירה וגנדרנית ובעלת גון פנים חיוור מאוד, כמו אדם הנשאר ער כל הלילה וישן ביום. היו לה עיניים בולטות, בכל רגע היתה מסתובבת אל דלת הבר שמא נכנס איזה אורח. עיניה נראו אז כאילו היו דבוקות לשמשה.

ז׳ינט ייחלה לאירוע כלשהו. היא היתה בת עשרים ושתיים ומעודה לא יצאה את גבולות מרוקו. היא נולדה כאן, לאב אנגלי שנסע לדקאר ולא התעניין בה, ולאם איטלקייה. היא אהבה לשמוע אנשים מדברים אנגלית, כי זה הזכיר לה את אביה. לא הצלחתי להיוודע מה מעשיו, מדוע היה במרוקו ואחר-כך עבר לדקאר. גם מדאם מיניון וגם היא היו מזכירות אותו לפעמים בגאווה ורמזו, בלי לומר זאת במפורש, שנעלם בגלל בתו. כנראה ששתיהן השתוקקו שזה יהיה כך, כי מאחר שאביה לא התעניין בה, גם הימנעותו מלבוא אל העיר שבה התגוררה היתה משהו. על אמה לא דיברו אף פעם. היה לי הרושם שעדיין התגוררה במראקש, אבל לא היתה מקור לגאווה. אולי היתה ענייה, או שמקצועה לא היה מכובד ביותר, או אולי לא העריכו במיוחד איטלקים. ז׳ינט חלמה על ביקור באנגליה, שסקרנה אותה מאוד. אבל היא היתה נוסעת לכל מקום, גם לאיטליה. היא חיכתה לאביר שיבוא וייקח אותה ממרוקו. בשעות שבהן הבר היה ריק היא נראתה מלאת ציפייה במיוחד. המרחק מכיסאה הגבוה עד לדלת היה אולי שלושה מטרים, אבל כל אימת שזו נפתחה, היתה נרתעת לאחור, כאילו ספגו עיניה מהלומה.

ז׳ינט לא היתה לבדה כשמשכה את תשומת-לבי בפעם הראשונה. היא ישבה ליד גבר צעיר מאוד בעל מראה נשי, מגונדר אף ממנה. עיניו השחורות הגדולות וגון פניו השחום הסגירו את היותו מרוקאי. היא עמדה אתו ביחסים קרובים ביותר ולא פעם היו באים לבר ביחד. הם נראו לי כזוג נאהבים ונהגתי להתבונן בהם לפני שנודעו לי פרטים עליהם. הוא נראה תמיד כאילו בא היישר מן הקזינו. הוא סיגל לעצמו גינונים צרפתיים לא רק בבגדיו, ונתן לז'ינט ללטף ולפנק אותו בפרהסיה, מה שבשביל ערבי נחשב לבושה שאין גדולה ממנה. הם הרבו לשתות. לפעמים היה אתם בן־לוויה שלישי, איש כבן שלושים, שנראה מעט גברי יותר ולא היה מגונדר ומיופייף עד כדי כך.

כשז׳ינט פנתה אלי בדברים בפעם הראשונה, די בהיסוס, מפני שחשבה אותי לאנגלי, היא ישבה ליד הדלפק. אני ישבתי מימינה והגבר הצעיר שלה בצדה השני. היא שאלה על התקדמות הסרט שידידי צילמו במראקש. זה היה בשבילה מאורע לא קטן, וכפי שהתברר לי עד מהרה היא השתוקקה מאוד להצטרף לסרט. עניתי לה בנימוס על שאלותיה. מדאם מיניון שמחה שסוף־סוף באנו בקשרים זה עם זה, ידידיה הטובים ביותר ואני. שוחחנו שעה קלה, ואז הציגה לפני את הגבר הצעיר שלשמאלה, היא היתה נשואה לו. הדבר הפליא אותי, כל דבר אחר היה נראה לי סביר יותר. הם חיו יחד כבר שנה. שניהם יחדיו עשו רושם כאילו עוד היו במסע הכלולות שלהם. אבל כשז׳ינט ישבה שם בלעדיו, היתה צופה תמיד אל הדלת בכיסופים, ובהחלט לא היה זה בעלה שלבואו ייחלה. שאלתי אותה בחידודים של טקט על אורחות חייהם ולמדתי שבשלוש בלילה הם הולכים מהבר הביתה לאכול את ארוחת הלילה שלהם. סמוך לחמש בבוקר הם שוכבים לישון וישנים עד אחרי הצהריים.

במה עובד בעלה? שאלתי. ״בכלום,״ אמרה, ״יש לו את אבא שלו.״ מדאם מיניון, שהקשיבה לנו, חייכה ברשעות לשמע דבריה. הגבר הנשי השחום חייך בביישנות, אבל באופן שחשף לעין כול הרבה מן השיניים היפות שלו. גנדרנותו עלתה בתפארתה והאפילה על הכול, אפילו על המבוכה הבלתי נעימה ביותר. הזמנו זה את זה למשקה ונכנסנו בשיחה. הבחנתי שהיה מפונק כיאה למראהו. שאלתי אותו כמה זמן התגורר בצרפת. הוא עשה רושם צרפתי כל-כך. ״אף פעם,״ אמר. ״לא יצאתי אף פעם ממרוקו.״ שאלתי אותו אם היה רוצה לנסוע לפריס. – לא, לא מתחשק לו. האם הוא בכלל רוצה לנסוע לאן שהוא? – לא. – הוא ענה על כל השאלות בקול רפה, כאילו לא היה לו רצון משלו. הרגשתי שמוכרח היה להיות עוד משהו שעליו לא דיבר, משהו שקשר אותו למקום הזה. דבר זה לא היה יכול להיות ז'ינט, כיוון שזו רמזה בבירור שהיתה מעדיפה כל מקום על פני המקום הזה.

הזוג, שנראה כה פשוט ורגיל, נשאר בשבילי בגדר חידה. מדי לילה הייתי רואה אותם בבר הקטן. פרט לזרים שנכנסו לבר עניין אותם דבר אחד ויחיד: התקליטים של מדאם מיניון. הם ביקשו לשמוע שירים מסוימים, שאחדים מהם כה מצאו חן בעיניהם, עד שניגנו אותם שש פעמים רצופות. אחר-כך אחז הדבר ברגליהם והם החלו לרקוד בבר הקטן, בין הדלפק לדלת. הם היו מצמידים את איבריהם וכה ממעכים אותם, עד שחשת מבוכה להביט בהם. ז׳ינט נהנתה מצורת הריקוד הזאת, שאין אינטימית ממנה, אבל בגלל המסתכל היתה מתלוננת על בעלה: ״זה איום ונורא אתו. הוא לא רוצה לרקוד אחרת. אמרתי לו את זה כל-כך הרבה פעמים. הוא אומר שהוא לא יכול אחרת.״ אחר-כך החל הריקוד הבא, וכשנמצאו בעיצומו, היתה מקפידה לא להחמיץ סיבוב אחד של התקליט. דמיינתי את ז׳ינט בארץ אחרת, במקום שאליו נמשכה להגיע, וכיצד היתה חיה שם בדיוק אותם חיים, עם אותם אנשים, באותו זמן, וראיתי אותה בלונדון רוקדת לצלילי אותם התקליטים.

לילה אחד, כשהייתי בבר לבדי, שאלה אותי מדאם מיניון איך ז׳ינט מוצאת חן בעיני. ידעתי מה יאה ומה ראוי ואמרתי: ״יש לה מזג נעים.״

״אי-אפשר להכיר אותה יותר!״ אמרה מאדאם מיניון. ״לו ידעת כמה היא השתנתה השנה! היא אומללה, המסכנה! היא לא היתה צריכה להתחתן אתו. כל המקומיים האלה הם בעלים גרועים. אבא שלו עשיר, הוא ממשפחה טוכה, זה נכון, אבל הוא נישל אותו מהירושה מפני שהתחתן עם ז'ינט. ואבא שלה לא רוצה לדעת ממנה מפני שהיא התחתנה עם ערבי. עכשיו לשניהם אין כלום.״ ״אז איך הם חיים אם הוא לא עובד ואביו לא נותן לו כלום?״

״אתה לא יודע? אתה לא יודע מי החבר שלו?״ ״לא, איך אני צריך לדעת?״

״הרי ראית אותו יושב כאן אתו. החבר שלו הוא הבן של הגלאווי. הוא חביבו הגדול. זה נמשך כבר הרבה זמן. הגלאווי כועס עכשיו על הבן שלו. אין לו כלום נגד נשים. הוא רוצה שלבנים שלו יהיו כמה נשים שירצו. אבל את העניין הזה עם גברים הוא לא אוהב. לפני כמה ימים הוא שלח את בנו למקום אחר.״ ״ומזה התפרנס בעלה של ז׳ינט?״ ״כן. וממנה גם. הוא מכריח אותה לשכב עם ערבים עשירים. יש שם במיוחד מישהו, בחצרו של בן הגלאווי, שאוהב את ז׳ינט. הוא כבר לא צעיר, אבל עשיר. בהתחלה היא לא רצתה אותו, אבל בעלה הכריח אותה. עכשיו היא כבר התרגלה אליו. עכשיו הם שוכבים הרבה פעמים שלושתם ביחד. בעלה מכה אותה כשהיא לא רוצה. אבל עכשיו זה רק עם אחרים, הוא מאוד קנאי. הוא נותן לה לשכב רק עם גברים שמשלמים בשביל זה. הוא עושה לה סצינות של קנאה כשמישהו מהם מוצא חן בעיניה. הוא מכה אותה כשמישהו לא מוצא חן בעיניה והיא לא רוצה אותו אפילו בעד כסף, והוא מכה אותה כשמישהו כל-כך מוצא חן בעיניה, שהיא רוצה לשכב אתו בחינם. לכן היא כל-כך אומללה. הבחורה המסכנה הזאת, היא אף פעם לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. היא מחכה לגבר שייקח אותה מפה. אני מאחלת לה שתסתלק מפה, אני מרחמת עליה. אף על פי שהיא הידידה היחידה שלי כאן. אם היא תלך, לא יהיה לי אף אחד.״

״את אומרת שהגלאווי כועס על בנו?״

״כן, הוא שלח אותו מפה לכמה זמן. הוא מקווה שהוא ישכח את אהובו. אבל הוא לא ישכח אותו, הם כל-כך קשורים אחד לשני.״

״והחבר של ז׳ינט?״

״גם הוא איננו. הוא היה מוכרח ללכת אתו. הוא הרי שייך לחצר של הבן של הגלאווי.״

״שניהם אינם עכשיו?״

״כן. זאת מכה קשה בשבילה. עכשיו אין להם כסף. הם צריכים לחיות מחובות. אבל זה לא יימשך הרבה זמן. הגלאווי ניסה כבר כמה פעמים להפריד ביניהם. הבן תמיד חוזר חזרה. הוא לא מחזיק מעמד, לאורך זמן הוא לא מחזיק מעמד בלי בעלה של ז׳ינט. אחרי כמה שבועות הוא חוזר, ואביו מוותר.״

״זה לא ייגמר טוב כל העניין הזה.״

״לא, זה בטח יסתדר, זה לא משהו רציני. הוא קצת כועס עליה בגלל זה, זה הכול. הוא מנסה למצוא מישהו בשביל בינתיים. לכן הוא דיבר אתך. אומרים שאתה מאוד עשיר. הוא חשב קודם כול על עצמו, אבל אמרתי לו לעזוב את זה. מבחינתי אתה יותר מדי טוב בשבילו. ז׳ינט מוצאת חן בעיניך?״

רק עכשיו התחלתי להבין שעושרי כביכול עשה לי שירות דוב. אבל בנקודה אחת עשיתי למדאם מיניון עוול.

״צריך להוציא אותה מכאן,״ היא אמרה. ״אל תיתן לו כסף בשביל ז׳ינט. הוא מתנדף כמו שבא ולא עוזר לבחורה המסכנה הזאת. אתו היא לעולם לא תצליח לחסוך משהו בשביל עצמה. הוא לוקח לה הכול. פשוט תיסע אתה מכאן.

היא אמרה לי שהיא תבוא אתך אם תרצה. הוא לא יכול לזוז מכאן. הוא הרי שייך לפמליית החצר של בן הגלאווי ולכן זה לא כל-כך פשוט בשבילו לקום וללכת. הוא בכלל לא יקבל דרכון. אני כל־כך מרחמת על הבחורה הזאת. מיום ליום היא נראית גרוע יותר. היית צריך לראות אותה לפני שנה, כמה רעננה היא היתה, כמו ניצן של פרח. היא זקוקה ליחס טוב ולחיים מסודרים. סוף כל סוף היא אנגלייה. זה הרי טבעי, כמו אבא שלה. והיא כל-כך נחמדה. קשה להאמין. היית חושב שהיא אנגלייה?״

״לא,״ אמרתי. ״או אולי בכל זאת. אולי הייתי מזהה אותה כאנגלייה לפי העדינות שלה.״

״נכון?״ אמרה מדאם מיניון. ״יש בה איזו עדינות. כמו אנגלייה. אני עצמי לא אוהבת את האנגלים. בשבילי הם יותר מדי שקטים. תראה את הידידים שלך! יושבים לך שבעה-שמונה אנשים ערב שלם, שעות על גבי שעות, ואתה לא שומע ציוץ. זה מפחיד אותי. אף פעם אי-אפשר לדעת אם לא מסתתר שם איזה אנס רוצח. אבל בהשוואה לאמריקאים – אותם אני כבר בכלל לא אוהבת. הם ברבארים. ראית את אלת הגומי שלי?״ היא שלפה אותה מאחורי הדלפק ונופפה אותה כמה פעמים הנה והנה. ״אותה אני מחזיקה רק בשביל האמריקאים. היא עזרה לי כבר הרבה פעמים, את זה אני יכולה להגיד לך!״

הבלתי נראה

בדמדומי הערב הלכתי לכיכר הגדולה שבמרכז העיר, ומה שחיפשתי שם לא היו ססגוניותה וחיוניותה, אלה היו מוכרות לי היטב, אני חיפשתי צרור חום קטן על הארץ, שאפילו קול לא היה בו, שכל כולו רק הגה יחיד. זה היה מין ״-א-א-א-א-א-א-א-א-״ עמוק, מתמשך, מזדמזם. הוא לא נחלש, לא התעצם, אבל לא חדל אף פעם, ומאחורי אלף- אלפי הקריאות והצעקות של הכיכר תמיד היה ניתן לשומעו. זה היה הצליל הבלתי משתנה ביותר בג׳אמע-אלפנא, שבמהלכו של ערב שלם ומערב אחד למשנהו נשאר תמיד בעינו.

כבר מרחוק כריתי לו אוזן. משך אותי לשם מין אי-שקט, שאין לי בשבילו הסבר מניח את הדעת. הייתי הולך לכיכר כך או כך, דברים רבים כל-כך משכו אותי אליה, ואף פעם לא פקפקתי שאחזור ואמצא אותה עם כל מה ששייך אליה. רק לגבי הקול הזה, שהצטמצם להגה יחיד, חשתי מין חרדה. הוא היה על גבול החיים. החיים שיצרו אותו התמצו בלא יותר מאשר ההגה הזה. האזנתי בשקיקה ובדאגה, ואז הגעתי תמיד לנקודה בדרכי, בדיוק באותו מקום, שבה שמעתי אותו פתאום, כמו זמזום של מין חרק:

״-א-א-א-א-א-א-א-א-.״

הרגשתי כיצד יורדת עלי שלווה בלתי מוסברת ומתפשטת בגופי, ואף שעד לרגע זה היה צעדי מהוסס וחסר ביטחון במקצת, כעת צעדתי פתאום ברגל נחושה אל ההגה הזה. ידעתי מהיכן הוא בוקע. הכרתי את הצרור החום הקטן על הארץ, שמעולם לא ראיתי ממנו יותר מאשר יריעה של בד חום וגס. מעולם לא ראיתי את הפה שממנו יצא ה״א-א-א-א-א״ הזה, מעולם לא את העין, מעולם לא את הלחי, אף לא טפח מהפנים. לא הייתי מסוגל לומר אם אלה פניו של עיוור או של אדם רואה. הבד החום המטונף היה וליום הבא. הוא היה דבר מיוחד במינו, ואולי חשבתי אותו לכזה. לפעמים חשתי פיתוי לגעת באצבע אחת, בעדינות רבה, בברדס החום – במגע הזה היה מוכרח להרגיש, ואולי היה לו הגה שני, שבו היה מגיב עליו. אבל הפיתוי הזה שקע תמיד מיד באוזלת-ידי.

אמרתי שבעת שהייתי חומק משם היתה תחושה נוספת חונקת אותי: גאווה. הייתי גאה בצרור הזה, מפני שחי. מה חשב בזמן שנשם כאן תחת האנשים האחרים, לעולם לא אדע. טעם קריאתו נשאר סתום לי כישותו כולה: אבל הוא חי, ויום־יום, במועדו, שוב היה במקומו. מעולם לא ראיתי אותו מרים מטבעות שהשליכו לו. השליכו לו מעט, מעולם לא היו מוטלות לידו יותר משתיים־שלוש מטבעות. אולי לא היו לו זרועות להושיט אותן אל המטבעות. אולי לא היתה לו לשון ליצור בה את הלמד ב״אללה״, ושמו של אלוהים התקצר לו ל״א-א-א-א-א-״. אבל הוא חי, ובחריצות ובהתמדה שאין להן אח ורע היה אומר את ההגה היחיד שלו, אומר אותו שעות על גבי שעות, עד שנהיה להגה היחיד בכל רחבי הכיכר, ההגה שהאריך לחיות אחרי כל ההגאים האחרים.

קולות מראקש-אליאס קנטי״שחרזאדה״-הבלתי נראה- סיום הספר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר