ארכיון יומי: 21 באפריל 2020


יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

 יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

יהודים וגרמנים בתוניס: מגעים ראשונים

אין כמעט דמיון בין מצבם של יהודי תוניסיה בימי כיבוש גרמניה לבין הקורות את יהודי אירופה בשעת ׳הפתרון הסופי׳. הבדל זה ביחסם של הגרמנים לא נבע משיקולים אידיאולוגיים, שבעטיים נהנה היהודי בתוניסיה, למשל, מאי־השתייכות ל׳גזע׳ היהודי, שהיטלר דן אותו להכחדה. סיבת הדבר אינה נתונה גם במעין מחווה גרמני פתאומי של מתינות או ותרנות. הוא היה רק פרי המסיבות. שכּן, הים ניתק את תוניסיה מן האימפריה ההיטלרית, ולא היה אפשר לחברה באמצעים המקובלים אל תשתיתו של מנגנון ההשמדה שהוקם במרכז אירופה ובמזרחה; אדרבה. להבדיל מסלוניקי המרוחקת, משם הובלו קורבנות יהודים ברכבת עד אושוויץ, לא היה בין תוניס ליבשת קשר אלא באמצעות מטוס או אונייה — אמצעים יקרים ולא־בטוחים, שהיו גם בטווח־הירי של בעלות־הברית. בידי הגרמנים נותרה אמנם האפשרות להקים מחנות־השמדה במקום, אולם אם הועלתה תכנית כזו, היא הצריכה מקום, זמן וסודיות רבה. שלושה גורמים אלה חסרו לגרמנים בתוניסיה, שם הספיקו כוחותיהם בקושי רב לבלום את התקדמותם של צבאות הברית.

על־פי תסריט שבוצע כמה פעמים באירופה, רצו הגרמנים, סמוך למועד בואם לתוניס, לעורר פוגרומים ביהודים. אולם ראהן הסביר בדין־וחשבק שכתב: ׳ההסתה לביזת חנויות של יהודים, להפגנות ולפוגרומים וכו'….אינה אפשרית כל עוד לא הגיעו כוחותינו לפחות אל גבול אלג׳יריה׳.

קשיי הגרמנים מבחינה צבאית מסבירים גם מדוע חיכו עד ל־23 בנובמבר כדי ׳ליצור מגע׳ עם הקהילה היהודית: באותו יום עצרו את נשיא הקהילה בפועל משה בורז׳ל, את קודמו לתפקיד פליקס סאמאמה, את קונסול פינלנד ז'אק סיטאנובה ואת חתנם וגיסם של שני הראשונים. מאסרם של אישים אלה הובא מיד לידיעתו של האדמיראל אסטווה שמחה לפני ראהן על המעצרים ותבע את שחיורם המידי של בורז׳ל ושל סיטאנובה, בהסתמכו על ההסכם שהושג עם הגרמנים ולפיו הושארו סמכויות המשטרה בידי שלטונות צרפת. וכך כתב לו ב־24 בנובמבר:

ודאי ידוע לך כי מעולם לא עורער הסדר הציבורי למרות אופיין העדין של המסיבות שבעטיין הקימו כוחות הציר את בסיסיהם בתוניסיה. האוכלוסייה כולה, ללא הבדל גזע או לאום, נותנת אמון בממשלתה. הארמוניה זו נותנת את כל הערבויות לכוחות גרמניה לשמירת השקט. היא תועמד בסכנה של ממש, אם תגרום התערבותם של אלה האחרונים לסערת רוחות, לחשדות ולטינות […] יהיו מספרם ועוצמתם של גיסות הגרמנים המוצבים בתוניסיה אשריהיו, סבורני כי לנוכח האפשרות כי לא יהיה סדר מסוג זה, פיקודם אינו יכול להישאר אדיש. יש לו אפוא עניין רב שלא לעלות על דרך זו.

התערבותו זו של הנציב הכללי שאליה הצטרף השיח׳ אל־מדינה, עזיז אל־ג׳לולי, הניבה, על אף הציפיות, פירות לאלתר: בורז׳ל שוחרר ב־26 בנובמבר, בתנאי שיתייצב פעמיים ביום ב׳קומנדטור׳, לפני ראש האס. אס., הקולונל (׳שטאנדארטנפירר׳) ראוף (Rauff). שלושה ימים לאחר־מכן, כשקרבו בעלות־ הברית אל שערי תוניס, שחררו הגרמנים את שאר האסירים היהודים, לבד מקונסול פינלנד.

בשל מהותה ותוכנה שיבשה יוזמתו של אסטווה את התכניות הגרמניות שרגישות היו לזעזוע הקטן ביותר, בדומה למנגנון של שעון שדיוקו גבוה. השפעה רבה יותר היתה לפנייה שעשתה באותו יום שגרירות איטליה בברלין אל משרד החוץ הגרמני. בהתייחסה לאיגרת קודמת שמסר ב־2 בספטמבר השגריר דינו אלפיארי (Alfieri) לריבנטרופ, דרשה ממשלת איטליה שלא להפעיל כלפי יהודי תוניסיה שנתינותם איטלקית את הגזירות הגזעניות שתיכננו הגרמנים. הללו התרשמו, כך נראה, מאופיה התקיף של הפנייה האיטלקית: כבר למוחרת המליץ תת־שר המדינה א׳ ורמאן (Woermann) לפני המפקד העליון של הוורמאכט(.O.K.W) כי יצווה על גנראל נהרינג שלא ינקוט צעד כלשהו נגד יהודים אזרחי איטליה, בלי להודיע על כך מראש לקונסול הכללי האיטלקי בתוניס: ׳במקרה שזה האחרון לא יסכים, ידחה מפקד הצבא את ביצועם של צעדים אלה׳. ב־4 בדצמבר עוד ביקש ורמאן מן הפיקוד העליון הגרמני להיענות לאיטלקים: ׳אם אין בכך כדי לפגוע בצרכים הצבאיים׳.

אולם, העמדה שנקט בעל־בריתם בעניין זה לא יכלה שלא להציק לגרמנים. ב־13 בינואר 1943 התייחס ריבנטרופ לשאלה זו, במברק ששלח לשגרירו ברומא. לאחר שהביע את צערו על נכונותם של האיטלקים לראות ביהודים כמי שראויים ליצג את האינטרסים שלהם בחוץ־לארץ, הוא נאות לעשות ׳טובה מיוחדת׳ והסכים לדחות עד ל־ 31 במארס 1943 את תחילת יישומם של חוקי הגזע לנתיני איטליה שהתגוררו בשטחים שבשליטת גרמניה. וכך כתב לשגריר:

אבקשך להדגיש את גודל הסכנה הטמונה ביהודים בכל אתר ואתר. סכנה זו גדולה עוד יותר באזורים חשובים מבחינה פוליטית, ובכל התחומים שעניינם צבאי. היהודים המסוכנים ביותר הם מי שיש להם השפעה כלכלית. אתה יכול למסור לאיטלקים דוגמאות מתוך הניסיון שלנו, אגב הדגשה כי היהדות כולה היא אויבנו הגדול והעיקש ביותר. דבר זה תקף בה במידה בגרמניה ובאיטליה. לא נסכים אפוא לשום חריגות. אנו רואים ביהודים אזרחי איטליה יהודים לכל דבר, ולכן יוכפפו לתחיקתנו הנוגעת ליהודים.

בתור חלק מן ׳היהדות הבינלאומית׳, נתפסו יהודי תוניסיה, ׳אחראים להתקפה האנגלית־האמריקנית נגד צפון־אפריקה׳, בשל ׳הקומיסרים הפוליטיים היהודים שבשורות הצבא האנגלי־האמריקני׳. לפיכך נדרשה הקהילה היהודית בתוניסיה — בין שאר הגזירות שהוטלו עליה — לשלם סכומי־כסף גדולים בתור קנסות, כדי לפצות את הקורבנות האזרחיים של הפצצות בעלות־הברית; כדברי קריין צרפתי בראדיו תוניס:

אין לראות בהחלטה זו אלא את פרי ההגיון והמציאות. אם ברור מלכתחילה כי המלחמה הנוכחית היא יהודית מובהקת במקורה וכי הפלישה לצפון־אפריקה היא בייחוד מעשה־ידה של היהדות הבינלאומית, המנצחת על גורלם של העמים האנגלו־סאקסיים, כפי שניצחה, לאסוננו הרב, על גורל עמנו.

ברקע קו־מחשבה זה הסתתרה למעשה מטרה ברורה: לקומם את דעת־הקהל המקומית נגד היהודים. אולם, לא הקריאות של ראדיו תוניס ואף לא מסע התעמולה שאירגן ׳ועד העזרה המידית׳ (I.C.O.S), שאמור היה ׳לחלק׳ את פיצויי היהודים, לא עשו רושם עמוק על האוכלוסייה המוסלמית והאירופית של הפרוטקטורט. ׳ליקוי׳ זה, נוסף על מחאותיהם של החוגים הרשמיים הצרפתיים, התוניסאיים והאיטלקיים היו אפוא חלק מן המכשולים שבהם נתקלו תכניות הגרמנים בתוניסיה, ובוודאי השתבשו בגללן.

התפתחות המצב הצבאי, שהיתה לרוב לרעת כוחות הציר, השפיעה אף היא באותו כיוון; לפיכך חיכו הגרמנים עד להתייצבות החזית, כדי להנחית את המהלומות הראשונות על יהודי תוניס: ביום ראשון, ה־6 בדצמבר, נקראו משה בורז׳ל והרב הראשי ח׳ בלאייש להתייצב ב׳קומאנדאנטור׳ לפני ראוף, שקרא להם את תוכן פקודתו של הגנראל נהרינג בדבר פירוקה של מועצת הקהילה וגיוסם של עובדים יהודים בשירות כוחות הציר.

בו ביום הוקם ועד בן תשעה חברים, בראשותו של הרב הראשי. תפקידו הראשון היה לספק, כבר למוחרת, רשימה של 2,000 יהודים שמתוכה ייבחרו העובדים שיועסקו בעבודות־עפר וכריית תעלות. ראוף הודיע לבני־שיחו הנדהמים שבכוונתו להסתפק ב־4,000 עד 5,000 עובדים וכי הוועד שיקום ידאג לציוד, לאמצעי־הובלה ולאספקת מזון עבור העובדים. זאת ועוד: המגויסים יחויבו לענוד על החזה ועל הגב טלאי צהוב, גדול וגלוי לעין ׳כדי לאפשר את זיהוים גם מרחוק, ולירות בהם אם יברחו׳. לבסוף, כדי לשים קץ למחאותיהם של מנהיגי היהודים, איים ראוף כי יעצרו 10,000 יהודים ברחובותיה של תוניס אם לא ימלא הוועד, עד המועד שנקבע, את הפקודה שניתנה לו, פקודה שקיבלה את אישורו של הביי ושל הנציב הכללי.

מלאכת הקמת הוועד נעשתה בקלות יחסית, אם כי מעטים התנדבו לקחת בו חלק: לבד מן הרב הראשי ומזכירו, צריך היה לכלול, כדרישת הגרמנים, אחראי לענייני כספים, איש מינהל, תורגמן, אחראי לענייני תברואה, אחראי לענייני אספקה, אפסנאי ואחראי לענייני עזרה למשפחות העובדים. לכל אחד מאלה ניתנה הרשות לגייס, לפי דרישתו, כל יהודי, ולהחרים כל רכוש של יהודים. כל אחד מהם רשאי היה לגייס לו עוזרים, כראות עיניו.

עם השלמתה של מלאכה זו, הכרח היה להרכיב את רשימתם של 2,000 העובדים, ולהשלימה עד למוחרת בבוקר. אך משימה זו לא אפשרית היתה לחלוטין, לפי שלקהילה לא היו רשימות של היהודים, ומשרדי העירייה סגורים היו ביום ראשון. לא נותר אלא לבקש מן הגרמנים לדחות את מועד הגשת הרשימה, ולשם כך ביקשו את התערבותו של אסטווה:

מר בורז׳ל ממהר אל בית הנציבות הכללית. מתלווה אליו הד״ר מועטי. האדמיראל אסטווה מקבל אותם אחרי שפגשו את מנהל לשכתו, מר וימון. האדמיראל מודה כי היו לו שיחות עם השר ראהן בדבר עבודת־הכפייה; הוא לא סובר עם זאת כי יינקטו צעדים אכזריים כל כך, אגב תביעות שאי אפשר לבצען מבחינה אנושית. הוא קורא לנציגינו לנהוג בהשלמה ובציות. הוא ינסה להשיג ארכה למועד שנקבע למסירת הרשימות.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ'118

קולות מראקש-אליאס קנטי – האשה ליד הַשְּׂבָכָה

קולות מראקש

האשה ליד הַשְּׂבָכָה

עברתי ליד שוקת ציבורית קטנה, שנער בן תשחורת שתה ממימיה. פניתי שמאלה ושמעתי מלמעלה קול חרישי, רך ועדין. העברתי מבטי במעלה בית אחד ממולי וראיתי בגובה הקומה הראשונה, מאחורי שבכה קלועה, את פניה של אשה צעירה. היא היתה כהת עור וללא רעלה והצמידה את פניה אל השבכה. היא דיברה משפטים רבים, בשטף קליל, וכל המשפטים הללו היו עשויים ממלות חיבה. לא הבנתי מדוע לא היתה עטויה רעלה. ראשה היה נטוי קלות ואני חשתי שהיא מדברת אלי. קולה לא עלה, הוא נשאר חרישי ואחיד. וכה רב היה הרוך בו, עד שכאילו היתה מערסלת את ראשי בזרועותיה. אבל לא ראיתי ידיים, היא לא הראתה אלא את פניה, אולי היו ידיה כפותות במקום כלשהו. החדר שבו עמדה היה חשוך, ברחוב שבו עמדתי קפחה שמש מסמאת. מלותיה כמו פיכו מתוך מעיין וזרמו זו לתוך זו, מעודי לא שמעתי מלות חיבה בשפה הזאת, אבל הרגשתי שאלה היו מלים כאלה.

רציתי לגשת קרוב יותר כדי לראות את שער הבית שמתוכו בקע הקול, אבל חששתי שתנועה מצדי תבריח את הקול כמו ציפור. ומה הייתי עושה לו החרישה. ניסיתי לנהוג בעדינות ובחרישיות כמו הקול עצמו ופסעתי פסיעות כפי שלא פסעתי מימי. עלה בידי לא להבהיל אותה. המשכתי לשמוע את הקול כשעמדתי קרוב מאוד לבית ושוב לא יכולתי לראות את הראש שמאחורי השבכה. הבניין הצר נראה כמו מגדל רעוע. דרך פרצה בחומה, היכן שנשרו ממנה לבנים, אפשר היה להציץ פנימה. השער היה נטול תואר והדר, עשוי קרשים עלובים, מוברח בפיסת תיל ונראה כאילו אין מרבים לפתוח אותו. זה לא היה בית מזמין, אי-אפשר היה להיכנס פנימה, ובפנים היה הכול חשוך ומן הסתם גם מוזנח לגמרי. מעבר לפינה הסמוכה נפתחה סמטה ללא מוצא, אבל שם היה הכול

שומם ושקט ולא ראיתי אדם שיכולתי לשאול אותו דבר. גם בסמטה הזאת לא איבדתי את מעיין הקול הלוטפני, שנשמע מעבר לפינה כמו קול פכפוך רחוק. חזרתי על עקבותי, נעמדתי שוב במרחק-מה מהבית ונשאתי עיני, ושם היו הפנים הסגלגלות קרובות מאוד לשבכה והשפתיים התנועעו לקול המלים שופעות הרוך.

היה נדמה לי שכעת הן נשמעו קצת אחרת, היה אפשר להבחין בהן מין תחינה סתומה, כאילו היתה אומרת: אל תלך. אולי חשבה שהלכתי לתמיד כשנעלמתי כדי לבדוק את הבית ואת השער. כעת חזרתי לשם ונתבקשתי להישאר. כיצד לתאר את השפעתן של פני אשה בלתי רעולות הניבטות ממרומי חלון, בעיר הזאת, בסמטאות האלה. מעט מאוד חלונות פונים אל הסמטאות ולעולם אין איש מביט מתוכם. הבתים הם כמו חומות, לא אחת יש לך במשך שעה ארוכה הרגשה כאילו אתה מהלך בין חומות, אף על פי שאתה יודע שאלה הם בתים: אתה רואה דלתות וקומץ חלונות שאין משתמשים בהם. כיוצא בזה הנשים, המהלכות בסמטאות כמו שקים נטולי צורה; אתה מזהה אותן, אינך מנחש את דמותן, עד מהרה אתה נלאה מן המאמץ לנסות לדמיין את דמותן. אתה מוותר על נשים. אבל אינך מוותר ברצון, ואחת שמופיעה לפתע בחלון ואפילו מדברת אליך ומטה את ראשה קלות ואינה מסתלקת, כאילו חיכתה כאן לבואך מאז ומתמיד, וממשיכה לדבר כשאתה מפנה לה גבך והולך לך חרש, שתדבר בין שתהיה שם ובין אם לאו, ותמיד תדבר אליך, תמיד תדבר אל כל אחד – אשה כזאת היא פלא, התגלות, ואתה נוטה לייחס לה חשיבות רבה יותר מאשר לכל הדברים האחרים שיש לראות בעיר הזאת.

הייתי עומד שם הרבה יותר זמן, אבל זה לא היה אזור שומם. נשים עוטות רעלה באו לקראתי ולא טרחו להתעכב בגלל בת מינן שליד השבכה שם למעלה. הן חלפו על פני הבית הדומה למגדל כאילו לא דיבר שם איש. הן לא עצרו מהילוכן, לא הביטו למעלה. הן קרבו אל הבית בצעד בלתי משתנה ופנו אל הסמטה בדיוק מתחת לחלונה של הדוברת, שם עמדתי. אבל חשתי היטב במבטי הגינוי שנתנו בי. מה אני עושה שם ? מה אני עומד שם ? מה אני מסתכל למעלה ?

קבוצה של תלמידים חלפה על פני. הם שיחקו והתלוצצו בדרך והשימו עצמם כאילו אינם שומעים את הקולות מלמעלה. הם הסתכלו בי: הייתי פחות מוכר להם מאשר האשה נטולת הרעלה. חשתי שמץ בושה בעמידתי הבוהה. אבל הרגשתי שבהליכתי הייתי מאכזב את הפנים שמאחורי השבכה. המלים הללו המשיכו לפכות כמו פלג של קולות ציפורים, אולם כעת נתערבו בצעקותיהם המחרישות של הילדים, שהתרחקו באטיות. הם נשאו את ילקוטיהם ובאו מבית-הספר. הם ביקשו להאריך את הדרך הביתה והיו ממציאים משחקים קטנים, שאחד החוקים שלהם היה לקפוץ בסמטה פעם קדימה ופעם אחורה. על-ידי כך התקדמו בקצב שבלול והפכו לי את ההאזנה לעינוי.

אשה שילד פעוט לצדה עצרה לידי. מן הסתם קרבה אלי מאחור, כיוון שלא הרגשתי בה. היא נשארה לידי רגע קצר, נעצה בי מבט נזעם, מאחורי הרעלה הבחנתי בתווי פנים של אשה זקנה. היא אחזה בילד כאילו נשקפה לו סכנה מנוכחותי והמשיכה בדרכה בדשדוש רגליים בלי לזכות אותי במלה. חשתי אי-נעימות, עזבתי את מקומי והלכתי לאט בעקבותיה. היא הלכה כמה בתים במורד הסמטה ואז פנתה לסמטה צדדית. כשהגעתי לפינת הסמטה שמעבר לה נעלמה, ראיתי בקצה סמטה ללא מוצא את כיפתה של ״קובא״ קטנה, כך נקראים בארץ הזאת קברי קדושים, שאנשים עולים אליהם לרגל לשטוח את משאלותיהם. האשה הזקנה עמדה מול שערה הסגור של הקובא והרימה את הילד לגובה. היא לחצה את פיו אל חפץ כלשהו שלא יכולתי לזהותו מן המקום שבו עמדתי. היא חזרה על תנועה זו פעמים אחדות, אחר-כך העמידה את הילד ארצה, נטלה את כפו הקטנה ופנתה ללכת.כשהגיעה לפינת הסמטה היה עליה לחלוף על פני, אבל הפעם אפילו לא נעצה בי מבט נזעם וחזרה באותו כיוון שממנו באנו שנינו.

התקרבתי לקובא, ובמחצית גובהו של שער העץ ראיתי טבעת ופיסות בד ישנות מלופפות עליה. אותן אם כן נישק הילד. הכול התנהל בשקט גמור, ובמבוכתי לא הרגשתי שהתלמידים עמדו מאחורי והסתכלו בי. לפתע שמעתי את צחוקם העליז, שלושה או ארבעה מהם זינקו אל שער הקובא, תפסו בטבעת ונישקו את פיסות הבד. בתוך כך צחקו וחזרו על המעשה מכל הצדדים. אחד נתלה על הטבעת מימינה, חברו משמאלה, ונשיקותיהם נשמעו כמו צקצוק חזק. מיד אחר־כך נדחפו הצדה על-ידי חבריהם שעמדו מאחוריהם. הכול רצו להראות לי איך צריך לעשות זאת; אולי ציפו שאחקה אותם. הם היו ילדים נקיים, כולם מטופחים, בוודאי היו רוחצים אותם כמה פעמים ביום. אבל פיסות הבד נראו כה מטונפות, כאילו ניגבו בהן את הסמטה. הן נחשבו לקרעים מגלימתו של הקדוש עצמו, ולדידם של המאמינים דבק בהן שמץ מקדושתו.

לאחר שכל הילדים שבעו מלנשק אותן, הם הלכו אחרי והקיפו אותי. אחד מהם משך את תשומת לבי בפניו הנבונות וחשתי שהשתוקק לדבר אתי. שאלתי אותו בצרפתית אם הוא יודע לקרוא. הוא השיב לי בנימוס רב: ״.Oui, Monsieur״ תחת זרועי נשאתי עמי ספר, פתחתיו והושטתי לו אותו. הוא קרא את המשפטים בצרפתית לאט, אבל בלי שגיאות. הספר עסק במנהגי האמונה של המרוקאים, והמקום שבו פתחתי דן בהערצת הקדושים וקבריהם. אפשר לקבל זאת כמקרה או לא כמקרה, אבל עכשיו קרא לפני מה שזה עתה עשה יחד עם חבריו. אבל הדבר לא ניכר בהבעת פניו, אולי בלהט הקריאה כלל לא קלט את משמעות המלים. שיבחתי אותו, הוא קיבל את דברי הערכתי בהדרת פנים היאה למבוגר. הוא מצא חן בעיני כל-כך, עד שמבלי משים קישרתי אותו עם האשה שמאחורי השבכה.

הצבעתי בכיוונו של הבית המוזנח ושאלתי: ״האשה שם למעלה מאחורי השבכה – אתה מכיר אותה ?״ ״,Oui, Monsieur״ אמר, ופניו הרצינו מאוד.

״?Elle est malade״ המשכתי לשאול.

".Elle est très malade, Monsieur״ ה״מאוד״ שהעצים את שאלתי נשמע כמו קינה, אבל קינה על דבר-מה שקיבל בהכנעה גמורה. הוא היה אולי בן תשע, אבל נראה עכשיו כאילו בילה כבר עשרים שנה במחיצת חולה אנושה, יודע היטב כיצד יש להתנהג במקרה מעין זה.

"?Elle est malade dans sa tête, n’est-ce pas"

".Oui, Monsieur, dans sa tête״ הוא הנהן כשאמר ״בראשה״, אבל הצביע במקום על ראשו שלו על ראשו של ילד אחר, שניחן ביופי יוצא דופן: היו לו פנים לאות מוארכות ועיניים שחורות, עצובות מאוד, פעורות לרווחה. אף אחד מן הילדים לא צחק. כולם עמדו על מקומם מחרישים. מצב-רוחם התהפך בן־רגע כשהתחלתי לדבר על האשה שמאחורי השבכה.

קולות מראקש-אליאס קנטי – האשה ליד הַשְּׂבָכָה

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

יהודה הלוי אונייה

פרק חמישי מעמדם של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

הוויכוח על אופי העלייה לפלשתינה א"י התנהל בעיצומה של שואת יהודי אירופה שבגינה חל שינוי – במדיניות הציונית מחזון 'החברה היהודית החדשה' – – האליטיסטית לחברה שהתבססה על עלייה — המונית. יהדות המזרח וארצות האסלאם היו בבחינת נטע זר בתפיסה הציונית האירופית ובכול זאת הם היו אמורים להגיע לארץ ישראל . בשלהי 1942 התמודד הממסד הציוני עם הבעיה הדמוגרפית של העם היהודי ולא ניתן עוד היה להתעלם מיהדות המזרח בארצות האסלאם שחיכתה בפתח.

לפי יחיעם ויץ "התנועה הציונית והישוב המאורגן בארץ כמעט לא עמדו על מידת החשיבות שנודעה לתנועה הציונית בארצות המזרח ולעלייה מהן".  עדות לחשיבותה הדמוגרפית של יהדות המגרב מובאת מביקורו של בנימין הלר, ראש המשרד הארץ ישראלי באלג'יר, בשנת 1944 במשרדי הקונגרס היהודי בארה"ב. רחל ספרדי, מלשכת הקונגרס היהודי, דיווחה לאברהם לוייטרבך, ראש מחלקת הארגון של הסוכנות היהודית, על תוכן פגישתה עם הלר שהיה בדעה שזו תהיה "החמצה של העם היהודי לבנות את עצמו בפלשתינה א"י אם יתעלמו מדור שלם צפון אפריקאים". –  הלר, שהיה מעורב בעשייה הציונית בצפון אפריקה מסוף שנות ה- 30 של המאה שעברה, שירת נאמנה את הסוכנות היהודית ראה בהתעלמותה מיהדות צפון אפריקה החמצה. במקביל באותה שנה דוד שאלתיאל ואפרים פרידמן דיווחו על פוטנציאל העלייה מהמגרב. אך הסוכנות היהודית המשיכה במדיניות ההעדפה של שארית הפליטה מאירופה ופליטים יהודים אירופאים מהמגרב על פני העלאת יהודי הקהילות הצפון אפריקאיות.

פרק זה יעסוק בדימוים של מעפילי צפון אפריקה לפני ואחרי גירושם למחנות קפריסין, ובנסיבות שגרמו לניכור המעפילים המוגרבים ומנעו את התערותם בחיי המחנות בקפריסין. יוצגו החסמים שעמדו בפניהם שגרמו להדרתם ממקורות פרנסה ולקחת חלק פעיל במחנות הגירוש. כמו כן ידונו דרכי המחאה של המעפילים המוגרבים שניסו להעלות את צורכיהם לסדר היום של המחנות. ירון צור טען ש:

"המורשת הקולוניאלית המודרנית שבה נחלק העולם לאירופים וללא אירופים השפיע השפעה עמוקה על עולם התדמיות החברתיות בחברת המהגרים היהודים בארץ ישראל" ]…[ זו הייתה כניסה לעולם את הסטריאוטיפים החברתיים של הגזע והצבע ]…[ אפשר לשער שהמפגש בין שתי תרבויות הנמצאים בשלבי מודרניזציה שונים יצר פער שהתבטא בהעדפה של תרבות אחת על האחרת: התרבות האירופית על פני תרבות המזרח. יהודי ארצות האסלאם נתפסו כנחותים ]…[."

כול מפגש בין תרבויות נושא בחובו מתח מסוים. המפגש עם יהודים מ'אפריקה' היה 'הלם תרבותי' לשארית הפליטה שלא הכירו את אחיהם מאפריקה. לדבריו, של צור, עם הקמת המדינה עמדה בפני התנועה הציונית והסוכנות היהודית השאלה כיצד לבנות אחדות לאומית "על בסיס אתני של אוכלוסייה מאירופה מצד אחד ומאסיה ואפריקה מצד שני".  המוסדות הציוניים בארץ ובחו"ל יצרו זיקה פוליטית היסטורית בלעדית בין יהדות אירופה לבין העם היהודי ואי אפשר לנתק את הדימוי של – יהודי המזרח בארצות האסלאם מהקשר זה.

הדימוי של מעפילי צפון אפריקה לפני העפלתם ולאחר גירושם לקפריסין אליהו דובקין, בספר שכתב בסמוך להתרחשויות, היה ער לשוני בין עדות ישראל באירופה ליהדות המזרח,

"היתכן לסגל שיטות פולין לתימן ? בארצות המזרח אין מורשת עבר, אין גיווני דעות, אין תנועות נוער מפוצלות ואין סיעות שצריך להגן על האינטרסים המיוחדים שלהן. המציאות היהודית במקומות האלה פרימיטיבית יותר".    

מצד אחד ליהדות המזרח לא הייתה בעבר מורשת ומצד שני לא היו בה האינטריגות הפוליטיות שאפיינו את הפוליטיקה הארץ ישראלית נקייה מאינטריגות מפלגתיות. לדובקין לא היה קנה מידה – להשוואה אלא בדמותה של יהדות פולין. לשיטתו, המציאות היהודית בקהילות ארצות המזרח והאסלאם הייתה פרימיטיבית. 'אם בארזים נפלה שלהבת' מקבלי ההחלטות המרכזיים בסוכנות – היהודית מה היה על 'אזובי הקיר' מקבלי ההחלטות בדרג מנהלי מחלקות הנוער והשליחים והעלייה – – שסרו למרותה לעשות. ההתייחסות ליהודי הארצות האסלאם מצידה של ההנהגה בפלשתינה א"י – – הייתה אפריורי שלילית. לאור הצהרתו לא היה כלל מקום לאוכלוסיות פרימיטיביות כאלה בפלשתינה- א"י. ובכל זאת מצב העם היהודי לאחר השואה 'אילץ' את הסוכנות היהודית להתייחס במידה מסוימת לציבור הפרימיטיבי של ארצות האסלאם והמזרח. 

ההתרשמות הראשונית השלילית של יהדות המזרח בעיני מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, אנצו סירני, אליהו גולומב  , כפי שתיארו ויץ, ואליהו דובקין לעיל, קיבעה בדיעבד את יחסה של המנהיגות הציונית כלפי מעפילי צפון אפריקה ולוב. שליחי הממסד הציוני מטעם הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב' והתנועות הפוליטיות שפעלו בקפריסין לא יכלו להתעלם מהדימוי השלילי של יהדות המזרח בכלל ויהדות צפון אפריקה בפרט, ואי התאמתה לערכי התנועה הציונית. ומכאן יחסם כלפיהם היה מסויג. הדימוי שנישא ב'רוח' מפלשתינה א"י לקפריסין השפיע, בצורה כזו או אחרת, גם על – התייחסות שארית הפליטה בקפריסין כלפי המוגרבים. דימוי שלא תרם לשילובם החברתי, תרבותי והתעסוקתי של המעפילים המוגרבים במחנות.

הדימוי של יהודי המגרב לפני ההעפלה. ההתנשאות על יהודי צפון אפריקה החלה לפני ההעפלה וההתארגנות לעלייה לפלשתינה א"י. הדוח המפורט של דוד שאלתיאל על מצב היהודים באלג'יר – ומרוקו לא נפל על אוזניים ערלות. הוא זיהה ש-

"כמעט כל יהודי אלג'יריה הם מטיפוס פסאדו תרבותי והם מלאי תשוקה להתבולל עם הצרפתים – אולם אין ביכולתם לקלוט את התרבות הצרפתית. הפעילות הציונית מועטה ומתבטאת באספות אשר בהן מראים ראשי המדברים יותר נכונות מאשר ידיעת העניין".   

ההצהרה הזו הייתה מרחיקת לכת וקצרת רואי כאחד. לטעון שיהודי אלג'יריה היו חסרי יכולת לממש זכויות אזרחיות ולהתמודד עם תרבות צרפת, 75 שנים אחרי 'צו כרמיה' שהעניק להם זכויות כמו לצרפתים במולדת האם, היה אבסורד. שאלתיאל לא קרא נכוחה את מעורבותה הא פוליטית של – הקהילה היהודית באלג'יר שבעיניו נראתה חלולה. "הם מדברים, אך לא מתוך ידיעה מהי ציונות". הציונות במגרב הייתה בעיקר לא מעשית, כפי שהוזכר בפרק הראשון, ויושמה באופן שונה מאשר במזרח אירופה. כלפי יהדות מרוקו התייחס שאלתיאל במונחים חומריים ומוסריים,

"מצבם החומרי והמוסרי של יהודי מרוקו הוא בכי רע. הרוב המכריע של היישוב חי בתנאים ירודים מאלו של הערבים. רובם רוכלים. בעלי מלאכה זעירים, חנוונים זעירים ופועלים. הרוב גר בגיטאות בערים ובכפרים. הם חסרי כל סמני תרבות. הזוהמה והמחסור בתנאים סניטרים ראשוניים בולטים מאלה של העיר העתיקה בירושלים. הם מזכירים את הרובעים המלוכלכים שבאלכסנדריה וקהיר. תרבות אם אפשר לקרוא בשם זה, של יהודי מרוקו מתבטאת בשמירה על מנהגים ודת. אדיקותם היו בסדר הפוך להבנתם את המנהגים שהם מקיימים".

ההשוואה לסביבה הפיזית ערבית בה חיו יהודי מגרב אינה מפתיעה. ההתייחסות לרמה התרבותית של – יהודי מרוקו נגזרה, ככל הנראה, מגישה אוריינטליסטית כלפי יהודי הלבנט ודומיהם מהמגרב. את הערתו על המקצועות היהודיים, מטה לחמם של בעלי מלאכה זעירים, אפשר היה להחיל גם על היהודים שחיו בתחום המושב ובגיטאות במזרח אירופה. הגיטאות בהם שוכנו יהודים במזרח ומערב אירופה היו 'המלאחים' בהם שוכנו יהודי ארצות האסלאם. ובכול זאת, למרות תיאורו הלא מחמיא של שאלתיאל על יהדותם ותרבותם של המוגרבים היהודים הוא המליץ להעלותם ארצה. כנראה, עקב הייאוש שאחז בתנועה הציונית עם היוודע מוראות השואה. התבטאות שביטאה את המעבר ממדיניות

עליית אליטיסטית למדיניות עלייה המונית. שאלתיאל היה משוכנע ]…[ "כי לו נתנה האפשרות המעשית מחצית יהדות מרוקו היה עולה לארץ מהר. אם כי רוב האנשים ספק אם היו יעילים ליישוב – הארץ ישראלי. בכל זאת ישנו ביניהם מספר ניכר של פרולטריון בריא וצעיר השואף לעלות".  הדוח של שאלתיאל חידד את הסתירה בעמדת התנועה הציונית ביחס ליהודי צפון אפריקה. אם אין בהם תועלת בפלשתינה א"י מדוע להעלותם. גם המונח 'פרולטריון' בו השתמש שאלתיאל לתאר את יהדות – מרוקו הדהד, כנראה, עם טקסט סוציאליסטי שרווח בתנועה הציונית. לא ברור אם 'ההמון' היהודי אותו פגש הכותב במרוקו ענה על הקריטריון הסוציאליסטי שהיה נר לרגלי התנועה הציונית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר