ארכיון יומי: 7 באפריל 2020


מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- -סיום הפרק בעברית של כרך שלוש

רבי דוד עובדיה

חינוך הבנות

ע"י הארגון "חובבי השפה״ שדאג להפצת השפה בין תלמידי אליאנס, נעזרנו בנתינת שעורים לבנות: לשון הקדש, לימודי קודש והלכה. אני מביע בהזדמנות זו תודה והוקרה לאחראים ובראשם מר רפאל זכרי ומר פנחס חותא, והמנהל הרב יצחק בניזרי שליט״א, כיום רב המושב יד רמב״ם, שנתנו יד למטרה קדושה זו, יזכרם ה׳ לטובה ולברכה. בשעורים הללו השתתפו יותר מחמש מאות תלמידות.

פתחתי גם מוסד ״בית רבקה״ לבנות, בהשתתפות מחלקת החנוך של חסידי חב״ד, על יד ידידי הרב בנימין גורידצקי שליט״א; המוסד נפתח בשנת תשי״ב: ניתנו שעורים בלימודי קודש וגם בתפירה ורקימה. הרבה בוגרות מצאו פרנסתן אחרי חתונתן הודות לשעורים אלה. וזה היה המוסד הראשון במינו במדינת מארוקו.

פתחנו גם כולל מעשרה אברכים בחשוון תשי״ז וכבר בשנת תש״ז חכם בא לעיר הוא הגמ״ון גומל חסד המנוח ר׳ יוסף שקרון ז״ל מקזבלנקא והקים כולל צנוע מכספו הוא שלמדו בו ת״ח וזקני העם בשם ״פורת יוסף״.

בכל התכניות האלה עלי להזכיר בהוקרה רבה ולברכת עולם את שמו של הצדיק הנדבן רבי יצחק שלום זצ״ל שעשה רבות במסגרת ארגון ״אוצר התורה״ [בהשתדלות רבי יוסף שמע מירושלים הי״ו], במרוקו בכלל ובצפרו בפרט, בהשתתפות ״הג׳וינט״ וחברת ״אזע״[[O.S.E שטיפלה בבריאות התלמידים.

החינוך לתורה וליהדות הצליח ב״ה בעיר. כשגברה העלייה ארצה החלו הכתות להתרוקן והקהלה בת שבעת אלפים נפש עמדה על שבע מאות נפש וגם אני עליתי ארצה בשנת תשכ״ד.

עלי לציין בסיפוק רב שאם יכולנו להתגבר על בעיות ומכשולים, ואם יכולנו להגיע למה שהגענו, הרי זה בודאי בעזרתם של הפעילים, העוסקים בצרכי צבור באמונה, בעלי צדקה ומחזיקי תורה, אשר בהם נתברכה קהלת צפרו. יזכרם ה' לטובה ולברכה.

ביום כ״ה טבת שנת תש״ז (1947) נערכה חגיגת יובל השלושים למוסד ״אם הבנים״.

מי שלא ראה שמחה של מצוד. שהיתה נסוכה על חגיגה זו, לא ראה שמחת מצור. מימיו.

הערת המחבר: בחגיגה זו היו יותר מארבע מאות גברים, רבנים ואישי צבור. המנחה היה יו״ר ועד הקהלה, שהציג אותי בפני הקהל, ונשא על נס את עבודתי הפוריה בפקוח בית הספר ללא כל תמורה ח״ו. כמו כן החגיגות השנתיות ביום ר לחדש שבט לנשים המחזיקות המוסד. היה מספרן של הנוכחות גדול ובחגיגה של שנת התש״ז הגיע מספרן ל־800. הדרשה היתה בעיקר על תרבות קדושה וטהרת המשפחה וכו׳.

לסיכום ייאמר בפשטות ובענותנות: למרות כל הביקורת אשר תימתח על החינוך הזה, למרות כל ההשוואות אשר אנו עשויים לערוך עם החינוך בתקופה זו שאומרים עליו בטעות שהוא חינוך המתקדם, אנחנו חייבים להרכין ראש מול התמימות שבה נעשתה המלאכה, מול המסירות, מול המאמצים, מול היסודיות של העבודה. כשאתה מסתכל עכשיו במרחק של מקום וזמן, במבט מקיף, על התוצאות של החינוך הזה, אינך יכול להתעלם מהפירות המרובים והמבורכים, מהכוחות העצומים שנתנה אותה ״גירסא דינקותא״ לאלפי בני העיירה צפרו הפזורים במקומות רבים: יסודיות בכל עיסוק, תום בהסתכלות, ענותגות בהתנהגות, תוואי ראייה ישר כסרגל ולטווח רחוק.

נשמות צעירות חושלו באיבן בכור ברזל של חינוך לאמונה בערכי ישראל, ומסורת ישראל סבא, חוסנו בראשית צמיחתן, ולכן עמדו ועומדות ב״ה בחסנן, בכוחן זה בכל אשר הן פונות.

הצעירים קיבלו ידע בסיסי, איתן, ביסודיות ובאוירה רצינית ומוסרית, תמימה, כנה ושוקקת חיים; ע״י כן נחתם ונטבע בלבם רצון עז לפעילות, להתקדמות, לקידום דברים, רצון ליוזמה, לביקורת, ליצירה מקורית, ליושר פנימי להגינות ולאמונה.

מסביב לחינוך ולידו, שקקה והמתה הקהלה ככוורת: שעורי תורה, בתי ספר, בתי כנסת, חברות צדקה, חברות גמילות חסדים, חברות לימוד, שבתות, חגים ומועדים בזמנם וכתקנם: כל זה יצר והיווה אוירה יהודית דתית מקורית, ומאוירה זו שאב כל צעיר וכל מבוגר כוחות נפש שעמדו לו והעמידו אותו בכל אשר הלך ובכל אשר פנה.

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- -סיום הפרק בעברית של כרך שלוש

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי

המשך הסיפור מפוסט קודם…..

עברה כחצי שעה, הירח נשקף מעל פני השמים באורו שהכסיף את המדמר [המדבר] הדומם, אויר ההרים, אחרי שרב היום, החל לנשוב ולהשיב את הנפש. נשמתי מלוא ריאותי כדי להקל עלי במעט את מדת ענויי. ובעוד אני הולך אחרי מעני ללא תוחלת אבוד תקוות, הופיע לפני בן אדם רוכב על החמור, שנסע ממזרח למערב, כשדרכנו היתה מכוונת מדרום לצפון. על יד אם הדרכים נפגשנו בהזקן, שהופיע אלי כאליהו הנביא, כמלאך וכגואל ומושיע, הלא הוא הזקן המנוח ישראל שמחון ע ה" . בראות הזקן אותי, צעק אלי: "לאן זה תלך בלילה" ואני תפשתי בידו: "קחני אתך". מבלי להתמהמה אף רגע, ירד מעל החמור ותפשני בזרועותיו החזקות והושיבני על החמור ופתח בדברים עם המערבי. הזקן הזה הבין מתוך השיחה את כל הרמאות שבדבר ונפרד מהמערבי, כשהלה בקש למסרני לידי אבא ולמסור לו שלמחרת יביא לו את המבוקש. רבי שמחון שחזות פניו, הדרת קומתו הזקופה ואומץ לבו העידו על גבורתו ושלא יצא לדרך מבלי היותו מזוין בנשק ובאלות הטיל את פחדו על המערבי שלא התנגד כלל לר' שמחון שלקחני אתו.

בנסעי ליד רבי שמחון, נשקטתי במעט ונרגעתי ממתיחות-עצבי, אולם, לבי עוד לא חדל מדפוק בי ומדי רגע הבטתי מאחורי בפחד, שמא הנבל הזה רודף אחרינו, מרוב עליצותי על שנגאלתי מידי גונבי, שכחתי לדרוש חזרה את מעילי, נעלי וגרבי שנשארו באוכפו. ואסע הביתה עם רבי שמחון, יחף ובלי מעיל, התבישתי מאוד שאצטרך להכנס העירה בלבוש כזה, אבל התנחמתי שבלילה איש לא יכירני.

כיצד הגיע הזקן אל הדרך שהובלתי על-ידי המערבי, יש בזה רוב ענין. באותה תקופה בקר השר הגדול משה מונטיפיורי, יליד אנגליה, את א"י פעמים רבות והרבה לעשות חסדים עם יהודי הארץ. בקורו האחרון היה בשנת 1875 והתאכסן בבית סיניור חיים אמזליג ששמש אז בתור קונסול אנגליה בעירנו. בבקור זה קנה כברת אדמה מחוץ לעיר יפו, על גבול אדמת הגרמנים [שכונת מונטיפיורי של היום, בקרבת מושבת הטמפלרים שרונה] ואחרי גמר הקושאנים בקש מהמנוח סיניור אמזליג לקרוא אליו אחדים מנכבדי העיר יפו, כדי להועץ אתם. סיניור אמזליק נעתר לבקשתו וציין לפניו את שמות אחדים מנכבדי העיר שהוזמנו אל השר והוצגו לפניו על ידי סיניור אמזליק כל אחד בשמו. כ' השר קבלם ברצון ולחץ ידיהם באהבה רבה. בין המוזמנים האלה היה גם מר אבי. האספה היתה בבית סיניור אמזליג, שנשאר עד היום במצבו מבלי שבא בו כל שנוי, בעיר העתיקה. כבוד השר דבר לפני הנאספים והודיעם, כי קנה כברת אדמה ורצונו לנטוע עליה פרדס. אבל זקוק הוא לאדם אמיץ לב שישכון בה והנהו מוכן לבנות לו בית וגם לחפור באר. את התקציב הדרוש לנטיעות הוא משאיר בידי סיניור אמזליק ומוכן לתתו עד שהפרדס ישא פרי. בהגיע הזמן שהפרדס ישא פרי תחולק הכנסותיו לשלשה חלקים: החלק האחד יוקדש לעניי העיר, החלק השני להוצאות הפרדס, לשכלולו וגדולו והחלק השלישי לאיש המטפל בו. ושתי בקשות בקש השר מהנכבדים: א) שני אנשים ישרים והגונים, גבורים ואמיצי לב ו-ב) שמהנכבדים ימנו שני אנשים לגבאים על הרכוש שיעמדו תמיד במשא ומתן עם המטפל בנכסים וכל הסכומים הדרושים ינתנו על ידי בא-הכח השר סיניור אמזליג. אחרי וכוחים, בחרה האספה לשני גבאים את רבי יהודי הלוי ומר אבי המנוח ולשני האנשים שיתעסקו בנטיעות הפרדס את ר' יעקב שמול ור' ישראל שמחון. ר' יעקב שמול היה חלש בגופו סרב לקבל עליו את התפקיד ונשאר יחיד ר' ישראל שמחון בתור מפקח על פרדס מונטיפיורי שנמצא על יד המושבה הגרמנית "שרונה" בדרך פתח-תקוה והידוע כיום בשם "שכונת מונטיפיורי".

ר' ישראל שמחון בתור מפקח על פרדס מונטיפיורי היה גר בו בקביעות. לעתים רחוקות היה נוהג לרדת העירה, בכדי לקנות את הצרכים הדרושים לפרדס וצרכי מזון לכלכלת משפחתו. הוא ספר למשפחתנו ולהרבה מתושבי העיר שבאותו היום שנגנבתי על-ידי המערבי, הכין רבי שמחון עצמו לרדת העירה, האכיל חמורו והכין את רובהו ואלותיו, שמבלעדם לא היה יוצא לדרך, לא רק מפני אימת השודדים כי אם מפחד החיות המטורפות מבין הזאבים והשועלים, אשר לא פעם התנפלו עליו והודות לכלי זיינו נצל מהם. כשהגיע ר' שמחון אל השער שפנה לצד צפונה של העיר, הרגיש בחצר ערמה גדולה מתבות קטנות, שהיו תולים אותן אחת על ידי השניה, בשלשלת ברזל ומרכיבים אותן על אופן גדול המונח על פי הבאר, וכשהיו מסובבים את הסוס הקשור למוט הנאחז בגלגל, היו מסתובבות גם התבות הללו, שנעשו כעין משאבה בצורת טבעות, המעלה בשפע את המים מהבאר. כל התבות הללו סודרו באחת הזויות שבחצר אחת על השניה, כדי להכניס בהן התקונים הדרושים והנה, ר' שמחון מצאן, כשהן פזורות על הארץ בלי כל סדר ותמה על הדבר, מיד עזב את החמור לנפשו, שהיה טעון בכלי-הזין והתחיל בעצמו לסדר את התבות. בינתים נעלם החמור. כי השער לצד צפון היה פתוח לרוחה. סדור התבות ארך כשעתים. כשגמר רבי שמחון עבודתו התחיל להרהר אם כדאי לו עוד היום לרדת העירה או לא, כי היה כבר מאוחר, טרם שקיעת השמש עודנו מהרהר והרגיש שהחמור איננו. התחיל לחפש אחריו, בהכנסו לפרדס מצא סמנים ויתחקה על עקבותיו. כשפגש בשער הצפוני הפתוח לרוחה, נשאר עומד ומתפלא, הן אף פעם לא פתח את הדלת, זולתי בימי העדור, כדי להשליך דרכו כל מיני ירק תפל והימים שבהם היו מכניסים את הזבל הצבור שם. בהעמיקו לחשוב על זאת לא יכל למצוא פתרון לחידה. כידוע, השעה היתה מאוחרת הפועלים גמרו עבודתם ושבו לבתיהם. הגנן, אשתו חלתה והובילה אל קרוביה הגרים באחד הכפרים הקרובים ונשארו רק הילדים והילדות של הפרדסני שהגדולה בהם היתה ילדה בת עשר שנים. ' ר שמחון סר אליה ושאלה, אם ידוע לה מי פתח את הדלת הצפונית והסבה לזאת. הנערה ספרה, שאביה היה מוכרח לפתוח את הדלת כי הוביל על חמור את אמה החולה שקשתה עליה לגשת רגלי גם עד הפתח. הוא אמנם צוני, לסגור את השער אבל היא שכחה. התחיל ר' שמחון שוב לחפש את החמור שהיה ברור לו כי יצא דרך השער וילך בעקבותיו. הביט סביבותיו – אין כל חמור. בדרך פגש ערבי ושאלהו, אם ראה חמור והוא השיבו, שראה בקרבת המקום חמור אוכל עשב, בלי כל פקוח בעלים. מהר לאותו מקום, עד אחרי אדמת סלמה והחמור לא נמצא. מרוב עיפות נכנס לאחד הכפרים, שהיו לו שם מכירים וספר להם על דבר החמור שנעלם. אחד השכנים שהקשיב לשיחה, הודיע כי הוא פגש לפני רגעים איש אחד הולך ומחזיק בחמור והמודיע ברבים שמצא חמור מתהלך בשדה לבד וכלים עליו. הלכו לאותו האיש ומצאו את החמור קשור לאהלו. רבי שמחון לקח את החמור, הודה לאיש וחזר לנוכח הפרדס.

הלילה הלך והתפשט על אדמת סלמה הידוע בהריה וגבעותיה, בנהרותיה ובנחליה המתיבשים בימי הקיץ. ר' שמחון שירד ועלה על ההרים בחשכה, טעה בדרכו. ברוב עמל ותלאות הגיע אל הדרך הראשית שבה נפגשנו וגאלני מידי הערבי. רבי שמחון אמנם חשב להובילני בראשונה אל הפרדס, אולם בתארו לעצמו את גורל משפחתי, שבטח מלאה צער ויאוש, על בנה שנאבד לה, נסע עמי ישר העירה.

תמיד, בהזכרי בהמאורע הזה שעבר עלי הנני מתפלא על השתלשלותו הנפלאה והנסים המרובים, שגרמו לאבוד החמור וחפושו של ר' שמחון כדי שיוכל לגאלני מידי גונבי ולהשיבני אל הורי.

אבי, שחכה במשרדו עלי ולמפתחות וראה שאני מתבושש לבוא, עזב את עסקיו והלך הביתה, כשעה לאחר הצהרים. בבואו הביתה שאל: "יוסף אליהו אכל" ומה נבוך בשמעו כי טרם שבתי הביתה. אבי חשב, כי בטח התרעמתי על שהענישני, להביא לו המפתחות והלכתי שוב ל"תלמוד תורה" מבלי לאכול ומיד שלח את השמש לתלמוד תורה. בינתים ישב אבי אל השלחן ובקש לאכול אולם סערת רוחו הציקתהו מאוד ומרוב דאגה לי, לא יכול להביא מאומה אל פיו. קשה היתה הצפיה על אבי, עד שובו של השמש שהודיע כי "יוסף אליהו" אינו ב"תלמוד תורה" ואחרי לכתו לארוחת הצהרים אין כל יודע אדותיו דבר. אבי הצטער מאוד, לבו התכווץ מכאב ומרוב יגון לא טעם כלום. חזר לחנות ושאל מהפקידים והפועלים אולי מי שהוא ראני, אך לשוא אין אחד יודע אודותי דבר. מיד פקד אבי על כל העובדים להתפזר בעיר ולחפש אחרי. שעה אחרי שעה חולפת ואין ידיעות על דבר "יוסף אליהו".

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

 

הרב היפואי ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, שנחשב למעין מנטור של אברהם מויאל, עקב מקרוב אחרי ניסיון ההיאחזות של ״מושבת אדמס״ האמריקנית ביפו בשלהי שנות ה-60. בסופו של דבר המושבה נכשלה, אך במהלך הדרך ראה בה הרב תקווה והבטחה, ודחה את השמועות על מחלות וקשיים המקרבים את קיצה. הוא הציע ללמוד מהגויים: ״ועתה תחזקנה ידי העוסקים במצוות ישוב א״י ולא ישימו לב למוציאי דיבה. עת לעשות למען ישוב א״י. בטחו בה׳ כי הוא יצליח חפץ ישוב הארץ בידינו והארץ הנשמה תעבד על ידי בניה-בוניה״. אברהם מויאל עקב מקרוב אחרי שלבי הקמתו, לבטיו וקשייו של בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהוקם על ידי חברת ״כל ישראל חברים״ בשנת 1870. המייסד, קרל נטר, הרבה לשהות ביפו, נפגש עם אנשי רשות טורקיים ונתקל בקשיים מרובים מצד אנשי הכפר הערבי יאזור, שעיבדו את הקרקעות שרכש ולא הסכימו לפנותם. הוא התייעץ עם ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, מנהיגה הדתי של קהילת יפו, והלה הפנה אותו ליוסף מויאל, אחיו הבכור של אברהם, כדי שיסייע לו. נכבדים אחרים מראשי קהילת יפו גויסו אף הם. יוסף מויאל הצליח במה שנכשלו אחרים: להגיע להסכם עם ערביי יאזור, שתמורת פיצויים מוגדלים יאפשרו את הקמת מקווה ישראל ועיבוד אדמותיה. חברת כי״ח התחייבה לשלם להם את הכספים שקבע מויאל. אחיו הצעיר אברהם, שהיה בן 20 בעת ההיא, השקיף מהצד על המעלות והמורדות של המשא ומתן עם אנשי יאזור ולמד פרק או שניים בנושאי מגעים עם השכנים הערבים ועם השלטונות הטורקיים.

בית הספר החקלאי מקווה ישראל היה היישוב היהודי הראשון שהוקם בתקופה החדשה. ואולם היה זה מוסד חינוכי, ולא מושבה חקלאית כפי שייחלו רבים, בעיקר לאור הצלחתם של הגרמנים הטמפלרים להקים מושבות משלהם. לאור זאת, רבה הייתה שמחתו של הרב הישיש, ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, כשנודע לו בתרל״ח (1878) על הקמת מושבה יהודית ראשונה בסביבות יפו – היא פתח־תקווה. הוא הוזמן לחנוכת המושבה בחנוכה תרל״ט (דצמבר 1878). מפאת מחלה לא יכול היה להשתתף אישית באירוע וכתב אגרת ברכה נלהבת למתיישבים, שאותה שיגר בידי שלושה מנכבדי הקהילה ביפו. הצעיר שבהם היה אברהם מויאל בן ה־28. קשריו של אברהם מויאל עם מקווה ישראל התהדקו בשנות ה־70, כשהמוסד צעד את צעדיו הראשונים. הוא היה מיודד עם קרל נטר, וזה העביר לטיפולו את נושאי הכספים של בית הספר. מויאל, שהיה אז בשנות ה-20 לחייו, נסע לפריז לרגל עסקיו(יבוא ויצוא, חלפנות) וכן כדי להיפגש עם הנהלת ״כל ישראל חברים״, שביקשה להכירו, בהיותו הנציג הכספי של הארגון ביפו. פגישתו עם ראשי כי״ח, אדולף כרמיה ואלברט כהן, עלתה יפה. השניים התרשמו מהצעיר היפואי, הדור הלבוש ורהוט הלשון, ששליטתו בשפה הצרפתית הייתה מושלמת. הם אישרו את החלטתו של נטר להפקיד בידי מויאל את כל הטיפול בכספי מקווה ישראל. מויאל נפגש בפריז גם עם נציגים של משפחת רוטשילד, ולאחר כמה שנים – כשהברון אדמונד-בנימין דה-רוטשילד החל לתמוך במושבות החדשות בארץ ישראל ואף הקים אחה מהן מן היסוד (עקרון) – הוטל עליו לשמש גם כנציג הכספי של הברון רוטשילד בארץ. היותו הנציג הכספי של רוטשילד וכי״ח, ולאחר מכן גם של חובבי ציון, הביאו לכך שאל הונו הפרטי שהיה רב למדי, נוספו כל העת סכומי כסף גדולים שעברו דרכו למקווה ישראל ולמושבות הראשונות.

לפי המסופר במשפחת מויאל, בעת ביקורו בפריז הוא זכה להיפגש עם אדם נערץ עליו: משה הס, וסיפר לו על הרושם הרב שהותיר ספרו רומי וירושלים, עליו ועל בני דורו ביפו ובירושלים.

בשובו ממסעו דומה שמילא את מצבריו ויצא לשורה של פעילויות נוספות למען יישוב ארץ ישראל. הדבר קיבל חיזוק עם בוא גל העלייה המפתיע ב-1882, שלימים ייקרא העלייה הראשונה.

על קשריו עם השלטונות הטורקיים סופרו אגדות בחייו ולאחר מותו. מויאל היה בן בית אצל ראשי השלטון הטורקי ביפו, מהמושל (קיימקאם) ומטה, לרבות קציני משטרה ומנהלי נמל יפו. הן בגלל מעמדו האישי והן משום עיסוקיו וקשריו עם קונסולים וחברות אירופיות גדולות, רחשו לו הכול כבוד והערכה. מושל הארץ מטעם הממשלה העות׳מאנית, רעוף פאשא הירושלמי, הכירו היטב, לאו דווקא בנסיבות חיוביות מבחינתו, שכן מויאל היה איש ריב לגביו, במאמציו לבסס את מעמדן של המושבות היהודיות החדשות. כשנקלע מויאל לקשיים, והמושל איים עליו בקנסות ובמאסר, הוא שלף את קלף הפלא: אזרחותו הצרפתית. משטר הקפיטולציות שהיה נהוג במאה ה-19 ברחבי האימפריה העות׳מאנית העניק לקונסולים של המעצמות מעמד בכיר במיוחד, ומויאל ידע לנצל זאת. קשר מיוחד היה לו עם שוטרי יפו ועם קציני משטרה במקומות אחרים. על כך יכול להעיד סיפור אחד, שאותו הביא משה אשולין, שכתב על עלילותיה של משפחת מויאל ביפו: ״סיפר לי אבי המנוח, יצחק אשולין, שהיה שו״ב(שוחט ובודק) ביפו, כי בשנת תרמ״א [1881] יצאה פקודה מטעם המשטרה שאסור לצאת לרחובות העיר החל משעה שבע בערב, בלי פנס ביד. ובהיות שאבי הלך מבעוד יום לשחוט, כדרכו, לשכונת עג׳מי, ולא היה בעיר כל אותו יום, לא שמע את ההכרזה הזאת שנעשתה ביום.

״הוא שב מעבודתו בשעה מאוחרת בלילה ובדרכו פגשו בו השוטרים ובלי דיבורים אסרוהו והובילוהו לבית הסוהר. נודע הדבר על ידי אחד השוטרים להא׳ [אדון] מויאל, וכששמעו את הדבר הזה, קם ממיטתו, התלבש והלך ישר אל בית הסוהר. כשניגש אל הפתח רצו השוטרים לקבל את פניו כראוי, והוא – תחת לתת להם ׳שלום', התנפל עליהם בקולי קולות וקללות: ׳רשעים אתם! איך העזתם לאסור את השוחט של עירנו? ואתם עוד מעזים לקבל את פני בשלום?! תיכף ומיד הוציאו אותו לחפשי, וגם תלוו אותו בכבוד עד ביתו׳. ״דבריו נמלאו תיכף ומיד והשוחט הובא לביתו בכבוד גדול״.

מויאל הכיר את כל מבוכי השלטון הטורקי כאת כף ידו, ובחוגי היישוב החדש, פקידות הברון רוטשילד וראשי חובבי ציון הוא נחשב ל״קוסם״ ממש בכל הנוגע לקשר עם צמרת השלטון. כך הצליח להתגבר על קשיים עצומים בהקמתן של המושבות עקרון, גדרה ופתח-תקווה. הדברים יובאו בהרחבה בפרקים הבאים.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'39

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר