ארכיון יומי: 13 באפריל 2020


הרבנית אסנת-ראש הישיבה בכורדיסתאן -אורי מלמד ורינה לוין מלמד –פעמים 82

פעמים 82

הרבנית אסנת

ראש הישיבה בכורדיסתאן

אורי מלמד ורינה לוין מלמד

בספרו על יהודי כורדיסתאן מתאר המחבר, א׳ בראואר, בין היתר, את היהודייה הכורדית, והוא מציין כי מספר נשים ידעו קרוא וכתוב. במהלך הדיון נחשפת ועולה דמותה של אשה שאינה מוזכרת בשמה, והוא מזכיר את התעודות המאפשרות לנו ללמוד עליה. וכן כותב הוא שם:

מקרה מענין מאד מסוג זה, מן המאה השש־עשרה, נודע לנו מאחד המכתבים שנתפרסמו על־ידי מאן. מכתב זה הוא אחד מכמה מכתבים המטפלים כולם באותו ענין. יעקב בן יהודה מזרחי, מי שהיה ללא ספק יהודי כורדי, היה בעל בית־ספר בעמדיה ואחר כך במוסול. בית־ספרו, כפי שזה מתברר מן המכתבים, נתמך בעיקר על־ידי תרומות. לאחר מותו של מזרחי השתדלה אלמנתו להמשיך את עבודתו בבית־הספר. המכתב הנידון לא חובר, לפי כל הנראה, על ידה, מכיוון שהוא מלא מליצות ומראה ידיעות לא קטנות בעברית ובספרות הרבנית.

הערות המחבר: מאן, עמ' 515-507. חומר זה, המתייחס לאשה יהודייה כורדית מלומדת בשם אסנת שפירסם מאן, מצוי בכ״י סינסינטי, מס׳ 1104. מספר סרט הצילום במכון לתצלומי כתבי יד – 47251. תודתנו למר בנימין ריצ׳לר, מנהל המכון לתצלומי כתבי יד שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, על עזרתו הרבה באיתור סרטי הצילום.

עמידיה היתה מרכז באיזור הררי הקרוב יותר לפרס: מוצול (מוסול) היה המרכז באיזור אשור (נינוה), קרוב יותר לבבל. במרוצת המאות הט״ז-הי״ח היתה תחרות בין שני המרכזים הללו. לדעת ריבלין, עמ׳ 16, עמידיה נעשתה חשובה יותר במאה הי״ח.

האנתרופולוג בראואר הניח מיד שאין ביכולתה של אשה, אפילו היא יודעת קרוא וכתוב, לחבר מכתב בעברית יפה, במיוחד בשל השימוש המרובה במקורות מן הספרות הרבנית. אין ספק שהדגש בדיונו הושם על בעלה, הגם שהדיון אמור היה להתמקד בנשים למדניות. האם התמונה המוצגת על ידיו של בראואר משקפת את המציאות? מי היה אותו יעקב בן יהודה מזרחי ומי היתה אלמנתו? האם המכתב הנ״ל שראה אור בידי מאן, או האיגרות האחרות ששמה של אלמנתו, דהיינו אסנת, רשום עליהן, הן פרי עטה של אסנת או לא? האם היא ניהלה את הישיבה (ראו להלן) לבדה, או רק ״השתדלה״ להמשיך בעבודת הגברים: אביה, בעלה ובנה?

לאמיתו של דבר, תעודות בלעדיות המתייחסות לאסנת הן בעצם האיגרות שפירסמו חוקרי כורדיסתאן, כגון מאן ובן־יעקב, ועוד אחת המתפרסמת כאן לראשונה. אפשר ללמוד מהן על מצבן של הקהילות בכורדיסתאן, ובנושא זה כל החוקרים תמימי דעים שמצבן הרוחני־התורני היה ירוד במאות שקדמו לעלייתו של ר׳ שמואל בר נתנאל הלוי, אביה של אסנת. באיזו תקופה מדובר? מסתבר שהדעות חלוקות לגבי שנות חייו של ר׳ שמואל. מאן, וגם ריבלין, הניחו שחתנו של הרב ובתו אסנת חיו בסוף המאה הט״ו ובראשית המאה הט״ז; שניהם מבססים בראיות שונות את טענותיהם לגבי קביעת התאריכים הללו. אם נכונים דבריהם, הרי שאביה חי בעצם במאה הט״ו.

מאידך גיסא, גרשום שלום היה משוכנע שעלינו להוסיף מאה וחמישים שנה לתיארוך זה, ומאיר בניהו הצטרף לעמדה זו. האחרון אף הודה שאין אנו יודעים מתי חי ר׳ שמואל או מתי נפטר:

"דומה שיש רגלים לדבר שנפטר [ר׳ שמואל] בין השנים שפ״ה-שצ׳׳ה, שכן בתו נישאה לר׳ יעקב ב״ר אברהם. שנים רבות לא היו להם בנים ובסוף ימיו ילדה את בנה שמואל. נכדו זה נחשב לתלמיד חכם בזמן ביקורו של ר׳ מתתיהו בלוך בכורדיסתאן, בסוף שנות השישים של המאה הי״ז. אם כך הדבר, אפשר אולי להניח שנולד בשנת ש״ב בערך."

נראה כי דעה זו מתבססת על תגליתו של שלום. על פי טענתו של חוקר הקבלה, שני שליחים נשאו אותו שם, מתתיהו בן בנימין זאב אשכנזי, אלא שלשני היה שם נוסף – בלוך; שם משפחה נוסף זה – בלוך – בתיעוד, מאפשר למקד יותר את זיהויו הבלבדי.

אם כן, התיארוך החדש שייך לתקופתו של שבתי צבי (1676-1626), ותגלית זו מוכיחה, לפי שלום, שנכדו של ר׳ שמואל חי במאה הי״ז. כתוצאה מכך, אביו, וכנראה גם אמו, נולדו במאה הט״ז ואפשר שנפטרו במאה הי״ז.

בעיות נוספות מתלוות לתיאורו של בראואר הנזכר בפתיחת המאמר. הוא משתמש במושג ״בית־ספר״, בשעה ששאר חוקרי כורדיסתאן מתייחסים דווקא ל״ישיבה״. כל התיאורים הנוגעים לפעילות של משפחת ברזאני" ושל משפחת מזרחי נוקטים את המונח ״ישיבה״; בהקשר זה, מזכירים הם את העובדה שחינכו וטיפחו שם בחורים, אשר יצאו לאחר מכן לשרת כחכמים ומורי הוראה בקהילות שונות בכורדיסתאן ובסביבותיה. טענת בראואר שרק לאחר מותו של ר׳ יעקב מזרחי השתלבה אסנת בפעילות הרוחנית והתחילה לשמש בישיבה, טעונה כעת בירור ותיקון; ידוע לנו ששני בני הזוג עסקו יחדיו בניהול הישיבה. וכך קוראים אנו באחת האיגרות:

[!]מתחילה הרב ז״ל טרוד היה בעיונו, ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים; כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו.

אין ספק שמשפט זה יצא מתחת ידיה של אסנת, והיא כתבה אף את האיגרת כולה, וכמו שיתברר עוד להלן, היא כתבה יותר מאיגרת זו בלבד. עובדה זו מובילה לנושא הפיקפוק בלמדנותה של אסנת. בראואר טען שהוא מסתמך על דבריו של מאן, בהתייחסותו של זה לפנייתה ולבקשתה לקבל עזרה עבור הישיבה במוצול. אך היה זה דווקא מאן שכתב שאם החיבור אכן שלה, ייזקף הדבר לזכותה, מפני שהמחבר מגלה ידע לא־מועט בעברית וגם בספרות רבנית. להפתעתנו, או אולי כבר לא להפתעתנו, הסיק בראואר מכך שנשים באזור זה לא היו מסוגלות להגיע לרמה כזו של ידע או של למדנות, והוא ביטל לחלוטין את האפשרות שאסנת היתה מסוגלת להתבטא בצורה זו, אף שידע היטב כי אביה לימדה תורה וחכמה.

בן הגאון בנימין זאב אשכנזי. מאן חשב שזהו בנו של בעל שו״ת בנימין זאב, שבאמת נקרא מתתיהו ושאביו מספר עליו בשנת רצ״ט כי מת ׳בארץ נכריה׳ ומשבחו בשבחים גדולים. בהעדר כל תעודה אחרת היתה זאת השערה קרובה ומתקבלת. ובכל ואת אינה אלא טעות. בעל האגרת שנדפסה ע״י מאן הוא הוא ר׳ מתתיהו אשכנזי בלוך, הנביא השבתאי, ולפי זה יש לתקן כל פרשת סדר הזמנים וההסברות אצל מאן. העובדה שהשמות מתתיהו ובנימין זאב אשכנזי חוזרים כאן אחרי מאה וחמישים שנה, יכולה להיות מקרה ויכולה להתבאר גם בזה, שהנביא השבתאי היה באמת מצאצאי בעל שו״ת בנימין זאב״ – ראו שלום, עמ' 177. אסף קיבל את טענתו של שלום, ובבואו לכתוב על אסנת ועל אחד ממכתביה המיוחס למאה הט״ז, העיר שכבר הוכיח שלום ״שיש לאחר מכתב זה במאה וחמישים שנה״.

וכך מעיר בראואר, בעט׳ 148 הערה 3: ״עלינו גם לזכור, שהיהודים הכורדים שומרים להם העתקות ממכתביהם, ובאופן זה יש ברשותם מעין מדריך לכתיבת מכתבים, מכתבי־דוגמה, שלפיהם יכולים לכתוב מכתבים חדשים להזדמנויות שונות״. אין בכוחה של עובדה זו לדחות או אפילו לשלול את האפשרות שמשכילים ומלומדים, כמו אסנת, אביה, בעלה או בנה, לא כתבו את איגרותיהם בעצמם.

אין ספק שבראואר טעה בנוגע לרקעה הלמדני של אסנת וגם בנוגע לנסיבות ההיסטוריות הכרוכות בכך. לעומת זאת, בן־יעקב לא היסס לתאר את אישיותה בפשטות במילים הבאות:

אסנת אשתו [של ר׳ יעקב מזרחי], שהיתה למדנית, עמדה בראש הישיבה אחרי מותו ולמדה את התלמידים תורה ותלמוד. מתוך אגרת אשר שלחה לקהלות כורדיסתאן אנו רואים את כוחה הגדול בתלמוד, בשירה ובספרות העברית.

למעשה, אין צורך להסתמך על דעות החוקרים הללו כדי להגיע למסקנה זו לגבי למדנותה של אסנת ומעמדה. הראיות לכך מגיעות מכיוון אחר לגמרי: בני דורה פנו אליה בכבוד הראוי לראשי ישיבה ולתלמידי חכמים. כך, למשל, ניכרים הדברים מתוך איגרתו של ר׳ פנחס חרירי אל אסנת, הכתובים בנוסח מליצי מחורז זה:

לכי ונשקי את ידה / כי אדונתיך והשתחוי לה.

 ליד גבירתי / וצניף תפארתי, / כמוהר״ר אסנ"ת, י״ץ[ ישמרה צורה.]

וכל הפותח כתב זה מלבד אדונתי אסנת נר׳׳ו, יהיה בנח״ש [בגזרת נידוי, חרם, שמתא].

 אמן… וגבירתי, / יונתי תמתי, / אמתתי ואמונתי, / ציצי ותפארתי, / אמי רבנתי, /

אשר בר״ת זכרתי שמה, / יהי ה׳ אלוהיה עמה, / ויגדיל שמה, / אכי״ר אמן.

לאיגרת לקהילת יהודי עמידיה, שנכתבה בידי שמואל בן ר׳ יעקב, בנה של אסנת, הוסיף זה האחרון את דברי התמיכה של הדיין מתתיהו בן בנימין זאב אשכנזי. בתארו את מצבה הכלכלי הקשה של הישיבה, ואת הזנחתה מצד הקהילות, כותב אותו דיין בלשון זו:

…על אשר זה כמה שנים, שעזבתם אותו ואת אמו, אשת חבר הדומה לחבר, שלא זכרתם אותם.

לאמיתו של דבר, אסנת מתארת את חייה ואת מצבה האישי בצורה מרשימה מאוד. לאחר פטירת אביה ירש בעלה את מקומו, ומילא את תפקידו כראש הישיבה במוצול;

לאחר שאף בעלה נפטר, המשיכה אסנת כראש הישיבה, בהוראה ובניהול. ממכתביהם של בני המשפחה ניכר שמעולם לא היו להם חיים שלווים: גם כשאביה הצליח, ויצא שמעו, ונעשה אהוב ומוכר כראש קהילות כורדיסתאן, הוא השקיע את כל התרומות שקיבל במוסדות החינוך שעמד בראשם, וכתוצאה מכך חי חיי דוחק. לחצי הקיום נמשכו, וקשה היה לאסנת לקבל סיוע מספיק עבור הישיבה, ולא פעם היא שקעה בחובות גדולים ונקלעה לבעיות כספיות מדאיגות:

הערת המחבר: היו לו ישיבות בברזאן, בעקרון, בעמידיה ובמוצול. ״מפעלו העיקרי היה בלי ספק הרבצת התורה ובכך פעל בשתי דרכים, העמדת ישיבות והרצת אגרות תוכחה לקהילות״ – בניהו, עט׳ לג.

תפ]ה אשמיעכם עוד לענין צרתי ותפיסתי שתפסוני והממוני, אלו רומיים רשע[י]ם. כשנפטר הרב ז״ל שלחו מאצל קאצ׳י – ר״ל, שופט – ותפסו הבית ולקחו [ה]מפתח אלו הכופרים, ומכרו בי כל בגדי ובגדי בנותי יצ״ו. אפלו ספרי[ם] שהיו לפני.

ונפלו עלי בחוב מאה קרוש ואין לי מנוסה ופליטה לשום מקום אלא רחמי שמים ורחמיכם שתרחמוני בעבור קבר אבא ז״ל והרב ז״ל, ש[ל]א תתבטל תורתם ושמם מאלו קהלות – שאני נשארתי מלמדת תורה ומ[וכ]חת ודורשת לטבילה ולשבת ולנדה ולתפלה וכיוצא. ואני בזו הצרה ש[נ]פלו עלי כמה חובות ברבית סן הנזכר, ואלו מאה קרושים במ[…] אותם, אין לי דבר למכור ולא בן גדול או שליח שיחזור לנו לקהל[ות], ג״כ אין דרכה של אשה לחזור לקהלות, ש׳<נאמר>: ״כל כבודה בת מלך פנימה <מ>משב[צ]ות זהב לבושה״ [תהלים מה, יד].

לפנינו ניבטת ומשתקפת תמונה מצוינת של המחסור, העוני והלחצים שעמדו בפניה של אסנת ואילצו אותה למצוא להם פתרונות הולמים. היא מכירה בכך שכאשה היא מוגבלת, מפני שמסוכן מדי היה לאשה להסתובב בין הקהילות ולגייס כסף. מצד שני, לא היה לה שום קושי לשמש ראש ישיבה, ותיאורה אינו מוצג כתלונה, אלא כתיאור מצב. בהמשך אותה איגרת היא מתייחסת לתחום הבית, ומתקבל הרושם שהיא מעולם לא יצאה מפתח ביתה. יחד עם זאת, ראוי לשים לב ללשון המליצית והיפה שהיא משתמשת בה, ולשליטתה המלאה בשפה העברית ובמקורותיה הספרותיים. באותה האיגרת, היא ממשיכה ומציינת:

ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל פ[ה] הייתי – מאן מלכי?

רבנן! בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי ז״ל הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמים, לקיים מ׳<ה> שנא׳<מר> ״והגית בו יומם ולילה״ [יהושע א, ח], בעונות הרבים – לא היו לו בנים כ׳<י> א׳<ם> בנות. וג״כ השביע את בן זוגי ז״ל לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציוהו. [ו]מתחלה הרב הז״ל טרוד היה בעיונו ולא היה לא פנאי ללמד התלמידים, כי [א]ני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו. עתה בעונות הרבי[ם] הלן הוא למנוחות / ועזב אותי והילדים לאנחות.

לפנינו תיאור של נערה יהודייה, בת לתלמיד חכמים, אשר בהיעדר יורש ממין זכר רכשה חינוך תורני כמו בן זכר. אין ספק שמדובר אף בנערה מוכשרת, אשר בעיני אביה מילאה את חלל ה״יורש״ בהצלחה. התנאי שהיתנה הרב שמואל עם חתנו יעקב מזרחי הוא תנאי יוצא דופן ויוצא מן הכלל, ועשוי לעורר קנאה אצל נשים אפילו בימינו אלה. אך כללו של דבר, תוכנו ברור: אסנת קיבלה חינוך מסורתי תורני והוכשרה על ידי אביה להיות תלמידת חכמים. מסתבר שניקרו בפניה הזדמנויות אחדות למלא את ייעודה בתפקיד זה, הן בהיותה נשואה ואף לאחר מכן, בהיותה אלמנה. אין אנו שומעים על סימני מאבק או רישומי מתח בקרב הקהילה או בישיבה, שנוצרו על רקע נוכחותה של אסנת או תפקידה כרבנית. היה ברור לכול, ובמיוחד לשניים מן הרבנים המכובדים ביותר שחיו אז בכורדיסתאן – אביה ובעלה – שלאסנת היו כל הכישורים המתאימים והנחוצים, כדי להמשיך את מסורת אביה, לרשת את מקומו ולשמש כראש ישיבה.

באיגרת שחלקים ממנה צוטטו לעיל, המצב הקשה שבו אסנת מצאה את עצמה קובע את הנימה הכללית של התוכן, ונדמה לנו שהכוח הלירי המצוי בכתיבתה אינו בולט במיוחד. לעומת זאת, חלקה הראשון של האיגרת, מקדים ב״שיר פתיחה״, ואפשר להבחין ממנו בכישוריה הספרותיים והפואטיים ולהעריך אותם כראוי:

 הערות המחבר: קיימות דוגמאות רבות של אלמנות הנכנסות לתחומים ״גבריים״ והקהילה מקבלת אותן בגלל מצבן האישי. המקרה שלפנינו מתייחד בעובדה שאיש לא עירער על מעמדה של אסנת אפילו בהיותה נשואה!

הצעת ההסבר של צבר, ברזאני, עמ׳ 187, לגבי הגורם האפשרי להופעה של ״רבנית״ דווקא בקרב יהודי כורדיסתאן, נראית בעינינו בעלת נימה אנאכרוניסטית שאיננה הולמת את הנסיבות החברתיות של התקופה הנידונה בימי הביניים. מודל המעבר ״החלק והטבעי״ ממצב של ״עקרת בית״ למעמד של ״רב וראש ישיבה״ המוצג שם בידי כותב המאמר, אינו משקף את מציאות הנתונים הביוגרפיים הידועים לנו בתולדותיה של אסנת. ראו לעיל בדבריה האישיים של אסנת ביחס לתפקידה כ״עקרת בית״, בפיסקה שליד הערה 33.

הרבנית אסנת-ראש הישיבה בכורדיסתאן -אורי מלמד ורינה לוין מלמד –פעמים 82

הפתגם הספרדי־היהודי בצפון מרוקו-נינה פינטו-אבקסיס-פעמים 121-חלק שני

בפרק החמישי מומחש היטב את תהליך ההיספניזציה של החכתייה באמצעות בדיקה של זיקת הפתגם החכתי לפתגם ההיספני. בפרק זה המחברים מציבים קריטריונים נוקשים להגדרת פתגם חכתי, ובהם מילה בחכתייה, תכונה פונולוגית חכתית, מילים בספרדית ארכאית או תכונה תחבירית חכתית. עצם ההיכרות של דוברי החכתייה עם פתגם מסוים או תפוצתו של פתגם בקרב הקהילה במרוקו הספרדית אינה תנאי מספיק. למשל הפתגם… La mancha de la mora con otra verde se quita ('הכתם שהותיר הפטל, בפטל ירוק אחר הוא מוסר׳) מוכר בקרב יהודי מרוקו הספרדית אך לא נכלל בספר. פתגם זה משמש בעיקר בהקשרים שבהם גבר או אישה שאהבתם נכזבה מתקשים להיחלץ ממכאובי הפרדה. הפתגם מציע עידוד באמרו כי את כתמי פרי הפטל, המסמלים אה סבלו של האוהב, ניתן להסיר באמצעות פרי מאותו סוג שצבעו ירוק, כלומר פצעי הפרדה והאכזבה מן האהוב או האהובה יירפאו באמצעות אהבה חדשה.

 מעניין לציין כי פתגם ספרדי מקביל, Un clavo se quita con otro clavo ('מסמר יוסר באמצעות מסמר אחר׳), משמש פחות בקרב יהודי צפון מרוקו, וייתכן כי הפתגם הקודם נפוץ יותר מפני שמופיעה בו המילה הפוליסמית mora, המצויה בפתגמים חכתיים רבים, ושמשמעה מוסלמי או ערבי. יורם מלצר, שעסק בשמותיהם של עמים בפי עמים אחרים, שמות המעידים לא מעט על ההיסטוריה, ציין כי ׳גם היום ״מורים״ [moros] בספרד הוא כינוי לערבים באשר הם. בעיני תושבי חצי האי האיברי, בהירי העור, הפולשים הערבים ששטפו את הארץ בימי הביניים היו למעשה שחורים׳. הצבע השחור הוא סמל למקור כל הרע והוא מזוהה עם לכלוך, זוהמה והיפוכו של הטוהר. היהודים, כמו הספרדים, העדיפו לכנות את המוסלמים בשם הקיבוצי מורוס, שיש בו יסוד של הנמכה, והמכוון לצבע או לגזע, ולא בשמות הרשמיים והתקינים מבחינה פוליטית המכוונים לדת ולמקום היישוב הגאוגרפי, כגון מוסלמים או מוגרבים. הפתגם מקבע את הקישור של המוסלמים לצבע השחור, צבעו של הפרי, המסומל בפתגם.

סוגיה מחקרית אחרת שהמחברים נותנים עליה את הדעת היא סימון גבולותיו של הפתגם. אמירה ידועה שמידענים ייחסו לה ערך פתגמי היא Hacer ver el 'olam pasharitos (׳להציג את העולם כאילו הוא כולו ציפורים׳). ביטוי זה נאמר על אדם שמציג בפני אנשים עושר שאין בידיו או על אדם המחזר אחר אישה ומבקש לקנות את עולמה בהציגו עושר כלכלי מדומה (בדומה למבע הארמי ׳עורבא פרח׳, עורב פורח). מבע חכתי מובהק זה אינו כלול בספר כיוון שאינו פתגם, שכן הוא חלק ממשפט ולא משפט שלם..

בפרק השישי המחברים דנים בזיקת הפתגם החכתי לפתגם הערבי־היהודי במרוקו ובתפוצה של פתגמים מסוימים בחכתייה ובערבית־היהודית. אחת המסקנות בפרק זה היא כי דמותו הסטראוטיפית של המוסלמי כפי שהצטיירה בעיני היהודי מעוצבת בפתגמים בשתי הלשונות באופן דומה. דמותו של המוסלמי שימשה להדגשת הגבול בין ׳אנחנו׳ לבין ׳הם/ והיא משקפת את העימותים והמתחים הבין־דתיים שהיו משותפים לחלקיה השונים של מרוקו.

בפרק השביעי נבחנות הזיקות בין פתגמי ג׳וחה, התעלולן התחבולן המוכר בעל פני יאנוס שבדיחות ואנקדוטות רבות בלדינו נקשרו לדמותו, לבין פתגמים שמוצגת בהם דמותה של עיישה, המקבילה החכתית של דמות זו. הזהות בין הדמויות, למרות ההבדל המגדרי, מתאפשרת מפני שג׳וחה הוא דמות בלתי ניתנת לפענוח בעלת מאפיינים נשיים. אחת התובנות המעניינות בפרק זה, התורמת לחקר הפתגם ובעקיפין גם לחקר ההומור היהודי בפרט ולחקר ההומור בכלל, נוגעת לאופיו של הפתגם כסוגה הומוריסטית:

הפתגם בזכות מימדיו הקטנים ותבניתו ההדוקה, הוא כלי נוח לביטוי הומוריסטי. לעיתים, די בהזכרת שמות הגיבורים כמו ג׳וחה או עיישה כדי שפתגם ייתפש כהיתולי. תופעה חדשה שאנו עדים לה בימינו היא היא שכמעט כל פתגם מעורר צחוק, גם אם לא נועד לכך מלכתחילה. ייתכן שהתופעה נובעת מניתוק ההקשרים הקבוצתיים המקוריים שהפתגם תפקד בהם. אולי זהו גם צחוק מסוג חדש, צחוק של הנאה, של היזכרות נוסטלגית במורשת שכבר איננה מתפקדת בחיי היומיום המודרניים. מאחר שאי אפשר לתרגם פתגם ולשמור על כל איכויותיו הפואטיות המקוריות, הפתגם נאמר תמיד בשפת המקור; עצם השימוש בשפה שכבר אינה חיה כמו לאדינו וחכתייה או יידיש, מעורר תגובה משעשעת(עמ׳ 122).

[1] ההומור של יהודי ארצות האסלאם לא בא לידי ביטוי בקובץ שערך אבנר זיו, הומור יהודי, תל־אביב תשמ״ו, אף שהעורך ניסה לדבריו למצוא חוקר בתהום זה, ראו: שם, עמ׳ 12-11. ככל הידוע לי עד כה לא חלה התפתחות בשדה מחקר זה. על רקע זה בולט מחקרה של אלכסנדר על הסיפור ההומוריסטי בקרב יהודי ספרד: תמר אלכסנדר, מעשה אהוב וחצי, ירושלים ובאר־שבע תש״ס. אלכסנדר בחנה מחזור מסיפורי ג׳וחה שהובאו מפי מספרים מן הקבוצה היהודית־הספרדית, ובהם יוצאי תורכיה, מרוקו, אלג׳יריה, לוב, ספרד וישראל. המחקר מבוסס על הקובץ שערכה מתילדה כהן־סראנו, ג׳וחה מה הוא אומר? ירושלים תשנ״ב.

ובספר אכן מובאים גם הקשרי השימוש בפתגמים על מנת שניתן יהיה למצות את פוטנציאל ההומור שבהם. אחד הפתגמים המשעשעים בספר, המשקף את אחד הבסיסים להומור, הוא הפתגם: Hijos no tengo y nietos me lloran (׳ילדים אין לי ונכדים בוכים לי׳). בפתגם מוצג מצב הסותר את חוקי ההיגיון, והוא נאמר כתלונה מצד מי שנאלץ לשאת במטלות של אחרים.

בפרק השמיני, העוסק בפתגם החכתי כביטוי לזהות קבוצתית, המחברים טובעים את המונח פתגש״ם, פתגם הכולל שם או שמות. בבדיקת פתגמים חכתיים המכילים שמות פרטיים (פתגש״מים) מצאו המחברים כי מלבד המשמעות המקראית העשויה להתקשר לשמות מן המקורות, קיים מישור משמעות המובן רק לאנשי הקהילה, אם כי לעתים אף הם התקשו להסביר מדוע משמש שם פרטי מסוים בפתגם. למשל דוברי חכתייה רואים בדמות בשם מנחם בן המעמד הנמוך, אומלל ולא יוצלח; יש עדויות כי מנחם היה קיים במציאות ועסק לפרנסתו בטאטוא רחובות. הפתגם הבא ממחיש את תכונת הנמיכות המיוחסת למנחם: El bien va al bien, y el cisco a Menahem (׳הטוב הולך אל הטוב, והטינופת [הולכת] למנחם׳).

הפתגם הספרדי־היהודי בצפון מתקו-נינה פינטו-אבקסיס-פעמים 121-חלק שני

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר