ארכיון יומי: 20 באפריל 2020


  Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

 Epreuves-et-liberation

Par précaution, des mesures d’internement ou d’assignation à résidence, en dehors de Casablanca, furent prises contre les plus bruyants : les Juifs marocains, naturalisés anglais, susceptibles de créer une agitation dans la communauté juive. Avec le risque que cela ne rejaillisse par ricochet sur la population musulmane, comme s’en inquiétait le chef de la Région de Casablanca ? «Le problèmejuif est un des problèmes politiques qui se posent dans la Region, en raison de l’importance numérique et économique des Israélites et de l’influence qu’ils exercent sur les Musulmans. »

C’est ainsi, par exemple, que l’homme d’affaires Salomon Benadi fut assigné à résidence à Oulmès et Sydney Benaïm à Settat, puis à Fès. Pour éviter une telle assignation à résidence ou même un internement, un des notables de Meknès, Eliezer Berdugo, si fier jusque-là de sa protection anglaise, avait évité en 1940 de s’adresser au consulat anglais pour en renouveler la validité.

Les sentiments pro-anglais de la population juive, datant déjà du siècle dernier, avaient été encore plus renforcés par l’héroïsme de l’Angleterre qui continuait seule la guerre contre l’Allemagne. Le journal d’extrême- droite Le Soleil du Maroc ne se privait pas de s’en plaindre :

« Les indigènes Israélites paraissent acquis au mouvement anglophile. Persuadés que leur salut ne saurait venir que de 1’Angleterre, ils se font les propagandistes de la collusion avec ce pays. On fait des prières dans les synagogues pour sa victoire… » (30 août 1940)

Dans son rapport du 23 juillet, le Résident général Noguès aboutit à la même analyse, occultant toutefois qu’elle n’était valable que pour la mince élite de Casablanca puisque la masse de la population juive se tenait éloignée de toute activité à caractère politique :

« La propagande anglaise, soutenue dans l’ombre par les Israélites, redevient active et cherche en particulier à agiter à Casablanca où elle s’attache à gagner les milieux d’affaires liés par des intérêts à la Grande-Bretagne et à semer le trouble et la division dans la jeunesse. »

Pressé d’imiter les Allemands, avant d’en recevoir immanquablement l’ordre, le gouvernement Pétain charge, en septembre, les ministres de l’Intérieur et de la justice, Peyrouton et Alibert, de préparer en hâte la version française des lois de Nuremberg.

Là, se place une anecdote tragicomique, spécifiquement marocaine, que rapporte Robert Assaraf dans son livre, Mohammed V et les Juifs du Maroc à l’époque de Vichy :

« Il n’est jusqu’à l’entourage immédiat du sultan qui n’ait eu des convictions chancelantes. Ainsi le Grand Vizir El Mokri – qui avait été, il est vrai, imposé à Sidi Mohammed Ben Youssef par la France — avait cru bon de donner des conseils au ministre des Affaires Etrangères français Paul Baudoin qui raconte, dans ses mémoires, la visite que lui rendit elMokri, le 25 septembre 1940 :

« Il attire mon attention sur la prospérité de certains israélites. Il me donne une leçon charmante : avant le Protectorat, les Juifs mettaient une vingtaine d’années pour acquérir une grande fortune. Ils en jouissaient dix ans et à ce moment, une petite révolution survenait qui mettait leur fortune par terre. Les Juifs recommençaient à s’enrichir pendant trente ans pour aboutir finalement à la confiscation de leurs biens excessifs. Maintenant que le Protectorat existe, nous craignons que ce rythme trentenaire soit interrompu. Le Protectorat dure depuis vingt-huit ans ? il nous reste deux ans pour confisquer la fortune des Israélites, suivant la règle séculaire qui me paraît sage… »

Le Statut des Juifs

Rapidement, est élaboré le Statut des Juifs, adopté par le gouvernement Pétain, le 3 octobre 1940, et publié au Journal Officiel de l’État Français, le 18 octobre. Sans aller aussi loin que son modèle allemand, il adoptait pourtant d’emblée, la définition raciale et non religieuse de l’appartenance au peuple juif : " celui ayant trois grands-parents de race juive ou deux grands-parents de la même race si son conjoint lui-même est juif Mais l’objectif proclamé est identique ? mettre fin « à la domination de la pieuvre de la ploutocratie juive internationale » en éliminant progressivement les Juifs de la vie nationale et en les mettant au ban de la société française. Le Statut français écartait les Juifs de la fonction publique, des mandats électifs et de toutes les professions susceptibles d’influencer l’opinion — de l’enseignement à l’information, en passant par les arts, le cinéma, la radio et la presse.

Le Statut fut immédiatement et automatiquement étendu à l’Algérie, en tant que prolongation de la France au-delà de la Méditerranée mais avec une discrimination supplémentaire cardinale : l’abrogation du décret Crémieux de 1870, octroyant en bloc la nationalité française aux Juifs algériens. C’était la réalisation de l’objectif fondamental du mouvement antisémite algérien depuis 70 ans et le coup de grâce porté au rêve des élites juives francisées du Maroc, qui s’étaient bercées de l’illusion, jusqu’au début des années 1930, d’une prochaine naturalisation collective ou au moins individuelle facilitée. Paradoxalement, les Juifs originaires du Maroc, naturalisés en Algérie, étaient cette fois mieux lotis, ils conservaient la nationalité française, ne l’ayant pas acquise par la grâce du décret Crémieux.

«A Fès, beaucoup de Juifs d’Algérie demandent des extraits de naissance pour faire preuve qu’ils sont fils d’étrangers. S’ils l’obtiennent, ils sont alors déclarés français et échappent aux conséquences de l’abrogation du décret Crémieux. Mais comme les ascendants de ces Juifs étaient nés au Maroc où il n ’existait pas alors d’état-civil, les preuves sont difficiles à fournir. »

Les Services de Renseignements étaient particulièrement attentifs aux échos de cette mesure révolutionnaire, dans la population marocaine. Ainsi à Oujda, à la frontière algérienne, ils signalaient que l’abrogation avait été accueillie, avec satisfaction, par la population française

׳ bien que considérée comme tardive, elle aurait dû intervenir dès la fin de la guerre 1914-1918. Ce retard fait penser qu ’elle a été inspirée par les autorités allemandes, ce qui amoindrit son effet moral. Très vive satisfaction par contre dans les milieux algériens musulmans… »

« A Rabat, en ce qui concerne les Israélites marocains, il résulte que l’abrogation du décret Crémieux ne les a pas autrement touchés et ils laissent entendre qu’ils ne désirent qu’une chose : demeurer les sujets de Sa Majesté le sultan. » 

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page 93

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו

רדיפה והצלה

תקריות מכנאס

הדרמה האמתית, חודשים ספורים אחרי האירועים בקזבלנקה ופאס, התרחשה במכנאס הידועה באהדת המתיישבים לימין הקיצוני. פעילי מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית, ״המפלגה החברתית הצרפתית״ (Le Parti Social Français} של ז׳ק דוריו :Jacques Dor} שהייתה פעילה במיוחד במרוקו, פיזרו במכנאס האירופית ובמדינה כרוזים והדביקו כרזות בליל ה-18 במאי 1938. על חלונות הראווה של העסקים בבעלות יהודים נראו כרזות באותיות לבנה: ״חנות יהודית, חנות של מנצלים״, הקהילה היהודית מחזיקה ביותר ממחצית עושרנו״, ״מקור הון היהודים בגניבה וניצול, ויש להפקיע אותו ולהחזיר אותו לעובדים הצרפתים״, ״לקנות אצל יהודים זה למוטט את המסחר הצרפתי!״ העירייה מיהרה למחוק את הכתובות, והשקט כאילו חזר על כנו.

ב-10 באפריל 1939 הידרדרו חילופי דברים בעל פה לפרעות. ברחבת אל חְדים, הכיכר המרכזית של המדינה, זיהו שני צעירים יהודים מקומיים את סימון פלא: (Pellas}, יהודי יליד מרקש, אשר להפתעתם הגדולה היה לבוש כמוסלמי וקיבץ נדבות. הם הכירו אותו מביקורו האחרון בעיר חודש קודם לכן, כאשר בא למכור ספרי קודש וספרוני ״קסידות״ ביהודית ערבית ובאותיות עבריות היוצאים לאור בקזבלנקה. הסתבר שסימון התאסלם כמפלט מהמצוקה הכספית שבה היה נתון. הצעירים היהודים לעגו לו והקניטו אותו על השכר הזעום שאסף מהמרת הדת המבזה. סימון, בשמו החדש עבדלה בן האג׳ לאחוסין, החל לקרוא לבני דתו החדשה לעזרה, בטענה שהצעירים מקללים את האסלאם ומבקשים לגרור אותו בכוח למללאח כדי להורגו. השמועה התפשטה בקרב האלפים שנכחו בכיכר המרכזית. חיילים מוסלמים בחופשה שנכחו באותה עת בכיכר התנפלו על שני הצעירים, ואלה נמלטו ומצאו מקלט בתחנת המשטרה. החיילים, ובעקבותיהם ההמון הרגיל של חסרי המעש וסבלים, שרק חיכו לאות, עטו על המללאח הישן והמללאח החדש. הם בזזו, הציקו לעוברי אורח ותקפו בתים. במהרה הצטרפו אליהם מפגינים מכל שכונות העיר. עדים דיווחו כי אמבולנסים צבאיים עברו בשכונות ואספו את החיילים הילידים. אחרים טוענים כי בהמון נראו מנהיגים אירופים לצד התוקפים, ובמיוחד אדם גבה קומה בעל עיניים כחולות שהתיימר להיות מפקח במשטרת רבאט.

למרות הקריאות הנואשות, לא התערבו כוחות הביטחון, אלא באיחור רב שקשה להסבירו. השקט חזר רק לאחר רדת הלילה. אלי אמסלם ופריחה אברג׳ל נהרגו בזמן המהומות, 34 נפצעו, ודינר אסייג מת מאוחר יותר מפצעיו. הנזק לרכוש היה למעלה ממיליון פרנקים. באותו ערב דיווח רדיו בארי מאיטליה בפרוטרוט על האירוע, והתחזק החשד בפעולה מתוכננת מראש.

מוריס לוי, מפעילי הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות (L1CA) ומתווך עסקים, יהודי ממוצא אלג׳ירי, שהיה עד למהומות, ערך מחקר מקיף והסיק כי הייתה זאת תקרית מתוכננת מראש. הוא העביר דוח מפורט, אם כי לא לגמרי מדויק, לארגון בפריז שהזעיק את ממשלת צרפת, למורת רוחה הרבה של הנציבות ברבאט שביקשה להמעיט ככל האפשר בחשיבות המאורע:

״בכיכר אל חדים, בין מאלפי הנחשים ומוכרי האשליות, סיפר יהודי ספרדי שהתאסלם זמן קצר לפני כן את סיפורו להמון. בתום שבחיו לאסלאם, ולאחר ששפך קיטונות של חרפות ושנאה לגזע שלו נולד, אסף 225 פרנקים בדיוק.

בתוך ההמון היו שני צעירים יהודים, שבאופן טבעי הזדעזעו מדברי השטנה, ולא היססו להעיר לו כי אין לו סיבה להתפאר על היותו מומר תמורת סכום כה עלוב!.״ בשלב זה שעט המון החיילים הילידים מגדוד הארטילריה הראשון ומגדוד 164, אליהם התווספו פועלים ילידים שהיו בחופשה לרגל הפסחא, לכיוון המללאח החדש והישן כדי לכתר את היהודים בבתיהם… על פי העדויות שנגבו עד היום, אפשר לומר בוודאות כי סיפור היהודי שהתאסלם לא היה אלא תירוץ למהומה שאורגנה בעוד מועד. נוכחותם במקום של איטלקים פשיסטים מוכרים, רק מאשרת את מסקנותינו. התקריות גרמו למותם של שלושה אנשים, שניים מתוכם נהרגו בביתם ואחד ברחוב סֵקַקין (בשוק בצורפים); 42 נפצעו, מתוכם שלושה קשה; שבעה בתים ושמונה חנויות נהרסו כליל. תמוה בעינינו כי האמבולנס הצבאי, שתפקידו היה להציל את הפצועים, שימש לאיסוף החיילים הילידים והוביל אותם למקום מעלליהם… ובכל זאת, הנחמה היא כי האליטה המוסלמית לא נטלה חלק במאורעות, והיא מצרה עליהם ומוכנה לעזור לנו למנוע הישנותם בעתיד״.

הדי התקריות שהגיעו לצרפת, דרך הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות, הניעו את הנציב העליון הגנרל נוגס להגיע למקום כדי להפגין סמכות ולהכחיש שמועות על חוסר המעש של כוחות הביטחון. אולם במקום להביע תנחומים בפני מנהיגי הקהילה, הוא הזהיר אותם בטון נוזף מפני כל הפרה של חובת האיפוק המסורתית. הוא הזכיר להם כל מה שהם חבים לצרפת, והמליץ להם לנהוג ב״חוכמה ובצייתנות״. הנימה המאיימת והמתנשאת גרמה לתקרית בלתי-נשכחת. אברהם טולדנו, אחד מחברי הוועד הצעירים, ערביסט וקרוב ללאומנים מבחינה אידיאולוגית, ענה לנוגס במילים שנחשבו ״חצופות״. עמיתיו הנדהמים מיהרו לגנותו.

לאחר שלושה ימים, ביקר מימון מרֵזֵ'ן, נשיא אגודת בוגרי בתי ספר כי״ח, את המפקח האזרחי והביע בפניו את נאמנותם של כלל חברי האגודה לצרפת. לדבריו הם חבים לצרפת ״כל מה שהם יודעים ומה שהם״. הוא הדגיש כי אין בכוונתם להפגין כלפיה או כלפי שלטון הסולטאן כל רגשות מרי או עצמאות, והם מאוד מצטערים על דבריו חסרי האחריות של מר אברהם טולדנו״. עוד אמר כי חברי אנודתו יעשו ככל יכולתם ״למנוע הישנות תקריות מצערות כפי שקרו באותו יום בכיכר אל חְדים״.

ב־י להרגיע את הרוחות, הזכיר נשיא הקהילה יוסף בירדוגו לבני דתו את חובת האיפוק המוחלט הנובעת ממעמדם כד׳ימי, באגרת שהוקראה בשבת בכל בתי הכנסת

״נוֹצֵר פִּיו שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ פּוֹשֵׁק שְׂפָתָיו מְחִתָה-לוֹ״ (משלי יג, ג).

״למדנו מפי השלטונות כי מספר בני דתנו דנים בעניינים פוליטיים ומפרשים אותם. אין צורך להצביע על הנזק הגדול העלול להיגרם לאלה העוסקים בכך.

החובה הראשונה עבורנו יהודי מרוקו היא לכבד ללא סייג את שלטונות אומת החסות, ועלינו להימנע באופן מוחלט מכל מה שנוגע הן לפוליטיקה, והן לענייני הציבור. מצב אחינו באירופה ידוע לכול לצערנו, ועל כן אנו שמחים להכריז בקול רם שהיהודים החיים בחסות צרפת הם אנשים מאושרים, חופשיים ועצמאיים. ברוח עקרונות אלה אנו פונים אליכם ומפצירים בכם להרחיק ממחשבותיכם, מסביבתכם ומביתכם כל רעיון, או שיחה בנושא פוליטי, לא לנהל כל קשר היכול להשתמע לשתי פנים, ולהישאר תמיד בדרך הישרה שהיא לציית בקפדנות להנחיות מגננו. הציבור שלנו בוודאי יצטרף אלי כדי להביע רגשי כבוד ותודה לשלטונות על שהואילו להסב את תשומת לבנו לעובדות אלה, ובכך למנוע נקיטת כל סנקציות נגדנו״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 50

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

פעמים 115-114

קנסות והחרמת רכוש.

מיד לאחר המלחמה החלה הקהילה היהודית לפעול לקבלת פיצויים על הפגיעות ברכוש היהודים בתקופה הגרמנית, ומן הטיפול בעניין זה ניתן ללמוד בדיעבד על הדרישות של הגרמנים. יהודים רבים סולקו מבתיהם מבלי שנמצא להם דיור אחר, נאסר על היהודים לצאת מהבית בשעות מסוימות, והוחרמו מהם אופנים, מקלטי רדיו, רהיטים, ביגוד, שטיחים, מערכות כלי אוכל, מראות וחפצים אחרים. הגרמנים החרימו גם את תכשיטי הנשים. בעדותה תיארה גז נסיון להחרמת מערכת כלי אוכל ( סרוויס ) מביתה :

" כשבאו יום אחד שני חיילים גרמנים לבית החרושת שלנו והם מחפשים את פראו גז, פראו גז – זאת אני. הם מבקשים לתת להם סרוויס חשוב, יפה וכו משום שרומל צריך להגיע. אז אמרתי לו " אנחנו פה פליטים, הבית נשאר בעיר, ואין לי כלום פה. הוא פתח את הארון וראה ערמות של צלחות, מזלגות וסכינים. הוא אומר, וזה מה זה ?, אמרתי לו, זה לא סרוויס, זה לאכילה של יום יום. אנחנו לא יכולים לאכול עם הידיים. זה בשביל המשפחה. והוא אומר לי, אבל המרשל רומל מגיע, בתמימותי ( וזה יכול היה להראות כמין בדיחה כזאת, שהייתה יכולה לעלות לי ביוקר ) אמרתי הנה צלחת בשביל המרשל רומל. הנה מזלג, הנה סכין, הנה מפיות וזהו זה, זה דבר נורא …כנראה שהוא הבין שבתמימותי לא ידעתי מה הוא רוצה ממני בדיוק ".

הקהילה נדרשה לדאוג לכלכלתם של עובדי הכפייה ולשלם את משכורתם, ולצורך כך היה עליה לגייס 1.600.000 פרנק. סכום זה הוטל כמס על כל הקהילה היהודית. נוסך על כך הגרמנים החרימו באיומים מנכבדי הקהילה כספים וחפצים יקרי ערך.

הערת המחבר – בתזכיר נכתב "לשלם את משכורתם של העובדים היהודים והערבים שנדרשו על ידי כוחות הציר. לכאורה עולה מניסוח זה כי היו גם עובדי כפייה ערבים. אינני יודע אם הכוונה לעובדים ערבים ששירתו את הגרמנים במקומות שבהם ישבו או לעובדי כפייה בדומה היהודים. עד כאן הערת המחבר.

בשבועיים האחרונים הכיבוש גברו הלחצים על הנהגת הקהילה היהודית בצפאקץ. ב-26 במרס הוטל על הקהילה קנס של 15 מיליון פרנק, והגרמנים לקחו ששים בני ערובה יהודים כדי להבטיח שהקנס אכן ישולם במועד. אמנם בני הערובה לא נכלאו, אלא היה עליהם להישאר בהישג ידם של הגרמנים כל הזמן, כפי שהסבירה גז : " בני הערובה היו מתחת יד שלהם. לא עשה ( כנראה צ"ל : נעשה ) להם שום דבר. לא נגרם דבר, יש לציין, שמשמעות היותם בני ערובה הייתה בנוכחותם. לא יכלו לעזוב את המקום. אבל לא היו אסירים.  אותם יהודים נותרו חופשיים כדי שיוכלו לסייע לוועד הקהילה הן בגיוס הכסף והן בגיוס כח האדם לעבודות כפייה. לא ברור לחלוטין מתי נעצרו ראשי הקהילה. אם היה קשר בין הקנס לבין המעצר, הרי הדבר נעשה בסוף מרס 1943 ולא ארך זמן רב.

כדי לשלם את סכום הקנס בפרק זמן קצר מכרה קבוצה של יצרני שמן זית יהודים ל "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" שמן בערך של 8.6 מיליון פרקנק. ששה מיליון פרנק גויסו כהלוואה מבנק , קרדי ליונה " בצפאקץ, וחמישים וארבעה מחברי הקהילה ( תעשיינים, סוחרים וחקלאים ) חתמו על ערבות ( ראו את שמותיהם להלן בנספח ב ). ועד הקהילה שילם את 400.000 הפרנק הנותרים מ " קופת העזרה והצדקה" של הקהילה. כדי שה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" תוכל לשלם את התמורה עבור השמן שנמכר לה, לוותה הקהילה היהודית את הכסף משני בנקים שפעלו בתוניסיה. מבנק "קרדי ליונא" לוותה 4.4 מיליון פרנק, ומה "בנק הלאומי ומסחר ולתעשיה" – Banque National du Commerce et de l' Industrie – 4.35 מיליון פרנק. מספר גדול של נכבדים יהודים מצפאקץ חתמו על הערבות להלוואות אלה.

במהלך ההתארגנות הקהילתית לתשלום 15 מיליון הפרנק שהטיל הגסטפו על קהילת ספאקץ לשלם 20 מיליון פרנק נוספים, ודרש שסכום זה יועבר עד יום שלישי 6 באפריל בשעה שתיים בצהריים, ואף איים להוציא להורג את היהודים בני הערובה אם לא ישולם סכום זה. ראוי לציין כי במכתב מן ה-2 באפריל שבו דיווח המפקח האזרחי של צפאקץ לנציג הכללי של תוניסיה, ז'אן פייר אסטווָה, על המצב החדש שנוצר בעירו מופיעה לראשונה במסמכים המלה " גסטפו " – בדרך כלל דובר על כוחות הציר – Les Troupes de l' Axe. אנו למדים ממכתב זה כי מועצת הקהילה היהודית בעיר הסמיכה את הנרי כהן, ספרבר ומקס לומברוזו לנקוט את כל הצעדים האפשריים לתשלום הסכום.

אך השלושה הבינו כי אין ביכולתם בשום אופן לגייס את 20 מיליון הפרנק הנוספים, ועל כן העבירו את כל סמכויותיהם לויקטור גז, נשיא הכבוד של הוועד, ולגסטון ספר, ששהו באותה תקופה בתוניס. אסטווָה נתבקש להודות להורות להם לממש את חובתם הנוכחית. ואם לא יוכל לפנות אליהם מסיבה כל שהיא, וכדי למנוע את הסנקציות הקשות שעתידות היו לחול על הקהילה, התבקש אסטווה לפנות לשלטונות הגרמנים בתוניס שיורו לפקודיהם בצפאקץ לדחות במעט את מועד העברת התשלום הנוסף. אסטווה בדק את הנושא בתוניס. הוא הבין כי לא יוכל להתערב בנעשה בצפאקץ ולסייע בקבלת אישורים להלוואות נוספות בתוניס, וטען כי לדתו תוכל הקהילה לממן ממקורותיה שלה את 20 מיליון הפרנק הנוספים.

עם זאת הוא הצליח להשיג אצל ד"ר רודולף ראהן[Rahn], מיופה הכח הגרמני בתוניסיה, שהיה האישיות הבכירה בתוניסיה מטעם הגרמנים, דחייה של העברת הסכום ל-9 באפריל. מכתבו של המפקח האזרחי בצפאקץ השיג את מטרתו. אף שלא כולם הבינו באותה שעה את משמעות הדחייה בשלושה ימים, ברור היה כי זה הישג נכבד.

חליפת מכתבים זו מלמדת על הלחץ שבו הייתה נתונה הנהגת הקהילה בצפאקץ, ועד כמה היה הקנס השני כבד וקשה. ועוד, אולי ניתן ללמוד מתכתובת זו כי את ההוראות להטיל קנסות נתנו השלטונות הגרמניים בתוניס, ושלא הייתה זו יומה מקומית. מערכת היחסים הפנים גרמנית בין המפקדה בתוניס לבין המפקדות בערי תוניסיה אינה מחוורת די הצורך במחקר. כדי למלא את דרישת הגרמנים העבירה מועצת הקהילה רק 3.6 מיליון הפרנק לידי ה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה", ו-5 מיליון פרנק הנותרים שליוותה כדי לממן את התשלום עבור השמן שנמכר לוועדה, הועברו מיד לידי הגסטפו.

בואם של כוחות הברית חסך את הצורך להעביר לגרמנים 15 מיליון פרנק נוספים. גז הטיבה לתאר את הדרמה שהתרחשה באותן שעות. זה כמה ימים קיבל ספרבר דיווחים מן האח הערבי שהעסיק, וששימש כאמור משרתו האישי של המפקד הגרמני בצפאקץ, כי המלחמה קשה מאוד, וכי כוחות בעלות הברית עתידים לשחרר את צפאקץ בימים הקרובים. ספרבר וגז שמרו את המידע בסוד, כדי שלא לעודד ציפיות שלא תתגשמנה :

" יוסף בא באותו בוקר ואומר "וון פשט קיבל הוראה להתכונן לארוז". הייתה שמחה גדולה בלבנו. אבל באותו יום היה צריך להגיש את שלושים המיליון לוון פשט. מנהל הבנק הצליח לגייס רק חמישה מיליון, לא יותר. ד"ר ספרבר הלך עם חמישה מיליון בתוך השק על הגשר ואמר לו : "קומנדאט, אין לי שלושים מיליון, יש לי חמישה מיליון ועצמי, היות ואני לא הייתי מוצלח כדי להביא לך את השלושים מיליון, חיי בידיך. לנאצי הייתה, למרות הכל, יראת כבוד בפני אומץ הלב של ספרבר, שתמיד דיבר איתו גלויות – לא פגע בו. לקח את החמישה מיליון ואמר לנהג שיסע הלאה, והוא נשאר כדי לדעת מדוע אין כסף ".

בשולי הדברים ואולי לא, העובדה שמנהיגי הקהילה היהודית לא הוצאו להורג אף שהסכום לא הועבר לידי הגרמנים, ושלא ידוע לנוט על פגיעה בהם, מלמדת אולי משהו על כוונת הגרמנים באשר לאוכלוסייה היהודית בתוניסיה. תופעה זו חזרה על עצמה בערים אחרות.

על פי עדותה של גז הביא ספרבר את הכסף המזומן בשק, ועל גשר מסוים היה צריך להיות המפגש כדי שהאוטו של הגרמנים יבוא לקחת את השק, ויסע – לאן ? אף אחד לא ידע. לא נשאר זכר, ולא סימן ולא צילום, ולא שום דבר.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח-עמ'36

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר