ארכיון יומי: 10 באפריל 2020


טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

מחקרים-יששכר

דוגמה ב

יום בשורה היום, ארוממך אלהי המלך נורא ואיום, ברוך ה׳ יום יום: אבוא ביתך בעולות, ופי ימלא סהלות, ולשון מדברת גדולות, בתופים ובמחולות, ושיר המעלות: כי אתה עשית, חסדך עלי הגברת, ואלי קדמת, מה רב טובך אשר צפנת: מגיני ועוז מבטחי, עוצמי וכוחי, תוחלתי ונצחי, ממעי אמי אתה גוחי, על שדי אמי מבטיחי, ופקודתך שמרה רוחי: חסדך ה׳ יסעדני, מנעווי גדלני, ורוח קדשך היא סמכתני, רוני פלט תסובבני, עד אשר עד כה הביאותָני, ולעבוד עבודתך כהיום קרבתני, ובכתר מצותיך זריתני וזירזתני, מזיו כבודם יזרח אור יקרות, לפקוח עינים עורות:

עיני לשמייא נטלית, ורחמין למבעא מן קודָם אל רב ושליט, ישמע קול תחנונותי, ישא מדברותי, למען אבותי, המה הגבורים לעמוד בפרץ, העומדים על אדון כל הארץ, ואלה תולדות פרץ: בצדקתם חזקו כל מזימותי (במקור דמותי), ובאור תורתם אורו נתיבותי, ובהדר יראתם ישרו מעגלותי, ובגאון חכמתם טהרו עשתונותי, אף לילות יסרוני כליותי: אז אמרתי הנה באתי, בו בטח לבי מעזרתי: ולפני אלהי קדם מעמה, אפיל תפלה גם תחינה, היתה לראש פינה: אליך נשאתי את עיני, כי בך כל מעיני, אחת שאלתי מאת ה׳: שבתי בבית ה׳ הצור תמים, גרים בני עמודי בשערים המצוינים כמו רמים, בית ועד לחכמים, והיו עיני ולבי שם כל הימים: ואתהלכה ברחבה, גרסה נפשי לתאבה, ליראה ולאהבה: אלהים ה׳ חילי, אתה תומיך גורלי, לב טהור ברא לי, והרבית את גבולי: שערי רחמיך אלי יפתחו, רוח דעת ויראת ה׳ עלי ינוחו, במה יזכה נער את אורחו: ישועתך אלהים תשגבני, וגם עד זקנה ושיבה אל תעזבני, מצר תצרני, דרך חוקיך הוריני, בנתיב מצותיך הדריכני, טוב טעם ודעת למדני, ותורתך הבינני, להבין ולהורות, הלכה לדורות:

קדושים אשר בארץ המה, יושבים בְנָיות ברמה, שתולים בבית ה׳ אל מקום הקודש פנימה, יודעי בינה לעתים ומשכילים בכל חכמה: קמי טיבותייכוֹ אחוי קידה, כי מאימתכם אחזתני רעדה, ולבי יחיל בקרבי יתיב בההוא פחדא, ויחרד חרדה: ואף אמנם ידעתי כי נגד מעלתכם, והדר כבודכם, חכמתכם ובינתכם, מה יצדק צפור מצפצף ביניכם, ועוף יעופף לפניכם, המעט מכם: אתם הרי ישראל, יודעי דעת ומביני מדע, ואני בער ולא אדע: אך בחסדכם בטחתי, ובצדקתכם נתאזרתי, וברוב ענותכם נתאמצתי, על עומדי עמדתי, ועתה הנה הבאתי, את ראשית פרי אמרתי, אשר טפחתי ורביתי: כי זאת לפנים בישראל, מאז נקראו עם סגולה, לשם ולתהלה, לדרוש בהוד והדר המצות האלה היקרות, באות מאירות, אמרות טהורות:

בראש א״מיר עלה ש׳׳מיר, תעלא בעידניה סגיד, קודם עילאה נהר דינור קודמיה נגיד: ראש מבין ויסוד כל בנין, אַפִרְיָין לִמִטִיָין: תשואות חן חן בשפתי תקבוץ, ופי משגיאות תכבוש, יהי לבי תמים בחוקיך, למען לא אבוש: אחלי יכונו, ורשיון אשאלה ממנו, כי ממנו מענה לשון, ומצעדי גבר כוננו:

ואחר כך, מתורתו התמימה והשלמה, האר״ש כי נעמה, כבודה בת מלך פנימה, יפה כלבנה ברה כחמה: יחידה מיחיד ליחידים נבדלת, מבונה בכל טוב משוכללת, בהוד והדר נדגלת, מכל סיג נשללת, במצות מהוללת, במשפטים מתגדלת, בחוקים מסולסלת, מתוק משמן חכה, אלהים הבין דרכָה, לא ידע אנוש עֶרְכָּהּ:

ואחר כך, מאנשי סודה, ומגידי הודה, לא זזו מחבבה, עומדים לנגדה, יושבים על ידה, שוכנים בצדה, מתענגים מזיו כבודה: וקורא להם אילי הצדק, מחזיקים כל בדק, ושפטו את העם משפט צדק: כשחר נכון מוצאו יזריחו, וכגנה זרועיה תצמיח יציצו ויצמחו, בחצרות בית אלהינו ןפף־חו, ונהרו אל ה׳ ואל טובו, כי יתן ה׳ את רוחו:

ואחר כך, מכל הקהל הקדוש הזה, מבחר העדה המקודשת, מכל העמים נפרשת, על שורשי האמת נשרשת, במלכות מתאוששת, בכהונה משתמשת, בתורה מאורשת, מטומאה מתקדשת, בדמי טהרה מתבוססת, בתפילין מתקוששת, בציצית מצוייצת, בהוד והדר מתנוססת, מעטה צדקה לובשת, וכתר שם טוב חובשת: ואביה ירוק ירק בפניה, ישוב לקבוץ פזוריה, ויכנס נדחיה, ויחזק בריחי שעריה, ויגדור פרצותיה, יאסוף נתחיה אליה, ותשרש שרשיה, תשלח עד ים קציריה, ואל נהר יונקותיה, כוסו הרים צלה וענפיה, ארזים לא עממוה, ונהרות לא ישטפוה, בגדי ישע ילבישיה, והסירה את שמלת שביה מעליה, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה, ובא לציון גואל, מוציא אסירים בכושרות, מחשוף יערות, יבנה הנהרסות ההיכל והעזרות, והערים גדולות ובצורות, אכי״ר (אמן כן יהי רצון).

מליצה זו חיברה רבי יעקב בירדוגו (1843-1783), אחד מגדולי הפוסקים והפייטנים במכנאס, המפורסם בספרו ״שופריה דיעקב״ (שו״ת על ארבעת חלקי הש״ע). מליצה זו פורסמה בספרו ״קול יעקב״, שהובא לדפוס בלונדון בעריכת הרבנים אברהם חלואה ומשה טולידאנו. כהקדמה למליצה זו כותבים העורכים: ״מליצת דרוש תפילין אשר חיבר הרב המחבר נר״ו ונתן למלמדים ללמדה אל נערי בני ישראל יצ״ו [ישמרם צורם ויחייהם] לאומרה בפתיחת הדרוש ביום חינוכם למצות כמנהג. כוללת הודאה, תפילה, ורשות. ושם הרב בראשי הבתים. סימן יעקב״. כדאי להעיר שכל בית כולל מספר חרוזים, וכל חרוז חתום בפסוק מכתבי הקודש. ראה: קול יעקב, לונדון 1843-44, עמ׳ 122-120. מליצה זו הייתה נפוצה פחות מהמליצה המובאת בדוגמה א' אך בכל זאת בני תלמידי חכמים ובחורי בר־מצווה שכבר הספיקו ללמוד משנה וגמרא בחרו במליצה זו. כך, למשל, מליצה זו מובאת באחד משני הדרושים לתפילין המועתקים בכתב־היד שברשותי המתואר למעלה

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי עמ' 105

La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami

recherches-i.Ben-Ami

Un second élément annonciateur du hassidisme nous parait s’amorcer par la convergence d’un certain nombre de traits qui s’organisent autour de la figure du tsaddiq ou du talmid-hakham. Ainsi l’idée selon laquelle les endroits où l’on a étudié la Torah reçoivent indubitablement un caractère de sainteté, ainsi en va-t-il des maisons d’études et de prières et tout le restant des choses qui servent d’objets de culte. Lorsque le tsaddiq s’adonne à la Torah dans un lieu donné, la sain­teté est réellement émanée à partir de son âme et ce lieu se trouve sanctifié par lui. Cela s’applique aussi au contenu de la Torah à propos de laquelle il a produit un hiddûsh car ces réinterprétations produisent en haut plus de grandeur car elles créent, comme le dit le Zohar, de nouveaux deux et une nouvelle terre. C’est pourquoi, il est convenant que la réalité de la sainteté se retrouve là car la sainteté est attachée à l’existence de son âme. Et étant donné que le tsaddiq croît en sain­teté à des moments déterminés, son âme se sou­viendra dès lors de tous ces endroits qu’il a sanctifié. Car de toutes les manières l’existence d’une étincelle de son âme en ce lieu rend possible qu’il vienne renouveller sa lumière de temps en temps. Lorsque quelqu’un s’attache aux mystères de sa Torah, la sainteté rejoint la sainteté et l’une illu­mine l’autre et ne s’écarte pas de lui. En effet cette sainteté qui se trouve éveillée par celui qui étudie dans le présent éveille la sainteté antérieure et celle-ci éveille à son tour l’âme du Tsaddiq décédé. Alors cet esprit s’illumine et s’élève en haut. Et cette lumière et ces réinterprétations qui se pro­duisent là produisent effectivement un surplus de sainteté et l’âme du tsaddiq s’y précipite car ses lèvres chuchotent dans la tombe mais son âme s’éveille et court à l’endroit des réinterprétations et trouve là ces justes occupés avec son enseigne­ment qui l’ont éveillée comme l’enseigne le Zohar

La connaturalité des six cent mille âmes d’Israël et de la Torah en Tif’eret fait qu’il y a en chaque âme une modalité unique de la Torah qui ne saurait être dévoilée par nulle autre. Tant qu’elle ne l’a fait, Dieu ne révèle pas les mystères qui concernent cette modaltié à qui que ce soit en dehors de Moïse. Quelquefois, on s’interroge là- dessus dans le jardin d’Eden alors que tel juste n’a pas encore formulé son enseignement particulier et Dieu renvoie à celui qui en sera l’interprète car c’est le lot qui a été attribué à son âme. La chose est au bénéfice de Malkhût car lorsque les israë lites s’adonnent à l’étude de la Torah et dévoilent ses mystères en-bas, par la puissance de leurs âmes ce mystère est reçu par Malkhût qui s’en pare, Tif’eret s’épanche alors et s’unit à elle en ses orne­ments. Et si Tif’eret avait dévoilé ce mystère avant que le Tsaddiq n’ait produit son hiddûsh, nul doute que la Shekhinah eut été parée à partir d’en-haut sans l’intervention des êtres d’en-bas et la Shekhinah aurait pris l’influx la honte au visa­ge. Alors que lorsque le mystère est dévoilé par le juste en-bas, la Shekhinah se lie à lui et requiert l’influx sans aucune honte. Bien au contraire elle pourra dire devant Lui: Vois comment le fils que je t’ai enfanté et que je t’ai élevé a fourni cette réinterprétation de la Torah et m’a parée de ces ornements!

C’est alors que se produit la descente des âmes des justes de leur lieu de repos pour s’unir aux justes de ce monde. En effet, les lettres spirituelles provenant de l’étude terrestre s’élèvent jusqu’au jardin d’Eden. Les justes qui s’y trouvent se revê­tent dans le mystère des lettres de la Torah d’en- bas et lorsqu’il s’agit de sujets dont ils ont traité au cours de leur existence, leurs voix descendent le long des degrés de l’être et s’unissent aux vivants.

C’est là l’union pour Dieu en sa perfection par le moyen des âmes d’en-haut et de celles d’en-bas.

Ici, le motif du hiddûsh se trouve conjugué à celui du tsaddiq à travers la doctrine des six cent mille visages de la Torah. Le juste d’en-bas permet à la Shekhinah de s’unir à son Epoux et se trouve justifiée en ses enfants. Autrement dit, l’ac­tion des justes procure le mérite qui convient pour la création sans qu’elle ait besoin de faire appel à la grâce de Dieu. Les justes d’en-haut et ceux d’en-bas s’épaulent les uns les autres par le moyen de l’étude dans une collaboration qui est aussi unification du divin.

Une des caractéristiques les plus importantes du hassidisme est la relation qui s’établit dans le groupe hassidique entre chaque hasidet le tsaddiq qui est le centre et le pivot de la communauté. Là encore, on rencontre déjà chez Azulaï des indica­tions en ce sens. N’enseigne-t-il pas en effet qu’au- tant un homme se rapproche de ceux qui servent Dieu d’autant il se rapproche de la vie éternelle. Et dans le détail, s’il adhère aux maîtres de l’Ecriture, il adhère au second He du tétragramme qui est revêtu du monde des ’Ofanîm. Lorsqu’il adhère aux maîtres de la Mishnah, il adhère à la vitalité qui est en Yetsirah et qui correspond au Waw. En adhérant aux talmudistes, il adhère au premier He, qui est le plan de l’âme supérieure, qui corres­pond au monde du trône. S’il peut s’attacher aux maîtres de la kabbale, il pourra mériter les trois degrés de l’âme correspondant au monde de l’émanation et il adhérera au Yôd du nom divin.

L’idée est donc soulignée avec insistance que la deheqût avec Dieu passe pour l’homme du com­mun par la deheqût avec les maîtres de la Torah , chacun selon le niveau auquel eux mêmes sont parvenus.

Le talmid hakham est appellé fils car il sert Dieu sans attendre de récompense en ce monde. Et à l’image de l’émanation qui n’a rien de cor­porel, lui non plus ne porte nul intérêt au monde corporelle. Et que doit faire l’ignorant? Il doit se rendre étui et vêtement pour le lettré en lui procu­rant la nourriture et la boisson. La raison de ce que le lettré se trouve totalement démuni de res­sources c’est qu’il correspond à Yesôd qui ne pos­sède rien en propre comme le jour du sabbat qui est entièrement spiritualité. L’âme supplémen­taire accordée le sabbat au restant des hommes est celle qui anime le talmid-hakham tous les jours de la semaine. Car par l’étude qu’il pratique dans le quotidien le supplément d’âme du sabbat se joint à lui et le sabbat il obtient encore bien davantage. Et si l’ignorant le soutient par son argent pour sa nourriture et pour tous ses besoins ainsi que pour se conduire en tous les préceptes selon sa volonté, il se trouvera par ce mérite préservé de l’ange de la mort et de la géhenne.

On ne peut manquer d’être frappé en lisant cette description de la relation entre le talmid hakham et l’ignorant par ce qu’elle a d’analogue à la rela­tion qu’établira par exemple Rav Yaaqob Yoseph de Polnoy entre le tsaddiq considéré comme tsûrah et le vulgaire identifié avec le hômer dont on sait qu’il se réfère lui-même à l’enseignement de M. Alshikh.

Un dernier trait pré-hassidique est apporté sur l’insistance que Azulaï manifeste à la nécessité pour l’homme de rendre visite à son maître lors des fêtes de pèlerinage comme l’on faisait jadis le pèlerinage à Jérusalem; et cela dans le cadre d’une conception générale de la vision où voir un grand homme c’est se mirer dans un miroir, dans l’image de l’intellect de son maître de même que le pèlerin de jadis apercevait sa forme et ce qu’il était dans la Shekhinah du sanctuaire. Là aussi, le hassi­disme saura faire sien cet antique usage réactivé a Safed dans le cadre d’un climat spirituel nouveau

Nous avons pu constater comment dans sor. approche du problème de la Torah et de son étude, Abraham Azulaï dans son Hesed le- Abraham entreprend une véritable oeuvre de propagation des idées de Moïse Cordovero sur la question en rapprochant souvent des textes qu’il emprunte à différentes oeuvres de celui-ci.

Son propos est également plein d’intérêt pour comprendre les rapports entre halakhah et kabbalah ainsi qu’entre lettrés et simples fidèles dans l’esprit des gens de l’époque.

Nous avons pu discerner enfin, combien le pié­tisme que l’on respire dans ces pages amorce des motifs et des pratiques qui s’épanouiront dans le hassidisme du Becht et de ses disciples.

La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר