מורשת יהדות מרוקו

משפחת דהאן

למחרת בבוקר, בהגיעי שוב אל רובע המלאח, הלכתי מהר ככל האפשר אל הכיכר הקטנה, שאותה כיניתי ״הלב״, ואחר-כך לבית-הספר, שם עוד הייתי חייב משהו למורה עוטה המסכה. הוא קידם את פני כאילו לא הייתי שם מעולם, בדיוק באותה צורה, ואולי אף היה חוזר ועורך מחדש את כל טקס ההקראה. אבל אני הקדמתי אותו ונתתי לו את מה שהאמנתי שאני חייב לו. הוא לקח את הכסף בזריזות, בלי שמץ היסוס, ובחיוך ששיווה לפניו הבעה קפואה ואווילית שבעתיים. התהלכתי מעט בין הילדים, התבוננתי בתנועות הקריאה הקצביות שלהם, שביום הקודם כה הרשימו אותי. אחר-כך עזבתי את בית-הספר וטיילתי בלא מטרה מוגדרת בסמטאות הרובע היהודי. תשוקתי להיכנס לאחד הבתים הלכה וגברה. היה מנוי וגמור עמי שהפעם לא אעזוב את רובע המלאח בלי לראות בית אחד מבפנים. אבל איך להיכנס? הייתי זקוק לאמתלה כלשהי, ורצה מזלי שעד מהרה נזדמנה לי כזאת.

עצרתי ליד אחד הבתים הגדולים ביותר, שחזיתו בלטה מבין שאר הבתים בסמטה בהדר מסוים. השער היה פתוח. הצצתי לתוך חצר, שאשה צעירה, שחורת שיער וזוהרת מאוד ישבה בה. אולי היא זאת שצדה את מבטי תחילה. בחצר שיחקו ילדים, וכיוון שכבר למדתי אי-אלה דברים על בתי-ספר, עלה בדעתי שאני יכול לראות את הבית הזה כבית-ספר ולהישים עצמי כאילו אני מתעניין בילדים.

נשארתי במקומי ובלשתי פנימה, מסיע מבטי מן הילדים אל האשה, כשמקץ רגע קצר הגיח מירכתי החצר גבר גבה קומה שלא הבחנתי בו וצעד לעברי. האיש היה דק גזרה והלך בראש זקוף, ובגלימתו המתבדרת נראה מכובד ונשוא פנים. הוא עצר מולי, נעץ בי מבט רציני ובוחן ושאל אותי בערבית לחפצי. השבתי לו בצרפתית: ״האם המקום הזה הוא בית-ספר?״ הוא לא הבין אותי, היסס קמעה, אמר, ״!Attendez״ונפנה מעלי. זו לא היתה המלה הצרפתית היחידה שידע, כי כשחזר בלוויית איש צעיר יותר, לבוש בהידור צרפתי, בחליפה אירופית משובחת כאילו היה זה יום חג, הוסיף ואמר: " parle français'ו "mon frere

לאח הצעיר הזה היו פני איכר אטומות, הוא היה שחום מאוד. בלבוש אחר הייתי חושב אותו לברברי, אם כי לא לברברי נאה. הוא אכן דיבר צרפתית ושאל אותי לחפצי. ״האם זה בית-ספר כאן?״ שאלתי, עתה כבר מתוך תחושת אשמה כלשהי, כיוון שלא עלה בידי להתאפק מלחזור ולשלוח מבט נוסף אל האשה בחצר, מה שלא נעלם מעיניהם.

״לא,״ אמר האח הצעיר. ״אתמול היתה פה חתונה.״

״חתונה? אתמול?״ הייתי מופתע מאוד, אלוהים יודע מדוע, ולמראה תגובתי העזה נראה לו כי מן הראוי להוסיף: ״אחי התחתן.״

הוא הורה בתנועת ראש קלה על אחיו המבוגר, שנדמה לי כה מכובד. עכשיו היה עלי להודות על המידע ולשוב לדרכי. אבל אני היססתי, והבעל הטרי אמר בתנועת זרוע מזמינה:

״!Entrez, היכנס בבקשה!״ ואחיו הוסיף: ״אתה רוצה לראות את הבית?״ הודיתי להם ונכנסתי לחצר.

הילדים – היו שם אולי עשרה – התרחקו זה מזה ופינו לי דרך. חציתי את החצר בלוויית שני האחים. האשה הצעירה הזוהרת קמה ממושבה – היא היתה צעירה אף יותר משסברתי, אולי בת שש-עשרה, והוצגה לפני על-ידי האח הצעיר כגיסתו. היא היתה זו שנישאה ביום הקודם. הם פתחו דלת אל חדר ששכן בעברה המרוחק של החצר והזמינו אותי להיכנס. החדר הקטן למדי, מסודר בקפידה ונקי, היה מרוהט בסגנון אירופי: משמאל לדלת עמדה מיטה כפולה, מימינה שולחן מרובע גדול, מכוסה במפת קטיפה ירוקה-כהה. מאחור, ליד הקיר, עמד מזנון ובו בקבוקים וכוסיות ליקר. הכיסאות סביב השולחן השלימו את התמונה. הכול נראה כמו באיזו דירה זעיר-בורגנית צנועה מאוד בצרפת. שום חפץ לא הסגיר את הארץ שבה נמצאנו. מן הסתם היה זה החדר המהודר ביותר שלהם, כל חדר אחר בבית היה מעניין אותי יותר. אבל הם סברו שהם מכבדים אותי בכך שהם מזמינים אותי לשבת כאן.

האשה הצעירה, שהבינה צרפתית אך כמעט לא פצתה את פיה, נטלה בקבוק וכוסיות מן המזנון ומזגה לי יי״ש חריף, מן הסוג שמזקקים יהודי המקום. הוא נקרא ״מחיה״ והם מרבים לשתות ממנו. בשיחות עם מוסלמים התרשמתי לא פעם שהם, ששתיית אלכוהול אסורה עליהם, מתקנאים ביהודים בגלל היי״ש הזה. האח הצעיר הזמין אותי לשתות. שלושתנו התיישבנו, הוא, גיסתו ואנוכי, ואילו האח המבוגר, החתן, נשאר לעמוד אצל הדלת למספר רגעי נימוס בלבד ואחר-כך חזר והלך לענייניו. מן הסתם היה עסוק מאוד, ומאחר שממילא לא יכול להידבר עמי, השאיר אותי בידי אשתו ואחיו הצעיר.

האשה התבוננה בי בעיניה החומות שלא הנידו עפעף, לא הסירה מבטה ממני, אך שום זיע בפניה, ולו הדק ביותר, לא הסגיר מה חשבה עלי. היא לבשה שמלה פרחונית פשוטה, שהיתה עשויה לבוא מבית כלבו צרפתי והתאימה לריהוטו של החדר. גיסה הצעיר, בחליפתו הכחולה כהה, שהיתה מגוהצת עד גיחוך, נראה כאילו יצא זה עתה מחלון הראווה של חנות בגדים פריסאית. הדבר היחיד הזר למראה בחדר כולו היה גון העור הכהה של שניהם.

תוך כדי שאלות הנימוס ששאל אותי האיש הצעיר, שעליהן ניסיתי להשיב באותה מידה של נימוס אף שבפחות גינוני רשמיות, חשבתי שוב ושוב על כך שהאשה השתקנית היפה שישבה מולי קמה לא מכבר ממיטת הכלולות שלה. השעה כבר היתה שעת לפני צהריים מאוחרת, אבל בוודאי קמה היום מאוחר. אני הייתי הזר הראשון שראתה מאז חלה בחייה אותה תמורה עמוקה. סקרנותי לגביה היתה שקולה לסקרנותה כלפי. עיניה הן שמשכו אותי לתוך הבית, וכעת היתה מתבוננת בי במבט מקובע ובשתיקה, בעוד אני מכביר מלים, אך לא אליה. אני זוכר שבזמן שישבנו פיעמה בלבי תקווה אבסורדית לגמרי. קיוויתי שתשווה אותי במחשבותיה לחתנה, שכל-כך מצא חן בעיני. רציתי שתעדיף אותו על פני, את רוממותו הצנועה ואת הדרת פניו הקלה על זרותי היומרנית, שאולי דמתה לראות מאחוריה כוח ועושר. איחלתי לו את תבוסתי ורוב ברכה לנישואיו.

האיש הצעיר שאל אותי מנין אני בא.

״מאנגליה,״ אמרתי, ״לונדון.״ הרגלתי את עצמי לתת את התשובה הפשוטה הזאת כדי לא לבלבל את הבריות. הרגשתי באכזבה קלה מתשובתי, אך טרם ידעתי מה היה מבכר לשמוע.

״אתה נמצא כאן בביקור?״

״כן, עוד לא ראיתי את מרוקו.״

״היית כבר בבאהיה ?״

כעת התחיל לשאול אותי על כל אתרי התיירות הרשמיים בעיר: האם הייתי כאן, האם הייתי שם, וסיים בהצעה לשמש לי מורה דרך. ידעתי שאינך רואה עוד שום דבר מרגע שאתה מפקיד את עצמך בידי תושב מקומי כמורה דרך, וכדי לקטוע תקווה זו באבה ולהעביר את השיחה לפסים אחרים הסברתי שאני נמצא כאן יחד עם חברת סרטים בריטית, שהפחה בכבודו ובעצמו העמיד לרשותה מורה דרך. לאמיתו של דבר לא היה ביני ובין הסרט הזה ולא כלום. אבל ידיד אנגלי שלי, שהפיק אותו, הזמין אותי למרוקו, וידיד אחר שהיה עמי, אמריקאי צעיר, גילם בו תפקיד.

הסברי פעל את פעולתו. הוא חדל להתעקש להראות לי את העיר, אבל לנגד עיניו נפתחו סיכויים שונים לגמרי. אולי יש לנו איזה עבודה בשבילו ? הוא עושה הכול. הוא מובטל כבר תקופה ארוכה. פניו, שהיו בהן מין קהות וקדרות, היו לי עד לרגע הזה כספר החתום. הן מיעטו להגיב, או שהגיבו באטיות כזו, שהנחתי באי-רצון שבקרבו של האדם הזה לא מתרחש מאומה. עכשיו הבנתי שחליפתו הטעתה אותי לגבי מצבו. אולי היה מבטו כה קודר מפני שהיה מובטל מזה תקופה ארוכה, ואולי נתנה לו משפחתו להרגיש זאת. ידעתי שכל התפקידים הקטנים בחברתו של ידידי אוישו מזמן ואמרתי לו זאת מיד כדי לא לטעת בלבו תקוות שווא. הוא קירב אלי מעט את ראשו מעל השולחן ושאל פתאום:

"Êtes-vous Israélite?"

אמרתי בהתלהבות שכן. היתה זאת הרגשה נעימה כל-כך להיות מסוגל להשיב סוף־סוף בחיוב על דבר כלשהו, מה גם שהייתי סקרן לדעת את הרושם שיעשה עליו וידוי זה. הוא צחק מלוא פניו וחשף את שיניו הצהבהבות הגדולות. הוא נפנה אל גיסתו, שישבה מולי במרחק-מה ממני, והנהן בראשו בהתלהבות כדי להדביק אותה בשמחתו לשמע הידיעה הזאת. היא לא הנידה עפעף. לי דווקא נדמתה מאוכזבת במקצת. אולי חפצה שהזר יהיה זר לגמרי. פניו עוד הוסיפו לנהור במשך זמן־מה, וכשהתחלתי אני לשאול עכשיו שאלות, ענה בדיבור קולח מעט יותר משציפיתי ממנו.

למדתי שגיסתו מוצאה ממזגאן. הבית לא היה תמיד מלא כל-כך. בני המשפחה באו לחתונה מקזבלנקה וממזגאן והביאו עמם את ילדיהם. כולם התגוררו כעת בביתם ולכן היתה החצר, שלא כרגיל, כה שוקקת חיים. שמו היה אלי דהאן והוא שמע בגאווה כי זהו גם שמי הפרטי. אחיו היה שען, אך לא היתה לו חנות משלו והוא עבד אצל שען אחר. שוב ושוב הוזמנתי לשתות והגישו לי גם פירות משומרים, כמו אלה שהיתה אמי נוהגת להכין. שתיתי, אבל את הפירות דחיתי בנימוס – אולי מפני שהזכירו לי מדי את הבית – ובכך הבאתי סוף־סוף את פניה של הגיסה לידי תגובה ברורה, צער. סיפרתי שאבותי באו מספרד ושאלתי אם יש עוד ברובע המלאח אנשים הדוברים את הספרדית העתיקה. הוא לא הכיר אדם כזה, אבל שמע על תולדות יהודי ספרד, וידע זה היה הדבר הראשון אצלו שנדמה כאילו הוא חורג מעבר להופעתו הצרפתית ולנסיבות סביבתו המיידית. כעת שוב היה הוא השואל. כמה יהודים יש באנגליה ? האם מצבם טוב ואיך מתייחסים אליהם ? האם יש ביניהם אישים גדולים ? לפתע חשתי בלבי כמין אסירות תודה חמה לארץ שהיטיבה עמי, שבה רכשתי ידידים, וכדי שיבין אותי סיפרתי לו על יהודי אנגלי אחד שעלה לגדולה פוליטית, הלורד סמואל.

״סמואל ?״ שאל, ושוב קרן מלוא פניו, עד שסברתי כי שמע על אודותיו וכי הוא בקי בקורות חייו. אולם טעות היתה בידי. שכן הוא פנה אל האשה הצעירה ואמר: ״זה שמה של גיסתי. לאביה קוראים סמואל.״ נתתי בה מבט שואל, והיא הנהנה במרץ.

מאותו רגע ואילך החל לגלות יתר תעוזה בשאלותיו. תחושה של קרבת דם רחוקה אל הלורד סמואל, שסיפרתי לו כי היה חבר בממשלות בריטניה, שלהבה אותו. האם יש בחברה שלנו יהודים נוספים? אחד, אמרתי. האם איני רוצה להביא אותו לביקור? הבטחתי זאת. האם אין עמנו אמריקאים ? זאת היתה הפעם הראשונה שהגה את המלה ״אמריקאים״. הרגשתי שזאת מלת הזהב שלו והבנתי מדוע התאכזב תחילה לשמוע שאני בא מאנגליה. סיפרתי על ידידי האמריקאי, שגר אתנו באותו מלון, אבל היה עלי להודות שאינו יהודי.

האח המבוגר נכנס שוב. אולי סבר שאני יושב שם כבר זמן רב מדי. הוא זרק מבט באשתו, שמבטה עדיין היה נעוץ בי. היה נדמה לי שנשארתי בגללה ולא אמרתי נואש מן התקווה לבוא עמה בשיחה. אמרתי לאח הצעיר שיבוא לבקר אותי במלון שלי אם יתחשק לו וקמתי ממושבי. נפרדתי לשלום מן האשה הצעירה. שני האחים ליוו אותי החוצה. החתן נעמד לפני השער, קצת כאילו ביקש לחסום את דרכי, ועלה בדעתי שאולי הוא מצפה ממני לתשלום בעד הביקור בבית. לא רציתי להעליבו, הוא עדיין מצא חן בעיני, ולרגע עמדתי במקומי שרוי באובדן עצות מביך ביותר. ידי, שהתקרבה לכיסי, עצרה במחצית הדרך ואני תפסתי אותה, מנסה להיראות כאילו היתה עסוקה בגירוד. האח הצעיר נחלץ להצילני ואמר משהו בערבית. שמעתי את המלה ״יהודי״, שהתייחסה אלי, ושוחררתי לחופשי בלחיצת יד ידידותית ומאוכזבת משהו.

כבר למחרת הגיע אלי דהאן לבית-המלון שלי. הוא לא מצא אותי במקום ובא שוב. אני הרביתי להימצא בדרכים ומזלו לא האיר לו פנים. בפעם השלישית או הרביעית פגש אותי סוף־סוף. הזמנתי אותו לקפה והוא ליווה אותי לג׳אמע-אלפנא, שם התיישבנו על אחת ממרפסות בתי-הקפה. הוא היה לבוש כמו ביום הקודם. תחילה מיעט לדבר, אבל אפילו מארשת פניו נטולת ההבעה אפשר היה להסיק שמשהו רבץ על לבו. אל שולחננו ניגש איש זקן שהציע למכירה לוחות נחושת חרותים. לפי כיפתו השחורה, לבושו וזקנו היה קל לזהותו כיהודי. אלי רכן לעברי כממתיק סוד, וכאילו היה עמו משהו מיוחד במינו לגלות לי, אמר: ״C’est un Israélite״. הנהנתי בשמחה. מסביבנו ישבו המון ערבים ואירופי אחד או שניים. רק כעת, לאחר ששוקמה ההבנה ששררה בינינו ביום הקודם, הרגיש עצמו משוחרר יותר וגילה את אשר על לבו.

האם אוכל לכתוב בשבילו מכתב למפקד מחנה בן גריר. הוא היה רוצה לעבוד אצל האמריקאים. ״איזה מין מכתב ?״ שאלתי. ״תגיד למפקד שייתן לי איזו עבודה.״ ״אבל אני כלל לא מכיר את המפקד.״ ״תכתוב לו מכתב,״ חזר ואמר, כאילו לא שמע את שאמרתי.

״אני לא מכיר את המפקד,״ חזרתי ואמרתי. ״תגיד לו שייתן לי עבודה.״

״אבל אני אפילו לא יודע את שמו. איך אני יכול לכתוב לו?״

״אני אגיד לך את השם שלו.״ ״איזו מין עבודה אתה רוצה שם ?״

״Comme plongeur״, אמר, ולי נדמה שאני זוכר שהכוונה היא לשוטף כלים. ״כבר היית שם פעם ?״

״עבדתי אצל האמריקאים בתור ׳plongeur״׳, אמר בגאווה רבה.

״בבן גריר?״ ״כן.״

״ולמה עזבת שם ?״ ״פיטרו אותי,״ אמר, באותה גאווה. ״זה היה מזמן ?״ ״לפני שנה.״

״אז למה אתה לא פונה לשם שוב?״ ״לאנשים ממרוקו אסור להיכנס למחנה. רק אם הם עובדים שם.״

״אבל למה פיטרו אותך ? – אולי רצית לעזוב בעצמך ?״ הוספתי ברוב טקט.

״לא היתה מספיק עבודה. פיטרו הרבה אנשים.״

או כנראה שלא תהיה שם משרה פנויה בשבילך, אם אין די עבודה.״

״תכתוב למפקד שייתן לי עבודה.״ למכתב ממני לא תהיה שום השפעה מפני שאני לא מכיר אותו.״

״עם מכתב ייתנו לי להיכנס.״

״אבל אני אפילו לא אמריקאי. אמרתי לך שאני אנגלי. אתה לא זוכר?״

הוא קימט את מצחו. זאת היתה הפעם הראשונה שהקשיב לטענה שכנגד. הוא חכך בדעתו ואז אמר: ״הידיד שלך אמריקאי.״

עכשיו הבנתי. אני, ידידו המוחשי של אמריקאי בשר ודם, אמור לכתוב למפקד מחנה בן גריר מכתב שבו אני מבקש ממנו לתת לאלי דהאן עבודה בתור ״plongeur״.

אמרתי שאדבר עם ידידי האמריקאי. הוא ודאי יידע מה צריך לעשות במקרה כזה. אולי יוכל בעצמו לכתוב מכתב כזה, אבל מובן שאני צריך לשאול אותו קודם. אני יודע שהוא כלל לא מכיר את המפקד הזה באופן אישי. ״תכתוב שייתן גם לאחי עבודה.״ ״לאחיך? השען?״

״יש לי עוד אח צעיר יותר. קוראים לו סימון.״ ״מה הוא עושה ?״

״הוא חייט. גם הוא עבד אצל האמריקאים.״ ״בתור חייט ?״ – ״הוא ספר כביסה.״ ״וגם הוא כבר שנה לא שם ?״ ״לא. הוא פוטר לפני ארבעה-עשר יום.״ ״זאת אומרת שאין יותר עבודה בשבילו.״ ״תכתוב בשביל שנינו. אני אתן לך את השם של המפקד. תכתוב מהמלון שלך.״ ״אני אדבר עם הידיד שלי.״ ״שאני אבוא לקחת את המכתב מהמלון ?״

״בוא בעוד יומיים־שלושה, אחרי שאדבר עם הידיד שלי, ואז אגיד לך אם הוא יכול לכתוב בשבילכם מכתב.״ ״אתה לא יודע את השם של המפקד ?״ ״לא. רצית לתת לי את השם בעצמך, לא ?״ ״שאני אביא לך את השם של המפקד למלון ?״ ״כן. את זה אתה יכול לעשות.״

״אני אביא לך היום את השם של המפקד. אתה תכתוב לו מכתב שייתן עבודה לי ולאחי.״ ״תביא לי את השם מחר.״ סבלנותי החלה לפקוע. ״אני לא יכול להבטיח לך כלום לפני שאדבר עם הידיד שלי.״ קיללתי את הרגע שנכנסתי לבית משפחתו. עכשיו יבוא יום־יום, אולי יותר מפעם אחת, ובכל פעם יחזור על אותו משפט. לא הייתי צריך להיענות למידת הכנסת האורחים של האנשים האלה. באותו רגע אמר: ״אתה לא רוצה לבוא שוב אלינו הביתה?״ ״עכשיו? לא, עכשיו אין לי זמן. פעם אחרת, ברצון.״ קמתי ועזבתי את המרפסת. הוא קם ממקומו באי-ביטחון ובא אחרי. הבחנתי שהוא מהסס, ולאחר שפסענו כמה פסיעות, שאל: ״שילמת?״

״לא.״ שכחתי. רציתי להימלט ממנו מהר ככל האפשר ושכחתי לשלם בעד הקפה שהזמנתי אותו לשתות. התביישתי וכעסי התפוגג באחת. חזרתי, שילמתי וחציתי עמו בניחותא את הסמטה שהוליכה לרובע המלא.

הוא נטל עליו כעת את תפקיד מורה הדרך והצביע על כל הדברים שכבר הכרתי. הסבריו עמדו תמיד על שני משפטים: ״זאת היא הבאהיה. היית כבר בבאהיה ?״ ״אלה הם הצורפים. ראית כבר את הצורפים ?״ תשובתי היתה סטריאוטיפית לא פחות. ״כן, כבר הייתי שם״, או ״כן, כבר ראיתי אותם.״ היתה לי בלבי רק משאלה אחת פשוטה: איך לעשות שלא יוליך אותי לשום מקום?

אבל הוא היה נחוש בדעתו להיות לי לעזר, ונחישות דעתו של כסיל אין דבר שיפוגג אותה. כשהתחוור לי שאין בדעתו להרפות, ניסיתי להתחכם לו בתחבולה. שאלתי אותו על הברימה, ארמונו של הסולטן. שם עוד לא הייתי, אמרתי, אף שידעתי היטב שאין מרשים להיכנס אליו.

״לה ברימה?״ החרה אחרי בשמחה. ״דודה שלי גרה שם. שאקח אותך לשם?״

כעת לא יכולתי עוד להגיד לא. יחד עם זאת לא הבנתי מה יש לדודה שלו לחפש בארמונו של הסולטן. אולי היא עובדת שם בתור שוערת ? בתור כובסת ? בתור מבשלת ? קסם לי לחדור בדרך זו לארמון. אולי הייתי מצליח להתיידד עם הדודה ומפיה ללמוד אי-אלה דברים על החיים בו.

בדרך לברימה התגלגלה שיחתנו לגלאווי, הפחה של מראקש. ימים אחדים לפני-כן נעשה במסגד הרובע ניסיון להתנקש בחייו של סולטן מרוקו החדש. התפילה היתה ההזדמנות היחידה למתנקש להגיע לקרבתו של המלך. הסולטן החדש הזה היה אדם קשיש. הוא היה דודו של קודמו, שהצרפתים הדיחו אותו מכיסאו והגלו אותו ממרוקו. מאחר שהיה כלי שרת בידי הצרפתים נלחמה מפלגת החירות בסולטן־הדוד בכל האמצעים. בין המקומיים בכל רחבי הארץ נמצאה לו משענת איתנה אחת ויחידה, אלגלאווי, הפחה של מראקש, שהיה ידוע מזה שני דורות כבעל-בריתם הנאמן ביותר של הצרפתים. גלאווי ליווה את הסולטן החדש אל המסגד ובו במקום ירה למוות במתנקש. הסולטן עצמו יצא בפציעה קלה בלבד. קצת לפני האירוע הזה טיילתי עם ידיד באותו חלק של העיר. בדרך מקרה נקלענו לקרבת אותו מסגד וצפינו בהמונים שהמתינו לבואו של הסולטן. המשטרה היתה שרויה בהתרגשות עצומה, לאחר שכבר נערכה שורה של נסיונות התנקשות, ועשתה את הכנותיה בחוסר מיומנות וברעש רב. גם אותנו הרחיקו בחוסר נימוס, אבל על המקומיים הסתערו בזעם ובצעקות כשנעמדו בדיוק היכן שהרשו להם. בנסיבות אלה לא חשנו להיטות רבה להמתין לבוא הסולטן והלכנו לדרכנו. חצי שעה אחר-כך התרחשה ההתנקשות והשמועה נפוצה חיש מהר ברחבי העיר. כעת חזרתי והלכתי עם בן לווייתי החדש בדיוק דרך אותן סמטאות כבפעם הקודמת, וזה מה שהביא אותנו לדבר על הגלאווי.

״הפחה שונא את הערבים,״ אמר לי. ״הוא אוהב את היהודים. הוא ידיד היהודים. הוא לא מרשה שיקרה משהו ליהודים.״

קולות מראקש-אליאס קנטי-משםחת דהאן-פרק א'

הוא הכביר מלים יותר מהרגיל ודיבר מהר מתמיד, ודבריו נשמעו מוזרים, כאילו למד אותם בעל-פה מתוך איזה ספר היסטוריה ישן. רובע המלאח עצמו לא נראה לי שייך עד כדי כך לימי-הביניים כמו המלים האלה על אלגלאווי. התבוננתי בגניבה בפניו כשחזר על המלים הללו. ״הערבים הם האויבים שלו. יש לו לידו יהודים. הוא מדבר עם יהודים. הוא ידיד היהודים.״ הוא העדיף את התואר ״פחה״, שציין את רום מעלתו, על ״גלאווי״, שם משפחתו. כל אימת שאמרתי ״גלאווי״, השיב ב״פחה״. המלה נשמעה בפיו כמו המלה ״המפקד״, שלא מכבר הטריף בה עלי את דעתי. אבל המלה הנשגבה וצופנת התקווה ביותר שבפיו נשארה, למרות גלאווי, ״אמריקאים״.

בינתיים הגענו דרך שער קטן לרובע ששכן מחוץ לחומת העיר. הבתים היו בני קומה אחת ונראו דלים ביותר. בסמטאות הקטנות וזרועות החתחתים לא פגשת כמעט נפש חיה, פה ושם נראו כמה ילדים משחקים. תהיתי איך נגיע מכאן לארמון, כשעצר ליד אחד הבתים הצנועים ביותר ואמר: ״פה נמצאת הדודה שלי.״

״היא לא גרה בברימה ?״

״כאן זה הברימה,״ אמר. ״לכל השכונה הזאת קוראים ברימה.״

״וכאן מותר לגור גם ליהודים ?״

״כן,״ אמר, ״הפחה הרשה להם.״

״יש פה הרבה ?״

״לא, רוב האנשים פה הם ערבים. אבל גרים כאן גם כמה יהודים. אתה לא רוצה להכיר את דודתי ? גם סבתא שלי גרה כאן.״

שמחתי לראות שהזדמן לי לראות בית נוסף מבפנים וחשבתי עצמי לבר-מזל שהיה זה בית פשוט וצנוע כל-כך. הייתי מרוצה מן התחליף, ולו הייתי מבין אותו מיד, היה הדבר משמח אותי יותר מביקור בארמון הסולטן.

הוא דפק בדלת ואנחנו המתנו שעה קלה. בדלת הופיעה אשה צעירה וחסונה, עם תווי פנים פתוחים וידידותיים. היא הוליכה אותנו הלאה, אבל היתה נבוכה במקצת כיוון שכל החדרים נצבעו לא כבר ולא אפשרו לה לקבל את פנינו כדת וכדין. עמדנו בחצר קטנטנה, ששלושה חדרים קטנים נפתחו אליה. סבתו של אלי היתה בבית וכלל לא נראתה זקנה. היא קידמה את פנינו בחיוך, אף שנדמה לי שלא היתה גאה בו במיוחד.

שלושה ילדים קטנים התרוצצו בחצר וצרחו בכל כוחם. הם היו קטנטנים ורצו שירימו אותם. הרעש שהקימו שני קטנים ביותר היה מחריש אוזניים. אלי דיבר אל דודתו הצעירה והכביר עליה מלים. הערבית שלו לבשה מין תוקפנות שלא ציפיתי למצוא אצלו, אבל אולי נבע הדבר מאופייה של השפה.

הדודה מצאה חן בעיני. היא היתה אשה צעירה ודשנה, שהסתכלה עלי בפליאה ובלי שמץ חנפנות. היא הזכירה לי במבט ראשון את הנשים המזרחיות שצייר דלקרואה. היו לה אותה צורת פנים מוארכת ובכל זאת מלאה, אותו חיטוב עיניים, אותו אף ישר ומעט ארוך מדי. בחצר הקטנה עמדתי קרוב מאוד אליה, מבטינו נפגשו בחדווה טבעית. הייתי כה המום, עד שהשפלתי את עיני, אבל אז ראיתי את אצילי רגליה המוצקים, שנראו מושכים לא פחות מפניה.

השתוקקתי לשבת לידה. היא שתקה, בעוד אלי ממשיך להמטירה במלים והילדים צועקים בעוצמה הולכת וגוברת. אמה לא היתה רחוקה ממני יותר ממנה עצמה. היא ודאי מרגישה משהו, חשבתי בלבי, והדבר הביך אותי. הרהיטים המעטים נערמו בחצר זה על גבי זה, החדרים, שהיה אפשר להציץ לתוכם, היו ריקים. אי-אפשר היה להתיישב בשום מקום. הקירות זה אך סוידו, כאילו זה עתה נכנסו הדיירים לדירה. האשה הצעירה הדיפה ריח של ניקיון כמו קירותיה. ניסיתי לדמיין את בעלה וקינאתי בו. קדתי קידה, הושטתי יד לאמה ולה ופניתי ללכת.

אלי בא אתי. בחוץ, בסמטה, אמר: ״אני מצטער שהם עסוקים כרגע בניקיון.״ לא הצלחתי להתאפק ואמרתי: ״הדודה שלך אשה יפה.״ הייתי מוכרח להגיד זאת למישהו ואולי גם קיוויתי, בניגוד לכל היגיון, שיענה: ״היא רוצה לראות אותך שוב.״ אבל הוא החריש.

הוא הקדיש למשיכתי הבלתי מוסברת תשומת-לב כה מועטה, עד שהציע לקחת אותי כעת אל דודו. הסכמתי, מבויש במקצת, כיוון שהסגרתי את שבלבי. אולי נהגתי בניגוד למקובל. דוד מכוער או משעמם היה משמש משקל שכנגד לדודה היפה.

בדרך הסביר לי את הנסיבות המשפחתיות המסובכות. למעשה הן היו גדושות יותר מאשר מסובכות, ובני משפחתו ישבו בערים מערים שונות במרוקו. כיוונתי את השיחה אל גיסתו, שראיתי ביום הקודם, ושאלתי על אביה היושב במזגאן. ״C’est un pauvre״, אמר, ״הוא איש עני״. הוא היה, כזכור, האיש ששמו סמואל. הוא לא הרוויח למחייתו. אשתו עבדה בשבילו, היא לבדה קיימה את המשפחה. האם יש במראקש הרבה יהודים עניים? ״250,״ אמר, ״הקהילה נותנת להם אוכל.״ במלה עניים הבין דלפונים חסרי כול והקפיד להעמיד חיץ ברור בינו לבין מעמד זה.

הדוד שאליו הלכנו עכשיו היה בעל דוכן קטן מחוץ לרובע המלאח, שבו מכר אריגי משי. הוא היה איש צנום וקטן קומה, שקימץ במלים. הדוכן שלו היה שומם מאדם, איש לא קרב אליו במשך כל אותו זמן שעמדתי לידו. הוא נראה כאילו היו כל העוברים ושבים עוקפים אותו סביב-סביב. על שאלותי השיב בצרפתית תקינה, אם כי לקונית במקצת. העסקים היו בכי רע. איש לא קונה שום דבר, אמר. אין כסף. זרים אינם באים בגלל מעשי ההתנקשות. הוא היה אדם שקט ופיגועים היו רועשים מדי לטעמו. קובלנותיו לא היו חריפות ואף לא נמרצות: הוא נמנה עם בני-האדם שדעתם נתונה לעולם לאפשרות שאוזניים זרות מצותתות לדבריהם, וקולו היה כה מהוסה, עד שכמעט לא הבנתי את שאמר.

עזבנו אותו כאילו לא היינו אצלו כלל. התחשק לי לשאול את אלי איך התנהג הדוד הזה בחתונה. סוף כל סוף חלפו יומיים בלבד מאז חגגה המשפחה את חגה הגדול. אבל כבשתי את ההתבטאות המרושעת במקצת הזאת, שממילא לא היה מבין, ואמרתי שאני צריך לחזור עכשיו הביתה. הוא ליווה אותי עד למלון. בדרך עוד הראה לי את חנות השעונים שבה עבד אחיו. העפתי מבט פנימה מבחוץ וראיתי אותו רכון בכובד ראש על שולחן ובוחן בזכוכית מגדלת את חלקיקיו של שעון. לא רציתי להפריע לו והמשכתי בדרכי בלא שיבחין בי.

עצרתי בפתח המלון כדי להיפרד מאלי. נדיבותו בהצגת בני משפחתו נסכה בו שוב אומץ והוא חזר לדבר על המכתב. ״אני אביא לך את שמו של המפקד,״ אמר, ״מחר.״ ״כן, כן,״ אמרתי, נכנסתי במהירות ושמחתי לקראת יום המחרת.

מעתה ואילך הופיע יום־יום. כשלא הייתי במלון, היה הולך ומקיף את גוש הבניינים וחוזר. אם גם הפעם טרם הייתי שם, היה נעמד בקרן הרחוב שמול פתח המלון ומחכה בסבלנות. בימים נועזים יותר היה מתיישב במבואת המלון. אבל לא נשאר לשבת שם אף פעם יותר מכמה דקות. הוא חשש מפני עובדי המלון הערבים, שנהגו בו בזלזול, אולי זיהו אותו כיהודי.

הוא בא עם שמו של המפקד, אבל הביא גם את כל המסמכים שהיו לו מימיו. הוא לא הביא את כולם בבת-אחת. כל יום התווספו אליהם אחד או שניים שבהם נזכר בינתיים. דומה שסבר כי איטיב לנסח את הפנייה המבוקשת למפקד מחנה בן גריר, אם רק ארצה. ולגבי השפעתה, משעה שתנוסח, לא היה בלבו ספק קל שבקלים. מסמכים יש בהם משהו שאין לעמוד בפניו כשבתחתיתם מופיע שם זר. הוא הביא לי תעודות על כל מקום עבודה שבו היה, ובאמת עבד אצל האמריקאים תקופה קצרה בתור ״plongeur״. הוא הביא לי תעודות של אחיו הצעיר סימון. הוא לא בא מעולם בלי לשלוף מכיסו איזה נייר ולהציגו מול עיני. הוא היה ממתין שעה קלה להשפעת העיון ואז מציע שינויים בנוסח המכתב שאני מתבקש לכתוב למפקד.

בינתיים שוחחתי על הפרשה לפרטי פרטיה עם ידידי האמריקאי. הוא הביע את נכונותו להמליץ על אלי דהאן לבני ארצו, אך לא ציפה שהאיש הצעיר ייצא נשכר מכך. הוא לא הכיר לא את המפקד ולא איש מלבדו שהיה עשוי להשפיע על הענקת עבודות. אבל שנינו לא רצינו לגזול מאלי את תקוותו ולכן נכתב מכתב.

חשתי הקלה כשיכולתי לקדם את פניו בידיעה זו ולשם שינוי לשרבב את ידי שלי לכיסי ולשלוף איזה נייר.

״תקרא!״ אמר בחשדנות ובנימה זועפת במקצת.

קראתי את הטקסט האנגלי מראשיתו ועד סופו, ואף שידעתי שאינו מבין מלה, הקראתי אותו לאט ככל האפשר.

״תתרגם!״ אמר, בלי לשנות את הבעת פניו.

תרגמתי, משווה למלותי בצרפתית נימה מלאת תוקף וחגיגית. הושטתי לו את המכתב. הוא חיפש בו משהו ואחר בחן את החתימה. הדיו לא היה כהה ביותר והוא נענע את ראשו.

״המפקד לא יוכל לקרוא את זה,״ אמר והחזיר לי את המכתב. בלי שמץ מבוכה הוסיף: ״כתוב לי שלושה מכתבים. אם המפקד לא יחזיר לי את המכתב, אשלח את השני למחנה אחר.״

״ובשביל מה אתה צריך את המכתב השלישי?״ שאלתי כדי להסתיר את תדהמתי מחוצפתו.

״בשבילי,״ אמר בגאווה.

הבנתי שהוא רוצה לצרפו לאוסף המסמכים שלו, ולא הצלחתי להימנע מן המחשבה שהמכתב השלישי היה החשוב ביותר בשבילו.

״תכתוב את הכתובת שלך,״ הוסיף. בית-המלון לא נזכר בשום מקום, ואותו חיפש.

״אבל אין לזה טעם,״ אמרתי. ״עוד מעט אנחנו נוסעים מכאן. אם יענו על המכתב, יצטרכו את הכתובת שלך!״

״תכתוב את הכתובת שלך!״ השיב בלי לזוז מדעתו, טענתי לא עשתה עליו שום רושם.

״אנחנו יכולים לעשות זאת למרות הכול,״ אמרתי. ״אבל הכתובת שלך מוכרחה להופיע עליו, אחרת אין טעם לכל העניין.״

״לא,״ אמר, ״תכתוב את המלון!״

״אבל מה יקרה אם באמת ירצו לתת לך את העבודה? איך ימצאו אותך? אנחנו נוסעים בשבוע הבא והתשובה בוודאי לא תבוא כל-כך מהר.״

״תכתוב את המלון!״

״אני אגיד את זה לידיד שלי. נקווה שלא יתרגז שהוא צריך לכתוב את המכתב עוד פעם.״ לא יכולתי להתאפק מלהעניש אותו על עקשנותו.

״שלושה מכתבים,״ היתה תשובתו. ״תכתוב את המלון על כל שלושת המכתבים.״

נפרדתי ממנו בכעס, מקווה בלבי שלא אצטרך לראותו פעם נוספת.

למחרת בא בארשת פנים חגיגית במיוחד ושאל אותי:

״אתה רוצה להכיר את אבי?״

״איפה הוא ?״ שאלתי.

״בחנות. יש לו חנות בשותפות עם דוד שלי. שתי דקות מכאן.״

הסכמתי, ויצאנו לשם. החנות שכנה ברחוב מודרני, שהוליך מבית המלון שלי לבאב־א-גנאו. עשיתי את הדרך הזאת פעמים רבות מאוד, כמה פעמים ביום, והעפתי מבט לתוך החנויות שלשמאל ולימין. בין בעלי החנויות האלה היו הרבה יהודים, פניהם כבר היו מוכרות לי. תהיתי אם אחד מהם הוא אביו והצעדתי אותם בסך לנגד עיני רוחי. מי מהם הוא עשוי להיות?

אבל המעטתי בהערכת מספר החנויות הללו ורבגוניותן, כי אך נכנסתי לתוכה מן הרחוב וכבר התחלתי להשתומם על שטרם הבחנתי בחנות המוזרה הזאת כלל ועיקר. היא היתה מלאה וגדושה בסוכר בכל צורה העולה על הדעת, אם כחרוטי-סוכר ואם בתוך שקים. בכל הגבהים, על כל המדפים סביב־סביב לא היה דבר מלבד סוכר. מעודי לא ראיתי חנות שלא מכרו בה דבר מלבד סוכר, והדבר נראה לי, אלוהים יודע מדוע, משעשע מאוד. האב לא היה שם, אך לעומת זאת היה הדוד, והכירו בינינו. הוא היה איש קטן צנום ובלתי נעים שפניו מכווצות, ולא עורר בלבי אמון רב. הוא היה לבוש בבגדים אירופיים, אבל חליפתו נראתה מטונפת והיה אפשר לזהות שהטינופת הזאת היתה עשויה מתערובת בלתי רגילה של אבק רחוב וסוכר.

האב לא היה רחוק ושלחו לקרוא לו. בינתיים, כמנהג המקום, הכינו בשבילי תה במנתה. אבל לנוכח עוצמת ההמתקה המוחצת של המקום, המחשבה שיהיה עלי לשתות אותו עוררה בי בחילה קלה. אלי הסביר בערבית שאני בא מלונדון. אדון אחד בכובע רחוב אירופי, שחשבתי אותו לקונה, פסע לעברי שני צעדים ואמר באנגלית: ״אני בריטי.״

הוא היה יהודי מגיברלטר ודיבר אנגלית לגמרי לא רעה. הוא שאל אותי לעסקי, וכיוון שלא היה לי דבר לומר על כך, חזרתי על הסיפור הישן על אודות הסרט.

שוחחנו קצת, אני לגמתי את התה, והנה בא האב. הוא היה אדם בעל חזות מרשימה, ולו זקן לבן נאה. הוא חבש כיפה ולבש גלימה כמנהג יהודי מרוקו. היה לו ראש עגול גדול ומצח רחב, אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה עיניו הצוחקות. אלי נעמד לידו ואמר בתנועת יד מפצירה:

"Je vous présente mon père."

מעודו לא אמר דבר-מה במידה כה רבה של רצינות ושכנוע. ל״Père״ היה בפיו צלצול כמעט נשגב ולעולם לא הייתי מאמין שכסיל כזה היה מצליח להפיק איכות נשגבת כזאת. ׳Père״ נשמע כעדיף לאין ערוך על ״אמריקאי״ ושמחתי שמן המפקד לא נשתייר עוד הרבה. לחצתי את ידו של האיש והבטתי בעינו הצוחקת. הוא שאל את בנו בערבית למוצאי ולשמי. מאחר שלא דיבר מלה בצרפתית, נעמד בנו בינינו, וכמעט בלהיטות, בניגוד גמור לאופיו, נעשה לנו למתורגמן. הוא הסביר מהיכן אני בא ושאני יהודי, ואמר את שמי. באופן שבו אמר אותו, בקול עמום וכמעט נטול הגייה, הוא נשמע כמו לא-כלום.

״א-לי-אס ק-נ-טי?״ חזר האב בשאלה ובקול רוחף. הוא אמר את השם פעמים אחדות לעצמו, מפריד הפרדה ברורה בין ההברות. בפיו נשמע השם כבד-חשיבות ויפה יותר. כל אותה עת לא הביט בי, אלא בהה נכחו, כמו היה השם מוחשי ממני, וכמו היה ראוי להתחקות עליו. הקשבתי בפליאה ובתדהמה. בקולו החדגוני נשמע לי שמי כאילו השתייך לשפה מיוחדת שכלל לא הכרתי. הוא שקל אותו ברוחב לב ארבע או חמש פעמים. היה נדמה לי שאני שומע את צלצולן של משקולות. לא חשתי שמץ דאגה, הוא לא היה שופט.

ידעתי שיגלה את משמעות שמי ואת כובדו. וכשגילה, הרים את מבטו וחזר וצחק לי בעיני.

כעת עמד במקומו כאילו רצה לומר: השם הוא שם טוב, אבל לא היתה בנמצא אף שפה שבה היה יכול לומר לי זאת. קראתי זאת בפניו וחשתי אהבה ללא מעצורים אליו. לעולם לא הייתי מעז לשוותו בנפשי כפי שהיה. בנו הכסיל, אחיו הצמוק היו שניהם מעולם אחר, ורק השען ירש ממנו קורטוב מהדרתו, אבל הוא לא היה שם, כי בתוך כל הסוכר הזה לא היה נמצא מקום לאדם נוסף. אלי המתין למוצא פי, בשביל לתרגמו, אבל אני לא אמרתי מלה. שמרתי על שתיקה גמורה, מתוך יראת כבוד, אבל אולי גם לבל יישבר קסמה הנפלא של החזרה החדגונית על שמי. כך עמדנו איש מול רעהו במשך כמה רגעים ארוכים. אם רק יבין מדוע אינני מסוגל לומר מלה, חשבתי בלבי, לו רק היו עיני מסוגלות לצחוק כשלו. יהא זה דבר משפיל להפקיד בידי המתורגמן הזה דבר נוסף, ש ו ם מתורגמן לא היה טוב דיו בשבילו.

הוא המתין באורך רוח בעוד אני עומד בשתיקתי. לבסוף חלף על פני מצחו משהו בדומה למורת רוח דקה והוא אמר לבנו משפט בערבית, שהיסס במקצת קודם שתרגמו למעני. ״אבי מבקש את סליחתך מפני שהוא צריך ללכת עכשיו.״ הנהנתי בראשי והוא הושיט לי את ידו. הוא חייך ונראה כאילו עליו לעשות עכשיו דבר-מה שאינו אוהב לעשות, מן הסתם איזו עסקה. אחר-כך הסב פניו ממני ויצא את החנות.

חיכיתי רגעים אחדים ואחר יצאתי עם אלי לרחוב. אמרתי לו כמה מצא אביו חן בעיני. ״הוא מלומד גדול,״ השיב לי ביראת כבוד רבה ונשא את אצבעות ימינו אל על, שם נשארו תלויות ועומדות בהבעה רבה. ״הוא ק ו ר א כל הלילה.״ מאותו יום ואילך היה לאלי אתי משחק מכור. מילאתי לו בלהיטות את כל משאלותיו הקטנות הטורדניות מפני שהיה בנו של האיש המופלא הזה. הוא עורר בי חמלה כלשהי כיוון שלא ביקש יותר, כי כעת לא היה דבר שהייתי מונע ממנו.

הוא קיבל שלושה מכתבים באנגלית, שבהם הרעפתי שבחים על גבי שבחים על מהימנותו ויושרו, אפילו על חיוניותו מרגע שיתחיל לעבוד בשירותו של פלוני. אחיו הצעיר סימון, שכלל לא הכרתי, היה מוכשר לא פחות בתחום אחר. את כתובתם של שני האחרים ברובע המלאח השמטתי.

בראש המכתב התנוסס שמו של בית־המלון שלנו. כל שלושת המכתבים היו חתומים בידי ידידי האמריקאי בדיו שחור וכנראה נצחי. וכדי להדר במצווה אף הוסיף את כתובתו בארצות-הברית ואת מספר דרכונו. כשהסברתי לאלי את חלקו זה של המכתב הוא נעשה כמעט חשדני מרוב אושר.

הוא הביא לי הזמנה מאת אביו לפורים, שבה הוא מבקש ממני להואיל לחגוג את החג בביתם בחוג המשפחה. סירבתי בתודה מקרב לב. שיוויתי בנפשי את אכזבתו של אביו מחוסר בקיאותי במנהגים העתיקים. הייתי עושה את הרוב בצורה שגויה, ותפילות הייתי מסוגל לומר רק כמי שאינו מתפלל אף פעם. התביישתי מפני האיש הזקן, שאהבתי, ורציתי לחסוך ממנו את הצער שהייתי מסב לו. הצטדקתי באמתלה של עבודה ולקחתי לי לב לדחות את הזמנתו ושוב לא לראותו לעולם. דיי שראיתיו פעם אחת.

קולות מראקש-אליאס קנטי-משפחת דהאן-פרק ב'

הריון, לידה והשנים הראשונות

שלום צבר

חשיבות פרי הבטן

הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.

בראשית ל, א.

ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני סומא, ומצורע ומי שאין לו בנים.

עבודה זרה ה, ע״א.

רבי אליעזר אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים.

יבמות סג, ע״ב.

ההערכה הגדולה לפרי בטן היא אבן יסוד בתרבות היהודית בכלל ובארצות האסלאם בפרט. לתפיסה זו שורשים קדומים מאוד, המחזירים אותנו לתקופת המקרא. הברכה או המצווה הקדומה ביותר בכתבי הקודש היא"פרו ורבו וּמִלְאוּ את הארץ" (בראשית א, כח). במקומות נוספים בספר בראשית וכן בספרים אחרים במקרא בולטת הברכה לפריון כמוטיב מרכזי לנאמנותו של אדם ההולך בדרכיו של הבורא. כל שלושת אבות האומה זוכים לברכת פוריות אשר תבטיח את המשכיות גידולם. כך למשל מבטיח אלוהים לאברהם, ״ואעשך לגוי גדול" (שם יב, ב), ומברך אותו ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (שם יג, טז); יצחק זוכה לברכה ״והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (שם כו, ד), ואילו ליעקב נאמר "פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך״(שם לה, יא).

חז״ל הרחיבו תפיסה זו. לדבריהם, מטרתו של הקב"ה בבריאת העולם היא למלא את עולמו בבני אדם, לבל יעמוד ריק ושומם. תפקידם של בני האדם הוא הולדת ילדים לשם יישוב פיזי של העולם. וכך נאמר במשנה: ״לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר "לא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" [ישעיה מה, יח](גיטין ד, ה). לפיכך כל אדם חייב במצוות פרייה ורבייה, שתבטיח את המשך קיומו של המין האנושי בעולם.

אמנם חובת הפריון מוטלת על הגבר, ובברכות הפריון הוא שבורך בעיקר, אבל נשים חיו ערות מאוד לחשיבות פרי הבטן. כך, בנות לוט מזדרזות "לחיות זרע" מאביהן, ואילו שרה ורחל נותנות את שפחותיהן (הגר ובלהה) לבעליהן, על מנת שגם הן ״ייבנו״ מפרי בטנן. יתרה מזו, משהרתה הגר היא ראתה היתר לעצמה לזלזל בשרה, או בלשון הכתוב ״ותקל גברתה בעיניה״ (בראשית טז, ד). אם כן, בולטת במקרא חשיבות פרי הבטן, ומודגשת אומללותן של הנשים העקרות.

מורשת זו נמשכה בחברה המסורתית היהודית במזרח ובמערב, והיא ידועה גם בחברות מסורתיות אחרות. מרגע נישואיה הייתה האישה הנישאת שרויה בחרדה רבה שמא לא תצליח לעמוד במשימה הכבדה המצופה ממנה. לחצים אלה בלטו בחברה היהודית בארצות האסלאם, תוך דמיון לנורמות המקובלות בחברה המוסלמית, שבה מוערכת אישה היולדת ילדים רבים. גם בחברה היהודית נקבע מעמדה של האישה על־פי פרי בטנה: ככול שילדה יותר ילדים עלה כבודה, כבוד בעלה, ובעצם כבוד המשפחה כולה. המשפחה המורחבת ציפתה בעיקר לבנים זכרים, אשר לא זו בלבד שיסייעו מבחינה כלכלית ופיזית, אלא גם יעבירו את שם האב לדורות הבאים, יתמכו בו לעת זקנתו, ואחר מותו יאמרו עליו"קדיש".

קדיש

תפילה בארמית שעניינה שבח וקילוס לקדוש ברוך הוא. ישנם כמה סוגי קדיש: קדיש שלם, הנאמר שלוש פעמים ביום, לאחר תפילת ה״עמידה״, שעיקרו בקשה לקבלת התפילות; חצי קדיש, החצי הראשון של הקדיש, הנאמר כקטע מעבר בין פרקי תפילה; קדיש יתום, הנאמר מפי אבלים בסוף שלוש התפילות היומיות. הקדיש בא להכריז על האמונה בבורא ובהשגחתו המוחלטת על העולם. אמירת קדיש יתום היא צידוק הדין על הנפטר, תוך הבעת אמונה בבורא ובצדקתו

דַרְדְעִים

תנועה רוחנית־דתית שהקים הרב יחיא קאפח (1932-1850) בראשית המאה העשרים בצנעא, תימן. התנועה כונתה ״דור דעה״, ואנשיה – דרדעים. עמדות התנועה בוטאו במניפסט שחיבר הרב קאפח בשם ספר מלחמות השם (ירושלים תרצ״א). הם הצהירו על רצונם לחזור אל מנהגי הדת ואורחות החיים המקוריים של יהדות תימן, תוך הסתייגות ממנהגים ואמונות ״זרים״, במיוחד אלו שמקורם בקבלה. הדרדעים שמו דגש על לימוד כתבי הרמב״ם והנהגת פסקי הלכותיו. הם הקימו מערכת חינוך חדשה וחזרו לנוסח התפילה הוותיק, ה״בלדי״. אל מול ניסיונות התיקונים של הדרדעים קם מחנה ה״עִקְּשִׁים״, שאנשיו ביקשו לשמר את המצב הקיים. בין שני המחנות פרצו עימותים חריפים, שכללו חרמות והובילו לפיצול בתוך הקהילה.

החשש מעקרות וסגולות להתעברות

בחברה היהודית בארצות האסלאם, כמו גם בקרב המוסלמים עצמם, העקרות נחשבה פגם שאין לו תקנה, והאישה העקרה נחשבה לבזויה ודחויה מבחינה דתית וחברתית. פתגמים רבים שנפוצו בין הקהילות משקפים את הדאגה והחשש המרובים מפני מצב זה. אצל יהודי איראן מתוארים בני זוג עקרים כמי ש" האח שלהם כבוי״ ואין מי שיסעד אותם בזקנתם; יהודי כורדיסתאן דימו משפחה ללא ילדים לעץ עקר בלי פירות; ואילו במרוקו נאמר, כי "אדם ללא ילדים הוא אדם ללא חיים".

דרך אחת לפתור בעיה זו, אשר נפוצה גם בקרב מגורשי ספרד באירופה, הייתה לגרש אישה עקרה או לשאת אישה נוספת על פניה, ולעתים האישה העקרה אף קיבלה את החלטת בעלה לשאת אישה נוספת ותמכה בו. ואולם לא כל הגברים נקטו דרך זו, ובהכללה ייאמר כי בניגוד לימי הביניים, בעת החדשה לא רווחה תופעת הביגמיה בקרב היהודים בהשוואה לחברת הרוב המוסלמית.

בכל הקהילות היה מקובל לנקוט אמצעי ריפוי מאגיים, כגון קמיעות מסוגים שונים, אשר עקרה השתמשה בהם מתוך אמונה עמוקה שתזכה בפרי בטן. ספרי הרפואה העממית הרבים בקהילות השונות מעידים ברורות על התפוצה הרחבה של אמצעים אלה. אמנם לפרקים עלו קולות – כגון הדרדעים בתימן – שיצאו כנגד השימוש באמצעים מעולם הנסתר, אבל האמונה בכוחם בקרב שכבות רחבות לא פסקה. אמצעי המרפא הופקו מעולם החי והצומח ומעצמים דוממים וחפצים מעשי ידי אדם, תוך שימוש בנוסחאות מאגיות. מאחר שהאישה נתפסה כאחראית הבלעדית לעקרות, כמעט כל אמצעי המרפא נועדו בעבורה, ורק במקרים יוצאי דופן אנו נתקלים בסגולות לגבר. עם זאת, האישה לא טיפלה ישירות בעצמה, אלא נעזרה על פי רוב בבעלה. להלן נפרט כמה מהסגולות שבהן השתמשה עקרה בקהילות השונות.

בקרב יהודי עיראק עוררה כלה שעברה שנה לנישואיה וטרם הרתה דאגה רבה בלב בני משפחתה, ואמה החלה לחקור ולדרוש אצל נשים מבוגרות מקצועיות שבקיאות בעניינים אלו. הן לא חסכו בתרופות עממיות וטבעיות וביקרו בקברי צדיקים. רק לעתים נדירות פנתה האישה לרופא כדי לברר את הסיבה לאי פוריותה.

שתי סיבות עיקריות ניתנו לאי פוריות: א. טַגְ'קַה (בהלה) – האישה ה״עקרה״ נבהלה קשות ממשהו או ממישהו, בייחוד בימים הראשונים לנישואיה, כשהייתה עדיין כלה טרייה. מן ההכרח היה לבטל את הבהלה באמצעות דלק (יציקת מים), דהיינו שפיכת מים ומלח על האדמה במקום שבו נבהלה. מי הבוץ שנקוו נמרחו לאחר מכן על כמה מחלקי גופה מתוך אמונה שעל־ידי כך תסור בהלתה ותיפתר הבעיה; ב. כַּבְּסָה – הרוחות הרעות הפעילו ״כיבוש״ על הכלה בליל החופה. לפיכך מן ההכרח היה להתקין לה סגולה מיוחדת שתבטל את הכבסה הזאת.

הכלה הצעירה טהרה שלא לפגוש יולדת בטרם מלאו ארבעים יום לנישואיה, שכן פגישה מו עלולה הייתה לפגום בכישוריה ללדת. אם נקרתה יולדת בדרכה, נהגו להביאה להתבונן בפניו של מת, רצוי צדיק, אשר באפשרותו לבקש רחמי שמים, שיוסר ממנה ה" כיבוש". בנוסף לכך, האישה העקרה בעיראק השתדלה לבקר בטקסי ברית מילה של קרוביה וידידיה, אולי יכבדוה בתקדומאי(הגשת התינוק לסנדק), או בלגימת היין שעליו קידשו בטקס. שתי הפעולות הללו נחשבו מועילות לריפוי העקרות ולהולדת בנים. עקרה שלגמה מיין הברית, נהגו לברכה אנשאללה תפיןג׳ עליכי(בעזרת האל תיוושעי), או סנת לכי ביךכ אלולד(בשנה הבאה תחבקי בידייך בן). היו אף שהמליצו לעקרה לבלוע את הערלה שהוסרה מהתינוק בשעת ברית המילה, אף־על־פי שחכמי ישראל יצאו חוצץ נגד מעשה זה, שיש בו עבירה מפורשת על ההלכה(איסור אכילת בשר או דם אדם!). כך נהגו גם בקהילות יהודיות אחרות בארצות האסלאם, כגון יהודי כורדיסתאן ויהודי ההרים באזרבאיגיאן.

במרוקו כלל הטיפול בעקרות פנייה לחכמים ולמרפאים עממיים, כמו גם עלייה לקברי קדושים ותפילות ובקשות על קבריהם. גם אם האישה עמדה מלדת, היא נקטה אמצעים להמשיך וללדת. בין היהודים והמוסלמים בהרי האטלס רווחה האמונה, כי עקרות יכולה להיגרם גם בשל תקאף(״נעילה״, או ״עצירה״) – סוג של כישוף שהוטל באנשים, אם כדי לפגוע בהם ואם כדי לשמור עליהם. להטלת תקאף או לאמירת נוסחת הכישוף ייחסו באזורים אלה פגיעה בכוח הגברא של החתן או עקרות של האישה.

יהודי דמשק נהגו לעלות לקברי צדיקים, כגון כפר גיובר שבו מערת אליהו הנביא, קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה וקברות צדיקים בצפת. לעליות אלו נלוו תפילות ונדרים למתן צדקה, למתן בסתר ולתרומות. באיראן נהגו קרובי הכלה, ובייחוד אמה, להתקין לה תרופות טבעיות ומאכלים מיוחדים שנחשבו מועילים לפוריות. בבוכרה שתו הנשים העקרות את מי הוורדים שיצקו על־ידי הכוהנים בשעת ברכת הכוהנים בבית הכנסת. בקהילת סלוניקי רווחה האמונה כי העצים מזדווגים בליל ט״ ו בשבט. לפיכך נהגו לתלות בלילה זה בין שני עצים כד מלא מים מתוקים, מי שושנים ומי בור, ולמחרת בבוקר נתנו לעקרה לשתות מהמים הברוכים, שהיו עדים לפעולת ההפריה של העצים.

קברים קדושים בצפת

בבית הקברות של צפת, מארבע ערי הקודש של ארץ ישראל, קבורים רבנים ומקובלים, ורבים נוהגים לפקוד אותו. בית הקברות משתרע על מורד תלול שיורד מהרובע היהודי לבקעה עמוקה. לפי מסורת קבלית אחת נפשו של הנפטר או הנקבר בצפת פורחת במישרין לגן עדן הודות לתכונותיה הייחודיות של העיר: גבוהה וניחנה באוויר זך ונקי. במרכז בית העלמין נמצא קברו של המקובל המפורסם, רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר״י. לידו קבורים רבי משה קורדובירו, הרב שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט ״לכה דודי״), רבי יוסף קארו(מחבר השולחן ערוך), רבי ישעיהו מטראני(מבי״ט), הרב דוד בן־זמרא(רדב״ז), רבי משה אלשיך(האלשיך ״הקדוש״) ורבנים חשובים אחרים. בדרום צפת נמצאים קברים המיוחסים לתנאים רבי פנחס בן יאיר, בן עזאי, רבי דוסא בן הרכינס, נחום איש גמזו.

קבר רבי מאיר בעל הנס

הקבר המיוחס לתנא רבי מאיר נמצא סמוך לחופי הכינרת, ליד חמי טבריה, בכניסה הדרומית לטבריה של ימינו. המקום הוא אתר עלייה לרגל מזה מאות שנים, וכיום יש בו בית כנסת לאשכנזים ולספרדים. נראה למעשה, שהקבר שייך לרבי מאיר בן יעקב, מתלמידי רבי יחיאל מפריז, שעלה לארץ ישראל במאה השלוש־עשרה. מסורות קברים אחרות אכן קובעות את מקום קברו של התנא רבי מאיר במקומות אחרים, ובכלל זה – על־פי רבי בנימין מטודלה, הנוסע הידוע בן המאה השתים־עשרה – העיר חִלה בעיראק. רבי מאיר, בן הדור הרביעי לתנאים (המאה השלישית לספירה), זכה במסורת העממית לכינוי ״בעל הנס״ על יסוד האמונה שכל מי שפונה לקב״ה במשפט, ״אלהא [= אלוה] דמאיר, ענני״, נענה וזוכה לישועה (ראו עבודה זרה יה, ע״א). החל מן המאה השמונה־עשרה הפיצו שלוחי דרבנן – השד״רים – קופות צדקה למען היישוב היהודי בארץ ישראל בשם ״קופת ר׳ מאיר בעל הנס״, בהבטיחם כי מי שנודר צדקה לקופות אלו זוכה לישועות בזכות רבי מאיר.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.