ארכיון יומי: 19 באפריל 2020


קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים

קולות ממראכש

בית דומם וגגות ריקים

כדי להתוודע אל עיר זרה אתה זקוק למקום סגור, שתהיה לך זכות חזקה מסוימת עליו ואשר בו תוכל להיות לבדך כשהבלבול שמשרים עליך הקולות החדשים והבלתי מובנים נעשה גדול מדי. המקום הזה צריך להיות שקט, צריך שאף אחד לא יוכל לראות אותך כשאתה מוצא בו מפלט, ואף אחד כשאתה שב ועוזב אותו. הטוב ביותר הוא להיעלם באיזו סמטה ללא מוצא, לעצור מול שער שהמפתח לו נמצא בכיסך, ולפתוח בלי שנפש חיה תשמע זאת.

אתה נכנס לתוך קרירותו של הבית וסוגר אחריך את השער. בבית עומדת אפלולית, ולרגע אינך רואה מאומה. אתה דומה לאחד העיוורים בכיכרות ובסמטאות שעזבת. אבל עד מהרה אתה שב וזוכה במאור עיניך. אתה רואה את מדרגות האבן המוליכות לקומה הראשונה, ולמעלה אתה פוגש חתולה. היא מגלמת את הדממה שנכספת אליה. אתה אסיר תודה על שהיא חיה, כך ניתן לחיות גם בדומייה. היא מקבלת את מזונה בלי לקרוא אלף פעמים ביום ״אללה״. אין בה מום ואין היא צריכה להסכין עם גורל מחריד. אפשר שהיא אכזרית, אבל היא אינה אומרת זאת.

אתה פוסע הלוך ושוב ושואף לקרבך את השקט. היכן נשארה ההמולה הנוראה? האור המסמא והקולות המחרישים ? מאות על גבי מאות הפנים ? בבתים האלה פונים רק חלונות מעטים אל הסמטה, לפעמים אף לא אחד. הכול נפתח אל החצר, וזו נפתחת אל השמים. רק באמצעות החצר אתה נמצא בקשר מעודן וממותן עם סביבתך.

אבל אפשר גם לעלות על הגג ולהשקיף על כל גגותיה השטוחים של העיר בבת אחת. זהו רושם שטוח, והכול כמו בנוי במדרגות רחבות ידיים. נדמה לך כאילו אתה יכול לטייל למעלה על פני העיר כולה. הרחובות אינם נראים כמכשול, אינך רואה אותם, אתה שוכח שקיימים רחובות. הרי האטלס בוהקים לא הרחק והיית חושב אותם לרכסי האלפים לולא היה האור שעליהם זוהר יותר ולולא היו דקלים רבים כל-כך נטועים בינם ובין העיר.

צריחי המסגדים המתנשאים פה ושם אינם דומים לצריחי כנסיות. אמנם הם דקי גזרה, אך לא מחודדים, רוחבם ברום גובהם זהה לזה שבתחתיתם, והפרט החשוב בהם הוא המשטח שברומם, שמעליו נקראים המאמינים לתפילה. הם דומים יותר למגדלורים, אך כאלה ששוכן בהם קול.

מעל גגות הבתים מתאמנת אוכלוסייה של סנוניות. זוהי כמו עיר שנייה, אלא שכאן מתנהלים הדברים במהירות באותה מידה שברחובות בני-האדם הם מתנהלים באטיות. הסנוניות האלה לעולם אינן נחות, אתה שואל את עצמך אם הן ישנות אי-פעם, הן חסרות עצלות, יישוב דעת והדרת פנים. הן טורפות במעוף, הגגות הריקים אולי נראים להן כמו ארץ כבושה.

כי הבריות אינן מראות את עצמן על הגגות. כאן, חשבתי, אראה נשים כמו באגדות, מכאן אציץ אל חצרות בתי השכנים ואעקוב אחר מעשיהם. כשעליתי בפעם הראשונה על הגג השייך לביתו של ידידי הייתי כולי ציפייה, וכל זמן שהשקפתי למרחק, אל ההרים, על העיר, הוא היה מרוצה ואני הרגשתי בגאוותו על שהיה בידו להראות לי דברים כה יפים. אבל הוא נעשה מודאג כשעייפתי מן המרחקים ובקרבי ניעורה סקרנות לקרוב. הוא תפס אותי משקיף לתוך חצר הבית השכן, שם קלטה אוזני לשמחתי קולות נשיים וספרדיים. ״כאן לא עושים דבר כזה,״ אמר. ״מוטב לא לעשות זאת. הזהירו אותי הרבה פעמים. להתעניין במה שמתרחש בבית הסמוך נחשב לא יאה. זה נחשב לא הגון. למעשה, מוטב לא להראות את עצמך על הגג בכלל, בייחוד לא בהיותך גבר. כי לפעמים הנשים עולות על הגגות ורוצות להרגיש את עצמן לא מופרעות.״

״אבל אין שם בכלל נשים.״

״אולי ראו אותנו,״ אמר. ״זה מטיל בך דופי. גם ברחוב אינך אמור לפנות בדברים אל נשים עוטות רעלה.״ ״ואם אתה רוצה לשאול על הדרך?״ ״אזי אתה מוכרח לחכות עד שיזדמן לך בדרכך גבר.״ ״אבל הרי מותר לך לשבת על הגג הפרטי שלך. ואם אתה רואה מישהו על הגג השכן, זאת לא אשמתך.״ ״במקרה כזה אני חייב להסב את המבט. אני חייב להראות עד כמה אני חסר עניין. מאחורינו הופיעה כרגע אחת. זאת משרתת זקנה. היא לא יודעת שהבחנתי בה, אבל היא כבר נעלמה.״

לא היה סיפק בידי אפילו לפנות לאחור. ״אם כך, על הגג אתה אפילו פחות חופשי מאשר ברחוב.״ ״בוודאי,״ אמר. ״אינך רוצה ששמך ייצא לשמצה בשכונה.״ התבוננתי בסנוניות והתקנאתי בהן כשחלפו ביעף, פטורות מדאגה, על פני שלושה, חמישה, עשרה גגות בבת אחת.

קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים

מעגל החיים-שלום צבר-טקס בת המצווה והמעבר של הנערה לבגרות

טקס בת המצווה והמעבר של הנערה לבגרות

״לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה״

ההלכה קובעת כי גיל שתים־עשרה אצל הנערה הוא הגיל שבו היא הופכת מקטנה ל״גדולה". כמו אצל בנים, שלב זה מציין לא רק את חובתה של הנערה לקיים את המצוות החלות עליה, אלא גם את תהליך ההתבגרות המינית, ובעקבותיו את חובות הנשים הבוגרות שחלות עליה בהדרגה. מבחינה הלכתית, נערות – כמו נערים – אינן מחויבות לציין שלב זה. אולם, בעוד קהילות רבות הנהיגו לקיים טקס בר מצווה לנערים, לא היה מקובל לקיים טקס דומה לנערות עד העת האחרונה.

יהודי אתיופיה לא קיימו טקס לבני מצווה. תקופת גיל ההתבגרות, הנקראת גוֹרֶמְסָה (מילולית: איש צעיר), נחשבה אמנם בעייתית, אך היא לא צוינה בטקס כלשהו. משקיבלה הנערה את המחזור החודשי לראשונה, למדה כי עליה להתבודד ב״בקתת הדם״, אשר הישיבה בה סימנה גם את הצטרפותה לקבוצת הנשים הבוגרות. לעתים התרחש אירוע זה לאחר שכבר עברה לכפרו של החתן המיועד לה, ורק לאחריו מומשו הנישואין באופן מלא.

במקומות אחדים צוין מעברה של הנערה לבגרות בטקס או בדרך אחרת. באלגייריה צוינה קבלת המחזור הראשון בחגיגה צנועה בחוג המשפחה המצומצם בלבד. אם המשפחה הכינה לכבוד האירוע ספנג' והנערה קיבלה תכשיט כלשהו במתנה (למשל, זוג צמידים או שרשרת זהב). כמו כן נהגו להעניק לה בהזדמנות זו פריטים, כמו סדינים או מפות, על מנת להעשיר את נדונייתה, שבהכנתה החלו כבר שנים אחדות קודם לכך.

מקובל לחשוב, כי טקס בת המצווה נולד במאה העשרים בהשפעתם של זרמים מודרניים ביהדות הרפורמית במערב אירופה ובארצות־הברית. נימה זו ליוותה את דבריהם של רבנים אורתודוקסיים עד הטקס, בעיקר במזרח אירופה בדור שלפני מלחמת העולם השנייה. למשל, רבה של פינסק־קארלין, הרב אהרן וואלקין, דן בעניין זה בשנת 1927. בתשובה על שאלה מלונדון מונה הרב שלוש סיבות לאסור את מה שהוא מכנה ה״קאנפערמאציאן [קונפירמציה] לנערות", או ״חג הבגרות לנערות":

  • מנהג זה שקול ל״אביזרא דעריות״, דהיינו עירוב בין המינים: ״תערובות אנשים ונשים, זוגות זוגות, בחור ובתולה גם יחד״.
  • המנהג נוצר בידי "הרעפארמער [הרפורמים] בבתי תפילתן" רק כדי"להתדמות לעכו"ם ולפושעי ישראל".
  • מנהג זה אסור בשל היותו דבר חדש: "לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו".

א' וואלקין, זקן אהרן, כעסק תרצ״ב, ח״א, סי׳ 1.

ואולם, ראשיתו של מנהג זה אינה בארצות־הברית של ראשית המאה העשרים, ולאו דווקא בחוגי התנועה הרפורמית. טקסי בת מצווה ידועים מקהילות יהודי איטליה החל מן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. עד תקופה זו, הגעתן של הבנות לגיל שתים־עשרה לא זכתה לשום אירוע מיוחד בהשוואה לטקסיות הרבה שבקבלת עול מצוות בקרב הבנים. אולם רוח האמנציפציה ששררה בתקופה ההיא ועודדה שוויון בין המינים, וכן השפעת טקסים מקבילים בחברה הנוצרית הביאו לידי כך, שכבר בסוף המאה התשע־עשרה החליטו מרבית הקהילות היהודיות באיטליה לציין את מעברה של הבת מילדות לבגרות בטקס חגיגי וציבורי בבית הכנסת. מנהגי טקס בת המצווה כפי שנתגבשו באיטליה בתקופה זו מגלים דמיון ברור למנהגים שמקורם במסורות לא־יהודיות. בייחוד בולט הדמיון לטקס אכילת לחם הקודש הראשון(communion) בחברה הקתולית, כמו גם ללימוד עיקרי הדת באמצעות קטכיזם, כשלב המקדים ומתנה את הקוֹמוּניון.

אהרן וואלקץ(1942-1865)

רב ופוסק הלכה שהשתייך לזרם הליטאי המחמיר של היהדות האורתודוקסית במזרח אירופה. התחנך בליטא בישיבת וולוז׳ין המפורסמת. שימש רב במספר קהילות בביילורוסיה, ביניהן פינסק. חיבר כמה ספרי הלכה, חידושים בתלמוד וספרי שאלות ותשובות, ביניהם מצח אהרן(וילנה 1902) וזקן אהרן(פינסק 1932). הוא ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בקיץ 1942.

קְטֶכיזם

מהמילה היוונית – הוראה, לימוד.

עם עליית תנועת הרפורמה בנצרות, שהדגישה את הנחלת עיקרי הדת ואמונותיה לכל יחיד ויחיד, החלו להופיע ספרי קטכיזם בכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית. מתכונת הספרים הייתה של שאלות ותשובות, והלומד היה צריך לשנן את התשובות. בספרים אלו נכללו נושאי יסוד כמו מהותו של האל, נוסח תפילות חשובות וענייני פולחן שונים. ביהדות מתכונת זו נדירה. ניתן לציין את שלושה־עשר עיקרי האמונה לרמב״ם או הפיוט ״יגדל״, בניסוחים תמציתיים של עיקרי האמונה. רק בתקופה מאוחרת יחסית החלו הרפורמים בגרמניה ואחר כך בארצות־ הברית לחבר ספרי קטכיזם על מנת ללמד ילדים את עיקרי היהדות.

טקס התבגרות לנערה במרוקו במאה העשרים.

לא זכיתי למיטה משלי עד ש״נעשיתי אשה״. בשביל זה היו עורכים טכס מיוחד – אני מניחה שאפשר לקרוא לזה מין פולחן התבגרות. טבלו את אצבעותי בסוכר וקמח, אחר כך שמו כמה מטבעות על לשוני ונתנו לי שלושה תמרים לאכול. התמרים סימלו שלוש משאלות – שעונות הווסת שלי תהיינה תמיד קצרות ובלי כאבים, שחתונתי תהיה מוצלחת ושאלד הרבה ילדים. אחרי הטכס ההוא ישנתי בפעם הראשונה בחיי במיטה שכולה שלי.

מזיכרונותיה של מיכל (לשעבר מישל), שגדלה בסמוך למלאת של קזבלנקה; ח' פינקוס, מארבע רוחות: שיקומו של נוער עולה, ירושלים תשל״ב,עמ' 178.

המתכונת של חגיגת טקס בת המצווה באיטליה, כפי שהתגבשה בסוף המאה התשע־עשרה, ומתמידה בקיומה עד עצם היום הזה, התנהלה על־פי השלבים הבאים: לקראת הטקס למדו הבנות את יסודות היהדות ואת השפה העברית. בדרך כלל נערך הטקס באמצע השבוע (דהיינו, ללא קשר לקריאת התורה), ועל־פי רוב הועדפה התקופה הקרובה לחג השבועות. הטקס התקיים בבית הכנסת, שקושט בפרחים, לקבוצה של נערות, ונכחו בו קרובי משפחה וידידים. הנערות לבשו בגדים לבנים עם הינומה על ראשן, כסמל לטוהר (כמקובל בטקס הנוצרי). לאחר שעברו הנערות מעין מבחן בציבור ואמרו מספר ברכות ותפילות על מנת להכריז על אמונתן, בירך אותן רב הקהילה לפני ההיכל הפתוח. חגיגיות יתרה שיוותה לטקס המקהלה, שהנעימה בברכות וזמירות בלוויית עינת עוגב. בדומה לחגיגת הבנים, לאחר הטקס בבית הכנסת נערך משתה לבנות.

הטקס בקהילת אלכסנדריה שבמצרים, שמנתה יהודים רבים ממוצא איטלקי, דמה מכמה בחינות לטקס בת המצווה באיטליה. הטקס התקיים בבית הכנסת בקבוצה, וניכרה בו השפעת המודרנה המערבית. למשל, ניגנו בפסנתר, ומקהלת ילדים ליוותה את החגיגה. כמו כן, בנים ובנות בגיל שלוש־עשרה חגגו את האירוע במשותף, וציינוהו בצילום לאחר הטקס. גם בקהילה הליוורנזית בתוניס נכרת השפעת הטקס האיטלקי למן שנות השלושים של המאה העשרים לערך.

במרבית הקהילות האחרות בארצות האסלאם לא נערך כל טקס דתי לבנות. במקרים יחידים נערכה מסיבה צנועה בבית בקרב בני המשפחה בלבד. סממנים מועטים בלבד במסיבה זו סימנו את השלב החדש בחיי הנערה. ואלו דברי הרב יוסף חיים בעניין זה:

"[…] וגם הבת, ביום שתיכנס בחיוב מצוות, אע"פ [= אף על פי] שלא נהגו לעשות לה

סעודה, עכ״ז [= עם כל זה] תהיה שמחה אותו היום, ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין גם על כניסתה בעול מצוות" (חיים, פרטת ראה, אות יד). אולם נראה, כי בפועל דברים אלה נותרו לרוב בגדר המלצה בלבד.

אולם ככול שהמפגשים עם תרבות המערב ויהדות אירופה העמיקו, החלה מסתמנת גם בעניין זה מגמת שינוי, ובייחוד בשנים שלאחר העלייה ארצה. בשנת 1963 פנתה נערה מתל־אביב בשאלה בעניין זה לרב הראשי הספרדי, הרב יצחק נסים. בתשובתו ענה הרב נסים, כי "ראוי ורצוי לערוך חגיגה לכבוד מאורע זה בחייה", ועוד הוסיף בשם הרב אברהם מוסאפיא: ״דמי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת לחיוב המצוות, דהיינו בת י״ב שנה ויום אחד, נראה לי שהיא סעודת מצוות, כמו בבן י״ג ויום אחד״. כן ציין הרב נסים, שבדומה לבר מצווה יש לברך אף על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו" (י׳ נסים, שו״ת יין הטוב, ירושלים תשל״ט, ח״ב סי׳ ו).

בעקבות פסיקות אלה הלכו במשך השנים הבאות גם חכמים נוספים יוצאי עיראק וארצות אסלאם אחרות, כגון הרב עובדיה יוסף (שו״ת יביע אומר, ירושלים תשל״ו, ח״ו סי' כט), או הרב עמרם אבורביע (ספר נתיבי עם, פתח תקוה תשמ״ט, סי׳ רכה, ענו קל). חכמים אלה קבעו, כי אין כל פסול בעריכת חגיגה לנערה בהגיעה לגיל מצוות. זאת ועוד, הרב יוסף משאש ניאות לחבר דרשה לנערה לרגל חגיגת בת המצווה שלה. הרב אמנם גרס, שהמנהג לציין את המאורע הזה בחגיגה מקורו נוצרי ועבר ליהודים הרפורמים, אבל הוסיף וסיכם ״ואמרנו לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה" (י' משאש, נר מצוה, ירושלים תשכ״ט, עם׳ רב).

להלן הדרשה בשלמותה מתוך ספרו של רבי יוסף משאש "נר מצוה"

דרוש לבת מצרה

אדונים יקרים, גבירות יקרות, הורים, ומורים, יקרים,

אחי ורעי, אחיותי ורעיותי

אי טרם אדבר, ומלים אחבר, על ענינא דיומא, אתן תודה לבבית, ברצון טוב, בגיל וחדוה, למעלת כבודכם הרם, על הכבוד הרב, אשר עטרתם אותי ואת הורי היקרים, בהופעת כבודכם עלינו, להשתתף בשמחתנו, בליל התקדש חגנו, חג בת מצוה, ולברך אותנו בחג שמח, ואחולים טובים להבא, איחל לכבודכם הרם, שתהיה השמחה במעונכם תמיד, ונגילה ונשמחה עמכם, אמן.

מורי ורבותי!

מנהג חגיגת בת מצוה, לא ממעי יהודה יצא, רק מהנצרות העתיקה והחדשה, ונתגלגל להעדה הריפורמית, ונשתמשו בו כל אחד למטרתו, ומהם נתדרדר לכמה משפחות מישראל רק לשם שמחה, להקהל משפחה ורעים אהובים.

ואמרנו לגייר את המנהג הזה להכניסו תחת כנפי השכינה, ונאמר עליו כדבר האמור מפי נער ישראל בהתחנכו לבר מצוה, שהוא נשבע בהרמת ידו הימנית השמימה, בתוך קהל ועדה, ומבטיח בלב תמים לעזוב את תקופת הילדות, המלאה בערות והוללות וסכלות, ולהכנס לתקופתו החדשה, בתפקידו הטהור והקדוש להמשיך שרשרת מסורת ישראל ותורתו, ולהיות נאמן לעמו ודתו ומדינתו מדינת ישראל, כן אני הנערה הנצבת לפניכם היום, שיצאתי מתקופת הילדות ונכנסתי לתקופת הנערות, הנני מקבלת עלי לישר דרכי ונתיבותי ללכת רק בנתיבות הדעת והחכמה והתבונה, והדת והאמונה, להיות בת ישראל כשרה וצנועה, ולשמוע לקול הורים ומורים, להיות לתפארת אדם, לעמוד בשורת נשי חיל ולא אבוש.

ואסיים בשים שלום טובה וברכה להורי היקרים, מאירים כספירים, אשר גדלוני, וטפחוני, וחנכוני חנוך יפה, המקום ב״ה ברוב חסדו, יתן עליהם מהודו, ויהיו תמיד חזקים ובריאים, וכל טוב מלאים, וכן לכל אחי ואחיותי, וזקני וזקנותי, וכל בני משפחתי, יושיעם ויצליחם ה׳ אלהי ישועתי.

ומלב עמוק מאחלת הרווחה והצלחה, וששון ושמחה, וגדולה וכבוד ורוממות בכל מכל כל, למדינת ישראל ולרבניה וראשיה ושריה, ובפרט לצבא הגנה לישראל, יערה על כלם האל, רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳, ה׳ עז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום.

ופעם אחר פעם, היתה חגיגת בת מצוה, בחדש מרחשון, והוספתי דברים אלו קודם ברכת הורים, והם:

והנה רבותי, ואחי ורעי, בחורים יקרים, ובחורות יקרות, עתה עומדות רגלנו בפרוזדור השנה, ליכנס לטרקלין ללילות החורף הארוכים, אשר הם שי צנוע מאד טוב ויפה לכל שוחר תורה וחכמה, וכאשר כתב גאון ישראל ותפארתו, הרמב״ם זכרונו לברכה בהלכות תלמוד תורה פרק ג/ הלכה י״ג שאין אדם לומד רוב הכמתו אלא בלילה, לפיכך הרוצה לזכות בכתר התורה והחכמה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה וחכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה וכן רנה של כל חכמה שנאמר קומי רני בלילה, ובכן טוב לנו מאד להבטיח טובה גדולה לעצמנו לשמור על הלילות הארוכים הבאים לקראתנו לשלום, להוציאם רק בלמודי תורה וחכמה להועיל לעצמנו, ולעמנו, ולמדינתנו למלאת אותה בעם חכם ונבון, ואסיים בשים שלום וכו'.

סיכום

ספרות הפוסקים בקהילות המזרח בימי הביניים (הרמב״ם) ובראשית העת החדשה (רבי יוסף קארו) לא הזכירה טקס מיוחד המציין את המעבר לגיל מצוות, מעבר שהמשנה בפרקי אבות מבטאת באמירה "בן שלוש עשרה למצוות". בכמה מקהילות יהודי המזרח לא ציינו גיל זה כלל או שציינוהו במידה פחותה. אף הגיל שבו התקיים הטקס השתנה מקיבוץ יהודי אחד למשנהו.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991-סיום המאמר

חלוצים בדמה

ממכתבי ויסוצקי עולה אפוא, כי פינסקר לא רק שהסתייג מדבריו, אלא אף נחרד מהאשמות שתלה במויאל, אשר יוכחו בהמשך כחסרות שחר.

משלא מצא ויסוצקי אוזן קשבת אצל פינסקר, חזר בו במידת־מה מדבריו והטיל את האשמה ברוקח. וכך הוא כותב אל שפ״ר בווארשה:

״… לתשובה על דבריך, לולא דמיסתפינא [אלמלא פחדתי] להדאיב רוחך, הייתי אומר כי כל השאור שבעיסה הזאת הוא סבת החשד על רוקח, ויש לי ידים מוכיחות על זה. אשר היטב חרה לי על דבריד ועל אשר לא האמנתם לי וחשדתם בכשרים…״

בינתיים בדק רוקח-בסיועו ובפיקוחו של הירש-את פנקסי מויאל והביא את החשבון לידי גמר. הסתבר בעליל, כי כל המהומה שהקים ויסוצקי היתה על מאומה. בקופת מויאל לא נותרו אלא כמה אלפי פראנקים, שהוחזרו לקופת ״חובבי ציון״ עד לפרוטה האחרונה, כפי שעולה מפרסום החשבון בעיתונות התקופה.

מותו של מויאל עורר שאלה: מי ימלא את מקומו וייַשם את אשר החל לעשות בגדרה, פתח־תקוה ויסוד המעלה. לשאלה זו נודעה בזמנה חשיבות רבה, כי בבחירת ממלא המקום היה תלוי גורל העבודה חישובית בארץ. זמן קצר לאחר פטירת מויאל ניאות הירש לקבל עליו את התפקיד באופן זמני, ובתנאי לקבלת הסכמת ״מזכרת משה״ למנות לצדו ועד פועל בן חמישה אנשים. הצעתו נתקבלה מיד על־ידי פינסקר, ועתה, ללא אותם הלבטים שהתלבט בהם ויסוצקי טרם מינויו של מויאל, קם במחי יד הוועד הפועל.

למעשה לא נמצא מחליף בשיעור קומתו של מויאל. הירש לא היה ״חובב ציון״ כמויאל, ועל אף היותו איש קורקטי וישר היה, שלא כמויאל, צר אופקים ולא השיג את ממדי המפעל שהוא עומד בראשו. תחת הנהגתו התנהלו ענייני ההתיישבות באפיקם הצר, בלי לפרוץ ממנו כהוא זה. זאת ועוד, הירש לא ניחן בכוחות הנפש כדי לשאת את המעמסה שהטיל על עצמו, כולל ניהול ענייני ״מקווה ישראל״.

הוועד הפועל בראשותו של הירש התפטר מפעם לפעם ורק הודות לשידוליהם של אנשי הברון בפריס, שנענו לבקשת פינסקר, היה חוזר בו מן ההתפטרות. חוסר יציבותו של הוועד הפועל היה בין הסיבות שעוררו בפינסקר את הרצון להתפטר. האמצעים הדלים שהעמידו ״חובבי ציון״ לרשות הוועד גרמו שהכל ייעשה בצמצום ובקימוץ רב-בסתירה לכל הצעותיו ופעולותיו של מויאל, שידע להבחין בין עיקר לטפל, לתמרן במצוי למצותו עד תום, בנחישות ובהתמדה. כך התנהלו ענייני המושבות בעצלתיים, עד שבשנת תרמ״ח (1888) הסתבך הוועד בקשיים חומריים וחבריו שקעו בסכסוכים פנימיים, שגרמו לפירוקו באותה שנה, בלי שייעשה כמעט דבר לחילוץ המושבות ממצוקתן.

כך לא חלה ביסוד המעלה שום התקדמות, ובמכתב אל פינסקר מתלוננים אנשי מושבה זו, ״כי מעת כי אברהם מויאל מיפו שבק חיים לכל חי, סר צל השגחת החברה מאיתנו ולא יינתן לנו על זריעת המינים של הקיץ ולא על להם צר להחיות נפשנו״.

 גם בגדרה לא נשתנה מאומה לטובה אחרי מות מויאל. הכל השתוממו כי בחלוף הזמן לא חדלו הביל״ויים מלהזכיר בהערצה ובהוקרה את מויאל. ״מקטנם ועד גדולם הזכירו את שם המנוח, אשר ידע להוקיר ערך הקולוניסטים הצעירים בגדרה, אומץ רוחם, ודאג לטובתם והמציא להם מחסורם בניגוד להוראות שולחיו״.

אף ענייניה של פתח־תקרה היו יגעים אחרי פטירת מויאל. אנשי המושבה מבכים את מר גורלם, כי מאז מות מויאל ״שבקה עימה התקרה כי האיש הזה יולכנו קוממיות. לדאבון ליבנו גוע ה׳ מויאל בדמי ימיו ובראשית ימי עבודתו לטובת הישוב בכלל ומושבתנו בפרט. אז באנו עד משבר…״.

ביטוי הולם לאישיותו ופועלו של אברהם מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ הם דברי בני דורו, כפי שפורסמו בעיתון העברי המליץ, להלן:

״… הנה רבות היו המחשבות הטובות אשר חשב ה׳ מויאל על הרחבת הישוב לימים יצרו. אך ׳לב אדם יחשב דרכו ומה׳ מצעדי גבר!׳ האיש הרם הזה, מת לפתע… ובמותו אבדו חו״צ גבור משכיל אשר היה בכוחו לישר הדורים ולשים מעקשים רבים למישור, איש חי ורב פעלים… איש אשר כאוצר יקר היה לחו״צ ובו היו שמורות תקוות רבות לאלפי פעולות ותוצאות טובות בענייני הישוב, עד כי נוכל להגיד ולהעיד בפה מלא לפני כס תולדות ישראל, כי לו ארכו ימי חיי המנוח והלך הלך וצעד למטרתנו הקדושה כשעשה עד נשימתו האחרונה, כי אז קבעו חו״צ בעזרתו צורה אמיתית לישוב אה״ק ולא יספו לדאבה עוד. אבל אבי ישראל לקח את המתנה הטובה שהיתה בגנזי כנסת ישראל!- פה הוא המקום להציב ציון לנפש צדיק זה ולספר אחרי מטתו מאהבתו העצומה לרעיון א״י אשר היה מסור אליו כל הימים בכל לב ונפש ומדאגתו הרבה לגורל הקולוניסטים הצפויים לעזרת הו״צ, ואשר נתן בידו לתמכם ולסעדם, ביומו האחרון, עת אשר אש צרבת (בראנד) נשקה בגויתו ובינתו התבלעה, בכל זה לא חדל מבטא בשפתיו דברים מקוטעים הנוגעים רק לענייני הישוב ויצו במפגיע: לתת תמיכה להקולוניסטים… לקנות סוסים להביל״ויים… לקנות שדות עבור מושבות חדשות… לדבר עם הפחה אודות רשיון לבנין הבתים… לעשות גנים למטעי כרמים… מה יאמרו חו״צ עתה ?… עוד ירחם ה׳ את עמו… גר ישראל לא ידעך… ובמהמלים האחרונות האלה השיב רוחו אל ה׳ ונשמתו הטהורה עלתה אל אלוהיה תנצב״ה.. [דורש ציון-כנסת ישראל, עמ'937-936]

סיכום

מן המובאות במאמר זה מצטיירת לפנינו אישיות מיוחדת במינה. איש ישר ונמרץ, היודע לעמוד בתקיפות על דעותיו ועל עקרונותיו, מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכו, ועם־זאת אדם נוח לבריות, מיושב בדעתו מלבב. איש שמדנים ופולמוסים היו ממנו והלאה. מבחינה זו, בוודאי, עלה על רבים מעסקני דורו, שעסקו בקטנות ובסכסוכים אישיים. מויאל, שהיה האיש הנכון בזמן הנכון, זכה עוד בחייו להערצה כללית של כל שכבות החברה ולהערכה מראשי ״חובבי ציון׳ בחוץ־לארץ. גם החשד שהטיל בו ויסוצקי לא נבע מהטלת דופי בכישוריו או באישיותו, אלא מקורו בדעה קדומה כלפי העדה היהודית הספרדית. ורק בשל השתייכותו העדתית נהג בו ויסוצקי, שלא בצדק, מנהג-״כבדהו וחשדהו״.

 

קרוב לוודאי, שאלמלא מותו הפתאומי, הצי שנה בלבד אחרי מינויו לראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ, היה מויאל מוציא למרחב את שלוש המושבות שהיו תחת השגחתו, ואולי אף מקים מושבות חדשות, כפי שתיכנן לעשות.

בהתחשב במגבלות הזמן, האמצעים, האילוצים – מתוקף היות הארץ תחת משטר עות׳מאגי עריץ-ושאר מכשולים שנערמו בדרכו על כל צעד ושעל, עשה מויאל רבות למען המתיישבים בכלל והביל״ויים בפרט. נחטא לאמת אם נמדוד את פועלו של מויאל על־פי אמת־מידה רטרוספקטיבית ונתייחס אל פועלו כאל זוטות, כפי שעושים אותם כותבי עתים הטורחים – אם בכלל – להזכירו.

מן הדין להתייחס אל פועלו של מויאל כאל כל התחלות שראשיתן מזער, אך נושאי דגלם הם־הם החלוצים הצועדים בראש המחנה ומאירים את דרכם של הבאים אחריהם. זכות זאת נתגלגלה לאברהם מויאל המערבי, ובתור שכזה ראוי הוא להיכנס להיסטוריוגרפיה של ארץ־ישראל.

מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר