ארכיון יומי: 16 באפריל 2020


המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

יפו

לכבוד הרהח״ש מו"ל החבצלת' שלום וברכה !

הועד .חלוצי יסוד המעלה״ שנוסד משלוחי קהלות ישראל מהוץ לארץ, לפקח על עסקי הקולוניזאציאן של אחינו בני גולה  באה"ק, מוצא לנחוץ להודיע גלוי ברבים, כי מטרת הועד היא להיות בעצה ובפועל לאחינו היוצאים מחוץ לארץ להתיישב באה״ק: הוא יתור את הארץ וידרוש אחרי המקומות העומדים להמכר והוא בעצמו יתעסק בקנית הקרקע ובהתיסדות המושבות כפי הכח שיש לו מקהלות ישראל שבהרו בו, ואשר על כן, נשען על הסעיף העשירי מתקנותיו הועד אומר לקצות ידי הנבהלים  העוברים בארץ לארכה ולרחבה לקנות קרקעות למוכרם לאחינו העולים  לאה״ק וקבל לקיים על עצמך לבלי תת לשומעי עצתו לקנות אפילו כברת ארץ קטנה מאנשים הללו.— ואתה, מו"ל נכבד וחובב שערי ציון, תן נא מקום לדברינו אלה, למען אשד ידעו הספעקולאנטין ולא ילטשו עיניהם לכיס אחינו האומללים ולהשומעים יונעם ותבוא עליהם ברבה.

כל מי שיש לו דבר אל הועד יוכל ,לפנות אליו ,עפ״י האדרעסםע הזאת

  1. D. Levantin. Jaffa Palastina

 והנני מכבדך-ומכיר ערכך הרם

 ז.ד. ליעוואנטין פרעזידנט .

ידיעה בעיתון חבצלת הירושלמי מאפריל 1882. ז״ד ליבונטין, הנושא את התואר ״פרעזידנט״, מבשר על הקמת חברת ״יסוד המעלה״, שכוונתה לסייע לעולים – אלה שיוגדרו עוד מעט כראשוני העלייה הראשונה – בחיפוש קרקעות להקמת מושבות, ללא מורא ה״ספעקולאנטין״ (ספסרים)

בתחילת 1882, ללא שום הודעה או הכנה מוקדמת, החלו להיראות ביפו יותר ויותר יהודים מזרח אירופיים, אלה שכונו אשכנזים, שהגיעו לארץ ישראל בניסיון לרכוש קרקעות כדי להקים עליהן מושבות חקלאיות. פתח-תקווה בעת הזאת כבר הייתה לנחלת העבר, לאחר ששנה קודם לכן נאלצו מייסדיה לנטוש את מושבתם בגלל קשיים, מחלת הקדחת שהפילה בהם קורבנות והתנכלות של השכנים הערבים והשלטונות הטורקיים. מה שביפו לא ידעו. שבאותה עת לערך נכשל גם הניסיון הראשון להקים מושבה בסביבות צפת – היא גיא אוני. ראשי היהודים ביפו, רובם ככולם ״מערביים״, כמו האחים יוסף ואברהם מויאל, חיים אמזלג. אהרון שלוש וחבריהם, קיבלו את הבאים בסבר פנים יפות. פעילות משותפת בשנים הקודמות עם ראשי הקהילה האשכנזית ביפו, כמו מאיר המבורגר וחיים שמרלינג, הסירו את המחיצות העדתיות זה מכבר, והיחס לעולים החדשים מרוסיה ומרומניה היה כמו לאחים רחוקים השבים ומתאחדים עם בני המשפחה.

השיטפון האנושי היה עצום ומפתיע, ויפו היהודית התקשתה לקלוט את כל הבאים. בין הנחלצים לעזרה היה אברהם מויאל, שטיפל בנושאי דיור, מציאת עבודה, בעיות בריאות ועוד. בין השאר הוא איתר משפחות יהודיות מקומיות שהיו מוכנות לקלוט בבתיהן, לפרקי זמן קצרים, נשים וילדים מבין הבאים. ארגון ״בני ציון״ שמויאל היה אחד מראשיו, ושהוקם כדי לסייע בקליטת העולים, אסף כספים ותמך ככל יכולתו בעולים נצרכים. האחים יוסף ואברהם מויאל וחיים אמזלג גם סייעו לבאים בניסיונותיהם לרכוש שטחי קרקע כדי להקים את מושבותיהם. לא פעם נפלו הללו קורבן לתככים ואף לרמאויות מצד סוחרים, בעלי קרקעות ומתווכים ערבים. כך קרה, שאת אדמות ראשון־לציון רכש חיים אמזלג, שתפקידו כסגן קונסול בריטניה ביפו אפשר לו להתגבר על קשיים ועל ביורוקרטיה טורקית. אברהם מויאל השקיע עצמו יותר ויותר בענייני ציבור. את עסקיו דאג שלא להזניח, כי הם היו בסיס כוחו. בתחילת שנת 1882 הוא בוודאי לא ידע שבמהלך קרוב לארבע השנים הבאות הוא יהפוך לעמוד מרכזי ולאחר מכן אף לעמוד התווך בפעילות ההתיישבותית של חובבי ציון. זאת לצד ייצוג כספי של הברון רוטשילד וחברת "כל ישראל חברים״. מצבו הכלכלי האיתן, יחסי הידידות שקיים עם נכבדי הערבים ביפו והשפעתו על בעלי השררה בצמרת השלטון הטורקי בארץ העמידו את מויאל בשורה הראשונה של ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל של שלהי המאה ה-19.

אפשר גם היה למצוא אותו בהתארגנויות זמניות וקבועות שנועדו לשפר את מצבם של העולים ולסייע להם במאמציהם להקים מושבות. כך לדוגמה חבר מויאל לאליעזר בן־יהודה ב-1882, בהקמת אגודה בשם ״תחיית ישראל״. בתקנון החברה נכתבו הדברים האלה: ״על החברים לחקור אודות אדמות למכירה ולבדוק אם הן טובות, אם הן באקלים טוב ויש שם כלים… האם התושבים היושבים עליהן הם ישרים או פראים… החברים ידברו איש עם רעהו עברית, בבית, במועדון, בשווקים וברחובות וישימו לב ללמד גם את בניהם ובני משפחותיהם לדבר עברית…"

רוב הפגישות של בן־יהודה בהגיעו ליפו, היו בחנותו ובמשרדו של מויאל. הוא זה שנהג להזמין את צעירי יפו לדיונים עם האורח מירושלים. בין הבאים היו אחיו יוסף, שלום ואליהו, אחייניו, בני משפחות שלוש, אמזלג, אלקיים, שמרלינג, בן־שמול ואחרים. אברהם מויאל היה הרוח החיה במפגשים אלה, כשם שנהג לעשות ברוב ההתוועדויות שנועדו לקדם את היישוב היהודי ואת המושבות החדשות. לעיתים הזדמן לבן־יהודה לשהות ביפו בסופי שבוע, ואז אירח אותו אברהם מויאל בביתו.

משה אשולין, שכתב על משפחת מויאל הרחבה ועל אברהם מויאל, תיאר במילים אלה את תרומתו: ״אחד הראשונים של החלוצים הציונים המזרחיים. הוא היה עסקן ציבורי, איש ישר ונאמן לעמו ולארצו, אדם נבון שעבד את עבודתו בצדק וביושר… הוא היה כחומה ומבצר לעניין היישוב״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 41

הספרייה הפרטית של אלי פילו-"יהדות מרוקו"- משה חיים סויסה


יהדות מרוקו…הינו מסע רב-שנים של הקהילה היהודית במרוקו, שהחל מאז חורבן ירושלים והיציאה לגלות, דרך האירועים המשמעותיים ואבני הדרך של העם היהודי, כמו גירוש ספרד והשואה האיומה, ונמשך עד לתקופת קום המדינה ושיבת ציון. מסע מרתק ומרגש, לעיתים עד דמעות, שנכתב בקצב מרתק ועוצר נשימה. במסע הזה נסייר יחד בתוך סמסאות המלאח המיושנים, נחווה את הוואי החיים של היהודים הדרים בהם.

נחווה את הפרעות והפוגרומים שהתחוללו ברחובות המלאח (הגטו היהודי) מעת לעת. שהותירו אחריהם הרוגים ופצועים רבים; את הממלכה היהודית במרוקו, בראשותו של סולטאן יהודי, אי שם לפני מאות שנים, עם שלטון מסודר וצבא אדיר: את תקופת גירוש ספרד, כשעשרות אלפי פליטים מגיעים למרוקו ומשנים את הקהילה היהודית לחלוטין: את התינוק שנולד באופראן, ונימול ביום בו אביו יחד עם יהודי העיירה הוצאו להורג. ומה עלה בגורל אמו; את תקופת השואה האיומה במרוקו, ומחנות העבודה שהוקמו בה על ידי שלטון וישי ששיתף פעולה עם הנאצים; את רעידת האדמה הנוראה באגאדיר, שהותירה אדמה חרוכה והרבה כאב.

כך גם נפגוש למעלה מ-50 חכמים ואישים מהעדה המרוקאית, את החכמה שלהם. את התבונה. וכן את תקופת העלייה לארץ הקודש, שחתמה את התקופה המפוארת. נעקוב אחר טביעתה של ספינת אגוז, וסיפורם המרגש של כמה חיילים שעלו ממרוקו ונפלו כאי על מזבח הארץ. ועוד ועוד.

יהדות מרוקו שונה מכל הספרים שהתפרסמו עד כה על אירועים כאלו ואחרים בתולדות הקהילות היהודיות במרוקו. זהו ספר מרתק, השובה את לב הקורא למן העמוד הראשון. ויחד עם זאת משמש כתיעוד היסטורי וחשיפה בעלת חשיבות רבה.

משה חיים סויסה, מחבר סדרת הספרים ׳עטרת אבות' על מנהגי מרוקו, ׳שערי הלכה’, סידור ומחזורי 'עטרת אבות' כמנהג יהודי מרוקו, ועוד.

קיבל את פרס הרב משאש בשנת תשע״ד על חיבורו, ותעודת הוקרה מעיריית ירושלים. עוסק רבות בחקר יהדות מרוקו.

קולות מראקש-אליאס קנטי-השווקים

קולות ממראכש

 

השווקים

בשווקים עומד ניחוח של תבלינים, הם קרירים וססגוניים. הריח, שתמיד הוא ערב לנחיריים, הולך ומשתנה לפי טיב המרכולת. אין כאן לא שמות ולא שלטים, ואין זגוגית. כל מה שעומד למכירה מוצג לראווה. לעולם אינך יודע כמה יעלו הדברים, אין הם נושאים מחירים, והמחירים אף הם אינם קבועים.

כל החללים והחנויות שבהם מוכרים אותם דברים שוכנים בצפיפות זה ליד זה, עשרים או שלושים או אף יותר. יש שוק של תבלינים ושוק של מוצרי עור. עושי החבלים יש להם מקום משלהם, ולקולעי הסלים מקום משלהם. מבין סוחרי השטיחים, למקצתם יש חללים מקומרים גדולים ומרווחים. אתה חולף על פניהם כמו על פני עיר לעצמה ובמחווה רבת משמעות אתה מוזמן להיכנס. הצורפים מסודרים מסביב לחצר מיוחדת, וברבות מחנויותיהם הצרות אפשר לראות אנשים שקועים בעבודתם. אתה מוצא כל דבר, אבל אתה מוצא אותו אלף פעמים.

תיק העור שבו אתה חושק מוצג לראווה בעשרים חנויות שונות, וכל אחת מהחנויות הללו נושקת לחברתה. כאן למשל יושב איש אחד בתוך סחורותיו. כולן נמצאות בהישג ידו, המקום צר. הוא כמעט שאינו צריך למתוח את איבריו כדי להגיע לכל אחד ואחד מתיקי העור שלו, ורק מתוך נימוס, אם אינו זקן מדי, הוא קם ממושבו. אבל האיש בחנות הסמוכה לשלו, שנראית לגמרי אחרת, יושב בדיוק בתוך אותן הסחורות. ככה זה נמשך אולי לאורך מאה מטרים, בשני עברי המעבר המקורה. כל דברי העור שיש בשוק הזה, הגדול והמפורסם ביותר בעיר, בכל דרומה של מרוקו, מוצעים למכירה כאילו בבת-אחת. בתצוגה הזאת טמונה הרבה גאווה. מראים מה שיודעים לייצר, אבל מראים גם כמה יש מזה. נדמה כאילו התיקים עצמם יודעים שהם הם העושר וכאילו הם מציגים עצמם לעיני העוברים ושבים לאחר שהתייפו והתקינו עצמם לתפארת. כלל לא היית מתפלא לו פתחו פתאום בתנועה ריתמית, כל התיקים יחד, ובמחול עגבים ססגוני היו מראים את כל החמודות שניחנו בהם.

תחושת השייכות-לגילדה של החפצים האלה, המופרדים מכל השונים מהם, עולה מחדש במבקר בכל טיול בשווקים לפי מצב רוחו. ״היום אני רוצה ללכת לתבלינים,״ הוא אומר לעצמו, ותערובת הניחוחות הנפלאה עולה באפו והוא רואה לנגד עיניו את הסלים הגדולים ובהם הפלפל האדום. ״היום יש לי חשק לחוטי הצמר הצבועים,״ וכבר הם משתלשלים מלמעלה מכל העברים, בצבע ארגמן, בכחול כהה, בצהוב כעין השמש ובשחור. ״היום מתחשק לי ללכת לסלים ולראות איך קולעים אותם.״

מפליא כמה הדרת כבוד לובשים החפצים האלה שנוצרו בידי אדם. לא תמיד הם יפים, אספסוף גדל והולך ממוצא מפוקפק מתגנב לכאן, עשוי במכונות, מיובא מארצות הצפון. אבל האופן שבו הם מציגים עצמם לראווה עודנו האופן הישן. נוסף על החנויות שבהן רק מוכרים, ישנן רבות שאפשר לראות שם כיצד מייצרים את הדברים. בדרך זו אתה מעורב בתהליך מראשיתו, דבר המלבב את נפש הצופה. כי אחד מסממני השיממון שבו לוקים חיינו המודרניים הוא, שכל הדברים מגיעים לביתנו מוגמרים ומושלמים, כמו מתוך מין מכונות-קסם מכוערות. כאן, לעומת זאת, אתה יכול לצפות בעושה החבלים שוקד על מלאכתו, ולצדו תלוי לו מלאי החבלים הגמורים. בכוכים קטנטנים עוסקות עדות של נערים צעירים בחריטת עץ, שישה-שבעה בעת ובעונה אחת, וגברים צעירים מרכיבים מן החלקים שמייצרים להם הנערים שולחנות נמוכים קטנים. הצמר, שצבעיו הזוהרים מעוררים את התפעלותך, נצבע לנגד עיניך, ובכל מקום יושבים ילדים וסורגים כובעים בדוגמאות ססגוניות ומרהיבות.

זוהי מלאכה גלויה לעין כול, והמתרחש מציג עצמו לראווה כמו המוצר המוגמר. בחברה שכה רב בה הנסתר, בחברה המסתירה בקנאות את פנים בתיה, את תואר נשיה ואת פניהן, ואפילו את בתי האלוהים שלה לבל תשזפן עין נוכרייה, בחברה כזאת מתעצם כפל כפליים קסמה של הפתיחות שבה הדברים מיוצרים ונמכרים.

למעשה רציתי להתוודע אל המיקח והממכר, אולם בגלל המוצרים העומדים למכירה תמיד יצא תחילה משדה הראייה שלי. בראייה נאיבית אינך מבין מדוע אתה פונה אל סוחר מסוים כחפצי עור מרוקאיים, שעה שעל-ידו נמצאים עשרים נוספים, שמרכולתם כמעט אינה שונה משלו. יכול אתה לעבור מאחד למשנהו ושוב לחזור לראשון. לעולם אינך יודע מראש בוודאות באיזו חנות אתה עתיד לקנות. אפילו כשאתה נותן עינך באחת או באחרת מביניהן, נתונה בידך האפשרות להימלך בדעתך.

עובר האורח המהלך בחוץ, דבר אינו מפריד בינו ובין הסחורות, לא דלתות ולא זגוגיות. הסוחר, היושב בתוכן, אינו מציג לראווה את שמו, וכפי שכבר אמרתי, אין לו דבר קל מאשר להגיע בידו לכל מקום. כל פריט וחפץ מוגש ברצון לידיו של עובר האורח. הוא יכול להחזיקו בידו שעה ארוכה, הוא יכול להאריך לדבר עליו, הוא יכול לשאול שאלות, להביע ספקות, ואם מתחשק לו, הוא יכול לגולל את קורותיו שלו, את קורות שבטו, את קורות העולם כולו בלי לקנות מאומה. האיש שבין סחורותיו הוא קודם כול זה: הוא שקט. לעולם הוא יושב היכן שהוא יושב. לעולם הוא נראה קרוב. יש לו מעט מקום ואפשרות לתנועות מורכבות. הוא שייך לסחורותיו לא פחות מששייכות הן לו. אין הן ארוזות ונסתרות, ידיו ועיניו נחות עליהן תמיד. אינטימיות קסומה שורה בינו לבין חפציו. כאילו היו משפחתו מרובת הנפשות, כך הוא פוקח עינו עליהם ושומר על הסדר ביניהם.

אין זה מטריד או מצער אותו שהוא יודע את שוויים המדויק. שכן הוא נוצר אותו בסוד ולעולם לא תציל אותו מפיו. דבר זה משווה להליך המיקח והממכר איזה נופך מסעיר ומסתורי. הוא לבדו יכול לדעת עד כמה אתה הולך וקרב אל סודו, ואין כמוהו מיומן להדוף בעוז כל גישוש, כך שהמרחק המגונן על השווי לעולם אינו נתון בסכנה. הקונה, לעומת זאת, לכבוד ייחשב לו אם לא יניח להוליכו בכחש, אבל אין זאת מלאכה קלה, שהרי לעולם הוא מגשש באפלה. בארצות מוסר המחירים, שם שולטים המחירים הנקובים, אין זאת חוכמה גדולה לקנות דבר-מה. כל טיפש הולך ומוצא את מה שהוא צריך, כל טיפש היודע לקרוא מספרים מצליח להימנע מזריית חול בעיניו.

בשווקים, לעומת זאת, המחיר שבו נוקבים תחילה הוא תעלומה נפלאה מבינה. איש אינו יודע אותו מראש, גם לא הסוחר, כי תמיד יהיו לכל דבר מחירים רבים. כל אחד מהם מתייחס למצב אחר, ללקוח אחר, לשעה אחרת ביום, ליום אחר בשבוע. יש מחירים לפריטים בודדים וכאלה לשניים או לכמה יחד. יש מחירים לזרים העושים בעיר יום אחד בלבד, ולזרים השוהים כאן כבר שלושה שבועות. יש מחירים לעניים ומחירים לעשירים, ומובן שאלה המיועדים לעניים הם הגבוהים יותר. כמעט נדמה לך שקיימים יותר סוגי מחירים משיש בני-אדם שונים בעולם.

אבל זוהי רק ראשיתה של פרשה סבוכה, שסופה אינו ידוע. יש הטוענים שעליך להוריד את המחיר בערך עד לכדי שליש מגובהו המקורי, אולם זהו איננו אלא אומדן גס ואחת מאותן הכללות תפלות שבהן מפטמים אנשים שאינם מוכנים או אינם מסוגלים להיכנס לדקויותיו של הליך עתיק יומין זה.

רצוי מאוד שהטיעונים לכאן ולכאן יארכו בהתמקחות נצח קטן ומלא תוכן. הזמן שאתה לוקח לך לרכישה משמח את לבבו של הסוחר. הטיעונים שתכליתם להביא את בר הפלוגתא לידי ויתור הם טיעונים דחוקים, מסובכים, מאולצים ומלהיבים. אתה יכול לנהוג בהדרת כבוד או להסתייע בשטף דיבור, אך עדיף שניהם גם יחד. באמצעות הדרת כבוד מראים שני הצדדים שאין הם מייחסים חשיבות יתרה למכירה או לקנייה. בעזרת שטף דיבור אתה מרכך את נחישות יריבך. יש טיעונים שאינם מעוררים אלא לעג, אבל אחרים פוגעים היישר בלב. קודם שתוותר, עליך לנסות הכול. אבל אפילו כשבא הרגע לוותר, חייב הדבר להתרחש באופן בלתי צפוי ובמפתיע כדי שדעתו של יריבך תתבלבל עליו והוא ייתן לך הזדמנות להציץ לנבכי נפשו. יש הפורקים אותך מנשקך על-ידי התנשאות, אחרים באמצעות חן. כל שיטת כישוף מותרת בשימוש, הסחת תשומת הלב היא דבר שלא יעלה על הדעת.

בחנויות שגודלן מאפשר לך להיכנס ולשוטט בהן נוהג המוכר להיוועץ בסוחר נוסף לפני שיוותר. השני, הצופה מנגד ואינו מתערב, מין כוהן גדול של מחירים, אמנם ניתן לראותו, אך הוא אינו מתמקח בעצמו. אליו פונים רק כדי לקבל מידיו הכרעות סופיות. הוא יכול, בניגוד לרצונו של המוכר, לאשר תנודות עצומות במחירים. אולם מאחר שהוא זה שעושה זאת, לא ויתר איש כהוא זה.

קולות ממראכש-אליאס קנטי-השווקים- עמ'19

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א'

געגועי הגולים לציון

חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות, הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים, ודויים, זמירות ותפלות. לפיכך אין לתמוה׳, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת׳,וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה.

בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם׳ שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח-

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה׳ שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חסר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו"

ר׳ אלעזר הקליר: קינות לתשעה באב

רבי אלעזר בירבי קליר-גם קיליר, או רבי אלעזר הקלירהמאה ה-6 – המאה ה-7) היה פייטן ארץ ישראלי שחי בסוף התקופה הביזנטית ובראשית התקופה המוסלמית –המוקדמת-, ומחשובי הפייטנים הקלאסיים. חיבר פיוטים רבים, שחלקם נכנסו למחזורי התפילה של יהודי אשכנזצרפתאיטליה ורומניא.

חי במאה השמינית לספירה הרגילה. הוא יחשב לראשון בזמן לכל הפיטנים העברים הידועים לנו. זמנו ומקומו של ר' יוסי בן יוסי לא נודעו בבירור אך יש יסוד לשער׳ כי מקום מושבו היה בא״י וחי בדורות הגאונים הראשונים. יצירתו הספרותית החשובה ביותר׳ הוא הפיוס ״סדר העבודה ליום הכפורים״.

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי / לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי / יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף אֲדֹנִי

בליל זה תיליל מר עניה נחדלת ומבית אביה בחיים מבדלת

ויצאה מביתו ונסגר הדלת׳ והלכה בשביה ובכל פה נאכלת

שלחה גחלת בוערה ואוכלת׳ ואש יצאה מאת אדוני

 

בליל זה קדרו וחשכו המאורות׳ לחרבן בית קדשי ובטול משמרות
בליל זה סבוני אפפוני צרות וגם קרא מועד לחמש גזרות

בכי חנם בכו ונקבע לדורות כי היתד, סבה מעם אדוני

 

בליל זה ארעו לי חמש מאורעות גזר על אבות בפרוע פרעות

ודבקו בו צרות מצרות ורעות׳ מוכן היה לפגוע פגעות

והעמיד האויב והרים קול זועות קום כי זה היום אשר נתן אדוני

 

כי איך אשמח וקולי מה ארים׳. הן עוללי נתנו ביד צרים

לקו נביאי ודמיהם מגרים גלו מלכי ושרי וכהני בקולרים

מלון מקדשי בעוני נדד׳ דודי מאז ברח וידד

נעם אהלי בעל כרחי שדד׳ רבתי עם איכה ישבה בדד-

שמם מקדש מבלי באי מועד׳ על כי ידידים נתנו להמעד

והשיבם כמאז סומך וסויעד׳ תרחם ציון כי בא מועד

 

ר׳ שפטיה

חי בימי הקיסר הביצנטיני  בזיליוס המוקדוני׳ בשנת 867 לספירה הרגילה לפי אגדה ידועה השמיד בזיליוס קיסר הרבה קהלות יהודים׳ וחמש מהן נצלו בהשתדלותו של רבי שפטיה אשר רפא את בתו המשוגעת של הקיסר הזה. עמו של המשורר חתום בראשי חרוזי הפזמון היחיד ששרד ממנו׳ והמתחיל בפסוק מישעיה ״ישראל נושע בה' תשועת עולמים

ישראל נושע ביי תשועת עולמים גם היום .יושעו מפיך שוכן מרומים

שעריך הם דופקים כעניים ודלים צקון לחשם קשב יד, שוכן מעלים
פחודים הם מכל צרות ממחרפיהם וממגדפיהם נא אל תעזבם אדוני

אלהי אבותיהם

טובותיך יקךמו להם ביום תוכחה׳ ומתוך צרה המציאם פדות ורוחה

יושעו לעין כל ואל ימשלו בם רשעים׳ כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון
מושיעים

הקשיבה אדון לקול שועתם ולמכון שבתך השמים תעלה תפלתם

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר