ארכיון יומי: 29 באפריל 2020


קולות מראקש-אליאס קנטי – מספרי סיפורים וכתבנים

קולות מראקש

מספרי סיפורים וכתבנים

למספרי הסיפורים הקהל הרב ביותר. סביבם נקהלים המעגלים הצפופים והקבועים ביותר. מופעיהם אורכים שעות ארוכות, במעגל פנימי מתיישבים המאזינים על הארץ ואינם חוזרים וקמים במהרה. אחרים יוצרים בעמידה מעגל חיצוני. גם הם כמעט שאינם זזים ונכבלים בעבותות של קסם אל מלותיו ותנועותיו של המספר. לפעמים מספרים שניים ומתחלפים לסירוגין. מלותיהם באות ממרחק רב יותר ונשארות תלויות באוויר זמן רב יותר מאלה של בני-אדם רגילים. לא הבנתי מלה, אבל בטווח השמיעה שלהם תמיד עצרתי מיד על עומדי כמרותק בחבלי קסם. בשבילי היו אלה מלים חסרות כל משמעות, שהושמעו בעוצמה ובלהט, מלים שהיו יקרות לאיש שאמר אותן, שהיה גאה בהן. הוא סידר אותן לפי מקצב שנדמה לי תמיד אישי מאוד. כל אימת שהיה עוצר בדיבורו, היו דבריו הבאים נאמרים ביתר עוצמה והטעמה. יכולתי לחוש את הדרתן של אי-אלה מלים ואת כוונתן הזדונית של אחרות. דברים של חנופה ערבו לאוזני כאילו נתכוונו אלי, וסכנות הפילו עלי אימה. הכול היה בשליטה, המלים החזקות ביותר עפו בדיוק למרחק שהמספר חפץ בו. האוויר שמעל השומעים היה מלא תנועה, ואדם כמוני, שהבין מעט כל-כך, הרגיש את החיים שמעל ראשי המאזינים.

כדי לחלוק כבוד למלותיהם עטו מספרי הסיפורים לבוש יחיד במינו. תלבושתם תמיד היתה שונה מזו של מאזיניהם. הם העדיפו אריגים מפוארים יותר, ויש ביניהם שהופיעו בקטיפה כחולה או חומה. הם נראו כדמויות רמות מעלה ועם זאת אגדיות. רק לעתים רחוקות זיכו במבט את האנשים שסבבו אותם. מבטיהם היו נתונים לגיבוריהם ולנפשות הפועלות שלהם. כשהיה מבטם נופל על פלוני, היה הלה מרגיש עצמו בהכרח כהה כמו כל אחד אחר. זרים לא היו קיימים לדידם כלל ועיקר, מקומם לא היה בממלכת המלים שלהם. תחילה סירבתי להאמין שאני מעורר בהם עניין מועט כל-כך, הדבר היה בלתי רגיל מכדי שיהיה אמיתי. נשארתי אפוא לעמוד שם שעה ארוכה במיוחד, אף שכבר נמשכתי אל קולות אחרים במקום הזה, שהיה כה עשיר וגדוש בקולות, אבל איש לא הקדיש לי תשומת לב גם כשכבר התחלתי להרגיש עצמי כמעט בן־בית במעגל הגדול. מובן שהמספר הבחין בי, אבל לדידו נשארתי נטע זר במעגל הקסום שלו, כיוון שלא הבנתי אותו.

פעמים רבות הייתי נותן הרבה כדי להבין, ואני מקווה שיום יבוא ואדע להעריך את מספרי הסיפורים הנודדים האלה כראוי להם. מצד שני גם שמחתי שלא הבנתי אותם. הם נשארו בשבילי כמין מובלעת של חיים קדמוניים ובתוליים. שפתם היתה חשובה להם באותה מידה ששפתי היתה חשובה לי. מלים היו מזונם והם לא הניחו לאיש לפתותם להחליפו במזון משובח יותר. חשתי גאווה על עוצמתה של מלאכת הסיפור שהפעילו על אחיהם לשפה. הם נדמו לי כאחים מבוגרים וטובים ממני. ברגעים אלה של אושר הייתי אומר לעצמי: גם אני יכול לקבץ סביבי בני-אדם שלהם אספר סיפורים, גם לי יקשיבו. אבל במקום לנדוד ממקום למקום, בלי לדעת לעולם את מי אמצא, אוזניו של מי ייכרו למוצא פי, במקום לחיות מתוך אמון צרוף בסיפורי, הועדתי את עצמי לנייר. אני חי היום מוגן על-ידי שולחנות ודלתות, ואילו הם חיים בהמולת השוק, בין מאה פרצופים זרים המתחלפים מדי יום, חופשיים מנטל של ידע קר ומיותר, בלי ספרים, שאפתנות ויוקרה חלולה. בין בני-האדם אנשי האזורים שלנו, החיים למען הספרות, הרגשתי טוב לעתים רחוקות בלבד. תיעבתי אותם, כיוון שאני מתעב משהו בי עצמי, דומני שהמשהו הזה הוא הנייר. כאן מצאתי את עצמי פתאום בין משוררים שאליהם יכולתי לשאת את עיני, מפני שמעולם לא היתה בנמצא מלה משלהם לקרוא.

אבל באותה קרבה מיידית, באותו מקום, היה עלי להודות עד כמה חטאתי לנייר. מרחק צעדים ספורים ממספרי הסיפורים שכן מקום הכתבנים. אצלם היה שקט מאוד, המקום השקט ביותר בג׳אמע-אלפנא. הכתבנים לא היללו את כישוריהם. הם ישבו במקום בדממה, אנשים קטני קומה וצנומים, כלי הכתיבה שלהם לפניהם, ומעולם לא עוררו בך הרגשה שהם ממתינים ללקוחות. כשהיו מגביהים מבטיהם, היו מתבוננים בך בלי סקרנות מיוחדת וממהרים לחזור ולהסב מבטם. ספסליהם עמדו במרחק-מה זה מזה, כך שלא היה אפשר לשמוע מאחד למשנהו. הצנועים יותר, או אולי גם המיושנים יותר ביניהם, ישבו על הארץ. כאן הם ישבו והרהרו או כתבו בעולם מנותק, מוקף בהמולה הסואנת ובכל זאת תלוש ממנה. נדמה כאילו היו נועצים בהם על תלונות חשאיות, וכיוון שהדבר התרחש בפרהסיה, סיגלו לעצמם כולם מין מהות של היעלמות. הם עצמם כמעט שלא נמצאו שם, כאן נחשב דבר אחד ויחיד: הדרתו המדמימה של הנייר.

היו באים אליהם אנשים יחידים או זוגות. באחת הפעמים ראיתי שתי נשים עוטות רעלות יושבות על הספסל מול הכתבן ומניעות את שפתיהן באופן כמעט בלתי נראה. בפעם אחרת ראיתי משפחה מכובדת וגאה למדי. היו בה ארבע נפשות שהתיישבו על שני ספסלים קטנים משני צדי הכתבן ובניצב אליו. האב היה ברברי זקן, חסון, בעל גזרה יפה להפליא, שבפניו יכולת לקרוא את כל סימני הניסיון והחוכמה. ניסיתי לצייר לי בדמיוני מצב חיים שלא היה כשיר להתמודד עמו, ולא מצאתי. כאן היה בחוסר הישע האחד והיחיד שלו, לצדו אשתו, מרשימה אף היא בחזותה, כי מכל פניה המכוסות רעלה נותרו רק העיניים הענקיות הכהות מאין כמותן חשופות, ועל הספסל שליד שתי אחיות צעירות, רעולות אף הן. כולם ישבו זקופים וחגיגיים מאוד.

הכתבן, שהיה נמוך מהם בהרבה, קיבל את הכבוד שחלקו לו. תווי פניו העידו על תשומת-לב דקה, וזו היתה מורגשת כמו שגשוגה ויופיה של המשפחה. התבוננתי בהם ממרחק קטן בלי לשמוע הגה, בלי לראות ניד עפעף. הכתכן טרם החל במלאכתו כשלעצמה. מן הסתם נתן להם לגולל את עניינם, וכעת שקל כיצד ניתן לנסח אותו בצורה הטובה ביותר בשפה הכתובה. הקבוצה נראתה כה מלוכדת, כאילו כל המשתתפים הכירו זה את זה מאז ומתמיד וישבו בתנוחה זו מאז ומעולם.

לא תהיתי כלל לשם מה באו כולם, עד כדי כך היו שייכים זה לזה, ורק הרבה יותר מאוחר, כשכבר לא הייתי במקום, התחלתי להרהר בדבר. מה באמת היה אותו דבר שהצריך את נוכחותה של משפחה שלמה אצל הכתבן ?

קולות מראקש-אליאס קנטימספרי סיפורים וכתבנים

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-מהווי השבת

את אחי אני מבקש

הגיע הזמן ללכת לבית הכנסת. כל האנשים צועדים בצורה מסודרת ומכובדת לקבל את פני השבת, שבת מלכתא. גם בית הכנסת לבש אווירת חג. כל הכוסות הענקיות התלויות בשרשראות מהתקרה מוארות בפתילה הצפה על פני השמן. גם אני, מוקדם אחר הצהריים, הייתי מביא כוס שמן להוסיף לכוס של סבא שלמה, זכר צדיק לברכה ולחיי העולם הבא. השמש היה שופך את השמן על המים ומחכה שהשמן יצוף ויתרכז למעלה. אז הוא שם פתילה מיוחדת והדליק אותה. כך כל התקרה מלאה כוסות דולקים לזכר הנפטרים. כל משפחה דאגה שיהיה שמן בכוס שלה כל שבוע, כדי שידליקו לזכר הנפטר. לא הכרתי את סבא שלי. הוא נפטר עוד בהיותי תינוק, אבל הסתכלתי בכוס שלו וכאילו ראיתיו בדמיוני. בבית הכנסת היינו שרים בנעימה את ״שיר השירים״ לפני ערבית. כך ידעתי, עם השנים, את כל ״שיר השירים״ בעל פה. שרנו יפה ״מזמור לדוד הבו לה׳״ במקהלה.

אחר כך כל אחד שר קטע מ״לכה דודי״ של רבי שלמה אלקבץ, בנעימה שונה. כך קרה גם עם ״יגדל״ אחרי התפילה. כשחזרנו הביתה אחרי התפילה ואנחנו שמחים וטובי לב, ידעתי שאנחנו מלווים בשני המלאכים הרגילים. אני ראיתי אותם בדמיוני. יודעים אתם איך כולנו הרגשנו אז? ממש כנסיכים! בנים בכורים לה׳. יחידים ובני סגולה השייכים לממלכת כוהנים וגוי קדוש. הרגשנו את הנשמה היתרה של השבת כמאמר ריש לקיש והיינו כאנשים אחרים, רגועים יותר וטובים יותר. מיד כשנכנסנו הביתה פתחנו בשירה עליזה ובקול רם ״שלום עליכם מלאכי השלום״. אבא קרא ״אשת חיל מי ימצא…״ ואחר כך שרנו בהתלהבות ״בר יוחאי נמשחת אשריך…״ לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. זה שירו של המקובל רבי שמעון בן לביא שחי בפאס בשנת 1549. שרנו את הקידוש ואחרי זה אמרנו שבת שלום ונישקנו את ידי אמא ואבא. לפני ״המוציא״ שרנו ״למבצע על ריפתא…״ ו״אזמר בשבחין…״ – שניהם בארמית שכבר התחלנו להבין מתרגום אונקלוס בחומש, ומלימודנו בתלמוד ובזוהר הקדוש. אחרי שגדלתי וקראתי את ספריו של גרשום שלום, הבנתי שכל הטקס הזה יסודו בקבלה. גם בתפילת שחרית שלנו קראנו ״פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר…״, גם כן בארמית, מתוך תיקוני הזוהר. קראנו את זה בהתרגשות גדולה. שרנו עוד פיוטים לכבוד שבת – וקראת לשבת עונג עם שירה וזמרה. אשירה ואזמרה לה׳. מכל בית בקעו קולות ושירים לכבוד השבת.

כשאבא לא היה בבית, אמא סיפרה לנו כל ערב שבת לפני השינה, שבוע אחרי שבוע, סיפורים נפלאים שעוררו את התפעלותנו. היינו מחכים בקוצר רוח לערב שבת כדי לשמוע עוד סיפור מפי אמא. מאין היא דולה סיפורים נפלאים כאלה שהשאירו אותנו מוקסמים להפליא? אמא אמרה שהיא שמעה את זה מפי אמה ואמא שלה שמעה מפי הסבתא וכך הלאה. ספרות ענפה כזו של סיפורי עם יהודיים, שירים וקינות, מספר עשיר של יצירות לעת מצוא שעונות על צורכי הנפש וצורכי השעה – וכל זה ידעו בעל פה. סיפורים שעברו מדור לדור.

מעשי נסים של רבנים ושל צדיקים גדולים שידעו להשתמש ב״שם המפורש״ לחולל נפלאות ואפילו להביא גאולה לעם ישראל. אבל עם זאת, לא תמיד הצליחו להתגבר על כל מיני קשיים ולעיתים נכשלו ! בניסיונם. לכן הם שילמו בחייהם. הסיפורים הנפלאים של נהר סמבטיון הקסימו אותנו והרהרתי תמיד איך אפשר לעבור בו לעולם נפלא אחר, שגרים בו עשרת השבטים בממלכה בפני עצמה. כל ימות השבוע הנהר זורק אבנים גדולות, כך שאי אפשר לעבור בו. הוא נח רק בשבת, והלוא בשבת לא נוכל לעבור מבלי לחלל את השבת! ממש ייאוש! לבי יוצא לאחינו בני ישראל שנותקו ממנו עד בוא המשיח.

אמא הייתה מספרת לנו על הדוד שלה, יהודה שרביט, שנסע לירושלים, היא ארץ ישראל, עם עוד משפחות רבות מעירנו, ועכשיו הוא גר בארץ הקודש. לגור בארץ הקודש!! זה היה נראה בעינינו כחלום מופלא שלא מהעולם הזה! איזו זכות נפלאה לגור בארץ הקודש!! תארו לעצמכם לראות את המקומות הקדושים! לבי הולך אחרי הדוד הזה שנראה לי כסיפור אגדי ואני מעז ושואל את אמא, למה שגם אנחנו לא נלך לירושלים ? ״זו, בני, נסיעה ארוכה ומסוכנת״, אומרת אמא. הדוד יהודה וחבריו נסעו במשך שישה חודשים עד שהגיעו לירושלים. ומאיפה ניקח את הכסף להוצאות רבות כל כך? ״אנחנו, בני, נחכה למשיח שייקח אותנו, עם כל עם ישראל לארץ הקודש!״. ״אבל מתי, אמא?״ ואמא כבר נרדמה, והיא אינה עונה. אני הולך לישון עם חלומות על נהר ״סמבטיון״ אותו אני מנסה לעבור ללא הצלחה.

המשיח בא וכולנו עפים, מרחפים באוויר כמלאכים ומגיעים לארץ הקודש. מי באוויר, מי במחילות, כל עם ישראל כמו יציאת מצרים, ילדים, זקנים וטף. המון רב והמולה גדולה. מזל שיש לנו את השבת. נוסף על השמחה בבית, זה הזמן היחידי בו התאפשר לנו להיות קרובים לאמא ולשמוע את הסיפורים שלה. כל השבוע היא הייתה עסוקה בעבודות הבית ובטיפול באחיותיי הקטנות. עזרתי לאמא, כי האחיות היו עוד קטנות ואחי הבכור העדיף לשחק ברחוב עם חבריו.

למחרת אחרי שחרית, היינו חוזרים הביתה בלב שמח. היינו מביאים את החמין מהתנור הציבורי ויושבים לשולחן, לשיר ולזמר לכבוד השבת. לרוב היו באים שכנים או קרובים וגם הם היו מצטרפים לשירה שלנו. אבא היה אוהב לשיר ואני תמיד הצטרפתי אליו. יש מנגינות ומילים שתמיד מתנגנים בי מאותו זמן ששרתי עם אבא, ועד היום עולים בי שירים לכבוד השבת ושירי געגועים לארץ ישראל. זה מזכיר לי את אבא שנקטף ללא עת, ואני נזכר בו תמיד בגעגועים ורואה אותו בעיני רוחי כאילו חי הוא. ״דודי ירד לגנו לרעות בגנים להשתעשע וללקט שושנים, קול דודי דופק, פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי״ – זהו קטע מתוך פיוט של חיים כהן, מדובר בדו שיח של אהבה וזכר חסד נעורים בין הקב״ה לעם ישראל. להלן קטעים יפים נוספים: ״בתי (וכנסת ישראל) אל תפחדי (מן הגולה) כי עוד אזכרך, ומארץ רחוקה אקבץ פזורך עוד אבנך ונבנית ביופייך והדרך״ כמימים ימימה.. ואלבישך רקמה ושש אחבשך ומשבצות זהב על לבושך ועטרת תפארת תהיה בראשך… ספייך אבנה ושערייך ארים וייסרתיך, סביב בספירים… עורי עורי לבשי בגדך ציון כי בנייך אגאל עני ואביון״. אנחנו ניגאל ונחזור כולנו ברינה לארץ אבותינו.

כמה נפלא! אני זוכר את הפיוט של משה בר יעקב – ״מבורך שבת מפי אלוהים, גבוה על כל גבוהים. מכל ימים ברך אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו… האל ציווה מיום ראשון, לנצור שבת כמו אישון… בואי כלה, בואי כלה לקראת שבת בשיר ותהילה… עונג נקרא בלי עצבות יסיר דאגה מלבבות, ישראל יחד בנים עם אבות״. וגם את שירו של ר׳ אברהם אבן עזרא ״אגדלך אלוהי כל נשמה ואודך ברוב פחד ואימה. בעומרי תוך קהלך צור לרומם, לך אקוד ואכף ראש וקומה…״. אף הוא שיר נפלא ששרנו בנעימה וריגש אותו בגלל עומק הביטוי והרגש שבו. כך השבת שלנו, כולה שמחה! כולה שלווה! לא אמרנו בה דברי חול.

שלום שרר בינינו והתעלינו למעלה של קדושה שהשפיעה עלינו רוב נחת, כמו גם על הסובבים אותנו. הרגשנו כאילו השכינה שורה בינינו, מה שחייב אותנו להתנהג בכבוד. סעודה שלישית היינו עורכים בבית הכנסת. אחרי מנחה היינו קוראים בזוהר הקדוש. לאחר מכן היה הדרשן דורש ותמיד ידע להלהיב אותנו בדרשותיו הנפלאות שרובן היו מתובלות בסיפורים מן המדרש ומן האגדה. כולנו היינו מוקסמים מהסיפורים הנפלאים האלה. בית הכנסת היה מלא תמיד מפה לפה. לאחר מכן התפללנו ערבית ושבנו לביתנו לעשות מלווה מלכה, אז שרנו הבדלה ושירים למוצאי שבת. כך ליווינו את השבת בשירה ובזמרה ונפרדנו מהנשמה היתרה של השבת בגעגועים רבים עד ערב שבת הבא, שחיכינו לו בכיליון עיניים עם הרגשה טובה וחדווה בלב.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-מהווי השבת בעיני ילד

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס

שערי ספרו

פורים בפאס

זמן רב לפני בוא חודש אדר הייתה אווירת החג העליזה משרה חמימות ושמחה בלב אנשי קהילת פאס המהוללה, ומכניסה זוהר מרנין למללאח ולבתיו הצפופים, שאפילו קרני השמש אינן חודרות אליהם לחממם. שרויים באפלולית ולחלוחית כל ימי הקיץ הבהירים והחמים, ובימות החורף הטחב והקור עושים בהם כבתוך שלהם. אווירת החג מילאה שמחה את לב העמלים והביאה נחמה לנודדים העושים לפרנסתם בכל גלילות המדינה, בין כפרי הערבים.

קול פורים הנה זה בא, מהדהד במרחבים, בעמקים ובהרים וכל היהודים ברחבי מרוקו נענים לו ולבם מלא ערגה לבאות. שובבות החג משרה עליצות על כל הקהילה וממלאת את חדרי לבם של הקטנים, שדמי פורים קורצים להם באופק. אלה מחשבים מבעוד זמן כמה מטבעות יאספו באותו יום. המבוגרים מתפרקים מהרצינות האופפת אותם כל ימות השנה ומיטיבים את לבם במאכל ובמשקה ושוכחים את העוני והצרות שהיו מנת חלקם ואף הם צופים בחדווה כמוסה ליום החג.

שְׂלִיְימוֹ, כפי שנקרא בפי כל, היה נער פיקח, זריר וממולח. רגליו זריזות ועיניו פקוחות לנעשה סביבו. שמו האמיתי היה שלמה, שם מכובד שהוריו בחרו משום שהשכין שלום ביניהם עם לידתו.

אלא שבכל זאת, נער הוא נער, ואינו ראוי לשם כבד כזה כשלמה המלך, ולכן כיווצו וקיפלו את שמו לשליימו כאילו אומרים: ״היי! נער, קודם הראה לנו במה כוחך גדול ואז נראה אם הנך ראוי להיקרא בשמך המלא!״ נותנים לו ארכה עד להיותו בר־מצווה. אם יהיה לעלם נבון ולתלמיד חכם, יקראו שמו בקהילת־קודש דפאס, שלמה. ואם לפרחח קל דעת ולא יוצלח ייהפך, או אז ידבק בו השם המקוצר לכל ימי חייו.

מדי עוברו ברחוב, היה שליימו מתפעל מהשפע הרב של העוגות והממתקים למיניהם שמילאו את דלפקי החנויות. פלא כזה של צבעים ומאפה רכרוכי כזה של תופינים ומגדניות, הפכו את קיבתו בקרבו וחיכו נמלא ריר. בחנויות השתנו סדרי בראשית, כולם כאילו קפצו על מציאת היום. הסוחרים זנחו את סחורתם ומרכולתם הרגילה, התחרו זה בזה, ערמו מגשים של מגדניות, עוגות וממתקים מכל המינים, כל טוב מצרים. לעתים היה שליימו נעצר מול אחת החנויות, לובש ארשת חשיבות ומתחיל לחטט בכיסיו בלהט ובכוונה רבה, בודק באצבעותיו הזעירות כל פינה וכל קפל וקמט, שמא ייארע נס ויגלה פרוטה בהם, ריכז כל מעייניו להיזכר מתי קיבל דמי כיס לאחרונה ואם אמנם בזבז את כל המטבע או לא. בינתיים הוא הצליח למשוך אליו את תשומת־לב בעל החנות שראה בו קונה בפועל, הפסיק מעיסוקו ונתן בו מבט שהוסיף מבוכה לשליימו. ואמנם לאחר היסוסים רבים, היה מוציא את ידיו הריקות מכיסיו באכזבה רבה ובמבט של ייאוש. בעל החנות היה זורק לו מבט של בוז, כבזבוב טרדן, מפטירו בתנועת יד של ביטול וחוזר לעיסוקו. אולם שליימו עדיין לא זז ממקומו ואם הממתקים רחקו מקיבתו, הרי לפחות נשאר עומד שעות, כמו שאומרים: ״לי מא סרא יתנזה״ (מי שלא קונה, נהנה בראייה) ומזין עיניו הפקחות והשובבות, עוקב בתשומת־לב ובהתפעלות אחרי המהמרים במשחקי קלפים על העוגות.

סבו של שליימו, ישראל, שקראו לו משום כבוד וחיבה חביבי ישראל, היה איש שיבה והדרת פנים, לחיים אדומות וזקן לבן ארוך ומהודר שירד לו על פי מידותיו והתמזג עם הגלימה הלבנה שלבש. מקובל היה ומכובד על הבריות בגלל חכמתו, ענוותנותו, נדבנותו וגילו. צדיק היה בדרכיו ותמים באורחותיו ובמעשיו. משכין שלום בין נצים, מקציב סכומי צדקה ומתנות לאביונים ובא לעזרת אנשים בצרה. לכן כל רואהו היה מקדים לו שלום והיו אצים למשוך את ידו לשפתותיהם, לנשקה לאות חיבה ויקר. אבל הוא היה מושך את ידו מהמבוגרים עוד לפני שהגיעה לשפחותיהם ורק ראשם נשאר מורכן. הוא, בנעימות חן ובעדינות, דיבר איתם ברוך ובנועם כידידים אהובים. רק לקטנים, היה מתיר לנשק את ידו ומיד היה שם אותה לאחר מעשה, על ראשם ומברכם בכוונה רבה את ברכת הכוהנים, כיוון שכוהן היה וזה עוד הוסיף על חשיבותו. להיות מזרעו של אהרון, דבר לא קל הוא. הקטנים היו מתמוגגים מנחת ומתמלאים גאווה פנימית. בטוחים היו בהצלחתם בחיים משום ברכתו של חביבי ישראל ורצים לביתם בהתלהבות רבה לספר לאמם.

חביבי ישראל היה היחידי שקרא לשליימו בשמו הנכון והמלא: שלמה, והדגיש כל הברה וכל אות במיוחד כאילו היה אומר לנער שלא ישכח את שמו המכובד ושיהיה ראוי לו. אחרי כל פגישה עם סבו, היה שליימו צועד בעוז ובקומה זקופה כבעל בעמיו. באמת חביבי ישראל אהב אהבה רבה את שליימו כי הוא היה בן זקונים של בן זקוניו ומשום פקחותו ותבונתו הרבה ראה כאילו בו הרבה מתכונותיו האישיות שלו והתגאה בנכדו הנבון, דבר שעורר קנאתו של אחיו הבכור. כל שבת אחרי הצהריים, לפני סעודה שלישית, היה יושב עם נכדו לבדוק את שקדנותו, בקיאותו וידיעותיו במה שלמד במשך השבוע בתורה, במשנה ובמדרשים. מתשובותיו הנוקבות של שליימו, ידע כמה חכמה הייתה בנער הזה ותשובותיו גרמו לו הנאה רוחנית גדולה. היה משבחו ומברכו ואחרי זה, צעדו יד ביד לתפילת מנחה בבית־הכנסת. לבו של שליימו היה מתמלא שמחה גדולה כשהיה חביבי ישראל נכנס לבית־הכנסת וצועד בין השורות של הספסלים למקום המיועד לו. האנשים הזדרזו לקיים ״מפני שיבה תקום״ והיו קמים ממקומם לאות כבוד ונשארים עומדים במקומם עד שחביבי ישראל ישב במקומו. חביבי ישראל היה משיב להם בתנודת ראש קלה ומלטף את ראשי הילדים כדרכו, בחיוך אבהי מלא חיבה, ולמבוגרים השיב בקידה קלה. באותה שעה שליימו, ידו ביד סבו, כמלך במסבו, מי ידמה לו ומי ישווה לו? מעט מהכבוד שהאנשים חלקו לסבו, כאילו ניתן לו והקטנים בני גילו, היו מקנאים בו קנאה גדולה. היה עליו להראות את כוחו בהגיע תורו לקרוא מספר הזוהר הקדוש שהיה בקיא בו והוא קרא בשטף ובהבנה להנאת סבו ולהנאת הקהל.

חביבי ישראל אהב לשבת על שרפרף קטן בפתח חנות הירקן ברהם, הוא שכנו של שליימו, והיה מקשיב לצלילי קולות הילדים דבית־רבן שעלו במקהלה מכיתות שונות של ״אם הבנים״ והשתפכו מכל הבניין דרך החלונות כמעיין מים חיים. הקולות גלשו בנועם והדהדו בתוגת מה ברחובות ובשווקים ושלטו בנשמות היהודים שבחוץ. כולם קונים, מוכרים, וסתם עוברים ושבים כשלא היו עסוקים, או אם לא אצה להם הדרך, הפסיקו לרגע ושרו יחד עם הילדים את הפסוקים שבקעו מן החלונות. אמהות שבניהם או נכדיהם למדו בין כתלי ״אם הבנים״ עצרו לרגע, נדנדו ראש הנה והנה בהנאה והמשיכו בדרכן מהורהרות, כשקריאת הילדים במגילת אסתר מלווה אותן. אווירת החג מילאה את כיכר השוק לערסא־דזרב (גן־הקוצים), שם היו מונחים בפני כל מוכר, פירות וירקות, ערמות ערמות, ושם היו יהודים וגויים מתמקחים עם הקונים הרבים. יום יום היה מחזה זה חוזר על עצמו מבוקר עד שעת הצהריים, שעה שבה היו המוכרים צריכים לפנות את המקום ופועלי הנקיון באו לטאטא את הזבל ולרחוץ במים זורמים את רחבת השוק.

חביבי ישראל שהיה רחוק בנפשו מכל הרעש וההמולה הגשמיים של המתדיינים בשוק, היה יושב לו בניחותא, על שרפרף קטן בפתח חנותו של ברהם הירקן. ידו האחת תומכת בלחיו השמאלית כשמשענתו ההדורה והמחוטבת מעשה אומן נתונה בין רגליו, ואת ידו השנייה היה מעביר על זקנו מלמעלה כלפי מטה, בתנועות איטיות וממושכות. זקנו הלבן היה ארוך ומסביב לפיו ואפו היה צבעו אדמדם מחמת טבק הרחה שבו היה משתמש. עיניו הזעירות והנוצצות של חביבי ישראל היו תקועות אי שם וברק חדווה ותוגה כאחד עלה בהן. הוא היה מחייך חיוך קל וחוזר במלמול שפתיים על הפסוקים שזה עתה הדהדו בחלל, כדברי אלוהים חיים היוצאים מפי עוללים ויונקים. כצפצופן של עדת ציפורים, בעלות השחר מבין העפאים… ״ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר״ ומנענע בראשו לכאן ולכאן. מחיוכו המסתורי ומהרהוריו הנעלמים, נראה כאילו אמר: ״לעת עתה רק עלבונות היו. משטרים חלפו ונשתנו והיהודים עודם סובלים חרפת הגלות. כמה חגי פורים חדשים חגגנו ומכמה גזירות קשות ורעות ניצלנו? גלגל חוזר הוא עד שיבוא המשיח. לא ינום ולא יישן שומר ישראל. מה גדלו מעשיך ה׳… מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת…״.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס-עמ'50

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר