ארכיון יומי: 2 באפריל 2020


ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-״הספרדים הליטאים"

ש"ס דליטא

רבנים רבים ניתבו את דרכם ויצרו לעצמם סגנון חיים אישי. רבים נשארו נאמנים לחלוטין לאורח החיים שאותו למדו בישיבה, ולזרם המוסר שאליו השתייכו. אחדים שילבו בין הזרם הליטאי לבין המסורות שביקשו לשמר מבית אבא. אחרים שבו לשורשים באופן למדני ואקדמי. גם לגבי סגנון התפילה אין הלכה אחידה. יש המתפללים בנוסח המקור ויש שאימצו לעצמם את הנוסח הירושלמי של הרב עובדיה יוסף. יש המתפללים בנוסח אשכנז ויש המשלבים בנוסח אשכנז מנגינות מרוקאיות, או מתפללים בנוסח אשכנז בהברה ספרדית.

הרב יוסף עזרן מציע אבחנות נוספות. לדעתו יש הבדל בין אלו שלמדו בישיבות באירופה לבין אלו שהתחנכו בישיבות הליטאיות במדינת ישראל. לאלו שהתחנכו באירופה היה חוט שני שקשר אותם לעבר. מצד אחד ספגו את האנליטיות של הלימוד הליטאי, ומצד שני לא ויתרו על המורשת והצבעים של יהודי צפון אפריקה. הרב מעיד על עצמו שבעבר נהג להתפלל בנוסח אשכנז, אך חזר לשורשים כי חש בזמן התפילה שאינו מתחבר מבחינה רגשית לדברים הנאמרים בה. לדידו הקשר אינו רק אינטלקטואלי ואי אפשר לבסס אותו על השכל בלבד, יש בו נושאים נפשיים ורגשיים. אלו שלמדו בישיבות הליטאיות בישראל לא שמרו על חוט שני המחבר אותם למסורת כפי שנהגו אלו שיצאו ממרוקו, למדו בישיבות הליטאיות באירופה, והקפידו שלא להתנתק מתרבותם המקורית. יוצאי מרוקו שלמדו בישיבות בישראל פיתחו עמדה עדתית שקשורה לבעיות חברתיות ולמאבק נגד האשכנזים. לעומתם, אלו שלמדו בחו״ל (האירופים כפי שהם מכונים על ידו) פיתחו את המטען התרבותי המקורי שקשור במסורת, בפיוטים, בהומור, פרטים שספגו עוד במרוקו. ה״אירופים״ לא חיפשו שידוך אשכנזי, והיו מודעים לערכיותם הסגולית, על כן לא פיתחו רגשי נחיתות על רקע חברתי עדתי. על פי הרב עזרן הקבוצה ה״אירופית״ אמנם ״קיבלה״ בשמחה מהאשכנזים משהו שהיה חסר לה, אולם לדבריו, יש בתוכם רבים שאינם מודים במה ש״קיבלו״, הם חסרים מטען מבית אבא שיסייע להם שלא להתבטל בפני הישיבה הליטאית.

ברוח דברים אלו כותב פרופ׳ שלמה דשן: האברכים המזרחים (הכוונה לאלו הלומדים בישראל) מנוכרים לא רק מהסביבה הישיבתית האשכנזית שאליה שאפו לחדור, אלא גם מסביבת המוצא שלהם. הם חריגים בשכונות ובבתי הכנסת שצמחו בהם וגם במשפחותיהם. זהותם הדתית עוצבה תוך כדי עיון בספרים, במסלול של למדנים, תלמידי חכמים. קלסתרם הדתי שונה וזר, שלא לדבר על חליפותיהם הכהות והמעונבות. הם לא רק התקרבו למנהגים האשכנזיים יותר מהקשישים שבעמיתיהם למשפחה ולבית הכנסת. התערותם במנהגי האשכנזים ייחודית להם גם לעומת בני גילם, אשר קלטו מנהגים אשכנזיים מסוגים אחרים. זקני המזרחים השומרים את מנהגיהם נשענים על מסורת שבעל פה, ואילו האברכים נשענים על הספרים וממהרים להתעלם מהמסורת הקהילתית והמשפחתית ואף לבטל אותה. רוב צעירי המזרחים אינם מדקדקים במצוות ועוברים על דיני התורה כדרך רוב האשכנזים, ואילו האברכים מפליגים בלימוד תורה ומדקדקים לא רק במצוות, אלא אף בחומרות בני ברק. אירוע שהייתי עד לו חושף משהו מעומק הניגוד הזה: אברך שלמד באחת הישיבות היוקרתיות, בן ליוצאי מרוקו, הגיע פעם לאחד מבקורי המשפחה המעטים שלו, והתפלל, שלא כדרכו, בבית הכנסת השכונתי. מסיבה כלשהי קם והשמיע דברי תורה לפני הציבור. תוך כדי כך התפתחו חילופי דברים כעוסים בינו לבין כמה אנשים והוא הטיח בהם: ״התלמיד הקטן ביותר בישיבה שלנו יודע ללמוד יותר משידעו הרבנים הכי גדולים במרוקו״.

נראה כי בקרב תלמידי הישיבות הליטאיות בארץ לא נשמרה האותנטיות הספרדית/מזרחית מרוקאית. הדברים אמורים גם לגבי בני תורה שלמדו והתחנכו בישיבות הספרדיות. ראוי לציין גם את העובדה שרבנים שלמדו באירופה ונושאים עמם מטען תרבותי צפון אפריקאי, קרובים יותר מבחינה פוליטית למפלגת ״דגל התורה״ הליטאית שהקים הרב שך. לעומתם, תלמידים ספרדים/מזרחים בני הדור הצעיר יותר (מהישיבות הליטאיות או הספרדיות), שלמדו בישראל וחסרים את המטען התרבותי הצפון אפריקאי, קרובים יותר בדעותיהם לש״ס. חלק גדול מהמפורסמים שברבנים, מורי הדור וראשי ישיבות, הצטרפו ל״ארגון מרביצי תורה״ שהוא ארגון של גדולי תורה ספרדים שהוקם בידי הרב שך נגד ש״ס. לאלפי תלמידיהם של רבנים אלו לא נותר הרבה מהמטען התרבותי הספרדי. הם מהווים את הגרעין הקשה ועמוד שדרתה של תנועת ש״ס שהניפה את הדגל הספרדי/מזרחי. ההסבר לתופעה המהופכת מצוי בין השאר בעובדה, שהדור החדש (המיוצג על ידי אריה דרעי וחבריו לצמרת ש״ס) צמח בארץ בשנות השישים והשבעים, בתוך הבעיות החברתיות וקיפוחם של עדות המזרח בחברה בכלל ובעולם התורה בפרט. מאבקם החברתי והפוליטי ינק יותר מתחושות הקיפוח מאשר מהרצון לחזור לשורשים. לכן התפתחה בקרבם שאיפה ליצירת שינוי חברתי/פוליטי. הם אינם יכולים להאבק על מה שאינם מכירים, על עולם שאבד למעשה בחמישים השנים האחרונות.

פרופ׳ דשן טוען שהאברכים הפעילים של ש״ס מחפשים עוגן תרבותי וחברתי בעולם שהם מנוכרים לו. הם מנסים לעצב את הציבור בשכונות מגוריהם ובבתי הכנסת העדתיים בצלמם ובדמותם כאברכי ישיבות. הוא מאבחן בקרבם צעדי התקרבות לקראת דתיות עממית (השתתפות בהילולות המוניות ועלייה לרגל לקברי צדיקים וקדושים) שלא כמו בשנים עברו, וזאת כדי למלא את החלל שנוצר על ידי התקרבות לקהלם הטבעי.

שורשי ה״השתכנזות״ אמנם היסטוריים, אך התהליך הוא תוצאה הכרחית וצפויה גם בעתיד מעצם הבחירה של מגזר זה במסלול של לימודי קודש בלבד בגילאים העל יסודיים. בסיום מסלול ״מעיין החינוך התורני״ מגיעים התלמידים הספרדים/מזרחים לישיבות קטנות וגדולות, ואחר כך לכוללים שאין בהם כלל לימודי חול. הבחירה האסטרטגית של מנהיגים ורבנים במגזר הספרדי/מזרחי ליטאי לחנך בני תורה בגילאי התיכון, באופן שיישארו בעולמה של התורה בלבד, מרחיקה אותם ממקורות תרבותיים אחרים ובכלל זה מעברם, ומשאירה אותם בעולם ששולטות בו האסכולה הליטאית ותרבותם של האשכנזים.

אם בשנת 1965 כתב הרב גדליהו שניידר, שכדי לתאר את בני התורה שעוצבו לאחר השואה בישיבות הליטאיות הוא נזקק להגדרה חדשה, והגדירם כ״ספרדים ליטאים״, בימינו היה זקוק בוודאי להגדרה אחרת, שאינה תואמת בתוכנה ובמשמעויותיה את הגדרתו משנת 1965. עולם התכנים ואורח החיים של הדור הצעיר שונה מזה שהכיר הרב שניידר. המוטיבציה שלהם לבירור זהותם בחברה הישראלית נובעת ממקורות של מחאה חברתית והתארגנות פוליטית, ולאו דווקא רק מהרצון ל״החזיר עטרה ליושנה״. האברך הספרדי/מזרחי בן ימינו נראה כאברך ליטאי, לומד תורה כמוהו, מחובר בצורה שטחית לפאזל מדולל של חומרים תרבותיים והיסטוריים אשכנזיים ולשאריות של מנהגים מבית אבא. האברך הספרדי/מזרחי קשור בעבותות לאליטות שלו, שהם מוריו בישיבה ובעולם התורה, ולמנהיגי העדה הפוליטיים. השקפת עולמו יונקת מסיפורים על ימי קליטה קשים של הוריו בחברה החילונית במדינת ישראל, ומתחושת אפליה ונחיתות בתוך החברה האשכנזית החרדית בה הוא חי. האברך הספרדי/מזרחי קשור למדינת ישראל באמצעות המפלגה שאיתה הוא מזדהה. הוא אינו מתבדל כעמיתיו האשכנזים, או כקודמיו שנשארו בעולם התורה הליטאי (״הספרדים הליטאיים״ שבהגדרת שניידר), שחיקו את עמיתיהם האשכנזים בשנים שלפני הקמת ש״ס. תהליך הקמתה של ש״ס והתנערותה (החלקית) מהממסד החרדי האשכנזי, תרמו לעיצובו החדש של בן התורה הספרדי/מזרחי ליטאי, שהשקפתו התורנית דומה במובנים רבים לזו של בן התורה האשכנזי, ועם זאת גם שונה ממנו. הנטייה לראות בבני תורה אלה חזות אחידה אינה משקפת את המציאות, שקיימות בה דמויות מגוונות ושונות. בדור הצעיר הנוכחי, או זה של העבר הקרוב, שעוצב בכור ההיתוך הליטאי במדינת ישראל, ניתן לזהות אחידות רבה יותר, אולם בקרב המבוגרים, אלו שחוו את החוויה הליטאית באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, התפתחו דמויות שונות ורבגוניות.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004״הספרדים הליטאים" עמוד 143

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר

האנוסים-ירמיהו יובל

המלכים והיהודים ״שלהם״

עיקר משענתו של הקיום היהודי בספרד הנוצרית היה הגנתו המתמדת של הכתר. במקומות אחרים במערב אירופה כבר גורשו היהודים מן המדינה (מאנגליה ב־1290 ומצרפת ב־1306), אבל בספרד – חוץ מפוגרומים מקומיים מעטים – הגנו כל המלכים על היהודים, ובאראגון אף נקלטו גולים מצרפת. פוגרומים פרצו בדרך כלל לאחר מותו של המלך, כשיורש העצר היה קטין או כשאיימה על הממלכה סכנת מרד. ב־1355 כונה פדרו הראשון ״מלך היהודים״ בידי אחיו המורד אנריקה(Enrique), אבל זו הייתה הפרזה עוינת שהודבקה לפדרו, אף על פי שבמידה מתונה וסמויה יותר נקטו רוב קודמיו מדיניות שכזאת.

את הנוהג העקבי הזה של המלכים ראוי לייחס במידה רבה לזכותם של יהודים רמי מעלה ששירתו את המלכים בתור אנשי מנהל, גובי מסים וקבלני מסים(מי ש״חכרו״ מן הכתר את הזכות לגבות מסים תמורת תשלום). המסים, בעיני המלכים, היו חשובים מכדי להפקידם בידי אצילים נוצרים, מפני שאלה היו עלולים להשתמש בכספי המסים כדי לבנות להם בסים כוח עצמאי שיאיים על המלך. הקהילות היהודיות היו משלמות מס בשיעור גבוה יותר משאר האוכלוסייה, ורובו היה זורם היישר אל קופת המלך.

חשוב לא פחות, כל המלכים של ספרד הנוצרית ביקשו להקים מנגנון מנהל ריכוזי ונאמן, כדי לרסן במקצת את הברונים השאפתנים ולייעל את עבודת הממשל בתוך סבך התנאים והמגבלות ששררו בימי הביניים. היהודים ניחנו בכישורים הדרושים ונעדרו כוח עצמאי. למרות מראית העין הכבודה ונוהגי הגדולה שלהם היו הגבירים היהודים למעשה סריסים פוליטיים; ובתור שכאלה הם ענו במושגים של ימי הביניים, על הצורך בנאמנות למלך ובניהול ריכוזי ״בלי משוא פנים״ של הממשל המלכותי.

לפיכך תולדותיה של ספרד הנוצרית משובצות בחצרנים ומנהלנים יהודים, שכל אחד מהם שירת מלך מסוים. מתוך רשימת השמות הארוכה – יוסף דה אסיחה (Écija), שלמה בונפוס (Bonafos), יוסף רווליה (Revalia), דון סַק דה לה מַלֶיחה (Maleha) (״יצחק של מכרות המלח״) ועוד – ראוי לציין את דון יהודה בן לביא דה לה קבאייריה (Caballería), מייסד שושלת מפוארת של יהודים (אחר כך אנוסים), שאת בניה נפגוש בפרקים הבאים. נפילתם של חצרנים יהודים מפעם לפעם, ואפילו הוצאתם להורג כמו שקרה לדון סק, הייתה חלק לא נפרד מן השיטה, והדגישה את השבריריות הטבועה ביחסיהם עם הכתר. שלא כמו בימי המוסלמים הייתה עתה תלותו של השליט ביהודי החביב עליו ממסדית ולא אישית דווקא; המלך היה יכול להיפטר מיהודי זה או אחר, אבל נזקק למנהלנים היהודים בתור מוסד לא רשמי.

כשאנו מדברים על מנהל אין להבין את המילה במשמעה המודרני. חלק גדול מענייני הממשל התנהל באמצעות קבלנות והחכרה של תפקידי המדינה לגורמים פרטיים – מין הפרטה בנוסח ימי הביניים. היזמים היהודים שבראש הפירמידה העסיקו לא פעם יהודים אחרים בתור מזכירים וקבלני משנה (מסמכים מלכותיים נחתמו לפעמים בעברית או נשאו הערות בעברית). ולכן היה חלקם של היהודים במשרות של סמכות בולט לעין, ועורר טינה ותרעומת בציבור הנוצרי.

למרבה האירוניה, המנהלנים היהודים לדורותיהם השתתפו שלא מדעת בתהליך ארוך ומפותל של קדם־מודרניזציה, שהגיע לשיאו בסביבות שנת 1500 במדינה הריכוזית למחצה של פרננדו ואיסבל; וכשהגיעה ממלכת ספרר לשלב הזה גורשו היהודים מתחומה. פרננדו ואיסבל יכלו להתיר לעצמם את הגירוש מפני שבאותו הזמן כבר עמדו לרשותם קונברסוס רבים, יהודים לשעבר שהאינקוויזיציה איימה עליהם, ולכן היו גם הם תלויים בחסדי הכתר.

האחר היליד

מעמדם של היהודים בתור ילידים ובה־בעת בתור אחרים – בתור ״האחר היליד״ – הוא שסייע להם להגיע לדרגות גבוהות כל כך בספרד הנוצרית. אות הקלון שדבק בדמותם השפיע על מעמדם לא פחות מן השיקולים החומריים. הם היו מהימנים על הכתר יותר מן האצילים הספרדים מפני שבתור קבוצה מוכתמת לבלי תקנה לא הייתה להם לגיטימיות פוליטית מספקת לתבוע לעצמם כוח ממשי. כך, למרבה הפרדוקס, דווקא העובדה שנעדרו לגיטימיות בסיסית היא שאפשרה להם למלא תפקידים רמי מעלה בספרד, לשרוד בה ואף לעשות חיל. במובן הזה מעמדם של היהודים בערים – מצד אחד תושבי העיר ומצד אחר נפרדים ממנה – משקף את מצבם הכללי.

בקצרה, זרותם של היהודים פעלה לטובתם כשם שפעלה לרעתם; והמתח הזה הגדיר את מצבם של היהודים בספרד הנוצרית. הם נסבלו אבל היו שנואים, קיבלו הזדמנויות אבל היו מושא לקנאה על שניצלו אותן, ותמיד נחשבו לזרים גמורים. תומכיהם היו בעיקר המלכים ושכבת עילית נוצרית דקה, אבל אפילו פטרוניהם הרגישו שהם נוכרים שנוכחותם מעוררת אי־נחת, האחר של הנצרות שאין להשלים עמו. המלך אלפונסו החכם, שליט משכיל ומשורר שהגן על היהודים במדיניותו ובחקיקתו, הציג אותם בשירתו כאויבי אם האלוהים ומקורבים ל״חסידי השטן״, כלומר כתמצית האחרות, והביע משאלה חסודה, גם אם לא מעשית, שהיהודים יתנצרו מרצונם. הסתירה הזאת, אם יש כאן סתירה, מיטיבה לסמל את יחסה של ספרד הנוצרית כלפי היהודים.

מצד אחר היו היהודים משולבים בחברה הספרדית במובן המיוחד לימי הביניים, של חברה שדבריה מופרדים זה מזה. לצד הנוצרים, המוסלמים, המסתערבים הוותיקים, המודֶחארֶס (mudejares, מוסלמים שהתנצרו זה מקרוב ושימרו את התרבות והאמנות הערבית) וקבוצות אחרות, השתתפו היהודים בפסיפס החברתי של ספרד בלי לחרוג מאחרותם המיוחדת במינה אלא דווקא באמצעותה. התוצאה הייתה מין רב־תרבותיות היררכית בנוסח ימי הביניים. שלטונם של פרננדו ואיסבל, שגירשו את היהודים ויזמו את האינקוויזיציה, מציין את סיומה.

לחצים להמרת דת

חוץ מאיבתם של העירונים ופשוטי העם סבלו היהודים גם מאתוס הניצוד ברוח מסע הצלב של הרקונקיסטה, שעכשיו פנה פנימה. כמעט כל שליט שהגן על היהודים ניסה גם לשכנע אותם להתנצר, על כל פנים כלפי חוץ (וקיווה שלא יצליח יותר מדי). אחד המלכים, חיימה הראשון מאראגון, בא בעצמו אל בית הכנסת להטיף ליהודים להמיר את דתם. הוא אף יזם ויכוח פומבי בברצלונה (ב־1263) ובו התעמת החכם המפורסם רבי משה בן נחמן (רמב״ן) עם היהודי המומר פבלו כריסטיאני (Christiani) לעיני המלך וכל שריו. הרמב״ן אמנם לא היה רשאי לומר את כל מה שעל לבו, אבל הוא היטיב כל כך להגן על עמדותיו עד שהמלך אמר לו בתום הוויכוח שמעולם לא שמע אדם שחי בטעות מיטיב כל כך לטעון.

הלחץ הנמשך להמיר את היהודים לנצרות פעל בשתי רמות, עמוקה ושטחית, אמיתית ומוליכה שולל. המלכים קיבלו עליהם את האידיאולוגיה של ניצור היהודים, אבל רק בלבם ולא במעשיהם; זו נשארה תמיד תקווה חסודה לעתיד. מסדרי הנזירים, לעומת זה, היו כנים יותר במלחמתם ביהדות; הפרנציסקנים, ובייחוד הדומיניקנים, שרוח מסע הצלב שלהם פנתה עתה פנימה, הפיצו רוח רעה של חוסר סובלנות בארץ שבה עדיין התקיימו שלוש הדתות זו לצד זו(convivencia), אמנם מתוך היררכיה ועימות, אבל מתוך העלמת עין שאפשר לחיות עמה.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר-עמוד 61

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר