יוסף תדגי-פיוט"מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו-עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-ירושלים תשע"ה

עיונים בתרבותם של יהודי מרוקו

גם רמיזות לפיוטיהם של ר׳ יעקב אבן־צור ושל ר׳ דוד חסין יש בפיוטנו, וייתכן שיצירותיהם – או מקצת פיוטיהם – היו מוכרים לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ולבנו, כאמור. כלום המילים הראשונות של פיוט הפתיחה – ״אני היום אברך / לאל חי אין לו ערך / אליו תכרע כל ברך״(טור 3-1) – מזכירות את אחד מפיוטיו של היעב״ץ המוקדש לברכת המזון – ״אני אברך ולי נאה לברך / לאל אשר לפניו תכרע כל ברך״(עת לכל חפץ, לב ע״ב)? הביטוי ״ועל דלתי רחמיך דבקתי״(טור 16) מזכיר אף הוא את הבקשה של היעב״ץ ״יוצרי שעה עבד דופק דלתיך״ (עת לכל חפץ, א ע״א), אם כי המטפורה של ״דפיקת דלת״ כפנייה לה׳ נפוצה בשירה העברית.

לתיאור נס פך השמן נאחז המשורר בטבע – ״שרתה בה ברכה ושמנה לא נפחת״ (טור 85), ויש לשאול אם הלשון לקוטה מן הפיוט המפורסם של ר׳ דוד חסין ״אערוך מהלל ניבי״, המוקדש לאליהו הנביא והמושר במוצאי שבת או בברית מילה – ״השמן גם היא שרתה, ברכה בו והיתה״(חזן ואלבז, תהלה לדוד, עמ׳ 582).

  1. 2. הלשון

השיר ״מי כמוך״ לחנוכה מצטיין בלשונו השוטפת. אולם על אף פשטותה זו לשון בעלת תהודה המיוסדת בעיקר על המקרא. מילים או ביטויים מלשון חכמים נדירים הם. ומעניין להדגיש שאף על פי שהסיפור מושתת על מגילת אנטיוכוס ומדרשי חנוכה, הצליח הי״ם לעבד את מקורותיו ולערוך את הפיוט בלשון המקרא. כך למשל הפייטן רומז לדברי מדרש חנוכה המבליטים את עזרת המלאכים למתתיהו ובניו במלחמתם נגד חיילי בגרים: ״לבשו מעיל קנאה צבאות מעלה / ובאלף ושמונים ריבוא עשו כלה / נצו גם נסו ירדו בבהלה / חיים שאולה״(טורים 74-71).

למילה אחת הפייטן אף עיצב צורה פייטנית: ״חדל אשים חֲסַר־שְׂפָמָה״(טור 5); המילה שָׂפָם, המופיעה בתנ״ך בלשון זכר, הועברה לצורת נקבה, כנראה לצורך החרוז. בצד הלשון המקראית מצאנו צורה דקדוקית השייכת ללשון הז״ל: ״המציקין והמעיקין(טור 88). אין ספק שהמשורר בחר בצורן זה ולא בסיומת העברית ־ים כחלופה המזומנת לסייע בהעמדת החרוז עם הסיומת של המחרוזת ״הנרות הללו אנו מדליקין, שהוא מטבע ברכה קבוע.

הערת המחבר : מעניין לציין שגם הרב יוסף משאש השתמש באותו צירוף. במתחו ביקורת על הרבנים שמעזים לדרוש בציבור מבלי להכין את דרשותיהם, כותב הרב משאש בסגנונו המפורסם: ״ועוד אחרת, שחרחורת, כי ענף הדרש, ענין למסך פרש, על שמי כמה רבנים וחכמים, אשר בתורה וביראה שלמים, והם חסרי־שפמה, לדרוש מעל הבימה […]״ (נר מצוה, עז ע״ב; ההדגשה שלי). יש לברר אפוא אם לפנינו ביטוי שהיה נפוץ אצל חכמי מרוקו. וראו גם להלן עמ׳ 233, הערה 5.

בהיות הפיוט מורכב ממחרוזות בלתי־שקולות, כנראה לא נזקק המשורר לגבש צורות פייטניות נוספות. אמנם יש להדגיש שהפיוט משובץ בשפע רב של כינויים. קישוט סגנוני זה נפוץ בשירת הקודש ומייחד אותה מכל קישוט אחר, ודרכו הבליט משוררנו את בקיאותו במקורות הספרותיים ואת גיוון הלשון.

  1. 3. השימוש בכינויים

צורה של רטוריקה זו, ה״טרופוס״, שימשה בשירה העברית כבר בתקופה הקדם־ פייטנית, ובספרות התלמוד היא מופיעה כמהות סגנונית מפותחת. אמנם השימוש בכינויים הגיע לשיאו בתקופת הפייטנים הקלסית. עזרא פליישר כתב כי ״הפייטן משתמש בכינוי כל אימת שהוא נדרש לציין מושג ידוע ומפורסם, שאין הוא רוצה לציינו בשמו המפורש והרגיל מפני שהוא מפורש ורגיל יתר על המידה״. הנה כי כן תיאור סיפור החנוכה היווה הזדמנות טובה לר׳ ידידיה מונסונייגו להתמודד עם תופעה אסתטית זו, היות שמספר הדמויות בסיפור מלחמת החשמונאים רב במיוחד.

כדרך רוב הכינויים שבשירת ספרד הכינויים שבפיוטנו שקופים לכל מי שרגיל ללשון המקרא. והרי דוגמות אחדות: עם ישראל מכונה עמו וצאן מרעיתו, זרע קודש, עדרי צאנו, שארית עדתך הנהלאה; הכינויים ליוונים רבים: גוי נבל, החטאים האלה, עדת מרעים, בני נבל, מציקין ומעיקין, רשעים אכזרים, אויבי ה׳ עובדי פסילים; מתתיהו ובניו מכונים יראי ה׳ וחושבי שמו; ואילו יוחנן – נטע נעמן, פרח שושן, ענף עץ עבות, עופר כאילים. לגיבורה יהודית בחר הפייטן בכינוי רבת המעלות או אגן הסהר. אנטיוכום ומשנהו ניקנור מכונים אויב, צורר, פתי; ואילו אליפורני המלך, שלפי מדרש חנוכה החליט לגזור שכל בתולה תיבעל אליו – הגמון, בעקבות התלמוד והמדרש. לכינוי הבורא מסתייע הפייטן במגוון רב של כינויים: סתרי ומגיני, יושב הכרובים, אדון עוזנו, מגן ישענו, משגב בעדנו, עוזר דלים. תכונות אלה מרחישות בלב הקורא הרגשה של חמימות וליבוב. המשורר המסביר בפתיחת השיר את המניע העיקרי לחיבור הפיוט מכנה גם את עצמו בכינויים: חדל אישים, חסר־שפמה, עפר מן האדמה – תארים המזכירים את הלשון הציורית של התוכחות והמבליטים את קטנותו ואפסותו של בן האדם עלי אדמות.

מקורם של מרבית הכינויים האלה בדימויים, מטפורות או מטונימיות מקראיים, וכפי שהסביר פליישר, הם ״משמשים גם כמיני ׳רמיזות׳ מקראיות. סתימותם המתפענחת על ידי המקשיב הזוכר את המאורעות המקראיים מוסיפה עליהם גוי מיוחד״.

  1. 4. צורה וחריזה

הפיוט בנוי מעשרים ושמונה מחרוזות מרובעות בלתי־שקולות. שתי צורות מבדילות בינו לבין פיוטי ״מי כמוך״ שקדמו לו. פיוט ״מי כמוך״ קלסי הוא פיוט סטרופי מרובע, מעין אזור: שלושת הטורים הראשונים של כל מחרוזת חורזים ביניהם, וטורה האחרון הוא סיומת מקראית שסופה, בדרך כלל, אותה מילה. אמנם הפיוט שלפנינו בנוי באותה תבנית, אך בולטים בו שינויי חריזה. ארבעת הטורים חורזים ביניהם, והחריזה מתחלפת מסטרופה לסטרופה. לפנינו אפוא שיר סטרופי מרובע שחריזתו היא אאאא, בבבב במקום אאאב, גגגב.

בדומה למתכונת של ריה״ל ולמבנה פיוט ״מי כמוך׳ הספרדי הציב הרב מונסונייגו סיומת מקראית בסופי המחרוזות. אמנם לאחר עיון יש להעיר שחמש מהן מוסוות או מורכבות משילוב של לשונות מקרא, וידוע ששיטה זו אופיינית לכל הפייטנים שקדמו לרב מונסונייגו. ייתכן שלא תמיד קל היה לפייטננו למצוא סיומות המתאימות בתוכן ובחרוז, ולפיכך הצטרך במקרים אלה לעבד את מקורותיו. דרך משל, הסיומת של המחרוזת האחת־עשרה היא כגודל חסדו(טור 46). הביטוי אינו מופיע כהווייתו במקרא, אך ברי שהוא נכתב בהשראת הפסוק ״סלח נא לעון הזה כגודל חסדך״ (במדבר יד 19), ומשום אילוצי החריזה שינה המשורר את כינוי הגוף. המחרוזת העשרים ושלוש מסתיימת בצירוף זכור ושמור (טור 94), שאינו מופיע בכתובים. אבל הקורא או המקשיב מבין את הרמיזה לשני המקורות של עשרת הדיברות שבהם נכתב ״זכור את יום השבת״ (שמות כ 8) ו״שמור את יום השבת״(דברים ה 12), וייתכן שכיוון הפייטן לרמוז גם לדברי המכילתא (פרשת יתרו) ולפיוטו של ר׳ שלמה הלוי אלקבץ המהדהד באוזניו של הקורא: ״שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד״.

סיומת יחידאית לקוחה מלשון התפילה. במחרוזת העשרים ושתיים מתאר הפייטן את קביעת מצוות הדלקת נרות לדורות על ידי מתתיהו הכוהן, ומסיים אותה במטבע ״הנרות הללו אנו מדליקין. נראה שביודעין סטה המחבר מן המקרא והציב ביטוי זה, שכידוע פותח את קטע התפילה שלאחר הדלקת הנרות בחנוכה, ומשמש מעין מוטו של ההדלקה.

בעניין החריזה כבר העירה תמר לביא שהיא משקפת את ההגייה העברית של יהודי מרוקו. כידוע, בפי קהילות רבות של צפון־אפריקה התאחדו העיצורים המסומנים בסמ״ך, שי״ן ושי״ן, ושלושתם ממומשים כעיצור חותך מכתשי־שיני בלתי־קולי[s]  כמו כן נדירים הם האנשים שהבדילו בין העיצור הנחצי המסומן בצד״י לבין העיצור המסומן בסמ״ך. הגייתם נתלכדה עם הגיית העיצורים השווקים שי״ן/שי״ן, וכך חורז המשורר בפיוטנו ידרשון/יחפצון. ההבחנה בין בי״ת דגושה ובי״ת רפה אינה קיימת, שתיהן הגויות כעיצורים סותמים: דָבָר/הַבָּר.

בשאלת ההטעמה נציין כי לא הבחינו בדרך כלל בין מילה מלעילית לבין מילה מלרעית, לכן הפיוטים מצפון־אפריקה מאופיינים בחריזת מלעיל במלרע. בפיוטנו אנו מוצאים למשל מַעְלָה/כָּלָה, נִפְחַת/כְּפוֹרַחַת.

באשר לביצוע התנועות יש לציין שלא הייתה הבחנה בין חולם לשורוק/קובוץ שנהגו U – למשל גָּמוּר/שָׁמוֹר; ולא בין החיריק לצירי וסגול, שכן שלושתם נהגו I ובפיוטנו – תִּקֵּן/מַדְלִיקִין, יְוָנִי/יְשׁוּנֶּא. אפיונים אלה אינם חדשים, מצאנו אותם מתועדים כבר בימי הביניים בספרד ובצפון־אפריקה.

יוסף תדגי-פיוט"מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו-עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-ירושלים תשע"ה-עמ'225-

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 153 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר