מעגל החיים-שלום צבר-טקס בת המצווה והמעבר של הנערה לבגרות

טקס בת המצווה והמעבר של הנערה לבגרות

״לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה״

ההלכה קובעת כי גיל שתים־עשרה אצל הנערה הוא הגיל שבו היא הופכת מקטנה ל״גדולה". כמו אצל בנים, שלב זה מציין לא רק את חובתה של הנערה לקיים את המצוות החלות עליה, אלא גם את תהליך ההתבגרות המינית, ובעקבותיו את חובות הנשים הבוגרות שחלות עליה בהדרגה. מבחינה הלכתית, נערות – כמו נערים – אינן מחויבות לציין שלב זה. אולם, בעוד קהילות רבות הנהיגו לקיים טקס בר מצווה לנערים, לא היה מקובל לקיים טקס דומה לנערות עד העת האחרונה.

יהודי אתיופיה לא קיימו טקס לבני מצווה. תקופת גיל ההתבגרות, הנקראת גוֹרֶמְסָה (מילולית: איש צעיר), נחשבה אמנם בעייתית, אך היא לא צוינה בטקס כלשהו. משקיבלה הנערה את המחזור החודשי לראשונה, למדה כי עליה להתבודד ב״בקתת הדם״, אשר הישיבה בה סימנה גם את הצטרפותה לקבוצת הנשים הבוגרות. לעתים התרחש אירוע זה לאחר שכבר עברה לכפרו של החתן המיועד לה, ורק לאחריו מומשו הנישואין באופן מלא.

במקומות אחדים צוין מעברה של הנערה לבגרות בטקס או בדרך אחרת. באלגייריה צוינה קבלת המחזור הראשון בחגיגה צנועה בחוג המשפחה המצומצם בלבד. אם המשפחה הכינה לכבוד האירוע ספנג' והנערה קיבלה תכשיט כלשהו במתנה (למשל, זוג צמידים או שרשרת זהב). כמו כן נהגו להעניק לה בהזדמנות זו פריטים, כמו סדינים או מפות, על מנת להעשיר את נדונייתה, שבהכנתה החלו כבר שנים אחדות קודם לכך.

מקובל לחשוב, כי טקס בת המצווה נולד במאה העשרים בהשפעתם של זרמים מודרניים ביהדות הרפורמית במערב אירופה ובארצות־הברית. נימה זו ליוותה את דבריהם של רבנים אורתודוקסיים עד הטקס, בעיקר במזרח אירופה בדור שלפני מלחמת העולם השנייה. למשל, רבה של פינסק־קארלין, הרב אהרן וואלקין, דן בעניין זה בשנת 1927. בתשובה על שאלה מלונדון מונה הרב שלוש סיבות לאסור את מה שהוא מכנה ה״קאנפערמאציאן [קונפירמציה] לנערות", או ״חג הבגרות לנערות":

  • מנהג זה שקול ל״אביזרא דעריות״, דהיינו עירוב בין המינים: ״תערובות אנשים ונשים, זוגות זוגות, בחור ובתולה גם יחד״.
  • המנהג נוצר בידי "הרעפארמער [הרפורמים] בבתי תפילתן" רק כדי"להתדמות לעכו"ם ולפושעי ישראל".
  • מנהג זה אסור בשל היותו דבר חדש: "לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו".

א' וואלקין, זקן אהרן, כעסק תרצ״ב, ח״א, סי׳ 1.

ואולם, ראשיתו של מנהג זה אינה בארצות־הברית של ראשית המאה העשרים, ולאו דווקא בחוגי התנועה הרפורמית. טקסי בת מצווה ידועים מקהילות יהודי איטליה החל מן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. עד תקופה זו, הגעתן של הבנות לגיל שתים־עשרה לא זכתה לשום אירוע מיוחד בהשוואה לטקסיות הרבה שבקבלת עול מצוות בקרב הבנים. אולם רוח האמנציפציה ששררה בתקופה ההיא ועודדה שוויון בין המינים, וכן השפעת טקסים מקבילים בחברה הנוצרית הביאו לידי כך, שכבר בסוף המאה התשע־עשרה החליטו מרבית הקהילות היהודיות באיטליה לציין את מעברה של הבת מילדות לבגרות בטקס חגיגי וציבורי בבית הכנסת. מנהגי טקס בת המצווה כפי שנתגבשו באיטליה בתקופה זו מגלים דמיון ברור למנהגים שמקורם במסורות לא־יהודיות. בייחוד בולט הדמיון לטקס אכילת לחם הקודש הראשון(communion) בחברה הקתולית, כמו גם ללימוד עיקרי הדת באמצעות קטכיזם, כשלב המקדים ומתנה את הקוֹמוּניון.

אהרן וואלקץ(1942-1865)

רב ופוסק הלכה שהשתייך לזרם הליטאי המחמיר של היהדות האורתודוקסית במזרח אירופה. התחנך בליטא בישיבת וולוז׳ין המפורסמת. שימש רב במספר קהילות בביילורוסיה, ביניהן פינסק. חיבר כמה ספרי הלכה, חידושים בתלמוד וספרי שאלות ותשובות, ביניהם מצח אהרן(וילנה 1902) וזקן אהרן(פינסק 1932). הוא ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בקיץ 1942.

קְטֶכיזם

מהמילה היוונית – הוראה, לימוד.

עם עליית תנועת הרפורמה בנצרות, שהדגישה את הנחלת עיקרי הדת ואמונותיה לכל יחיד ויחיד, החלו להופיע ספרי קטכיזם בכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית. מתכונת הספרים הייתה של שאלות ותשובות, והלומד היה צריך לשנן את התשובות. בספרים אלו נכללו נושאי יסוד כמו מהותו של האל, נוסח תפילות חשובות וענייני פולחן שונים. ביהדות מתכונת זו נדירה. ניתן לציין את שלושה־עשר עיקרי האמונה לרמב״ם או הפיוט ״יגדל״, בניסוחים תמציתיים של עיקרי האמונה. רק בתקופה מאוחרת יחסית החלו הרפורמים בגרמניה ואחר כך בארצות־ הברית לחבר ספרי קטכיזם על מנת ללמד ילדים את עיקרי היהדות.

טקס התבגרות לנערה במרוקו במאה העשרים.

לא זכיתי למיטה משלי עד ש״נעשיתי אשה״. בשביל זה היו עורכים טכס מיוחד – אני מניחה שאפשר לקרוא לזה מין פולחן התבגרות. טבלו את אצבעותי בסוכר וקמח, אחר כך שמו כמה מטבעות על לשוני ונתנו לי שלושה תמרים לאכול. התמרים סימלו שלוש משאלות – שעונות הווסת שלי תהיינה תמיד קצרות ובלי כאבים, שחתונתי תהיה מוצלחת ושאלד הרבה ילדים. אחרי הטכס ההוא ישנתי בפעם הראשונה בחיי במיטה שכולה שלי.

מזיכרונותיה של מיכל (לשעבר מישל), שגדלה בסמוך למלאת של קזבלנקה; ח' פינקוס, מארבע רוחות: שיקומו של נוער עולה, ירושלים תשל״ב,עמ' 178.

המתכונת של חגיגת טקס בת המצווה באיטליה, כפי שהתגבשה בסוף המאה התשע־עשרה, ומתמידה בקיומה עד עצם היום הזה, התנהלה על־פי השלבים הבאים: לקראת הטקס למדו הבנות את יסודות היהדות ואת השפה העברית. בדרך כלל נערך הטקס באמצע השבוע (דהיינו, ללא קשר לקריאת התורה), ועל־פי רוב הועדפה התקופה הקרובה לחג השבועות. הטקס התקיים בבית הכנסת, שקושט בפרחים, לקבוצה של נערות, ונכחו בו קרובי משפחה וידידים. הנערות לבשו בגדים לבנים עם הינומה על ראשן, כסמל לטוהר (כמקובל בטקס הנוצרי). לאחר שעברו הנערות מעין מבחן בציבור ואמרו מספר ברכות ותפילות על מנת להכריז על אמונתן, בירך אותן רב הקהילה לפני ההיכל הפתוח. חגיגיות יתרה שיוותה לטקס המקהלה, שהנעימה בברכות וזמירות בלוויית עינת עוגב. בדומה לחגיגת הבנים, לאחר הטקס בבית הכנסת נערך משתה לבנות.

הטקס בקהילת אלכסנדריה שבמצרים, שמנתה יהודים רבים ממוצא איטלקי, דמה מכמה בחינות לטקס בת המצווה באיטליה. הטקס התקיים בבית הכנסת בקבוצה, וניכרה בו השפעת המודרנה המערבית. למשל, ניגנו בפסנתר, ומקהלת ילדים ליוותה את החגיגה. כמו כן, בנים ובנות בגיל שלוש־עשרה חגגו את האירוע במשותף, וציינוהו בצילום לאחר הטקס. גם בקהילה הליוורנזית בתוניס נכרת השפעת הטקס האיטלקי למן שנות השלושים של המאה העשרים לערך.

במרבית הקהילות האחרות בארצות האסלאם לא נערך כל טקס דתי לבנות. במקרים יחידים נערכה מסיבה צנועה בבית בקרב בני המשפחה בלבד. סממנים מועטים בלבד במסיבה זו סימנו את השלב החדש בחיי הנערה. ואלו דברי הרב יוסף חיים בעניין זה:

"[…] וגם הבת, ביום שתיכנס בחיוב מצוות, אע"פ [= אף על פי] שלא נהגו לעשות לה

סעודה, עכ״ז [= עם כל זה] תהיה שמחה אותו היום, ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין גם על כניסתה בעול מצוות" (חיים, פרטת ראה, אות יד). אולם נראה, כי בפועל דברים אלה נותרו לרוב בגדר המלצה בלבד.

אולם ככול שהמפגשים עם תרבות המערב ויהדות אירופה העמיקו, החלה מסתמנת גם בעניין זה מגמת שינוי, ובייחוד בשנים שלאחר העלייה ארצה. בשנת 1963 פנתה נערה מתל־אביב בשאלה בעניין זה לרב הראשי הספרדי, הרב יצחק נסים. בתשובתו ענה הרב נסים, כי "ראוי ורצוי לערוך חגיגה לכבוד מאורע זה בחייה", ועוד הוסיף בשם הרב אברהם מוסאפיא: ״דמי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת לחיוב המצוות, דהיינו בת י״ב שנה ויום אחד, נראה לי שהיא סעודת מצוות, כמו בבן י״ג ויום אחד״. כן ציין הרב נסים, שבדומה לבר מצווה יש לברך אף על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו" (י׳ נסים, שו״ת יין הטוב, ירושלים תשל״ט, ח״ב סי׳ ו).

בעקבות פסיקות אלה הלכו במשך השנים הבאות גם חכמים נוספים יוצאי עיראק וארצות אסלאם אחרות, כגון הרב עובדיה יוסף (שו״ת יביע אומר, ירושלים תשל״ו, ח״ו סי' כט), או הרב עמרם אבורביע (ספר נתיבי עם, פתח תקוה תשמ״ט, סי׳ רכה, ענו קל). חכמים אלה קבעו, כי אין כל פסול בעריכת חגיגה לנערה בהגיעה לגיל מצוות. זאת ועוד, הרב יוסף משאש ניאות לחבר דרשה לנערה לרגל חגיגת בת המצווה שלה. הרב אמנם גרס, שהמנהג לציין את המאורע הזה בחגיגה מקורו נוצרי ועבר ליהודים הרפורמים, אבל הוסיף וסיכם ״ואמרנו לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה" (י' משאש, נר מצוה, ירושלים תשכ״ט, עם׳ רב).

להלן הדרשה בשלמותה מתוך ספרו של רבי יוסף משאש "נר מצוה"

דרוש לבת מצרה

אדונים יקרים, גבירות יקרות, הורים, ומורים, יקרים,

אחי ורעי, אחיותי ורעיותי

אי טרם אדבר, ומלים אחבר, על ענינא דיומא, אתן תודה לבבית, ברצון טוב, בגיל וחדוה, למעלת כבודכם הרם, על הכבוד הרב, אשר עטרתם אותי ואת הורי היקרים, בהופעת כבודכם עלינו, להשתתף בשמחתנו, בליל התקדש חגנו, חג בת מצוה, ולברך אותנו בחג שמח, ואחולים טובים להבא, איחל לכבודכם הרם, שתהיה השמחה במעונכם תמיד, ונגילה ונשמחה עמכם, אמן.

מורי ורבותי!

מנהג חגיגת בת מצוה, לא ממעי יהודה יצא, רק מהנצרות העתיקה והחדשה, ונתגלגל להעדה הריפורמית, ונשתמשו בו כל אחד למטרתו, ומהם נתדרדר לכמה משפחות מישראל רק לשם שמחה, להקהל משפחה ורעים אהובים.

ואמרנו לגייר את המנהג הזה להכניסו תחת כנפי השכינה, ונאמר עליו כדבר האמור מפי נער ישראל בהתחנכו לבר מצוה, שהוא נשבע בהרמת ידו הימנית השמימה, בתוך קהל ועדה, ומבטיח בלב תמים לעזוב את תקופת הילדות, המלאה בערות והוללות וסכלות, ולהכנס לתקופתו החדשה, בתפקידו הטהור והקדוש להמשיך שרשרת מסורת ישראל ותורתו, ולהיות נאמן לעמו ודתו ומדינתו מדינת ישראל, כן אני הנערה הנצבת לפניכם היום, שיצאתי מתקופת הילדות ונכנסתי לתקופת הנערות, הנני מקבלת עלי לישר דרכי ונתיבותי ללכת רק בנתיבות הדעת והחכמה והתבונה, והדת והאמונה, להיות בת ישראל כשרה וצנועה, ולשמוע לקול הורים ומורים, להיות לתפארת אדם, לעמוד בשורת נשי חיל ולא אבוש.

ואסיים בשים שלום טובה וברכה להורי היקרים, מאירים כספירים, אשר גדלוני, וטפחוני, וחנכוני חנוך יפה, המקום ב״ה ברוב חסדו, יתן עליהם מהודו, ויהיו תמיד חזקים ובריאים, וכל טוב מלאים, וכן לכל אחי ואחיותי, וזקני וזקנותי, וכל בני משפחתי, יושיעם ויצליחם ה׳ אלהי ישועתי.

ומלב עמוק מאחלת הרווחה והצלחה, וששון ושמחה, וגדולה וכבוד ורוממות בכל מכל כל, למדינת ישראל ולרבניה וראשיה ושריה, ובפרט לצבא הגנה לישראל, יערה על כלם האל, רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳, ה׳ עז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום.

ופעם אחר פעם, היתה חגיגת בת מצוה, בחדש מרחשון, והוספתי דברים אלו קודם ברכת הורים, והם:

והנה רבותי, ואחי ורעי, בחורים יקרים, ובחורות יקרות, עתה עומדות רגלנו בפרוזדור השנה, ליכנס לטרקלין ללילות החורף הארוכים, אשר הם שי צנוע מאד טוב ויפה לכל שוחר תורה וחכמה, וכאשר כתב גאון ישראל ותפארתו, הרמב״ם זכרונו לברכה בהלכות תלמוד תורה פרק ג/ הלכה י״ג שאין אדם לומד רוב הכמתו אלא בלילה, לפיכך הרוצה לזכות בכתר התורה והחכמה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה וחכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה וכן רנה של כל חכמה שנאמר קומי רני בלילה, ובכן טוב לנו מאד להבטיח טובה גדולה לעצמנו לשמור על הלילות הארוכים הבאים לקראתנו לשלום, להוציאם רק בלמודי תורה וחכמה להועיל לעצמנו, ולעמנו, ולמדינתנו למלאת אותה בעם חכם ונבון, ואסיים בשים שלום וכו'.

סיכום

ספרות הפוסקים בקהילות המזרח בימי הביניים (הרמב״ם) ובראשית העת החדשה (רבי יוסף קארו) לא הזכירה טקס מיוחד המציין את המעבר לגיל מצוות, מעבר שהמשנה בפרקי אבות מבטאת באמירה "בן שלוש עשרה למצוות". בכמה מקהילות יהודי המזרח לא ציינו גיל זה כלל או שציינוהו במידה פחותה. אף הגיל שבו התקיים הטקס השתנה מקיבוץ יהודי אחד למשנהו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר