חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991- מיכל ליס- ממרוקו לארץ־ישראל

חלוצים בדמה

 

מיכל ליס

ממרוקו לארץ־ישראל:

העליות לפני קום המדינה (30 1948-18)

מאות בשנים היה זרם בלתי־פוסק של עליית יהודים מן המגרב, אם כי בממדים משתנים. החל משנת 1830 עם כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים ועד כניסתם למרוקו ב־1912 הלכה וגברה העלייה לארץ־ישראל. תקוות לגאולה והרצון למלא מצוות העלייה וישוב הארץ מחד גיסא, ותסיסה פוליטית וכלכלית מאידך גיסא היו המניעים לעלייה, שרובה היה ממרוקו. זרם העלייה התחזק לקראת סוף המאה ה״19 ובתחילת המאה ה־20, אך נפסק כמעט כליל עם החלת הפרוטקטורט במרוקו ופרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר הצהרת בלפור וועידת סן־רמו הלה גאות זמנית במספר העולים, אך שחזרה לממדי שפל בהמשך תקופת המנדט הבריטי בארץ. בעקבות הזעזועים של השואה והחקיקה האנטי־יהודית של שלטון וישי בצפון־ אפריקה שוב גבר הלחץ לעלייה. הפעם הגיעו לא רק בני שכבות עממיות מסורתיות אלא גם פעילים ציונים בני המעמד הבינוני החדש. החלטת האו״ם בכ״ט בנובמבר העירה פעמי הגאולה בלבבות והעלייה הגיעה לשיאים חדשים שלא ידעה קודם. אך לממדי ״עלייה המונית״ היא הגיעה בשנים 1956-1955 ובשנים 1962-1960 עם האירועים הכרוכים בקבלת העצמאות בארצות צפון־אפריקה.

מכיבוש אלג׳יריה עד כיבוש מרוקו (1912-1830)

כיבוש אלג׳יריה על־ידי הצרפתים וחדירת מעצמות אירופה לתוניסיה ומרוקו שינו את פני המגרב. התפתחויות שונות בשלוש המדינות השפיעו על מצבם של היהודים שם. באלג׳יריה, שנהפכה לחלק מהרפובליקה הצרפתית, עברה הנהגת הקהילה לידי הקונסיסטורים, על־פי הדגם הצרפתי: היהודים זכו בחינוך צרפתי ובשחרור ממעמדם כד׳מי (בן־חסות) אך בד־בבד הוגבלו סמכויות הקהילה והרבנות. בשנת 1870, בתוקף פקודת כרמיה, קיבלו מרבית יהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית. בו־בזמן שמעמדם המשפטי של יהודי אלג׳יריה השתפר, ניהלו גורמים אירופאיים באלג׳יריה – אנשי צבא, פוליטיקה והכנסייה על גוניהם השונים – מסע אנטישמי חריף.

בתוניסיה בשנות החמישים של המאה ה־19 העביר הבאיי, השליט התוניסאי, מספר צווים לשפר את מעמדו השפל של היהודי. אך השינוי הגדול היה לאחר החלת הפרוטקטורט הצרפתי ב־ 1881. לפי ההסכם, יהודים זכו בזכויות אזרחיות מסוימות ויכלו לבקש אזרחות צרפתית. עד מלחמת העולם השנייה כרבע מהיהודים היו בעלי אזרחות צרפתית; אחרים מבין הקהילה הליבורנזית היו בעלי נתינות איטלקית; רובם נשארו נתיני הבאיי.

במרוקו היה המצב שונה – הסולטאן שלט בה עד להקמת השלטון הצרפתי ב־1912. במרוצת המאה ה־19 הביאו מגעים מואצים עם ארצות המערב לשינוי במערך הפוליטי והכלכלי של האזור. מבחינת חיי המסחר והכלכלה, חסות קונסולרית וחינוך מערבי היו לשינויים אלה השפעות חיוביות בעבור היהודים. אך אותם התהליכים יצרו מתחים בתוך האימפריה השריפית שהוליכו לפרעות ולרדיפות ביהודים.

תגובה אחת של היהודים היתר, בריחה. מיד לאחר כיבוש אלג׳יריה עלו משם מספר יהודים שהשתקעו בעיקר בצפת. במרוקו עורר כיבוש זה ציפיות משיחיות, והעלייה היתה צעד מעשי לקירוב הגאולה. אחת מתוצאות הלוואי של הכיבוש- פינוי הים התיכון משודדי הים הקורסארים והפחתת סכנות בדרכים – עודדה אותם בצעד זה.

שוב ושוב נשאלו רבני מרוקו שאלות הלכתיות בעניין מצוות העלייה וישוב הארץ. נאמר, שעקב סכנות בדרכים אין לחייב אדם שאינו חפץ בכך לעלות. בשל המצב החדש פסק הרב יעקב ברדוגו ב־1834 (לאחר החלטת אחיו ר׳ פתחיה ברדוגו) שאין הבעל חייב לשלם לאשתו את כתובתה אם אינה רוצה לעלות עמו ארצה. כמו־כן נקבעו כללים לעליית הילדים – לפי גיל ומין. היו גם נשים שעלו שלא כרצון בעליהן.

אכן, לעומת שנות הארבעים של המאה ה־19, בהן היו רק כתריסר משפחות יוצאי המגרב – בירושלים ועוד משפחות ויחידים בצפת, טבריה והברון, עלו בשנות החמישים והשישים מאות, אולי גם אלפים, ממרוקו. עלו יהודים מהם יחידים ומשפחות מהערים המסורתיות כפאס ומקנס ומהם בקבוצות בעקבות מנהיגיהם, בראשם הצוף דב״ש, הרב דוד בן־שמעון מרבאט (בשנת תרי״ד). כתב אברהם אלמליח, יליד הארץ ממוצא מרוקאי, ב־1909: ״ויעזב הרב הגאון דוד בן שמעון את כל אשר לו ורק את משפחתו לקח איתו ויצא מרבאט וילך למסעיו…״ ובהמשך הוא מוסיף: ״אחרי עליית הרה״ג הנז׳ ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלך הלך ורב״. בעיתון הלבנון של אותם הימים נמסרו הודעות על קבוצות תלמידים שעלו יחד עם הדב״ש.

ב־1860 גבר הלחץ על יהודי מרוקו כשחויבו בפיצוי מלחמה כשמרוקו הפסידה במאבק נגד ספרד. עיתון המגיד ציין את המניע הזה לעליית רבים: ״אחינו בני ישראל יושבי מאראקו וסביבותיה זה ימים לא כבירים אשר רובם ברחו משם והצילו נפשם לשכן בארץ הקודש ובאו בלי כל משען לחם…״

מעניין לציין שבאותן השנים כמעט אין אף עולה ברשימות העדה מהעיר צפרו, השכנה לפאס. בזמן הפרעות בפאס היתה תקופה כמעט אידילית בצפרו – הן מבחינת המצב הכלכלי והן מבחינת היחסים עם המוסלמים. תעודה אחת בלבד מתוך שלושת הכרכים של הרב דוד עובדיה, קהילת צפרו, מהתקופה 1880-1830 עוסקת בנושא עלייה – והיא לגבי מות בת הקהילה בארץ,

תנאי החיים בארץ, ובמיוחד בירושלים, היו ירודים – הדיור, הבריאות ומקורות הפרנסה. אך העולים הגיעו על אף הכל. חלקם התאכזבו ומחוסר אמצעי קיום חזרו לארץ מוצאם.

אברהם מ׳ לונץ הודיע על עזיבות מירושלים בשנות השמונים מפני המחסור והרעב.

בעיה נוספת שהרתיעה את יהודי מרוקו מלעלות היתה ״מצב (העדה)… השפל, כי הספרדים שחשבו אז את עצמם למיוחסים בין כל תושבי ירושלים הביטו בעין גאוה על כל איש שלא בשם ספרדי יכנה״. מכיוון שלעדה הספרדית היו סמכויות נרחבות, במיוחד בחלוקת כספי הציבור, גרם היחס המתואר למצוקה של המערביים ולסכסו­כים ביניהם. בשנות החמישים החלו המערביים במאמצים מוגברים להיפרד מארגון העדה הספרדית. שוב סער המאבק סביב חלוקת הכספים. תרומות נכבדות מיהודי המגרב הגיעו ארצה ורבים היו העניים המערביים בירושלים שלא קיבלו כדי סיפוק צורכיהם הבסיסיים. ב־1850 פנו ראשי המערביים לקונסול הבריטי ג׳יימם פין כדי לבקש את התערבותו ולהתיר שד״רים מיוחדים לצאת למען העדה, בניגוד להוראות הספרדים. ארגון העדה התגבש רק תחת הנהגתו של הדב״ש. בתהילה נוסדה ״חברת חסד ואמת״ שבין מטרותיה היו: ״הלבשת ערומים, תמיכת יולדות עניות וחולים עניים. לינות הבראות, הכנסת כלה, תלמוד תורה ועוד״.

הדב״ש פעל רבות כדי להטיב מצב הדיור של העולים ושל הוותיקים – בתוך חומות העיר ומחוצה להן. בתי־כנסת ותלמודי תורה הוקמו לבני העדה שהתגוררו ברובע היהודי וברובע המוסלמי.

כמה משפחות אמידות כאבו־שדיד ועמיאל עלו ארצה ממרוקו ועזרו לעדתם. בשנת תרכ״ח (1868) נוסדה שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה מחוץ לחומת העיר ביוזמת בני הישוב עצמם. השכונה הוקמה כמקום מגורים לבני העדה העניים -שלא יכלו לעמוד במחירי הדירות המאמירים בתוך חומות העיר. מתאר עיתון הלבנון ב־1872 ״בתים נחמדים נחלת בני המערביים ולהם בית כנסת, ישבו יחד בשלום ובשלווה כעשרים בעלי בתים״.

בשנת תרל״ו (1875) הגיע מספרם של המערביים לכאלף  מתוך 3,400 יהודים בירושלים ובשנת תרמ״א לב ־1,290  מתוך 6,000 בעיר הקודש.

ביפו היתה הקהילה המערבית חשובה בפיתוח הנמל והעיר היהודית. זאב סמילנסקי מציין שהמערביים היו הראשונים שהתיישבו ביפו. הוא מנה 189 משפחות מערביות (שהן 890 נפש) ביפו ב־1905, מתוך 1070 משפחות יהודיות בעיר. מספר יצחק בן־צבי, ״מקובל לחשוב שהישוב ביפו הוקם על־ידי קבוצת עולים ממרוקו בשנת תקצ״ח. אולם המפקד שנערך בפקודת משה מונטיפיורי בשנת תקצ״ט (1838)… מערער דעה זו, כיוון שהוא מראה בעליל שישוב יהודי ביפו היה קיים עוד לפני עלייה זו״. אך בן־צבי איננו מכחיש את חשיבות העדה בפיתוח העיר.

העלייה גברה עם התסיסה המוגברת במרוקו לקראת בואם של הצרפתים. ב־1909 אברהם אלמליח מנה כ־2,200 מערביים בירושלים  (מתוך אוכלוסייה יהודית של כ־12,000), גידול מדהים בהתחשב באחוז התמותה הגבוה בעיר. כמו־כן נוספו עולים לערי הקודש צפת, טבריה וחברון וליפו ולשאר מקומות הישוב בארץ.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991מיכל ליסממרוקו לארץ־ישראל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר