שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר נזרי

חידושי הקצידה

א) החידוש המרכזי הוא המבנה הכפול של הקצידה על ידי הימשכותה ברובד נוסף של הגאולה: אמנם הסיום בכניעת הלילה שווה בשתי היצירות ובניצחון של היום. בכך נחתמת העלילה במקאמה, אבל הקצידה נמשכת ברובד נוסף בשתי מחרוזות החותמות בנושא הגאולה, ובכך נוסף ממד אחר לעלילה, ממד הגאולה. במחרוזות אלו מופיעים המוטיבים שנזכרו בחלק א׳ של הקצירה בהקשר למעלות היום והלילה, אבל כאן נמנות ועולות בספירה של הגאולה, כאשר ההתרחשות היא בציון ובמקדש. המוטיבים הם: כניעת הלילה, מוטיב האור, השירה, השמחה והמלכות. כביכול מה שנשנה בחלק א׳ כוויכוח המבטא פירוד וריחוק מקבל מפנה של מפגש ואיחוד בגאולה, איחוד ישראל עם אלוהיו ועם ארצו. מבנה זה מזכיר את ׳המבנה בשיר הידידות׳. מכאן ההבדלים בין חלקה הראשון של הקצירה המקביל למקאמה לבין חלקה השני החסר במקאמה:

נושא חלק א׳ – מריבת היום והלילה על מעמדם השונה, נושא חלק ב׳ – מעמדם השווה.

פניית המשורר לזמן המופקד על היום והלילה לשמוע את המריבה ביניהם בחלק א׳: ׳לף ידיד נאמן / תפארת הזמן / אביעה חידות / מריבת יום ולילה׳ (טור 1) לעומת הפנייה לצור שוכן שמי ערץ בחלק ב׳ המתאר את שוויון היום והלילה והאחדות ביניהם בתקופת הגאולה: ׳צור שוכן בשמי ערץ / בעיר ציון נוה שאנן / ימים אף לילות / בקול מצהלות׳ .

כניעת הלילה ליום בסוף הקצידה, התנצלותו ובקשתו לחמלה ׳צעיר אני ונבזה… ועתה שא נא חטאתי… ידעתי כי מדֻבָּר בך נכבדות / נתֹן תתן בחמלה / זמרות בלילה׳. כניעה זו מתוארת בחלק ב׳ האלגורי ככניעת ישראל בפני ה׳ ולבקשה ממנו להסרת חרפת הגלות והענשת הגויים הנמשלים ללילה: ׳גם דגלי תרים… בחסדך אֱסֹף חרפתי / נא האל הנאמן. נין האמה בן נעות המרדות / תשקה וין תרעלה׳, כאשר הגינויים של היום והלילה עוברים לאויבי ישראל.

קולות ההתנצחות בחלק א׳ בין היום והלילה למי היתרון, כאשר הלילה טוען לבלעדיות בקול השמחה הנשמע בלילה, מתאחדים לקול שמחה משותף בעת הגאולה: ׳צור שוכן בשמי ערץ / בעיר ציון נוה שאנן / ימים אף לילות / בקול מצהלות׳.

 גם הוויכוח מה גדול ממה אור השמש או הירח המסתיים בכניעת הלילה מקבל מעמד שווה בגאולה: ׳ולילה כיום יאיר / תשית לראשם פאר / בית תפארתי תפאר׳.

השירה והשמחה החברתית המתרחשות בלילה בחלק א׳: ׳אני יסוד כל חברה… שרות ושרים / שמחה ושירים׳  מתמקדות מעתה בשירת הלויים ובשמחת המקדש בחלק ב׳: ׳יסֹב היכל על כנו / לוי על דוכנו / שהשמחה במעונו׳.

שמחת הכלולות של חתן וכלה בחלק א׳ ׳בביתי ימצאון כל החמודות / ומשוש חתן על כלה / גילה אחר גילה׳ מתרחשת בעת הגאולה גם בבית המקדש: יסֹב היכל על כנו / לוי על דוכנו / שהשמחה במעונו׳. הביטוי ׳שהשמחה במעונו׳ מנוסח ברכת הזימון בבית חתנים מוסב כאן על בית המקדש, מעונו של הקב״ה.

מוטיב השלטון והמלוכה, נושא לוויכוח בחלק א׳ בין היום הטוען ׳אני שר שרים׳ ובין הלילה הטוען ׳אני דגול מרבבה / וראש על ארץ רבה׳… וכניעת הלילה לפני מלכו בשיר ׳לילה… נכלם… ולפני מלכו / גם מעוט ערכו׳,

תיאור ההולך בעקבות המקאמה: ׳ועתה לכה ונשובה… ונחדש שם המלוכה׳

– מוטיב זה עובר בחלק ב׳ למלכות המשיח: ׳בנים היקרים / ישמחו בבן אפרתי / עת ימלך מלך רחמן / בהיכלי תענוג שדה ושדות / להיות לעם סגלה / חלק ונחלה׳.

שדרוג של סיום: מכל האמור, הוויכוח בין היום ובין הלילה יכול להתנהל רק בגלות, אבל בעת הגאולה, אין מקום לוויכוח, כי שניהם משתתפים במידה שווה בכל אירועי הגאולה. מכאן אפוא שאין מנצחים ואין מנוצחים אלא שני הצדדים שווים הם.

שדרוג סמנטי: בעוד שהמקאמה בעיקרה כאן לא באה לפתח הגות והשקפה, אלא לשמח ולשעשע את הקוראים ואולי אף להחכימם בצורת ויכוח בין יום לבין לילה, הרי הקצירה מוטענת ברובדה הנוסף במסר של נחמה על גאולת ישראל בסימן של שינוי מעשה בראשית כרשום בפרקי הנבואה הנותנים ממד של נצחיות לגאולה זו מעל לזמן ומעל לטבע.

שדרוג סוגתי: המקאמה המוגדרת כיצירה פרוזאית בחרוזים עולה לדרגה פואטית בצורת קצידה המאופיינת בכל סממני השירה: תבנית, חריזה ומשקל, כאשר תבניתה הקרויה התבנית הממולאת מכילה מגוון טורים המתקצרים ומתרחבים עם יסודות קבע של חריזה בטורי המסגרת בפתיחה ובסיום, אבל גם עם מגוון חרוזים ביניהם המתחלפים בכל מחרוזת. תבנית זו המיועדת בשירת המלחון ליצירות בעלות אופי תאטרלי היא הקרובה ביותר גם למקאמה הכתובה בפרוזה חרוזה והנחלקת לקטעים הנפרדים ונקשרים בחילופי הדמויות וכחוליות מעבר, כמו: ׳אמר היום׳, ׳אמר הלילה׳.

שדרוג מוסיקלי: בעוד שהמקאמה נועדה לקריאה ולדקלום, הרי הקצידה צמודה ללחן, מושרת ומוצגת בפני כול כיצירה תאטרלית ומוסיקלית ועל כן שמה ׳מלחוך.

שדרוג לשוני: אמנם גם המקאמה וגם הקצירה בנויות על טהרת לשון המקרא עם חריגים בודדים, אבל המשווה בין שתי היצירות יגלה, כי גם בתחום זה לשון המקרא בקצידה לקוחה מן הרבדים הגבוהים של לשון השירה, מספרות החכמה ובמרכזם ספר תהלים ומספרי הנבואה עם כמה צורות ומבעים יחידנים המוסיפים ממד דרמטי ליצירה כמו המחרוזת הבאה:

מקצפי תרעש ארץ / לפיד בוז לעשתות שאנן

היום בא בער / כתנור סער

ולילה יחוה / גבר יהיר לא ינוה / אל אדמה ואשוה

 על כן באורים / קדמו שרים

רנה ואור לנתיבתי / בכל ביתי נאמן

לכל עץ רענן פני מועדות / בהר ובשפלה / לשם ולתהלה

לשון זו העשויה על טהרת הפוריזם המקראי מזכירה לנו את הלשון של תקופת ההשכלה, שהיה בה מן השגב הנמלץ והחגיגי בשילוב נופי טבע, זמנים, אורות וקולות.

סיכום: מקור השראה ראשי הוא כאמור המקאמה. בעצם האומץ של משורר הפועל בתקופה, שהשירה התרחקה מאות בשנים משירת תור הזהב בספרד, להתמודד על ידי כתיבה מחדש של אותה יצירה, שאינה נופלת ברמתה מקודמתה, אלא אף משדרגת אותה בכמה פרטים, תוך שהוא משווה לה גם תבנית ייחודית של הקצידה, תבנית של מחרוזות גדולות מרובות טורים וחרוזים מתחלפים, הרי זו הצלחה גדולה ליוצר וליצירה החדשה, שהתנסה בה גם מחבר המקאמה, ר׳ יהודה אלחריזי, כאשר התמודד עם יצירותיו של אלחרירי ואף העלה אותן לרמות חדשות ביצירה העברית.

שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר נזרי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר