מורשת יהדות מרוקו

תהלה לדוד החדש

אֻמְלָלָה רֻטָּשָׁה – קינה לאשה-א

תמרור: ארים על שפאים סימן: אני דוד

אֻמְלָלָה רֻטָּשָׁה, הָאֵם עַל הַבָּנִים-ב

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחוֹק מִפְּנִינִים-ג

נָשִׂים שַׁאֲנַנּוֹת, שְׂאוּ קִינָה בְּמָרָה .בּוֹטְחוֹת-ד וַעֲדִינוֹת,

לִסְפּוֹד לִבְכּוֹת לְצָרָה-ה. קַדְּשׁוּ עֲצָרָה-ו, בְּמִסְפֵּד מַר כַּתַּנִּים-ז.

 עַל אִשָּׁה כְּשֵׁרָה, עִזְבוּ שִׁירִים וְתַנִּים:

יִרְאַת הָאֵל שָׁמְרָה, כַּדָּת וְכַתְּעוּדָה-ח. גַּם הָיְתָה זְהִירָה, תָּמִיד בִּתְלַת כַּחֲדָא-ט.

חָלָה נֵר וְנִדָּה-י, הִיא סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים-יא. גַּם בְּטֻמְאַת לֵדָה, לְבָנוֹת וְלַבָּנִים-יב:

דָּת יְהוּדִית-יג חָשְׁקָה, בְּאַהֲבָה וְחִבָּה. וּבְמִצְוַת הַצְּדָקָה, הֲנָיָתָהּ מְקַרְבָא-יד.

מַתָּנָה מְרֻבָּה. לְדַלִּים וְאֶבְיוֹנִים. בְּנַחַת וְשׁוּבָהּ-טו, בְּחֵן וְתַחֲנוּנִים-טז:

וְתוֹרַת חֶסֶד עַל, לְשׁוֹנָהּ כָּל יָמֶיהָ-יז. בְּדַרְכֵי שׁוֹכֵן עַל-יח, הִדְרִיכָה אֶת בָּנֶיהָ.

קָמוּ וַיְאַשְּׁרוּהָ-יט, יוֹדְעֶיהָ מִלְּפָנִים. בָּנוֹת וַיְהַלְלוּהָ-כ, מַלְכוּת וּנְשֵׁי רוֹזְנִים-כא:

דּוֹדִי-כב, נֵרָהּ תָּהֵל-כג, תַּשְׁפִּיעַ לָהּ טוֹבָתָךְ. מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרַךְ-כד, לְמַעֲנָךְ.

בָּעֳנִי אֲמָתָךְ, תִּרְאֶה-כה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים. וּמְחֵה בְּחַסְדָּךְ, דֶּמַע מֵעַל כָּל פָּנִים-כו:

 רינת יעקב

א. ובה פתיחה והי בתים, ובכל בית ב׳ טורי ענף ובי טורי אזור. והטורים כפולי צלעות ומשקל הצלעות; ו׳ הברות לצלעות הראשונות, וזי הברות לצלעות השניות: ב. מליצה ע״פ הושע י, יד ודברים כב, ו: ג. עי׳פ משלי לא, י; ד. ע״פ ישעיה לב. ט: ה. ע״פ בראשית כג, ב: ו. ע"פ מ״ב י, כ: ז. ע׳׳פ מיכה א, ח: ח. ניתן לישבע עליה ששמרה כדת כל מצוות הי, וזה ע׳׳פ ישעיה ח, כ ובדברי המפרשים לשם: ט. יש אנשים ונשים אשר תופסים להם מצוה אחת ומחמירים בה, אך יש שאינם מסתכלים על המצוה אלא על מי שמצוה עליה, ומדקדקים ככל האפשר בכל המצוות כולן: י. והיינו שלא יאמרו חלילה שנסתלקה בעוון שלא שמרה מצות נדה וחלה והדלקת הנר, כאשר מצינו בסוף פרק ב׳ ממסכת שבת על שלש עבירות נשים מתות וכר. כי אדרבה האשה הזו היתה זהירה במצוות הללו ביותר: יא. ע”פ שה׳׳ש ז, ג והתום׳ בסנהדרין לז, א ד״ה והתורה, פירשו דבר זה על שמירה מנדה, כי תיכף כשאומרת האשה לבעלה דם כשושנה אדומה ראיתי, פורש ממנה מיראת הי: יב. בערי מרוקו היו נוהגות הנשים פרישות מן הבעל מ׳ לזכר ופי לנקבה, אך מנהג זה בטעות יסודו, וממינות הקראים יצא ונתפשט, ונתקבל אצל הנשים כתורה מסיני כי הקראים פירשו "עד מלאת ימי טהרה" עד אשר ימלאו ארבעים לזכר ושמונים לנקבה. והוא פירוש אפיקורסות וגילוי פנים בתורה עזלא כהלכה. וכבר ובינו הגדול הרמב״ם ז״ל כתב (פי״א מהלי איסורי ביאה הלכה טו), בזה הלשון; זה שתמצא בקצת מקומות שהיולדת זכר לא תשמש עם בעלה עד סוף ארבעים יום והיולדת נקבה עד סוף שמונים יום ואע”פ שאינה רואה דם, אין זה מנהג אלא טעות, ודרך אפיקורסות היא באותם המקומות, ומן הצדוקים והקראים למדו דבר זה, ומצוה לכוף אותן כדי להוציא מלבן דבר זה, ולהחזירן לדברי רבותינו שאמרו שתספור שבעה נקיים ותטבול ותהיה טהורה. ע"כ. והחרו אחריו רבנו הריב״ש בתשובותיו (סימן מ), וכן הרשב״ץ בתשובותיו ח״ג (סי׳ רלח), וכן כי רבינו המהריק״ש בהגהותיו לירד סי׳ קצ׳׳ד. ומרן בבית יוסף ירד סי׳ קצ״ד הביא מדברי מהרי״ק שגם כתב שהעיקר כהרמב״ם בזה. והנה אע״פ שהרמ״א והב״ח שם מצאו סמך לדברי המחמירים, מ׳׳מ גם אצל בני אשכנז לא נהגו כיום להחמיר בזה, כאשר העידו הרב חכמת אדם, וכן הרב ערוך השלחן. וגיסו של רבינו המחבר הוא ניהו רבה המלאך רפאל בירדוגו ז׳׳ל בספר תורת אמת יצא לעקור ולשרש מנהג מעוות זה שמצוה לבטלו. והחרה החזיק אחריו הגאון מוה׳׳ר פתחיה ברדוגו בשרת נופת צופים חיו״ד סי׳ ט׳׳ז שהאריך לבטל מנהג זה, ודחה את כל דברי הרב שמים החדשים. וכן דעת הרב בעל קרית חנה דוד ז׳׳ל כאשר הביא דבריו הגאון רבי מסעוד הכהן בעל פרחי כהונה בתשובותיו חיו״ד סי׳ ל׳׳ה, ועד אחרון מלך בירושלים הוא ניהו רבה מהר״ש משאש זצ״ל בשרת שמ׳׳ש ומגן ח״א חיו״ד סי׳ כ׳׳ו שדחה מנהג זה מכל וכל, והעיד על רבני מכנס שבטלו מנהג זה בימיהם, ושכן ראוי להורות. ועד אחרון הגרע״י בספרו טהרת הבית סי׳ י׳׳א האריך מאד מפי ספרים וסופרים לבטל מנהג זה שיסודו מן הקראים, ואין מקום להאריך כאן. והעיקר להלכה שאם פסקה מלראות דם והפסיקה בטהרה אם חלפו שבעה ימים לזכר וי״ד ימים לנקבה הרי זו טובלת וטהורה לבעלה: יג. ראה כתובות עב, ב: יד. מקרבת הנאה לעניים, ונותנת להם פת מוכנה בלא שיצטרכו לטרוח להשיגה מן האופה: טו. ע׳’פ ישעיה ל, טו ומובנו, בהשקט ובטחה במנוחה ושלוה, כמו נפשי ישובב (תהלים כג, ג): טז. ובדברי תחנונים ודברים רכים לפייס דעתם: יז. ע״פ משלי לא, כו: יח. כינוי להי׳׳ת: יט. ע״פ משלי לא, כח: כ. ע’׳פ ע׳’פ שם שם, כח: כא. שרגילות לעשות צדקות ומעשים גדולים, ואעפ״כ ישבחוה, כי גם ביניהן נתבלטה במעשיה הטובים: כב. כינוי להי״ת שהוא אהובינו ואוהבינו: כג. נרה תאיר: כד. ע״פ פזופטים ה, כד: כה. ע״פ ש״א א, יא: כו. ע״פ ישעיה כה, ח:

הלילה שלפני הברית ומנהגיו

החרדה והמתח לשלומו של הרך הנולד הגיעו לשיאם ביום – וליתר דיוק בלילה – שלפני ברית המילה. באמונה העממית נחשב לילה זה למסוכן ביותר לתינוק, באשר זו הייתה "ההזדמנות האחרונה" של המזיקים ולילית בראשם לפגוע בתינוק. על־פי מסורת שהתגבשה כנראה כבר בעת העתיקה, ובאה לידי ביטוי מאוחר יותר בספר אלפא־ביתא דבן־סירא, אמרה לילית לשלושת המלאכים שבאו להחזירה: "חביביי, יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב"ה אלא כדי להחליש את התינוקות כשהן בן שמנת ימים, ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו, ומשמנת ימים ולמעלה אין לי רשות בו״ (ע׳ יסיף, סיפורי בן־סירא בימי הביניים, ירושלים 1984, עמי 232). דהיינו, הסכנה לתינוק הזכר היא עד ברית המילה, אשר נחשבת למגינה בפני עצמה. לפיכך, בקהילות רבות רווח המנהג להישאר ערים כל הלילה שלפני הברית כדי לשמור ולהגן על התינוק ברגע קריטי זה.

בקהילות השונות קיבל לילה זה שמות מגוונים המעידים על משמעותו ומבחר מנהגיו. כבר באשכנז של ימי הביניים הוא נודע בשם וַאכְנָאכְט (Wachnacht), "לילה של שמירה" או "ליל שימורים״. בקרב יהודי איטליה כונה ליל הברית ״משמרה״, או באיטלקית vegiia (וֶלְיָה).  יהודי ספרד במקומות מושבם השתמשו בכמה כינויים שמשמעותם דומה: וֶילָאדָה (velada בספרדית – שמירה). שם דומה נהג גם במצרים ובתוניסיה. באימפריה העותימאנית: לה וִיאולָה – גרסה קסטיליאנית שרווחה בסלוניקי, באיסתנבול ובתראקיה; נוֹגֵיי דֶי שמירה (ליל השמירה) – נפוץ באזמיר וברודוס.

בארצות האסלאם האחרות נהגו כמה שמות מסוג אחר: ״ליל ברית יצחק״ – למשל בסוריה ובאיראן; לֵילְת אלזוֹהַר(ליל הזוהר) – בלוב; "לַיְלַת אלזְבֵּא״ (ליל שימורים) – בצנעא אך בשאר ערי תימן השתמשו בכינוי לילת אלזוהר(ליל הזוהר). בעיראק כונה הלילה עקד אלְיָאס (קשירת ההדס), ואילו בכורדיסתאן שַשֶּה. ביישוב הספרדי הישן בארץ ישראל במאה התשע־עשרה השתמשו לעתים בכינוי טָארָה או לֵיל טָארָה – על שם מנורת הטארה שהובאה מבית הכנסת ודלקה בחדר היולדת. במרוקו לבדה נפוצו ארבעה שמות שונים נוסף על הכינוי תְחְדִיד (טקס השמירה שבו נקראו כל הלילות עד הברית): לילת אליהו הנביא (ליל אליהו הנביא), לִילְת תִסְמִיָה (ליל נתינת השם), לֵילְת תְחְפִיף (ליל התספורת) ולִילְתְ אלְמִילָה (ליל המילה).

צוהר למנהגים שרווחו בעבר בליל השימורים נפתח באמצעות תמונה מתוך ספרו של המומר קירכנר על חיי היהודים בגרמניה במאה השמונה־עשרה, "טקסים יהודיים״: כמה נשים יושבות ליד מיטת היולדת, משחקות עמה בקלפים, בעוד הגברים מיטיבים את לבם במאכל ובמשקה סביב שולחן צדדי. המשחק והאכילה וגם שתיית הקפה היו דרכים מקובלות להפגת המתח והעברת לילה זה בשלום. בכמה קהילות באיטליה, ביניהן רומא, אנקונה וונציה, נהגו אף לערוך ריקודי זוגות מעורבים ולשחק במשחקי הימורים בקלפים ובקוביות בלילה זה, ליל הווליה.

דעתם של הרבנים לא הייתה נוחה מאופיו העממי של ליל הברית, והם המריצו את בני קהילותיהם לעסוק בתפילה ולימוד ולקרוא פרקים נבחרים המתאימים לאופי הלילה. ואכן, במהלך הדורות הלך ונזנח אופיו העממי־החילוני של הלילה לטובת אופיו הדתי. הטקסטים המקובלים יותר לקריאה באירופה היו מזמורי תהלים, וילדי ה" חדר״ קראו קריאת שמע ליד מיטת היולדת. בארצות האסלאם בחרו לקרוא קטעים נבחרים מספר הזוהר וכן משניות ומדרשי חז״ל.

אחד מ״גיבוריו" הראשיים של היום והלילה שלפני הברית (כמו גם בברית עצמה) הוא אליהו הנביא. בקרב יהודי עיראק נרמז שמו של אליהו בכינוי המקובל לטקס המרכזי שנערך בלילה שלפני הברית: עִקְד אלִיאָס. אליאס הוא שמו הערבי של אליהו, אם כי התרגום המילולי של הכינוי הוא "טקס קשירת [= עקדת] ההדסים״. מאחר שהאמינו כי ענפי ההדס מועילים להדיפת כוחות חיצוניים רעים, קשרו אותם בטקס זה לארבע קרנותיו של כיסא אליהו הנביא שהביאו מבית הכנסת. הכיסא נעטף בבד קטיפה, הניחו עליו חומש וספר הזוהר או ספר מקודש אחר, ועל ארבע קרנותיו שמו שני זוגות רימונים של ספר תורה. כמו כן קישטו את הכיסא בפרחים, בירק ובייחוד בעלי צמח הפיגם (רוֹדָא, או שָדָ'אב), אשר נזכר כבר במשנה (כלאים א, ה), ונחשב למועיל נגד עין הרע.

מנהג הבאת הכיסא נהג בווריאציות שונות גם בקהילות רבות אחרות. בכורדיסתאן הביאו מבית הכנסת את כיסא אליהו המקושט והניחוהו בכניסה לבית אבי הבן, וכל הנכנס היה מנשקו. בתוניסיה הניחו את הכיסא בפינת החדר, ועליו ספרי זוהר מכוסים בבד משי. במרוקו ייחסו לכיסא סגולות שונות, ועקרות ישבו לידו בתקווה שתתעברנה. בלוב כיסו את הכיסא בטלית ובפרוכת של ספר תורה. מתחת לטלית הניחו צלחת עם חול (לערלת התינוק), ועליה שמו שתי ביצים. לביצים אלו ייחסו סגולה נגד עקרות, והן ניתנו לנשים חשוכות ילדים. כן נהגו בלוב להניח כוס שמן כסגולה לרפואה, ויש שהניחו פרוטה שנקבו בה חור, כסגולה נגד חסרון כיס. עוד נהגו במרוקו, בלוב ובאפגניסתאן להניח כוס מים מתחת לכיסא, כדי שיתקדשו בזמן המילה. מים אלו נחשבו סגולה מובהקת לרפואה ולעקרות.

בקהילות אחדות היה נהוג בליל הברית חפץ נוסף על שמו של אליהו הנביא. היה זה מגש נרות שהובא לחדר היולדת בשירים וריקודים, ונקרא ציִנִיִּת [= קערה או מגש] אליהו הנבּיא זכור לטוב, או קְנְדֶלְת [= מנורת] אליהו הנביא. משמעותו של מגש זה נבעה מסגולת האור כסמל לנשמה וחיים. כך מתאר לונץ את המנהג בקרב היישוב הספרדי הישן בירושלים במאה התשע־עשרה:

בהלילה שקודם הברית יביא הסנדק מנורת שמן בעלת קנים, מאחד מבתי הכנסיות, המעוטרת בציצים ופרחים, ובקול שיר ותרועה ישאוה ברחוב העיר והתוף הולך ומכה לפניהם עד בואם לבית בעל הברית, ובני בית בעל הברית ידליקו את קני המנורה ויתנו מתנה קלה לשמש המביא את המנורה. לונן, עמ' 4.

ותיקי הספרדים בירושלים אכן זוכרים את תהלוכת המנורה יוצאת לבית היולדת מאחד מארבעת בתי הכנסת ע״ש רבן יוחנן בן זכאי. בארם צובא (חלב) נהגו לכבד כל אחד מהמשתתפים בהדלקת נר, ובשעת ההדלקה הניחו במגש תרומות כסף לצדקה. עם סיום ההדלקה הכריזו על מכירת תכולת המגש. מי שהציע את המחיר הגבוה ביותר זכה בכל הכסף שעל המגש – וכסף זה שימש סגולה לברכה. בדרך כלל הוסיף אבי הבן על המחיר הגבוה ביותר שהוצע כדי שהברכה לא תצא מביתו. עם "זכייתו״ במגש הוא חילק את המטבעות לאורחים, ואלה סימנו אותם על מנת שלא יתחלפו במטבעות אחרים, והטמינום בכיס שתשרה בו הברכה – "ברכת אליהו זכור לטוב".

בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי- הלילה שלפני הברית ומנהגיו.

מרכז רוחני ליהודים הספרדים בירושלים במשך דורות רבים. ממוקם בלב הרובע היהודי בעיר העתיקה. לפי המסורת המבנה עומד במקום שבו היה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי בתקופת הבית השני. בית הכנסת מורכב מארבעה אולמות תפילה: בית הכנסת רבן יוחנן ת זכאי, בית הכנסת איסתנבול, בית הכנסת אליהו הנביא ובית כנסת אמצעי. בראשית המאה התשע־עשרה היה בית הכנסת במצב פיזי רעוע ביותר, עד שב־1835 נתן מחמד עלי, שליט מצרים, רשות לשפצו. בבית כנסת זה נערך טקס הכתרת ה׳׳ראשון לציון״, הרב הראשי לעדת הספרדים, מזה מאות שנים. חדרי התפילה שימשו המקלט האחרון של יהודי העיר העתיקה לפני כיבושה בידי הליגיון הערבי הירדני במלחמת העצמאות.

מעגל החיים-שלום צבר- הלילה שלפני הברית ומנהגיו.